א. כל מה שנשאר מן החמץ לצורך אכילתו בליל ארבעה עשר ובשחרית של יום ארבעה עשר, יצניענו במקום מיוחד, שלא יתפזר אנה ואנה, ובפרט יש להזהר כשיש ילדים קטנים בבית ולהשגיח עליהם שיאכלו בפנה מיוחדת ולא ישוטטו בשעת אכילתם, כדי שלא יצטרך לבדוק שוב החמץ אחריהם. ולמחרת היום בהתקרב זמן איסור הנאת החמץ יבערנו וישרפנו, לקיים מצות תשביתו שאור מבתיכם. [חזון עובדיה חלק ב עמוד לו, ובמהדורת תשס”ג עמוד נז].
ב. יש לנקות השיניים היטב לאחר גמר סעודת שחרית ביום ארבעה עשר, אחר שסיים אכילת החמץ. וביותר צריך ליזהר בזה מי שיש לו נקבים בשיניו ויש חשש שמא נכנסו שם פירורי חמץ. ומכל מקום בדיעבד אם לא עשה כן, אין לחוש כל כך, שבודאי נפגם ונסרח טעם השאריות שבין השינים אחר שעברו כמה שעות. ומי שיש לו שיניים תותבות, יכשירם על ידי שטיפה וניקוי היטב. וטוב להחמיר לערות מים רותחים, ודי בזה. ואין צריך להגעילם ברותחים. [חזון עובדיה חלק ב עמוד לח. יחוה דעת חלק א סימן ח. הליכות עולם חלק א’ עמוד רעט, רפא].
ג. אחר הבדיקה יבטל את החמץ ויפקירנו, ויאמר: “כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא” [בלשון הקודש: “כל חמץ ושאור שישנו ברשותי שלא ראיתיו ושלא ביערתיו יתבטל ויהיה כעפר הארץ”]. וצריך לומר הביטול בשפה המובנת לו, כדי שיבין שעיקר כוונתו לבטל החמץ עד שיהיה בעיניו כדבר שאינו חשוב כלום וכדבר בטל לגמרי, אבל אם אומר הביטול בין בלשון הקודש בין בארמית ואינו מבין שהוא מבטל החמץ, אלא חושב שאומר תחנה ובקשה בעלמא, לא יצא ידי הביטול, וצריך לחזור ולבטלו בלועזית בשפה הידועה לו. [חזון עובדיה חלק ב עמוד לב, ובמהדורת תשס”ג עמוד נב].
ד. נוהגים לומר הביטול ליתר חיזוק ג’ פעמים. [ילקוט יוסף על ערלה פרק יא, עמוד תרעז]. וטוב שבאחד מהם יוסיף: ליבטיל ולהוי “הפקר” כעפרא דארעא. [חזו”ע ח”ב עמוד לד, ובחדש עמ’ נה].
ה. ביטול החמץ ביום הוא בנוסח זה: “כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”, והביטול יהיה אחר הביעור, כדי לקיים ביעור חמץ ושריפתו בחמץ שלו. [חזון עובדיה חלק ב עמוד לז].
ו. אף הנשים מצוות על מצות תשביתו. ולכן אם אין האיש בביתו שהוא טרוד במלאכתו, תזהר האשה לבער החמץ לפני זמן איסורו, והבעל יבטל החמץ ביום י”ד בכל מקום שהוא נמצא, ואם אין הבעל עושה כן תבטל האשה את החמץ ביום י”ד. [חזון עובדיה חלק ב עמוד לו].
ז. כשבעל הבית מצוה לשליח לבדוק חמצו ולבטלו, לכתחלה צריך שבעל הבית יאמר את הביטול. ובדיעבד אם בטלו השליח שאמר “כל חמירא דאיכא ברשות פלוני ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא” [והזכיר שמו של בעל הבית], ביטולו ביטול. [שו”ת יביע אומר ח”ב חו”מ סימן ה’].
ח. אם אין האיש בביתו, יכול לבטל בכל מקום שהוא נמצא, ואם אין ידוע שעושה כן, מוטב שתבטל אשתו את החמץ, ואפילו לא ציוה אותה על כך בפירוש. ותאמר בביטולה: “כל חמירא דאיכא ברשות בעלי ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא”, ואם אינה מבינה תרגום, תאמר הביטול בשפה המובנת לה. [חזון עובדיה חלק ב’ עמוד לה, ובמהדורת תשס”ג עמוד נז].
ט. י”א שאם יש לו בביתו חמץ שאינו ידוע, אינו עובר בבל יראה ובל ימצא, ויש חולקים.
