א. בחורי ישיבה ספרדים, הלומדים בישיבות קדושות של האשכנזים, מן הראוי להשתדל לעשות מנין מיוחד לספרדים, כדי שעל כל פנים בימים הנוראים יתפללו כמנהג אבותיהם, שאין אדם מתפלל אלא במקום שלבו חפץ. ואין לספרדים לשנות את המבטא שלהם, ובפרט בשם ה’, שמזכירים בקמ”ץ הדומה קצת לפת”ח, ולא לחול”ם. [ילקו”י מועדים עמו’ כב, חזו”ע עמ’ פג].
ב. בערב התקדש החג לפני תפלת ערבית אומרים פיוט “אחות קטנה”, וחותם בסוף כל בית תכלה שנה וקללותיה, כלשון חז”ל במגילה (לא:), ובסיום הפיוט חותם תחל שנה וברכותיה. ואחר כך אומרים המזמור הרנינו לאלהים עוזנו, שהיו אומרים אותו הלוים במוסף של ראש השנה (כדאיתא בר”ה ל:), כי נאמר בו תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. ודרשו חז”ל (ר”ה ח.) איזהו חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ופרש”י שאין הלבנה נראית בו לרחוקים, לפי שקטנה היא סמוך לחידושה, והתוס’ פירשו בשם ר”ת, מתכסה לשון מזדמן, כמו (משלי ז. כ), ליום הכסא יבא ביתו. ע”ש. גם מ”ש עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים היה זה בראש השנה, כדאיתא בר”ה (י:). וע”ע בסוטה (לו:). וכן נאמר בו: כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וראש השנה הוא יום המשפט. וכמו ששנינו (בר”ה טז.) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ובליל שני של ראש השנה אומרים “חון תחון” שהוא סוף הפיוט המתחיל בת אהובת אל קמה, שהוא מענין ראש השנה שהוא יום הדין. ואומר השליח צבור קדיש בניגון פיוטי ימים נוראים, ומתפללים בכוונה ובשמחה, כי קדוש היום לאדונינו. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כג, חזון עובדיה ימים נוראים עמוד סג].
ג. ראש השנה שחל בשבת מיד אחר תפלת מנחה אומרים קבלת שבת, קודם הפיוט אחות קטנה, ואין אומרים פרק במה מדליקין ביום טוב שחל בשבת, כמו שכתב הרמ”א (סוף סי’ ער). ואף על פי שבספר שיורי כנה”ג כתב שבמקומו נהגו לאומרו ביום טוב שחל בשבת, מכל מקום מנהגינו פה עה”ק ירושלים שלא לאומרו. ואחר מזמור שיר וכו’ אומרים אחות
קטנה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כג, חזון עובדיה ימים נוראים עמוד עז].
ד. מתפללים ערבית בכוונה ובהכנעה ובתחנונים, וכמו שאמרו בראש השנה [טז:]: כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, רשית כתיב, ועד אחרית שנה סופה שיש לה אחרית, ופירש רש”י שרשה בתחלתה, שישראל עושים עצמם רשים בראש השנה לדבר תחנונים ותפלה, וכמו שכתוב תחנונים ידבר רש. ע”כ. ולכן אומרים בראש השנה פיוט ידי רשים. [אהלי יעקב. ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג].
ה. אין להתוודות ביום ראש השנה, וכל שכן שלא יעורר את עצמו לבכות, שאין לבכות בראש השנה. והתפלות בראש השנה יהיו בשמחה ובטוב לבב, ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה שלימה, כי בטוחים אנחנו בישועת הקב”ה שיכתבנו ויחתמנו לחיים טובים. ולא כאותם שמביאים עצמם לידי בכיה בתפלות ראש השנה, שהרי ראש השנה יום שמחה הוא, וכמו שנאמר ושמחת בחגך, ונאמר תקעו בחודש שופר בכסא ליום “חגנו”, איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה (ראש השנה ח:). וכן נאמר בספר עזרא, שכאשר היה עזרא הסופר קורא בספר התורה היו כל העם בוכים, ונאמר על זה בספר נחמיה (פרק ח’ פסוק ט), ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר לכל העם, היום קדוש לה’ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, כי בוכים (היו) כל העם כשמעם את דברי התורה, ויאמר להם, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג]. אבל רשאי להתוודות בהרהור הלב, ולחשוב בעזיבת החטא ולשוב בתשובה. ומכל מקום אדם שמתעורר מעצמו בבכיה ומתפלל בדמעות שליש, אין בזה חשש איסור כלל. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כג. חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד פז].
ו. יש נוהגים להתפלל בר”ה וביום הכפורים בכריעה ובכפיפת קומה, וצריכים לזקוף קומתם לקראת סוף הברכות, ואחר שהתחיל מעט מהברכה הסמוכה יחזור לכוף כאגמון ראשו.
ז. מנהגינו על פי המקובלים שלא להגביה את הקול בתפלות הלחש גם בראש השנה ויום הכפורים, שגם בהם צריך להתפלל את תפלת העמידה בלחש. ומכל מקום צריך להשמיע לאזניו גם בשאר ימות השנה. [ילקו”י חלק א’ מהדורא קמא עמוד קנט. ילקוט יוסף מועדים עמוד כג].
ח. קהלות שנהגו שבליל ראש השנה, או שאר לילי יום טוב, השליח צבור אומר את תפלת הלחש בקול רם, והקהל אומרים אחריו בלחש, יש להם על מה שיסמוכו. ומכל מקום אם הדבר ברור וידוע שכל הקהל יודעים להתפלל מתוך המחזור וביד כולם מחזורים, ומרצונם הטוב חפצים לבטל המנהג הנ”ל, בלי שום מחלוקת, באופן שגם השליח צבור יתפלל בלחש, כמנהג שאר קהלות בישראל, נכון מאד שלא ימשיכו במנהגם, ותבא עליהם ברכת טוב. [ילקוט יוסף מועדים עמ’ כד. חזון עובדיה ימים נוראים עמ’ עח].
ט. צריך לומר בתפלה של ראש השנה “המלך הקדוש” במקום האל הקדוש. ואם טעה וחתם “האל הקדוש”, אם נזכר בתוך כדי דיבור, דהינו בתוך כדי אמירת “שלום עליך רבי”, ומיד חתם “המלך הקדוש” יצא. ואם לא נזכר אלא לאחר מכן, או שהתחיל תיבת “אתה” בחרתנו, צריך לחזור לראש התפלה. ואין חילוק בזה בין תפלת ערבית של ראש השנה לשאר תפלות. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כד, חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קצ].
י. אם הוא מסופק בראש השנה אם חתם האל הקדוש או המלך הקדוש, אם ברור לו שאמר באמצע אתה קדוש לדור ודור המליכו לאל, ובכן וכו’, אנו אומרים שמסתמא חתם כהוגן “המלך הקדוש”, ואם לאו צריך לחזור לראש התפלה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד כד].
יא. אם טעה ולא אמר זכרנו לחיים, ומי כמוך, וכתוב, ובספר חיים, אינו חוזר, כל שחתם ברוך אתה ה’ שבסוף אותה הברכה. [ילקו”י מועדים עמו’ כה, חזון עובדיה על ימים נוראים עמ’ רו].
יב. מי שטעה בתפלת ראש השנה ויום הכפורים, ואמר ברכת אתה קדוש כולה, וחתם המלך הקדוש, אבל שכח לומר הנוסח: ובכן יתקדש שמך וכו’, אינו חוזר. ואף אם כשאמר ברוך אתה ה’ כדי לחתום המלך הקדוש, נזכר שדילג “ובכן יתקדש” אין לו לסיים למדני חקיך, אלא יחתום המלך הקדוש, וימשיך משם כסדר, ואף לא יאמר ובכן יתקדש וכו’, בין ברכה לברכה, אלא אם ירצה אומרם באלקי נצור שבסוף התפלה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כה. שו”ת יחוה דעת חלק ה’ סימן מט עמוד ריא].
יג. כשחל ראש השנה בשבת, צריך להזכיר “את יום השבת הזה”, ויאמר: “זכרון תרועה באהבה מקרא קודש”, ואם טעה ואמר יום תרועה, יצא. [חזון עובדיה על הימים הנוראים שם].
יד. בחתימת “זכרונות” החתימה היא: בא”י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים. וכשחל ראש השנה בשבת, ידלגו תיבת “היום”, כיון שאין תקיעת שופר בשבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כה, חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד עב, עה].
טו. בתפלות ראש השנה אין לומר מועדים לשמחה וכו’, וכן אין אומרים “והשיאנו” שאין לומר כן אלא בשלש רגלים. ואין צריך להזכיר “ראש חודש”. ולפני שחותם בתפלה, אומר סמוך לחתימה: ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, וחותם: ברוך אתה ה’ מלך על כל הארץ מקדש [השבת ו]ישראל ויום הזכרון. ואם חתם מקדש ישראל ויום הזכרון, ורק שכח לומר בחתימתו “מלך על כל הארץ”, יצא, ואינו צריך לחזור. [ילקו”י עמוד כה].
טז. מי שטעה בתפלת ראש השנה, וחתם בא”י מקדש ישראל “והזמנים”, במקום “ויום הזכרון”, לא יצא. ואפילו אם ידע שהיום ראש השנה, אלא שסבור שהוא בכלל הזמנים, לא יצא. ואם נזכר בתוך תפלתו, חוזר לומר מלוך על כל העולם כולו וכו’, או לפחות יאמר קדשנו במצותיך וכו’, ויחתום כהוגן ישראל ויום הזכרון. ואם נזכר אחר שסיים תפלתו, חוזר לראש. [ילקו”י מועדים עמ’ כו. יביע אומר ח”ד סי’ נט אות ט. חזו”ע ימים נוראים עמו’ פא].
יז. גם מי שטעה בקידוש של ליל ראש השנה וחתם מקדש ישראל והזמנים, ולא נזכר אלא אחר כדי דיבור, [או שהתחיל בברכת שהחיינו] חייב לחזור ולקדש. [כ”כ בשו”ת אבני זכרון סי’ ד].
יח. בתפלת שחרית של ראש השנה, [וכן בכל עשרת ימי תשובה], יאמרו ב’ פעמים ה’ הוא האלקים, קודם ה’ מלך. ואחר ישתבח יאמרו מזמור ממעמקים קראתיך ה’. ואחר ברוך שאמר אומרים מזמור שיר ליום השבת, במקום מזמור לתודה. ויש לנהוג כן ביום טוב שחל בחול. [יבי”א ח”ט חאו”ח סי’ כב אות ד’. ובח”י בהערות לרב פעלים ח”ג חאו”ח סימן לח. ילקו”י שם].
יט. בתפלות של ראש השנה [וכן בעשרת ימי תשובה], יאמרו בסוף העמידה עושה “השלום” במרומיו, וכן אחר חזרת השליח צבור בקדיש תתקבל, [רמז לשם המלאך “ספריאל”, שהוא בגימטריא “השלום”, והמלאך הזה הוא סופר, וכותב את בני האדם בספר החיים, בעשרת ימי תשובה]. אבל בשאר הקדישים אין צריך לומר “השלום”. והאומר אחר קדיש תתקבל של ליל שבת, יש לו על מה שיסמוך, אחר שאומרו אחר ברכה מעין שבע. [כ”כ בשעה”כ (דף צ.), ובספר פרי עץ חיים (שער תפלות, עמ’ תקפג). חזו”ע ימים נוראים עמ’ פב. ילקו”י מועדים עמוד כו].
כ. יש נוהגים לכפול תיבת “לעילא” בכל הקדישים בעשרת ימי תשובה. אבל הספרדים ובני עדות המזרח אינם נוהגים כן, ואומרים לעילא רק פעם אחת. [ילקו”י מועדים עמ’ כו, חזו”ע עמ’ פב].
כא. יש נוהגים בתפלת “תענו ותעתרו” שבימים הנוראים, שכאשר השליח צבור אומר “שערי אורה” “שערי ברכה” וכו’, עונים אחריו “אמן”, אחר כל משפט, ויש להם על מה שיסמוכו. והוא הדין בעניית אמן אחר “היום תאמצנו” וכו’, אולם אין עניית אמן זו חיוב. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כו. יחוה דעת חלק ג’ סימן ט].
כב. יש הנוהגים לומר בראש השנה וביום הכפורים בשחרית, פיוט “ה’ שמעתי שמעך יראתי”, בין תפלת לחש לחזרת הש”ץ. ובמקום שנהגו כן, יש להם על מה שיסמוכו, בין בשחרית ובין במוסף. ואין לבטל מנהגם, שמנהגם מיוסד על אדני פז, והנח להם לישראל. ויש נוהגים לאמרו רק במוסף, ונהרא נהרא ופשטיה. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז].
כג. כשהשליח צבור חוזר התפלה בקול רם, על הקהל להאזין היטב ולכוין לברכותיו, ולענות אמן אחר הברכות. ומותר לקהל לומר בלחש ובקול דממה דקה את טופס הברכות שבתפלות הימים הנוראים, ובחזרת השליח צבור, יחד עם השליח צבור האומרם בקול רם, ואף מותר להזכיר את שם ה’ שבנוסח טופס הברכות, ורק יזהרו להפסיק ולשתוק בחתימת הברכות, ויענו ברוך הוא וברוך שמו, ואמן אחר הברכות. ונכון שלא יגביהו קולם עם השליח צבור. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז. יחוה דעת חלק ה’ סימן מג].
כד. בחזרת השליח צבור כשאומר ואתם הדבקים בה’ אלוהיכם, אין לומר היום תכתבנו לחיים טובים, שאין אנו יכולים להחזיק עצמנו כצדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר. אלא יאמר היום תתננו לחן ולחסד ולרחמים, ותכתבנו לחיים טובים ולשלום.
כה. אחר החזרה אומרים אבינו מלכנו וכו’. ואם חל ראש השנה בשבת, יש נוהגים לאומרו, ומדלגים הזכרת חטא ועון, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים. וכן בשבת שובה, וכל שכן ביום הכפורים שחל בשבת, שהוא גם יום הדין. וכן ראוי לנהוג. אבל במקום שמנהגם ברור שלא לומר אבינו מלכנו כשחל ראש השנה בשבת, ישארו במנהגם, ובזה לא ישנה אדם מן המנהג מפני המחלוקת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כז. יחוה דעת חלק א’ סימן נד. חזון עובדיה על ימים הנוראים עמוד קד].
כו. הפיוטים של ראש השנה ושל יום הכפורים, שיסדו המשוררים הראשונים רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול, כגון ידי רשים, שואף כמו עבד, ה’ יום לך אערוך תחנה, ודומיהם, נוהגים להניחם ולאומרם אחר החזרה של תפלת שחרית וקדיש תתקבל, כדי שלא להפסיק באמצע נשמת. וכן המנהג בכמה קהלות קדושות. וכן ראוי לנהוג. והנוהגים לומר פיוטים אלו קודם ישתבח, אין רוח חכמים נוחה מהם, וראוי לבטל מנהגם על ידי הסברה נאותה, ובדרכי נועם. ובפרט שעל פי הקבלה הדבר חמור ביותר, שאין להפסיק כלל בין ברוך שאמר לישתבח. [ילקו”י מועדים עמוד כח, יחוה דעת ח”ב סי’ ז’. חזו”ע ימים נוראים עמוד ק].
כז. חדשים מקרוב באו לשלוח יד ולהגיה מעצמם בפיוטים, ובאמת שאינו נכון כלל לשנות מהנוסחא המקובלת מגדולי משוררי ספרד במשך דורות רבים ולעשותם טועים, ולכן מה שהגיהו גם כן בנוסח הקודם “חקור פעליו רק אל תשלח ידיך” ושינו הנוסחא, לא יפה עשו. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד כח].
כח. יש לקצר בפיוטים ובסליחות של שחרית, ולשעֵר להספיק להתפלל מוסף קודם זמן תפלת מנחה, שהיא בסוף שש שעות מהיום. וכן יש להזדרז במכירת המצות של פתיחת ההיכל והגבהת ספר תורה, ובריבוי עולים נוספים על חובת היום, מהטעם הנ”ל. ואחר החזרה של תפלת שחרית יום הכפורים, יאמרו אבינו מלכנו, ואפילו חל יום הכפורים להיות בשבת.
כט. מנהג יפה על פי המקובלים לומר בליל ראש השנה קודם קדיש בתרא לדוד מזמור לה’ הארץ ומלואה (תהלים כד), שהוא סגולה שלא תחסר פרנסתו ומזונותיו במשך כל ימות השנה. ואחר המזמור אומרים התפלה שעל הפרנסה. [פרי עץ חיים (שער תפלות ר”ה עמ’ תקפג), חמדת ימים].
