סיפר מרן רבינו הגדול זצוקללה”ה:
נכנסתי פעם לבחון תלמידים, הם למדו בגמרא דין שור תם שמשלם חצי נזק, ושור מועד נזק שלם, שאלתי היכן דין זה בתורה? לא ידעו כלום!
שאלתי היכן כתוב בתורה שהשואל חייב לשלם אפילו באונסין, ושומר חינם חייב רק בפשיעה? אך לא ידעו פסוקים מפורשים בפרשת משפטים, שמפורשים בהם כל דיני שומר חינם, ושומר שכר, שוכר ושואל. במקום שתחלה ילמדו עמם את הפסוקים, התחילו תכף ללמוד את הגמרא, ואפשר שגם המורה בעצמו אינו יודע את המקור.
תחילת כל ראוי שכולם יפתחו את החומשים וילמדו את הפסוקים, ורק לאחר מכן יגשו לגמרא, שכן כל הבסיס של התלמוד נשען על התורה שבכתב.
תלמודי התורה שמלמדים בהם את הילדים משחר נעוריהם, הם יסוד הלימוד שלנו, כמו שנאמר “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”. ולכן צריך ללמדם את דקדוק התיבות, שידעו לקרוא קריאת שמע כהלכתה בדקדוקיה וטעמיה, ויוכלו לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום כהלכתם.
אמנם עיקר לימודנו בתורה שבעל פה, אך לא משום כך צריך לזלזל בתורה שבכתב.
(מתוך הספר הנפלא “מעדני המלך – חלק ד, חינוך ילדים”).
