מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

כמידי יום אתר “מורשת מרן” מגיש את “הלימוד היומי בתורת מרן” שע”י המרכז למורשת מרן להבין ולהשכיל. להצטרפות לקבלת הלימוד במייל מידי יום לחצו כאן. 

הלימוד היום בספר חזון עובדיה פסח – מהלכות חול המועד, הלכות א-ה.

א. ימים שבין הראשון והשביעי של פסח, וימים שבין הראשון של חג הסוכות ליום שמיני עצרת, נקראים “חול המועד”. ובתורה נקראו בשם “מקראי קודש”. וכן אנו מזכירים אותם בתפלת המוספין בשם “מקרא קודש”. ומצוה להרבות בהם בלימוד התורה, כי פקודי ה’ ישרים משמחי לב. ואסורים הם בעשיית מלאכה, כדי שלא יהיו כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל. וכן ראוי לכבד את חול המועד בכסות נקיה. וכן יש לכבדו במאכל ובמשתה. ומצות עשה מן התורה לשמוח בחול המועד. ולכתחלה טוב לאכול פת בסעודת הלילה ובסעודת היום של חול המועד. ומצוה לשמוח בבשר (בהמה) ויין. ולשמח הנשים בבגדי צבעונים ותכשיטין.

ב. יש אומרים שאיסור עשיית מלאכה בחול המועד הוא מן התורה. ויש אומרים שמלאכת חול המועד אינה אסורה אלא מדרבנן. ויש שמטילים פשרה בין הסברות הנ”ל, שעיקר איסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא, כשאין המלאכה לצורך המועד ואינו דבר האבד, וכשהיא לצורך המועד מותרת מן התורה אפילו על ידי אומן, ובדבר האבד מותר אפילו על ידי טירחא יתירה, וחכמים אסרו קצת במלאכות אלו כמו שיתבאר להלן. ולענין הלכה הואיל ורבו הפוסקים שסוברים בהדיא שמלאכת חול המועד איסורה רק מדברי סופרים, וכן דעת מרן השלחן ערוך, יש לסמוך עליהם להקל בדרבנן במקום מחלוקת פוסקים וכדומה. וככל ספיקא דרבנן דהוי לקולא. ודע שאיסור תחומין אפילו די”ב מיל אינו נוהג בחול המועד כלל. וכן איסור הוצאה מרשות לרשות אינו נוהג בחול המועד.
והנה המשנה ברורה בביאור הלכה (סי’ תקלו) בד”ה ומותר לרכוב, כתב לפלפל אם יש דין מחמר ושביתת בהמתו בחול המועד, והתיר מכח ספק ספיקא. ע”ש. ובאמת שהדבר מפורש בארחות חיים (הל’ יו”ט אות ה, דף פד ע”ג) ששביתת בהמתו ומחמר בחול המועד ודאי דשרי. וכן הוא בכל בו (סי’ נח), והובא בבית יוסף (סי’ תצה). וכן מצאתי בספר המכתם (סוף מו”ק, בתשובה עמוד שמט) שכתב, שלא מצאנו איסור שביתת בהמה בחול המועד. ע”ש. וכן עיקר להתיר בחול המועד, בין לענין שביתת בהמתו ובין לענין מחמר.

ג. איתא בירושלמי (פ”ב דמועד קטן ה”ג), אמר ר’ אבא בר ממל, אילו היה לי מי שימנה עמי הייתי מתיר לעשות מלאכה בחול המועד, כי כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים “ועוסקים בתורה”, והם אוכלים ושותים ופוחזים. ע”כ. [ולהסוברים שמלאכת חול המועד מן התורה, כוונתו להתיר מקח וממכר וכיו”ב שהם רק מדרבנן]. ומכאן נראה שיש איסור גדול בשחוק וקלות ראש בחול המועד יותר מעשיית מלאכה בו, שכל כוונת התורה בנתינת המועדות להדבק בהשי”ת ובתורתו ובמצותיו.

ד. דבר האבד שאם לא יעשהו בחול המועד יבא לידי הפסד, מותר לעשותו בחול המועד בלי שינוי [ובלבד שלא יהיה בעשייתו טירחא יתירה]. ואפילו בהפסד מועט יש להקל. ואם הסחורה שוה עתה הרבה, ואחר המועד תוזל, נחשב כהפסד מן הקרן ומותר למוכרה בחוה”מ. ואפילו אם הדבר אצלו בספק אם יבא לידי הפסד, או שמא לא יבא לידי הפסד, מותר לעשותו בחול המועד.

ה. צרכי רבים מותר לעשותם בחול המועד, אפילו על ידי מעשה אומן ובפרהסיא, ואפילו יש בהם טירחא יתירה, כל שיש בהם צורך המועד גם כן. כגון לתקן הדרכים והכבישים ולהסיר מהם המכשולות, לבל תקראנה תאונות דרכים. ואמרו על זה בגמרא (מועד קטן ה.), ומנין שאם פרנסי העיר לא עשו את אלו, כל דמים שנשפכו שם, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום בידים, שנאמר (דברים יט י), והיה עליך דמים. וכן מותר לבנות מרחצאות ומקואות לצורך המועד. ואפילו אם כיונו מלאכתם והשאירום בכוונה תחלה לעשותם בחול המועד מותר. ויש אומרים שאם יש מנהיג ופרנס שיכול לתקן ולעשות על דעת עצמו אסור לעשותם במועד. ויש מי שמתיר בכל ענין. והמיקל יש לו על מה שיסמוך. ומכללם של דברים למדנו שמותר למכונאי מקצועי לתקן על ידי מעשה אומן כל תיקון שידרש באוטובוסים צבוריים, או במוניות העומדים לשירות הצבור, או מכוניות משא העומדות להעברת מצרכים של אוכל נפש וכדומה. ורשאי המכונאי לקבל שכר תמורת עבודתו. אבל מכוניות פרטיות אין לתקנם על ידי מעשה אומן, ואפילו אם מתכוין להעביר בהם מצרכי אוכל נפש, כל שאפשר להעבירם בדרך אחרת אסור. אבל תיקון שהוא מעשה הדיוט ואין צריך אומן לעשותו מותר אפילו לצרכי יחיד. ואפילו לצורך טיול בעלמא. וכן מותר לנקות המכונית וליפותה, כשאין טירחא יתירה בדבר.