מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

קמת בבוקר? אמור מודה אני!
קמת מהמיטה? טול ידיים!
הי! שכחת ברכות השחר!
רוץ לבית הכנסת, אתה עלול לאחר לתפילה!
הי! אל תשכח את הטלית והתפילין!
אל תעשה תפילתך קבע, אלא תחנונים לפני האדון ברוך הוא!
גמרת להתפלל? טעום פת שחרית קלה ורוץ לבית המדרש, ללמוד תורה!
באת לאכול? נטילת ידים מכלי שלם!
ידיך נגובות? אחוז את הפת בשתי ידיך וברך ברכת המוציא!
ברכת המזון!
וכו’ וכו’ וכו’ וכו’ וכו’

התורה לכאורה מגבילה אותנו במשך כל חיינו, כל יום מן הבוקר עד הערב…
ולמרבה הפלא, לא נמאס לנו ממנה…
איך זה קורה?
*****

פשוט מאוד: כמו שלא נמאס לנו אף פעם להיות בחברת בני משפחה אוהבים או בחברת חבר הקרוב לנו.
ככל שאנחנו יודעים להעריך את התורה, להבין שהיא מקור חיינו, שהיא מקור עוצמת חיינו, שהיא זו המלמדת אותנו כיצד לחיות חיים אמיתיים, וחיים שמזכים אותנו בנצח,
ממילא אותה “הגבלה” מתבררת כבחירה מדעת.

“אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, מכירים את זה?
לכאורה זה לא מובן, הרי מי שעוסק בתורה נמצא תחת שעבוד גדול מאוד! הוא לא יכול לתת מקום להרבה דברים אחרים שהיה באמת יכול ורוצה לעסוק בהם?!
זה נכון לגבי אדם שעוסק בתורה בגלל “מה יאמרו” – הוריו / רבותיו / חביריו / קהילתו וכו’. ולצערנו יש דבר כזה…

לעומת זאת, כאשר האדם מגיע לכלל החלטה לברר סוף סוף אחת ולתמיד את הנושא הזה, הפשוט והחיוני כל כך, ושואל את עצמו, את השאלות הבסיסיות ביותר: האם / למה אני צריך ללמוד תורה? בשביל מה נועדה התורה? ובקיצור: התורה – מהי בשבילי?
והוא אינו מרפה עד שתהיה בידו התשובה הזו, שדעתו תנוח בה –
או אז יחסו לתורה וללימודה יבוא מפנימיותו, מתוכו, ולראשונה יוכל להבין את משמעות הערך העצום של התורה.

“בעצרת כולי עלמא מודו דבעינן לכם”, כיון שלימוד ועסק התורה מתחיל מעצמיותו של כל אחד ואחד, הרי שזו עבודתינו בעצרת – לברר לעצמינו מחדש, לחבר את עצמינו אל התורה.

שלכם באהבה,
חג שמח ושבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com