סוכה הנעשית תחת חבלי כביסה וחוטי חשמל • מרן הרב יצחק יוסף


שאלה:
לכבוד מרן פוסק הדור הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, סוכה שיש מעל הסכך חוטי חשמל או חבלים של כביסה, אם מותר לשבת מתחת לאותם מקומות שהחוטים מתוחים שם?

תשובה:
סוכה שנעשית תחת חבלי כביסה, או חוטי חשמל וטלפון, אפילו אין בין חבל לחבל שלשה טפחים, אין לפסול מטעם לבוד, אלא הסוכה כשרה. ואפילו אם תלו כביסה על החבלים אין בכך כלום והסוכה כשרה.

והנה מרן בש"ע (סי' תרכו ס"ג) פסק, העושה סוכה למטה בבית שתחת הגג שהסירו ממנו הרעפים, אע"פ שנשארו העצים הדקים שהרעפים היו מונחים עליהם כשרה. והב"ח כתב על זה, דהיינו דוקא כשיש בין העצים הללו מרחק שלשה טפחים או יותר, אבל אם אין ביניהם אלא פחות משלשה טפחים, אז הם כלבודים, ונעשו כולם כדף אחד. ואע"פ שהט"ז חולק ע"ז, משום דלבוד להחמיר לא אמרינן, (תוס' סוכה יז סע"א). וכ"כ הרב מאורי אור (חלק בן נון דף קסו ע"ב), דאנן דמניחין הלטיש אע"פ שאינם רחוקים ג' טפחים זמ"ז אין לאסור משום שאין לבוד להחמיר. ע"ש. אולם המג"א (סי' תקב) ס"ל דאמרינן לבוד גם להחמיר. [וע"ע בקרבן נתנאל (פ"ק דסוכה ס"ס לג אות ת), ובפרי מגדים (סי' שסג מש"ז סק"א), ובשו"ת רב פעלים (ח"ד סי' כא), ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צב)]. והמג"א והא"ר חולקים על הב"ח בדין הלטיש וס"ל דבכה"ג לא אמרינן לבוד. וכ"פ המאמר מרדכי (שם סק"ז). אבל הרב בכורי יעקב חשש לד' הב"ח. וכ"כ המשנה ברורה (סי' תרכו ס"ק יז, ובשער הציון ס"ק כג)
שלצאת ידי כל הספקות יראה שיהיה ריוח בין העצים הדקים של הרעפים כשיעור ג' טפחים. ולכאורה ה"ה לחבלי הכביסה.
אולם הגרש"ז אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (סי' צא אות יט) כתב להכשיר ע"פ מ"ש הריטב"א (עירובין י:) שבדבר שעומד כך להיות פתוח לעולם, ונעשה לכך, אין אומרים בו לבוד. ע"ש. ולפ"ז ה"ה בחבלי הכביסה שדרכם להיות פתוחים באויר שביניהם, שזהו סדר שימושם, אין לומר בזה לבוד, ומכיון שעיקר דברי הבכורי יעקב הם רק חומרא, אין טעם להוסיף עוד חומרא על דבריו. ע"כ. גם במקראי קודש (סי' כד עמוד קו) כתב להתיר בזה. וכן העלה הגר"י פלקסר במאמרו שבקובץ נועם (חלק כ עמוד ק). ע"ש.  וע"ע בספר אבן ישראל (ח"ז סי' סה עמוד קנ), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סי' נו), ובשו"ת קנין תורה (ח"ג סי' צב), ובשו"ת כנף רננה (סי' סה). ובשו"ת עמק התשובה (חאו"ח סי' צו). [ילקו"י מועדים (עמ' קכה). חזו"ע סוכות (עמ' סט)].

ויש שהעירו, שיש להקפיד שלא יתלו כביסה על החוטים, כיון שיתכן שרוב השטח שבין החוטים מלא בכביסה, ואז הסוכה פסולה מן הדין. כמו כן מצוי שהכביסה נסבכת בחוטים וממלאת את כל החלל שביניהם (סוכה כהלכתה פרק ה. ובהערה לד. וע"ע בפסקי תשובות כאן מ"ש בזה). אך אינו מוכרח, וע' בחשוקי חמד שכתב, דלשיטה זו לכאורה ה"ה אם מעל הסוכה תהיה כביסה תלויה, הסוכה תהיה כשרה, כיון שבגד המתנפנף באויר אינו מביא את הטומאה כמבואר במשנה (הנ"ל), ואם כן אינו נחשב כאהל לפסול הסוכה. וצ"ע.

מתוך קובץ בית יוסף, גליון כט. מדור שו"ת הראשון לציון

מה מברכים על "אינג'רה"? הרב יצחק יוסף


"מה מברכים על אינג'רה?" – לחם מיוחד של יהודי אתיופיה. להלן תשובתו של מרן הראשון לציון והרה"ר לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שיתפרסם בע"ה בשבת הקרובה בגליון השבועי "מרן מאור ישראל" של פרשת ראה תשע"ח.

בס"ד, ‏כז סיון תשע"ו

1396-2/ע"ו

לכבוד

היקר והנעלה, איש על העדה, מזכה הרבים, תהלתו בקהל חסידים,

כש"ת הרה"ג ראובן וובשת שליט"א,

שלום וברכה,

איתי את אשר כתב כת"ר בענין ברכת הפת הנקראת אינג'רה (כלשון יהודי אתיופיה) העשויה מקמח טיף, והוא כעין דוחן או קטנית ואינו מחמש מיני דגן, ופת זו רגילים בה יהודי אתיופיה ונאכלת באופן קבוע, הן בהיותם באתיופיה, והן עתה כשבאו לארץ הקודש.

ונראה לדינא, שאם פת זו היתה עשויה מחמשת מיני דגן, יש לברך עליה בורא מיני מזונות, וברכת מעין שלוש אחריה, וגם אם קובעים עליה סעודה יש לברך אחריה מעין שלוש, כיון שעושים פת זו ע"ג כירה פתוחה, באופן שהבצק מתפשט על גבי הכירה, ודמי למה שפסק מרן הש"ע (סי' קסח סעיף טו) וז"ל: טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותם ושופכים על הכירה, והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין ג', ואפילו קבע סעודתו עליו. ע"כ. וה"ה בלחם זה, וכן בלחם הלחוח שרגילים בו יהודי תימן.

אולם אם פת זו עשויה מקמח שאינו מחמשת מיני דגן, כגון טף ודוחן וכיוצא, אין לברך ע"ז המוציא. וע' בספר אבודרהם (ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון) שכתב: דע כי חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון, הם שמברכין עליהן המוציא ולבסוף ג' ברכות. אבל לא פת של אורז ודוחן. ע"כ.

ואם הטף מגדלים אותו במיוחד עבור זה לעשות ממנו פת, וזה עיקר גידולו, יש לברך על פת זו בורא פרי האדמה, וכדעת רבינו ירוחם, שכל שאינו ראוי לאכילה אלא ע"י ריסוק או ניפוח, וכך דרכו, אין ברכתו משתנית. ומברכים בפה"א. ומטעם זה מברכים על הפופקורן בורא פרי האדמה, שהרי אין גרגירי אותו סוג תירס ראויים לאכילה אלא באופן כזה. וכן הבמבה אי אפשר לעשותה אלא מהסוג של התירס היבש, שהוא גרגירי פופקורן, וגרגירים אלה לא ניתן לאוכלם אלא על ידי ריסוק או ניפוח, ולא כמות שהן. ולכן ברכתם בורא פרי האדמה. דהכי אורחייהו. ומה שכתב מרן אאמו"ר עט"ר זיע"א הכ"מ בהסכמה לספר הלכה ברורה, שיש לברך על כיו"ב שהכל, בזמנו אמר לי מרן אאמו"ר, שאמרו לו שהטעם שכתבנו לברך על הבמבה האדמה הוא מפני שמורגש טעם התירס, וכיון שהוכיחו לו שאין טעם התירס נרגש, ולכן כתב מה שכתב, אבל לאחר שראה שוב את מקורות ההלכה שכתבנו, וקרא שוב דברי רבינו ירוחם ודברי תרומת הדשן סימן כט, והכס"מ, והגר"ז, והמשנ"ב, והחיי אדם כלל נא, ועוד אחרונים, שכל שאי אפשר לאוכלו אלא על ידי ריסוק ברכתו בורא פרי האדמה. ולאחר שראה הדברים הסכים עמנו לברך על הבמבה בורא פרי האדמה, וכן נהג בעצמו ובירך בפנינו ב' פעמים על הבמבה בורא פרי האדמה. וכמובן שכך יש לנהוג הלכה ולמעשה.

והוא הדין בנ"ד, וכל זה דלא כמו שפסק באוצרות יוסף, שאפי' במקום שדרכן לגדל הקטניות במיוחד לשם פת, ברכתם שהכל.

אך אם עושים אותו מדוחן וכיוצא, שאין מגדלים אותם בעיקרם בשביל הפת שהם מיני קטניות שעושים מהם בישול, בזה יש לברך עליו שהכל נהיה בדברו, ואחריו בורא נפשות, וכמו שפסק בש"ע (סי' ר"ח סעיף ח') על פת דוחן ופילז'ו או שאר מיני קטניות מברך שהכל, ואחריו בורא נפשות. וע' באחרונים שם.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

חדש: קטעים נבחרים משיעוריו של הראשון לציון! 079-916-5000


בימים האחרונים הוקמה שלוחה מיוחדת במערכת הטלפונית של "ערוץ מרן" – מבית המרכז למורשת מרן "להבין ולהשכיל", בה הוכנסו קטעים מיוחדים משיעוריו של מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל, הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, הכוללים התבטאויות בנושאי השקפה, הלכה, ועניינים שונים.

ניתן להאזין לתכנים במחיר שיחה רגילה, דרך המערכת הטלפונית של "ערוץ מרן" במספר: 079-916-5000 שלוחה 35.

מעת לעת יעלו לשלוחה קטעים נוספים בעזרת ה' יתברך.

 

מי שאמר ק"ש על מיטה, ונזכר שלא ספר ספירת העומר. מה עליו לעשות?


בס"ד, ‏ד ניסן תשע"ה

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב רפאל קריהלי נר"ו

שלום וברכה,

ובדבר מי שנזכר אחר ברכת המפיל של ק"ש שעל המיטה שלא ספר ספירת העומר, האם ישן קודם, כדי שלא להפסיק בין ברכת המפיל לשינה, או יספור קודם בברכה, ע' בספר שלחן המערכת ח"ב (עמ' קנא) דמעיקר הדין מותר להפסיק בדיבור בין ק"ש שעל המטה לשינה, ואין זה הפסק, כי ברכת המפיל היא ברכת השבח על ענין השינה, ואינה ברכה על השינה, שהרי השינה אינה בידו, וכמ"ש התוס' (ברכות יא:). וכן משמע בירושלמי דרבי יונה נהג לברך ברכת המפיל, וקודם שנרדם היה אומר פסוקים עד שתאחזנו שינה. והיעב"ץ כתב שלא להפסיק בשום דבר ומעשה בין ק"ש לשינה, וכ"ש שלא יאכל ולא ישתה, אא"כ במקום הכרח גדול, שאז יחזור ויקרא פרשה ראשונה של שמע, אבל ברכת המפיל לא יחזור ויברך. והרב פתח דביר העיר על דבריו, שאפי' אם יקום ויתהלך בחוץ והפסיק בדברים והיסח הדעת, א"צ לחזור ולברך המפיל, שעל מנהגו של עולם נתקנה. ובשו"ת פרי השדה ח"א שנשאל מהגר"ש סופר במי שהוצרך למי רגליו אחר ברכת המפיל, אם יברך אשר יצר, והשיב שיברך, ודייק כן מהרמ"א. ע"ש. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ח"א, שיברך אשר יצר. וכ"כ בשו"ת באר משה. ע"ש. ע"כ אם נזכר אחר ברכת המפיל שלא ספר ספה"ע, יברך ויספור, ובפרט שאם ישן יש חשש שיחטפנו שינה עד אור הבוקר, ויפסיד הברכה.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

נשיא בית הדין הרבני הגדול

מתוך גליונות "קובץ בית יוסף"

האם מותר לבעל תשובה לבקר את הוריו בפסח, כשיש בביתם חמץ?


לפניכם מאמר מיוחד ממרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, שהתפרסם בגליונות "קובץ בית יוסף", בנושא בעל תשובה שרוצה ללכת לבקר את הוריו בפסח, ויודע שיש בביתם חמץ. האם מותר לו ללכת או לא?

בן שחזר בתשובה המתגורר אצל הוריו שאינם שומרי תורה ומצוות, ויש להם בבית חמץ בפסח, אם הבן יכול לרכז את החמץ מערב פסח במקום מסויים, ולעשות לו מחיצה, או להניח החמץ בארון סגור, יעשה כן, ואז יוכל לבוא לבקר אצל הוריו בפסח, כי אין לשהות בבית שיש בו חמץ גלוי בלא שום מחיצה, שמא ישכח ויאכל מהחמץ. והנכון הוא שימכור את החמץ של הוריו, או חמיו, אף בלא הסכמתם, משום דזכין מאדם שלא בפניו. וטוב יותר להודיע להם שמוכר החמץ לטובתם.

והנה ז"ל מרן בש"ע (סי' תמ ס"ב): אם אינו חייב באחריותו, אינו חייב לבערו, אפילו אם כבוש תחת ידו, כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר. וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוהה י' טפחים כדי שלא ישכח ויאכלנו. ע"כ. ולפי זה יש לדון בבן שחזר בתשובה, אך הוריו עדיין לא חזרו בתשובה, ונמצא ברשותם בהישג יד חמץ, אף על פי שהבנים אינם עוברים בבל יראה ובל ימצא, מאחר שהחמץ אינו שלהם, מכל מקום לכאורה יהיה אסור להם לשהות בבית זה בימי החג, מחשש שמא יאכלו מהחמץ, דכל שאין החמץ נמצא ברשות בפני עצמו, ואין מחיצה כנגדו, אסור לו לשהות בבית זה. ומה שאין אוסרים ליכנס לבית גוי שיש שם חמץ, היינו משום שאין לו רשות לקחת חמץ בלא רשות, ולכן אין חשש שיבוא לאכול. אבל בבית הוריו שיש לו רשות לאכול מכל הנמצא בבית, לכאורה יש לחוש שמא יבוא לאכול. אך יש לדון כאן מצד זה שלא לנעול דלת בפני השבים, דאיך אפשר שלא יהיו בביתם בימי החג. וראה בקובץ צבא מרום (עמוד פה). ומכל מקום ברור דלכתחלה עליו לנסות בכל כוחו לשדלם ולשכנעם לבער, או על כל פנים למכור את החמץ לגוי על ידי הרבנות, ודברי חכמים בנחת נשמעים.

אלא שאין האיסור בזה ברור, לאסור לדור בבית שלא נבדק מחמץ. ואפי' לבעה"ב עצמו, וקשה לומר דמי שאינו שומר תורה ומצוות עובר בכל רגע על איסור בעצם הדבר שדר בביתו. ועכ"פ יש לדון משום חובת בדיקה, אם מוטלת עליו חובת בדיקת חמץ. וכן מה שיעשה כאשר יש חמץ הנמצא בהישג יד, שאין הוריו מסכימים להוציאו מן הבית, או לייחדו במקום סגור ולמוכרו לגוי.

ומה שכתבנו לענין מכירת חמץ, הנה בסוטה (כה.) אמרו, מי שהלך למדינת הים, בית דין מקנין לאשתו, שמסתמא מסכים לזה. ואם כן כל שכן כאן. והמהרא"י בשו"ת תרומת הדשן (סימן קפח) כתב בכיוצא בזה גבי חלה, במשרתת שלשה עיסה עבור בעלת הבית, והלכה לחוץ קודם שהפרישה חלה, וקודם שחזרה נתחמצה העיסה כל צרכה, שאם עוד תשהה שלא תאפה, העיסה תתקלקל ובשביל כך רוצה המשרתת להפריש חלה בלי רשות בעל הבית, שרי למיעבד הכי או לא, תשובה, יראה דשפיר דמי למיעבד הכי, דכיון דמתקלקל זכות הוא לבעל הבית, וקיימא לן זכייה משום שליחות, והכי נמי המשרתת נעשית שלוחה אפילו שלא מדעתה מטעם דזכות הוא לה, ואפילו אין כאן חשש קלקול העיסה מהני וכו', אבל בהפרשת חלה בזמן הזה דהכל שוין ליטול בכזית ולשרוף, אין לומר כלל קפידא וכו'. והגר"א הראה מקור לזה מהגמ' ספ"ז דעירובין. ע"ש.

ודינו של המהרא"י הובא להלכה ברמ"א (יו"ד סימן שכח סעיף ג). והט"ז שם הוסיף, דאפילו אם העיסה לא תתקלקל גם כן אפשר להפריש בלא דעתה, משום דזכין לו לאדם שלא בפניו. גם המגן אברהם (סימן רמב סק"ד) כתב, דכשיש חשש שעד שהאשה תשוב העיסה תתקלקל, רשאים גם אחרים להפריש חלה. וכן הוא על פי הירושלמי. וכן כתב עוד לגבי חמץ (סי' תלו ס"ק יא). וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סימן כג), שדברי המגן אברהם הנ"ל היו בהעלם מהרבה גאונים שפקפקו במכירה כזו. וכן פסק בשו"ת דברי חיים מצאנז (ח"ב סימן מו).

אולם בקצות החושן (סי' רמג סק"ח) כתב, דזכין לאדם, אבל לא זכין מאדם. וכתב להוכיח שכן דעת התוס' והרשב"א. וכתב, ואם כי ידעתי מיעוט ערכי להרהר אחר פסקי המהרא"י, ובפרט שכבר הלכו אחריו הרמ"א והט"ז.

אמנם נראה שדעת התוס' והרשב"א אינה כן, שהרי כתבו בנדרים (לו:) דשליחות לאו מדין דניחא לי או לא, אלא גזירת הכתוב דמה אתם לדעתכם שלוחכם לדעתכם, וכו', וגם מה שכתב דמשום קלקול עיסה חשיב זכות, לא הבנתי, דהא אחר שתאפה נמי תוכל להפריש, ואף על גב דמצותו בעיסה, מכל מקום כל דליתא לבעלת הבית בשעת לישה תוכל להפריש אחר האפייה. ולכן נראה שהמשרתת לא תפריש, ואם העיסה תתקלקל תפריש בעלת הבית אחר האפייה, דבעינן כהאי גוונא דעת בעל הבית, וכן נראה מהתוס' נזיר (יב.) שהקשו בהא דאשה עושה שליח לחברתה שתפריש חלה אחר הלישה, והלא הוה דבר שלא בא לעולם, כיון דעושה שליח קודם הלישה. וא"נ דלא בעינן כלל דעת בעל הבית אלא משום דזכות הוא, ואפילו בלא קלקול העיסה, א"כ לא גרע מה שעושה שליח מאילו לא עשאה שליח כלל, והפרישה חלה בעצמה. והקשו האידנא דנהגו כך. ואע"ג דהשתא שיעורי חלה כולם זוים, משמע דסבירא להו דכל שמפריש משל בעל הבית אין זה זכות אלא שליחות.

ובספר מרכבת המשנה (הלכות גירושין פרק ו) כתב כדברי הקצות, אהא דאמרו שם, שכותבין גט לנשתטית וכו', והקשו מי איכא מידי דהשתא לא מצי למיעבד ועביד שליח על זה בשביל אחר זמן, ותריצו דמשום זכות נגעו בה, ועל זה כתב הרב מרכבת המשנה, דלא שייך זכות רק במזכין חפץ לפלוני, ולא בנוטלין חפץ שלא מדעתו בתורת זכות, דלהוציא מרשות הנותן לא דיינינן בזה דיני זכיה. וגם בהר צבי (אורח חיים סימן לט) כתב לפקפק בזה. וכן בשו"ת דברי מלכיאל חלק ד' (סימן יח) הביא בזה כמה חששות.

ואמנם בספר באר יצחק (או"ח סי' א ענף ג) עמד ע"ד קצות החושן והמרכבת משנה הנז', וכתב, דמההיא דנזיר לא קשיא, דהיכא דנחת בתורת שליחות מיגרע גרע, דאם אינו מועיל על פי דיני שליחות לא מהני בזה דין זכיה, וראיה לזה ממה שכתבו התוס' (קידושין כג:) דעבד יכול לעשות שליח או לא, והקשו, והא מבואר במשנה דשטר על ידי אחרים מועיל בתורת זכות. וחילקו דהיכא דבא בתורת שליחות מיגרע גרע, וכוונתם, דדוקא היכא שלא אמר לו שיעשה שליחותו אז שפיר מצי זכי עבורו בתורת זכות, מה שאין כן היכא שא"ל בפירוש שיעשה שליחותו דאז הוי כמו קפידא שיהיה חל ביה דיני שליחות, וזהו שהקשו התוס' בנזיר, דאיך יכולה לעשות שליח לחברתה מקודם הלישה, והלא הוי דבר שלא בא לעולם, ודין זכייה לא שייך בזה כיון שצותה בתורת שליחות מיגרע גרע. ולפי זה העלה דכנים דברי הרמ"א שהביא להלכה דברי התרומת הדשן הנז'. וע"ש שכתב לדמות נידון זה למה שאמרו בגמרא (סוטה כה.) הנ"ל, ואלו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורים וכו', שמסתמא אדם מסכים לבית דין שיעשו כן. וכל שכן הכא, שהרי בעוברת על דת רק מצוה לגרשה, ולא חובה, ואילו בחמץ הרי חובה גמורה היא להוציאו מרשותו, ובודאי דנימא זכין לאדם שלא בפניו. ע"ש.

גם בשו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן שמז), כתב, דמהני למכור חמץ של אחר, משום דזכות היא לו, אלא שהוסיף שם, דטוב שיבטלנו ברוב לאחר הפסח. ע"ש. וכן פסק בשו"ת פנים מאירות חלק ב' (סימן נב), דמהני בזה מדין זכיה שהיא מטעם שליחות, ולכן אם לא היה ב"ב בביתו, ומכר איש אחר חמצו, הוי כשלוחו, כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. וציין לדבריו בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' ריב), וכן בפתחי תשובה (יו"ד סי' שכ), ויעוין בפת"ש שהאריך בזה הרבה. וראה בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ט), ובתפארת צבי (אה"ע סי' מב), ובברית אברהם (אה"ע סי' קא) ובבא"י (או"ח סי' א). ובשו"ת שבי ציון (סימן יא). ובמקראי קודש (ח"א סימן עא, עה) ובחזו"א (אה"ע סימן מט ס"ק יא). ובכה"ח (סי' תמ"ח אות סח, סט).

והט"ז (תלד סק"ו) כתב בנידונו דכיון שרוצה להפקיע את עצמו מידי איסור חמץ, אמרינן שמסתמא נתן את החמץ שלו במתנה לשליח שלו, כדי שיוכל לבטל עבורו. ובפמ"ג (מש"ז תלו סק"א) כתב כן לגבי היוצא לדרך דמחשש שמא ישכח לבטל שם, זכין לו שלא בפניו ויבטל השליח בורו בי"ד, ואמרינן דניח"ל שיהו נכסיו מופקרים ונתונים במתנה להשליח. וע"ע בשע"ת (ס"ס תלד) בשם הפ"מ (בפתיחה) גבי מי שבא לו חמץ בדרך, וישראל שהיה שם ביטלו, דל"א אמרינן בזה זכין כו'. ובאחיעזר (ח"א אה"ע סי' כט) כתב, שבפסחים (יג.) מוכח דזכין "מאדם" ג"כ, מהא דיכול למכור חמצו של אחר. והיינו ממה שאמרו שם לגבי מפקיד חמץ אצל חבירו, שאם לא בא הבעלים עד שעה חמישית, מוכרו הנפקד לגוי. וכ"ה בש"ע (או"ח תמג ס"ב).

ובחת"ס (חאה"ע סי' א) כתב, שכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם שלא בפניו, אף על פי דהוי זכיה ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן. עכ"ל. ויש גם סברא לומר, דלגבי חמץ עדיף, משום דאי לאו דמזבין ליה, נאסר בהנאה, ולכן אין המכר חשיב כהוצאת ממון אלא כהכנסת ממון, כיון שמצילו בכך מהפסד, וע' במג"א (סי' קנג ס"ק לז). והעיר בזה במנחת שלמה (תנינא סי' קז).

ועל כל פנים כיון שמצינו לכמה אחרונים שפקפקו בזה, לכן טוב להודיע להם שהוא מוכר את החמץ לטובתם. ופשוט שבדיעבד אם לא הודיע להם שהוא מוכר את החמץ, ועבר ומכר את החמץ, החמץ מותר בהנאה ואין לו דין של חמץ שעבר עליו הפסח, דכיון שיש בדבר מחלוקת הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, וכמו שכתבו האחרונים בכיו"ב גבי אופן מכירת החמץ לגוי, דמי שמכר בכסף בלבד, ולא עשה קנין אגב וכו', כיון שיש מחלוקת כיצד הגוי קונה, בדיעבד הוה ליה ספק דרבנן ולקולא, ואין החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח. וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות כיבוד הורים פרק ז סעיף יא.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול

 

צפו • מרן הגר"י יוסף: "ביקשתי משר האוצר תקנים נוספים לבתי הדין, וקיבלתי הסכמה"


למרות הזמן הקצר שנוצר לשבתו של מרן הראש"ל והרב הראשי לישראל רבינו יצחק יוסף שליט"א לשבת על כסא נשיא "בית הדין הרבני הגדול", עקב הרוטציה שצריכה להיות עם עמיתו לתפקיד הרה"ר הרב דוד לאו שליט"א, בכל זאת לא שוקט הוא על שמריו, ופועל למען בתי הדין הרבניים, להוריד מהם את הלחץ הרב.

במסגרת מעמד "הקבלת פני רבו" בהשתתפות רבנים, דיינים ואישי ציבור, שהתקיים בשיעורו השבועי הגדול בתבל, מוצאי חג הפסח תשע"ח, דיבר מרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל שליט"א, בשבח הדיינים היושבים בבתי הדין הרבניים, ועל כך שהם הולכים בדרכו של מרן זיע"א בכוחא דהיתרא במסגרת ההלכה.

מרן הגר"י הוסיף, שכשהיה אצלו שר האוצר קודם חג הפסח, ביקש ממנו להוסיף שבעה תקנים לבתי הדין הרבניים, בעקבות העומס הרב הנופל על כתפיהם, ואמר לו שמקום המדינה גדלה כמות הדיינים רק פי אחד וחצי, למרות שבבתי המשפט גדלו השופטים פי חמש.

הראשון לציון קיבל את הסכמתו של שר האוצר.

 

 

עיקר ליל הסדר: להחדיר את האמונה הפשוטה בה' יתברך / מרן הגר"י יוסף


חג הפסח התברך בשמות רבים, חג הפסח, חג המצות, חג האביב, ויש שקוראים לו "חג החינוך", או "חג האמונה", כי חג זה הוא ההזדמנות שלנו לחנך את בנינו לאמונה בה' יתברך, שהרי סיפור יציאת מצרים הוא יסוד האמונה לכל השנה. וכפי המעשה שהיה אצל הגאון הצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה רגיל להתאכסן מפעם לפעם בפונדק אותו ניהל יהודי פשוט מאד, אך ירא שמים. והנה פעם אחת הגיע הרב לאותו פונדק, ומיד הבחין שאצל הפונדקאי חלה ירידה גדולה ביראת שמים. כאשר חקר אותו הרב, התברר ששהה בפונדק "משכיל" אפיקורוס, וכאשר ראה שלפניו יהודי פשוט, ניצל זאת כדי להכניס בו ארס של כפירה.

אותו רשע הוציא מתרמילו נתח של בשר חזיר, והתרברב בפני הפונדקאי: "הנה אני אוכל זאת בכוונה כדי להרגיז את האלקים, אם לא יקרה לי שום דבר רע הרי זה סימן שאין אלקים!", עפרא לפומיה. אמר ועשה. הפונדקאי היה בטוח שברגע בו יכנס בשר התועבה לתוך פיו של האורח תצבה בטנו, והוא יפול כפגר שמת. לתדהמתו, מאומה לא קרה, ומאז אמונתו מאד התקררה, והוא מפקפק ומגמגם אם אכן יש שכר ועונש. עד כאן דברי הפונדקאי. הרב לא מיהר לענות לכסיל כאיוולתו, אלא חיכה להזדמנות נאותה שאכן באה.

בתו של הפונדקאי חזרה באותו יום מבית הספר בסוף שנת הלימודים, ובידה תעודה המורה על הישגיה. הרב ביקש לראות את התעודה, והילדה מיהרה להיענות לבקשתו ולהתכבד בציוניה הטובים. בין הציונים היה ציון "מצוין" בנגינה בחליל. הרב עשה את עצמו מפקפק ביכולת נגינתה המצויינת, וביקש שהיא תוכיח לו זאת על ידי שתנגן בפניו. אולם הילדה סירבה, ואז אמר לה הרב: "אם כן מנין לי שאכן את מנגנת מצויין?". והיא מיהרה לענות: "בשביל זה יש לי תעודה! נבחנתי אצל המורה והמנהלת והן מעידות עלי שאני מנגנת מצויין, כדי שלא אצטרך להוכיח את יכולתי לכל דורש".

או אז פנה רבי ישראל מסלנט אל אביה שנכח במקום ואמר: "ישמעו אוזניך מה שפי בתך מדבר! אף הקדוש ברוך הוא לא יוכיח את יכולתו לכל דורש ומבקש, 'יש לו תעודה!', כביכול הוא הוכיח את האמת שהוא בורא ומנהיג העולם, משלם שכר טוב לצדיקים, ומעניש את הרשעים, לעיני כל ישראל ביציאת מצרים בנסים גדולים מפורסמים, והכל מתועד בספר התורה, ואין זה מכבודו "להבחן" שוב ושוב אצל כל טיפש או רשע!".

אשר על כן מצוה עלינו לנצל כל רגע בליל הסדר הבא עלינו לטובה, כדי לספר בסיפור יציאת מצרים, להראות כביכול את "התעודה" של הקב"ה בהנהגת העולם, ולהחדיר את האמונה הפשוטה בה' ובהשגחתו הפרטית בלב כל השומעים.

מתוך "הגדה של פסח – ילקוט יוסף", בהוצאת המרכז למורשת מרן "להבין ולהשכיל".

צפו: מרן הראש"ל הגר"י יוסף בסיפור על האדם שהתקיף אותו באמצע השיעור


בשיעורו השבועי הגדול בתבל של מרן הראשון לציון רבינו יצחק יוסף שליט"א, סיפר שבאחד משיעוריו דיבר על כך שצריך למדוד את השיעורים במצוות לפי משקל ולא לפי נפח, וציין שכן כתב הכף החיים, והוסיף שאין לשנות. באמצע השיעור קפץ אחד מהשומעים, ואמר שזה לא נכון, ולא כתוב דבר כזה בכף החיים. מרן הראש"ל ענה לו שייעיין אחר כך, וימצא את הדברים.

צפו מה ענה לו מרן הראש"ל? ומה היה בסופו של דבר?

מרן הגר"י יוסף: האם מותר למכור חמץ דרך הטלפון והאינטרנט? • פינת ההלכה


האזינו לשיעור קצר ממרן הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבינו יצחק יוסף שליט"א, בעניין מכירת חמץ דרך הטלפון והאינטרנט.

שודר ב"פינת ההלכה" ביום שישי האחרון, ברדיו "כאן מורשת".

להאזנה דרך הטלפון, חייגו לערוץ מרן: 079-916-5000

 

העמוד הבא »