משלחן הראשון לציון • מה מברכים על פיתה או באגט קראנץ'? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף.

השבוע המאמר עוסק בנושא: מה מברכים על פיתה או באגט קראנץ' הנמכר בחנויות?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ט"ז אייר תש"פ, 987-2/פ'

לכבוד

היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת ה"ה שלמה אברהמי נ"י

שלום רב,

לשאלתו בעניין ברכת באגטים או לחמניות שנאפים מאד, עד לכדי רמה של כסיסה (בלע"ז קרִיספי), המשווקים כיום בחנויות, באריזות ודרך הכנתם במפעלים כפי שתואר לנו, לשׁים בצק מקמח מים וחומרי תפיחה בלבד, (בלי תוספת תבלינים וכיו"ב, לא מטוגן או מבושל), ונעשים כצורת לחמניות, ונאפים בתנור עד לרמה של לחם אפוי, לאחר מכן מוציאים אותם מן התנור, וחוצים אותם לשניים או שלושה חלקים ועוד, ומחזירים אותם לתנור לאפיה חזקה יותר, עד שנעשים פריכים כקרקרים, מה דין ברכתם?

ברכת הצנימים

בשו"ת אור לציון (ח"ב פ' מו – הלכות ברכות סעי' י) כתב, על צנימים יש לברך המוציא לחם מן הארץ, ושם בהערה כתב דכיון שעיקרו לחם, ברכתו המוציא, וראה גם בכה"ח (בסימן קס"ח אות ס"ו), ע"ש, ודלא כמי שרצה לומר שברכתם מזונות. "ואולם צנימים מיוחדים שמתחילת אפייתם נעשים צנימים", דינם כדין דבר נכסס, שכתב בשו"ע שם (בסעיף ז) שברכתם מזונות, וצנימים אלו אינם מצויים כל כך כיום. ע"כ.

והנה סתם ולא פי' בהרחבה לחילוק דין זה, והנלע"ד מקור הדברים כדלהל',  הנה כתב מרן השו"ע (סי' קסח ס"ז) פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים וכו'; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, וכו'; וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם "כעבים יבשים וכוססין אותם", והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.

ומקורו טהור מהא דתניא (ברכות מב.), רבי מונא אמר משום רבי יהודה, פת הבאה בכסנין מברכין עלי' המוציא, ואמר שמואל הלכה כרבי מונא, אמר להו אין הלכה כר' מונא אתמר, (וברכתו מזונות).

ופירש הערוך (ערך כסן א) מהו פת הבאה בכסנין, פירש רב האי גאון (הביאו האור זרוע סי' קמט) הם כעכי, והיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת, שעושין אותה כעכין יבשים-וכוססים אותה בבית המשתה, ושלא בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קמעא, וכשאכל רב הונא הרבה, אמר רב נחמן עדי כפנא ,זה רעב ולרעבונו אכל לשבוע ממנה ולא בתורת כסנין וצריך לברך אחרי'. וראי' לדברי הגאון ממה שנא' (יהושע ט ה), וכל לחם צידם יבש הי' נקודים, תרגום וכל לחם זודהון יביש הוה כסנין, ועוד נא' (מלכים א' יד ג), ונקדים ובקבק דבש, תרגום וכסנין וזלוע דדבש. ע"כ.

ומרן הב"י (ריש סי' קסח) הביא שלשה פירושים על פת הבאה בכסנין, ואחד מהם הוא פירוש הערוך הנזכר, שפת הבאה בכסנין הם כעכין יבשים שכוססין אותם, והעלה שם לדינא, וז"ל, ולענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא, נקטינן כדברי כולם להקל, וכן פסק בשו"ע וכנזכר.

לפ"ז לכאו' כל פת שהיא נכססת דינה כפת הבאה בכיסנין שברכתה מזונות. אלא שבגמ' (ברכות לט.) איתא, א"ר חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכים עליה המוציא, פרש"י "פת יבשה" שנתנה בקערה לשרות, צנומה מלשון צנומות דקות. ומבואר שאע"פ שהיא יבשה ומסתמא נכססת מברכים עליה המוציא, וכן מתבאר ממ"ש בספר הפרדס (לרבנו אשר בר חיים שער ראשון דין כ) וז"ל, פת הצנומה בקערה, פירש בעל הערוך (ערך צנם), פת קשה שאי אפשר לאוכלה אלא בקערה ע"י דבר אחר וכו', וז"ל הרב רבנו יונה, אמאי לא מברכים עליה המוציא דלחם גמור הוא, וכי בשביל שהוא "יבש נעקר ממנו שם לחם". עכ"ל

וצ"ל, דכל בצק שנאפה ונעשה פת (בדרגה פת רכה ולא נכססת), כבר חל עליה שם לחם שברכתו המוציא, ואע"פ שלאחר מכן התייבשה הפת מאליה או אפי' ייבשוה בתנור, לא פקע שם לחם מעליו ומברך עליו המוציא ובהמ"ז, אע"פ שכעת אכילתו היא בדרך כסיסה, ואינה ראויה לאכילת קבע. ורק אם ניטל ממנה תואר לחם שאין עליה שם לחם אז משתנה ברכתה (וכמבואר בשו"ע קסח סעי' י-יא), אבל פת שהתייבשה כיון שעדיין יש עליה שם לחם לא משתנה ברכתה, ולא דמי לכעכין יבשין שמעיקרא לא חל שם פת עליהם ואינם ראויים לאכילת קבע. וכן פסק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א חאו"ח סימן ט), לברך על צנימים המוציא ובהמ"ז. וכ"כ הגר"ש משאש זצ"ל, בספרו שו"ת שמש ומגן (ח"א חאו"ח סימן לד). וכן עיקר. וכן מוכח בדברי המגן אברהם (סימן קפח ס"ק כט), בשם השל"ה בדין חתיכות פת שמייבשים על הגחלים ושורין אותן בשכר עד שמתלבן. ע"ש.

המתבאר מדברי האחרונים, חילוק ברור, בין בצק שנאפה מראש עד לרמה של כסיסה שברכתו מזונות, ואע"פ שלא נשתנה-ותוארו כצורת הפת (וכפי שיבואר עוד להלן), לבין בצק שנאפה כלחם רגיל וחל עליו שם פת, ולאחר מכן חזרו ואפו אותו עוד-עד לרמה של כסיסה, שדינו כדין פת גמור וברכתו המוציא ובהמ"ז. אמנם לקמן יבואר שיש חולקים גם ע"ז.

בצק שנאפה והוציאוהו מן התנור וחזרו ואפו אותו עד שניכסס

והנה יש לשאול לאור האמור, מה יהיה הדין אם לשו בצק על דעת לאפותו עד שיהיה נכסס, ובאמצע אפייתו כבה התנור (כבו הגחלים, או כבה החשמל), ופתחו את התנור והתברר שהבצק נאפה עד לרמת אפייה של לחם רגיל, ומיד לאחר מכן חזרה האש (הדליקו את הגחלים, או חזר החשמל), והמשיכו לאפות את הפת עד שיהיה נכסס כפי שרצו בתחילה, האם נאמר כיון שכבר נראה כפת חל עליו שם פת ולא בטל ממנו, גם אם נאפה אח"כ עד שנכסס, או שמא כיון שכל כוונתו של בעה"ב לאפותו עד שיהיה נכסס, לא ירד עליו שם פת שברכתו המוציא, אלא דינו כפת הבאה בכיסנין?

אחר העיון ראיתי שדבר זה נפתח בגדולי האחרונים, בדין ברכת המצה בשאר ימות השנה, והבאתים בספרי ילקוט יוסף (ברכות סי' קסח סעי' ד, בהערה. וע"ע בדברי מרן הראש"ל אאמו"ר זצוק"ל, בספרו חזו"ע ט"ו בשבט ברכות, עמ' סא והלאה) ועוד אחרונים,

הנה בשיירי כנסת הגדולה הגב"י (סי' קנח אות א), כתב, נשאלתי על האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח, אם צריך נטילה וברכת המזון. והשבתי דלא דמי לפת הבאה בכיסנין שהם בישקוגו"ש, לדעת רבינו האיי גאון שאין צריך נטילה, וכו', כי המצה בלילתה עבה ונאפית בתנור בלא משקה, "ואינה כל כך קשה כמו הבישקוגו"ש", ויש לברך עליה המוציא וג' ברכות, וליטול ידיו. עכת"ד.

והרב הכולל כמהר"י ששון, מקהי אקהייתא בדברי השיירי הללו, ולחלוק יצא דלא בעי המוציא וג' ברכות, אלא כיון דהוי ליה כיסנין, ומרן פסק דכל מיני כסנין מברך עליהם בורא מיני מזונות, נמצא שלחם היבש הוי לי כיסנין, "והיינו טעמא כיון שאין דרכם של בני אדם לקבוע סעודה על פת זה" כיון דיבש היה ניקודים, מעתה "אף שתחילתו לחם גמור" אפילו הכי כיון שנתייבש מכל וכל, נשתנה שמו מכמות שהיה בתחלה וקרינא ליה כסנין. עכ"ד.

ובשו"ת קרבן אשה (סי' ד, לרב יוסף שמאע ז"ל ראב"ד ארם צובה לפני כמאתים שנה), הביא דברי המהר"י ששון ותמה עליו;תמיהא לי מלתא טובא, מהיכא קא פסיק ותני דהלחם כשהוא מתייבש "אף שעיקרו לחם", יש לו דין כסנין ומברך עליו בורא מיני מזונות. דהדבר ברור מה שהביא הערוך ראייה לדברי הגאון מפסוק וכל לחם צידם וכו', היינו לומר שהדבר שכוססין אותו קרוי כסנין, ולא למימרא דכל שכוססין אותו יש לו דין כסנין ומברכין עליו בורא מיני מזונות, "דאין זה אלא כשעשו אותו מתחלה לשם כך" וכמו שכתב [רב האי] הגאון ז"ל שעושין אותו כעכין יבשים וכוססין אותם בבית המשתה, ומנהג בני אדם שאוכלין ממנו קימעא, אז יש לו דין כסנין ומברכין עליו בורא מיני מזונות, מה שאין כן בלחם שעיקרו פת גמור תו לא פקעא ברכת המוציא אף שנתייבש. ולדעת הגאון לא הוי טעמא במה שדרך בני אדם לקבוע עליו או לא, "אלא עיקר טעמא הוי במה שעושין אותו לשם כך או לא", ואם כן מצה זו שנעשית מתחלה לשם פת גמור ולקבוע עליה סעודה יש לה דין פת גמור, ולא פקע מינה חיובא דפת, אף לאחר הפסח כיון שמתחלה נעשית לשם פת.

עוד כתב כבודו [המהר"י ששון] זה לשונו, ומכל מקום אף דנימא כפי דעת הרב ז"ל [השיירי] דאין קשים המצות כמו הבישקו', מכל מקום עיקר טעמא דכעכין יבשים הוא דמכח יבשותם אין דרך לקבוע עליהם סעודה, מעתה גם אלו המצות אף שאינם קשים כל כך כמו הכעכין, אפילו הכי לפי היבשות אין דרך לקבוע עליהם סעודה וכו', עד כאן. וכבר כתבנו לעיל דלדעת הגאון לאו טעמא במה שדרך בני אדם לקבוע עליו או לא, "אלא עיקר טעמא הוי במה שעושין אותו לשם כך או לא", ומצה זו נעשית מתחלה לשם פת גמור.

ובשו"ת בית דוד (חאו"ח סימן ע, נולד בשאלוניקי בשנת הת"כ, גדול המורים מר ניהו הרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל בספרו הבהיר בית דוד, כ"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ תשובה ס"ד),

כתב בנותן טעם לברך על המצה אחר הפסח המוציא וג' ברכות, וז"ל, ולי נראה לתת טעם דלא דמי לבישקו' (כסנין), דהנך הקושי שלהם הוא "מחמת שחוזרין ונותנין אותן בתנור לאחר שנאפו לגמרי כדי שיתיבשו ביותר", ואפילו שאין חוזרין ונותנין אותן בתנור אלא שמניחין אותן עד יותר מכדי צרכן כדי שיתייבשו, אבל המצות אין משהין אותן יותר בתנור. ע"כ. ובאור דבריו דכיון שהמצה דקה ומתייבשת מהר בתנור, א"כ מה שנתייבשת לא-נחשבת כפת הבאה בכיסנין שכוונתו ומעשיו מוכיחים לייבשה.

וכן ראיתי שכן למד בדבריו בשו"ת קרבן אשה הנ"ל, דהנה שם הביא דברי המהר"י ששון שתמה על הבית דוד וכתב, דלא ידע מנא ליה הא (לחלק בין מצה שלא מושהית בתנור לבן פת הבאה בכיסנין), דהא עיקר טעמא, דכעכין הוא שאין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה מחמת יבשותן, מעתה אם אלו המצות קשין כמותם ואין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה מה יושיענו אם הכעכין משהין אותן, ואלו אין משהין אותם, הלא עיקר טעמא הוי שאין דרך בני אדם לקבוע עליהם סעודה מחמת יבשותם.

והרב קרבן אשה השיב על המהר"י ששון, דאנן יד עניי כבר כתבנו זה פעמים שלש, דטעמא דכעכין יבישין לדעת הגאון לאו משום דאין דרך לקבוע עליהם סעודה הוא, אלא עיקר טעמא הוי משום שנעשו מתחלה לשם כסנין, ולכך אצטריך הרב לפלוגי בין בישקו' למצה, דהנך בשעת אפייה גילו דעתם דעבידי לשם כך, מה שאין כן המצה דבאפייה ליכא הוכחה אף שקשה כמו הבישקו', אין לה דין פת הבאה בכסנין.

נמצינו למדים, שנחלקו המהר"י ששון, והקרבן אשה, בטעם הדבר, שפת הבאה בכיסנין אין מברכים עליה המוציא אלא מזונות, אם משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליה סעודה, ומשום כך ס"ל למהר"י ששון שאפ' פת שנאפית לשם פת, ונתייבשה עד שנעשתה כעכין שאין קובעים עליהם סעודה נשתנה ברכתו, וברכתו מזונות.

ודעת הקרבן אשה דהכל תלוי בתחילת עשייתו, אם נאפה לשם פת, אפ' שנתייבש אח"כ ואין דרך לקבוע עליו סעודה, ברכתו המוציא, אלא א"כ מתחילת עשייתו נעשה לשם כסיסה, ואפ' שקובעים עליו סעודה. [ובאמת שלכא' כדברי הקרבן אשה מוכח מהגמ' ברכות לט. פת צנומה בקערה שנתייבשה שעדיין ברכתה המוציא וכנ"ל, ואם כדברי המהר"י ששון יש לתמוה דסוף סוף הפת נתייבשה מדוע מברכים עליו המוציא, וע' בקובץ מקבציאל כרך לח טבת תשע"ב תשובת הרב אברהם בן חיים עמ' שלו, שעמ' בקושיא זו, וע"ש מ"ש ליישב]

ומכל מקום מדברי כולם נלמד (הבית דוד, מהר"י ששון, קרבן אשה), "שכל בצק שנאפה מראש על דעת לאכלו במצב של כסיסה", דינו כפת הבאה בכיסנין, ואע"פ שבאמצע אפייתו הוציאוהו מהתנור וחזרו לאפות אותו כדי שיתקשה יותר עדיין נקרא פת הבאה בכיסנין, ולא חל עליה שם של פת כשהוציאוהו מהתנור ושעדיין לא נגמרה אפייתו ברמה של כסיסה, וכמ"ש הבית דוד שכן היה דרכם לעשות כן, וכלשונו הטהורה, דהנך הקושי שלהם הוא "מחמת שחוזרין ונותנין אותן בתנור לאחר שנאפו לגמרי כדי שיתייבשו ביותר". ע"כ. וכ"ש לדעת המהר"י ששון, שאפ' פת גמור שחזרו ואפו אותו עד שהתייבש, שדינו כפת הבאה בכיסנין.

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"א חאו"ח סי' ט) שדן שם בדין ברכת לחם שאחר שנאפה עשו ממנו צנימים, כתב וז"ל, ומוצא דבר, יש ללמוד דמה שאמרו בכעכין היבשים דדינן כדין פת הבאה בכסנין, משום שאין דרך בנ"א לקבוע עליהם, היינו דבשעת אפיה כבר היו ניכרים דאינם עשויים לקביעות, "והוא ממה שהקשו אותם בשעת אפייה", דזה סימן מובהק דלא נעשו לקביעות, דכן דרך רוב בנ"א שרוצים לאכול אכילת עראי שלא בקביעות דאוכלים מזה הכעכין היבשים, ומעתה הדר דינא, בנ"ד [שאפו לחמים ורוצים לעשותם צנימים] דבשעת אפייה נעשו לקביעות, דאפו אותה כלחם גמור דודאי דלא מהני מה שנשתנו אח"כ לשלא בקביעות, וכו', דכל דבשעת אפייה היה לחם גמור, גם שנשתנה אח"כ לא פקע חיוביה, ולא נפיק מתורת לחם, ודוגמא לזה מצינו למרן בש"ע יו"ד סי' שכ"ט ס"ג. ע"ש.

הן אמת שיטת המהר"י ששון, דאפי' פת "שנאפית לשם פת" ונתייבשה עד שנעשתה ככעכין שאין קובעים עליהם סעודה נשתנה ברכתו, וברכתו מזונות. לאו שיטה יחידאה היא, הנה ז"ל, הר' ויען משה (מאזוז דף א ע"ג), הפת שמייבשים אותה ומחלקים אותה, וקרויים בערבי נפוץ, שמעתי דהב"ד הקודמים ז"ל פליגי, באותם דלא עבדי להו אדעתא דהכי, "אלא הם נעשו אדעתא דפת לקבוע סעוד' עליהם", וכיון שרואים דיש להם רב, מייבשי להו, אם מברך עליהם המוציא או במ"מ, ולע"ד אף דעבדי להו אדעתא לקבוע סעודה עלייהו, והוא לא קבע. וע'  מ"ש הר' חיד"א בפת הבאבכ"ס. אינו מברך אלא במ"מ. ועי' משחא דרבותא, עכ"ל. הרי להדיא דגם הוא ס"ל, שאפ' פת גמורה שנאפית לשם פת, אם נתייבשה ולא קובעים עליה סעודה דינה כפהב"כ.

וכן נראה דעת העולת שמואל (סי' ג) שיובאו דבריו להלן (אות ג), דס"ל, שהכל תלוי ביבשות הפת שאז דינו כפת הבאה בכיסנין. וכן מוכח עוד בדבריו שם, שהקשה על הבית דוד (סי' פג), דס"ל דכל עיקר טעם הערוך דבתר תחילת עשייתה אזלינן (לשם אכילת עראי), אם כן אפ' אם יארע שאכל הרבה כי ההיא דרב הונא מן הראוי היה שלא יברך בה"מ, מאחר שמתחילת עשייתה לא נעשה אלא לאכול קמעה ככיסנים, ולמה איצטריך בה"מ, אלא ודאי שכל עיקר טעמו של הערוך הוא משום שהם כעבים יבשים וכמו שדייק בלשונו, וגם צריך תנאי אחר שיאכל קמעא. ע"כ. ומוכח מדברי העולת שמואל דלא ס"ל כבית דוד-דהכל תלוי בתחילת עשייתו, אלא דהכל תלוי ביבשות, ולפ"ז  לכא' גם פת שנאפית לשם פת ונתייבשה דינה כפת הבאה בכיסנין, וכדברי המהר"י ששון והרב ויען משה. ומ"מ כבר כתב הישכיל עבדי (שם), כיון שדעת רוב האחרונים דכיון שנאפה לשם פת, לא מהני אם אח"כ ייבשוהו, כיון שעדיין שם פת עליו.

ואחר כתבי כל זאת ראיתי בסוף ספר וזאת הברכה (בירור הלכה פרק לט אות ה), שחקר בחקירה הנ"ל בעשיית פת לשם כסיסה רק שהיה צריך לאפותו פעמיים, אם דינה כפת הב"כ, ושם העלה כמ"ש, וזת"ד;

אכן לפי הצד שצריך שיהיה פריך ממש, לכאורה מאחר שחל עליו השם פת באמצע לא פקע ממנו הדין המוציא, אע"פ שאפאו אח"כ בתנור, אא"כ יבטל ממנו השם פת על ידי בישול וכדומה, אכן יתכן לומר שמאחר והדבר נעשה "מתחילה להיות פריך לא מתחשבים שזה היה פת באמצע", כי זה רק שלב הראשון בתהליך הכנת הדבר ולא נותנים שם לדבר רק בגמר התהליך, "הגע בעצמך אילו לא היו מוציאים את הכיסנין מהתנור והיה ממשיך להאפות שם בודאי שזה דין פריך, אע"פ שהיה שלב באפיה שהוא לא היה פריך כי טבע הלחם שהוא קודם רך ואחרי זמן נהיה קשה", ואומנם זה גופא דין (השו"ע קסח ז) כעבים יבשים וכוססין, ומבאר המ"ב (ס"ק לה), שנעשית מה' מיני דגן ומים לבד, אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים.

וניתן לומר שגם אם יוציאו מהתנור דינו הכי, אכן בספר מקור הברכה (מהדורה ג' סימן ס"ט) הביא מחלוקת אחרונים בזה, אם הדין "כעבים יבשים" מתייחס דוקא למקרה שנעשה יבש בתנור שבו המאכל נאפה מתחילה, או שהוא כולל גם את המקרה שהוציאוהו ואפוהו שוב ונעשה יבש, שדינו לברך מזונות, והביא ראיה מלשון המחבר שהביא דוגמא לדין פריך בישקוניש, שתרגומו לחם אפוי פעמיים, וכן פסק התורת חיים (פעסט, סי' קנח סוף אות ג), ובשו"ת נחלת פנחס (מייערס, ח"א א כג), וכן הכריע הגרש"ז אויערבאך מובא בספר ותן ברכה שם, וראה עוד מש"כ בספר פתחי הלכה (פ"ח י"ב). ע"כ. דברי הרב וזאת הברכה.

והנה מ"ש בשם המקור ברכה, בשם התורת חיים (סופר) כן הוא האמת, אמנם שם הביא בשם המור וקציעה (סימן קנח) שכתב וז"ל, ויש לידע דחלוט ודאי פת גמור הוא, כמ"ש בסי' קס"ח, דלחם גמור הוי לענין המוציא, והוא הדין לענין נט"י. ולא ידעתי מאין בא להמון שנהגו להקל בכך. וכן אותן פתין החתוכין לשתים, שאחר אפיה ראשונה מחזירין אותן לתנור ונאפין שנית (שעל שם כך נקראין בלשון אשכנז צוויא באק ובלעז בישקו"יט ר"ל מאפה שני), לא גרעי בהכי, אם לא שנילושו בחלב בלבד, וגם זה עדיין צ"ע. ע"כ. וכתב ע"ז בתורת חיים (סי' קנ"ח סוף אות ג') וז"ל בחלוט ודאי הדין עמו, אבל בצוויבאק דבריו של המו"ק צ"ע, דהוא הבישקו"ט, למחבר שם (קסח ס"ז), כיון שהוא יבש הוה כיסנים, וכדמפורש בכנסת הגדולה, ובית דוד, ומחזיק ברכה, ולדידהו אם אינו קובע אינו נוטל ידיו. ע"כ.

ובשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' עא אות ח) הסביר את מחלוקתם, שהתורת חיים ס"ל, כיון שהוא יבש הוי כיסנין, והרי צוויבאק נודע דנאפה לצורך אכילה לחלושי המזג כענין רייויטא, והמוק"צ ס"ל רק משום שכבר חל עלייהו שם לחם גמור, אחרי אפי' ראשונה, לא גרעי בהכי במה שמחזירים אח"כ לתנור עוד הפעם ונאפית שנית, כיון שתחילתו היה לחם לא נפיק מתורת פת בזה, ועי' (סי' קס"ח סעי' ט'), אבל אם נאפית ברדיה אחת כ"כ עד שנתייבש, גם הוא יודה (המור וקציעה), דהוי בכלל כעבים יבשים, וכן יפרש הוא הא דכעבים יבישים דמיירי דנתייבש ברדיה אחת. עכ"ל.

ומן האמור לעיל כן הוא דעת כל רבותינו הספרדים כדעת התורת חיים, ודלא כמור וקציעה. ולא רק הכנה"ג, והבית דוד, והחיד"א, ס"ל כמ"ש התורת חיים, אלא כן ס"ל, המהר"י ששון, והקרבן אשה, והרב ויען משה, והעולת שמואל. וע"ע בפסקי תשובות (סי' קסח הערה 86), שג"כ הסכים עם דברי המקור ברכה בשם התורת חיים, שפת הבאה בכיסנין הדרך לאפותה פעמיים.

אתה הראת לדעת שדעת רוב רבותינו האחרונים, שהכל תלוי מעיקרא בדעת האדם בהכנת הבצק, ולכן אם דעתו מראש עשייתו והכנתו כדי לעשותו במצב של כיסנין, אע"פ שבאמצע אפייתו שנאפה כפת, הוציאוהו מן התנור, כדי לפורסו, וחוזרים לאפותו עד שמתייבש ברמה של כסיסה, דינו כפת הבאה בכיסינין. ואפילו אם נימא שדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, הא לא נפיק דין זה מידי ספק, והא קימ"ל ספק ברכות להקל, ולכן צריך לברך מזונות ומעין ג', וכמו שיתבאר להלן.

ולכן כל אותם המפעלים המכינים את הלחמניות או הפיתות או הבאגטים למיניהם, כדי לשווקם לאלפים ורבבות במצב של כסיסה (קריספי), אע"פ שבשלבי הכנתם כשנעשים פת עדיין הם לא פריכים (קריספי), ומוציאים אותם מן התנור כדי לפורסם לחתיכות, ואפ' אם הפועלים במפעל אוכלים ממנו כשהוא במצב של פת, אבל כיון שדעת בעל המפעל היא הנותנת, שכל כולו של הבצק נעשה למטרת שיווק במצב של כסיסה, נחשבים הבאגטים והלחמניות כפת הבאה בכיסנין, וברכתם מזונות ומעין ג'.

אלא מה שיש לדון בדין זה אם הבאגטים והלחמניות והפיתות הנ"ל, במקום שהדרך לקבוע עליהם סעודה אם דינם כדין הפת שמברכין המוציא ובהמ"ז, ויבואר להלן בס"ד.

גדר קביעות סעודה בפת הבאה בכיסנין (שנכססת)

הנה זה ברור אם משווקים את הלחמים הנ"ל, כשהם חתוכים לחתיכות קטנות פחות מכזית, ודאי שאין דינם כדין הפת שהדרך לקבוע עליו, ואיפכא מסתברא שמוכרים אותם כן, בתורת אכילת עראי שאדם לא רוצה לאכול פת, ולא גרעו הני, מקרקרים שברכתם מזונות ומעין ג', ואע"פ שיש אוכלים מהם בארוחות בקר או ערב ושבעים מהם, מ"מ כל זמן שלא אכלו שיעור קביעות סעודה (216 גרם) ודאי שברכתם מזונות ועל המחייה.

אלא שיש לדון אם משווקים את הלחמים הנ"ל, חתיכות גדולות כזית ויותר, שאז לכא' יש מקום לומר שהדרך לקבוע עליהם כדרך קביעות על הפת ואולי ברכתם כברכת הפת,

ובאמת בדין זה יש לחקור האם כל הדין פת הבאה בכיסנין שנכססת, ברכתה מזונות משום שאין דרך לאכלם כי אם אכילת ארעי, או כיון שבמציאות היא נכססת והרגילות לאכול פת זאת אכילת ארעי, ואע"פ שכעת קובעים עליה סעודה ברכתה מזונות (כל זמן שלא אכלו שיעור קביעות סעודה ממש 216 גרם). ונראה שדין זה נפתח בגדולים,

הנה הרב כף החיים (סי' קסח ס"ק סו) כתב וז"ל, ומשמע דכל שאינם עשויים כאותן כעכין לקינוח בעלמא, אלא לקביעות סעודה, לחם גמור הוא, ואעפ"י שהן יבשים, וכ"כ הב"ד (חאו"ח סימן פ"ג) דלחם גמור שנותנים אותו לפעמים בתנור לייבשו שיהא קשה כמו הבישקיגני"ש, כדי שלא יתעפש או יופסד בימי הקיץ, צריך נטילת ידים ובהמ"ז, אפי' בכזית. עכ"ל

ומדבריו לכא' מוכח שכל פת נכססת שהדרך לקבוע עליה סעודה דינה כלחם גמור, וכן נראה כן דעת המשנ"ב (סי' קסח ס"ק לה) שכתב, כעבים יבשים, שנעשים מה' מיני דגן ובמים לבד, אך באפייתן נעשים יבשים כ"כ עד שנפרכים, ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס, "ואין דרכם לאכול מזה הרבה" לכן אין לו דין פת. ע"כ. אך לענ"ד אחר העיון לדינא לא נפיק דין זה מפלוגתא דרבוותא,

הנה ז"ל הרב בית דוד שם, מצה שלנו שהיא קשה וצריכים לכוססה אין לה דין של פת הבאה בכיסנין להפטר מהמוציא וברה"מ, כי הטעם של פה"ב אינו מפני שהיא קשה, דא"כ פת גמורה שנתקשה לא יצטרך המוציא וברה"מ, אלא הטעם הוא משום שאין דרך בני אדם לעשות פה"ב "לקבוע עליה סעודה" אלא לאכול ממנה קמעא כגון בבית המשתה או שלא בבית המשתה, אלבא ריקנא קמנהגינו עכשיו, ומחמת זה, שעיקר "עשייתה היא לאכילת עראי קמעא לא חייבוהו חז"ל המוציא וברה"מ", כמו שחייבוהו בכזית דפת גמורה, וא"כ המצה שעיקר עשייתה לקבוע עליה סעודה, הרי היא כשאר פת גמורה, "ואף לאחר הפסח שאין בני אדם עשויים לקבוע עליה", מ"מ בתר תחילת העשיה אזלינן שנעשית לקבוע עליה סעודה, ולא פקע חיובה בשביל שעבר הפסח. עכת"ד.

ולכא' מבואר מדבריו, שלחם אפוי אפ' בדרגה של כסיסה, ואפו אותו מראש לשם כסיסה. המדד הוא לדין ברכתו, אם הדרך לקבוע עליו סעודה שאז ברכתו כדין לחם גמור, ואם לאו כפת הבאה בכיסנין.

אלא שהרב מהר"ש פלורינטין בספרו עולת שמואל (סי' ג), כתב לתמוה עמ"ש הבית דוד כנזכר, שהטעם שמברכים במ"מ על הבישקוגו"ש אינו מפני שהם קשים, אלא מפני שאין דרך בני אדם לעשותם בשביל לקבוע עליהם סעודה אלא בשביל לאכול קמעא קמעא. וע"ז תמה מהר"ש וז"ל, ומדעתי כי קשה, לא ירדתי לסוף דעתו דעת עליון, תימה, הרי כל עיקר דברי הערוך הוא מפני שעושים אותם "כעבים יבשים" וכוססים אותם בבית המשתה, וא"כ נמצא דכל עיקר טעמו הוא מפני שהם יבשים ויצאו מתואר לחם, שכן כתיב וכל לחם צידם יבש הי' נקודים, הרי מפני שהוא יבש יצא מתואר לחם, ואע"פ שהכתוב קראו לחם שכן כתיב "וכל לחם" צידה יבש, הרי שמפני שהוא יבש יצא מתואר לחם, וא"כ מ"ש אח"כ שאוכלים בבית המשתה ושאין אוכלים בבית המשתה קימעא, "לאו היינו עיקר טעמא", אלא משום דאם אוכלים הרבה כדרך שאחרים קובעים עליו סעודה [א"ה, דהיינו שיעור ארבעה ביצים] אע"פ שהוא יבש נקודים צריך ברכת המוציא וברכת המזון, וכמ"ש מרן השו"ע (סי' קסח סעי' ז). וכו', ע"ש שהאריך. ולכן העלה שמצה אחר הפסח לא מברך אלא כדין פת הבאה בכיסנין, כיון שהיא קשה ואין דרך לקבוע עליה סעודה, ורק בפסח מחמת שאין פת אחרת, קובעים על המצה ומברכים עליה המוציא וברכת המזון.

מבואר הוא, שדעת העולת שמואל בתר כל איפכא מדברי הבית דוד, וס"ל שהמדד לפת הבאה בכיסנין הוא בקושי הפת, ולכן כל פת שהיא קשה דינה כפת הבאה ולאו "היינו עיקר טעמא" משום שדרך אכילתה בארעי, ומצה תוכיח שאפ' שדרכה בפסח לקבוע סעודה עליה, מ"מ בשאר ימות השנה, נקיט העולת שמואל שברכתה מזונות, כיון שהיא קשה.

והן אמת שבספר חסד לאברהם (למה"ר אברהם אלקלעי, בן דורו של מרן החיד"א, ח"א או"ח סי' סו) הביא דברי הרב עולת שמואל הנ"ל שעיקר טעמא, שפה"ב מזונות, מפני שהיא קשה, והשיב לו הרב חסד לאברהם וז"ל לפקע"ד איני רואה שום השגה על מהרי"ד ז"ל מלשון הערוך הנזכר, וכי משום שפירש הערוך דכסנין הם כעבין יבשים מחוייבים-אנו לומר דהטעם הוא משום היבשות, לעולם אימא לך דעיקר הטעם אינו אלא משום שאוכלים מהם קמעא קמעא, ולא משום היבשות, ומ"ש הערוך דכסנין הם כעבים יבשים, אין מדבריו שום הכרח, דודאי הערוך צריך לפרש ולבאר לנו מהו פירוש כסנין, וע"ז קאמר מר שהם כעכין יבשים, כדי שנדע ונבין שהם הבישקוגו"ש, ולעולם אימא לך "דעיקר הטעם הוא משום שהדרך הוא לאכול מהם קמעא", אבל הקושי לא מעלה ולא מוריד, ומה שמברכין במ"מ אינו משום הקושי, אלא משום שאוכלים מהם קמעא קמעא. עכת"ד. וכן כתב בשד"ח (מערכת ברכות סי' א' סק"י) בשם כמה פוסקים, דדברי המחבר דכעבים יבישים שכוססים אותן, אינו סיבה לברך בומ"מ, אלא סימן, שכיון שיבש הוא מאד וכוססים אותו, שוב אוכלין אותו דרך עראי, ואינו נעשה לקביעות סעודה.

מ"מ כבר הבאנו לעיל דברי המהר"י ששון, שעיקר טעמא דכעכין יבשים הוא דמכח יבשותם אין דרך לקבוע עליהם סעודה, ולכן פסק שדין המצות אף שאינם קשים כל כך כמו הכעכין, אפילו הכי לפי היבשות אין דרך לקבוע עליהם סעודה וכו'. והקרבן אשה, השיב על המהר"י ששון, דטעמא דכעכין יבישין לדעת הגאון, לאו משום דאין דרך לקבוע עליהם סעודה הוא, "אלא עיקר טעמא הוי משום שנעשו מתחלה לשם כסנין", ולכך אצטריך הרב לפלוגי בין בישקו' למצה, דהנך בשעת אפייה גילו דעתם דעבידי לשם כך, מה שאין כן המצה דבאפייה ליכא הוכחה אף שקשה כמו הבישקו', עד כאן.

ועכ"פ חזינן דדבר זה לא נפיג מידי פלוגתא, האם העיקר במה שעשאום לאכילת עראי או שנעשים יבשים, ואפי' לפי שיטת הבי"ד ודעימיה, דס"ל שיש לברך על מצה בהמ"ז, י"ל כמ"ש הקרבן אשה, משום שאפו את המצות לפסח וירד עליהם שם פת, משא"כ במקום שכל עיקר אפיית לשם כסיסה דינו כפה"ב. וע' במ"ש מרן החיד"א (מ"ב סי' קנח אות ה), שהמצות יש מקום לומר, דאימא תמיד נעשו על דעת כסנין, ובפסח קובע סעודה ומברך המוציא ובה"מ, כדין פהב"כ דכשקובע עליו דינו כפת גמור, ומה גם דרוב המון העם קודם הפסח אוכלין מצה, ומברכין במ"מ ומעין ג'. ע"כ. ומשמע מדבריו דרק בפסח שאין פת אחרת, חשיב המצה פת, כיון שהדרך לקבוע עליו סעודה, ולא בשאר ימות השנה.  ודו"ק.

וידוע תורתו של מרן האבא זצ"ל, בדין הלחמניות מתוקות שברכתן מזונות, ואע"פ שיושבים ואוכלים מהם בסעודות גדולות, שאנו אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו, שאין לברך המוציא ובהמ"ז עליהן, אא"כ קבע סעודתו בשיעור ע"ב דרהם, (216 גרם). ודלא כמ"ש הרב ר' משה לוי, זצ"ל, שיש לברך על לחמניות מתוקות המוציא ובהמ"ז, כשאוכל מעט יותר משיעור כביצה. וכן אני מורה בתשובותיי לרבים.

וה"ה בנדון דידן שבוודאי אין עשיית לחמים אלו כפת גמורה שקובעים עליה סעודה ככל המוני העם, וגם אם יש כאלה שקובעים עליהם סעודה, לא גרע מדין המצות שמנהגנו לספרדים לברך מזונות ומעין ג'. ובשו"ת בשמים ראש (סי' כ"ב) כתב, דעתי נוטה שכל לחם שאין דרך בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשובע, אלא לפרקים, בתורת מעדנים ומאכל פוליטיקין, אין זה הלחם שקבעו עליו חכמים ברכה בפני עצמו. ע"ש

ואף אם הדבר מוטל בספק אם הדרך לקבוע סעודה, על הלחמים האלו שנאפו עד כדי כסיסה, מ"מ הדין נותן שיש לברך במ"מ וברכה אחת מעין ג', וכמ"ש מרן הב"י (סי' קסח) בעיקר המחלוקת בדין פת הבאה בכסנין. ואף שהב"ח תמה על הב"י, שמדוע כתב שהוא קולא והלא אם אינו מברך ברכה הראויה עליו הרי הוא עובר בלא תשא. ע"ש. וכן תמה בשו"ת משאת משה (חאו"ח סי' א). ע"ש. מ"מ נראה דס"ל למרן שברכת מזונות היא ברכה כוללת, ואפי' בירך על פת במ"מ יצא. וכמ"ש בספר הפרדס (שער י' פ"ד) בשם הריטב"א. ע"ש. וכ"כ הדרישה והט"ז (סי' קסח סק"ו), והא"ר (שם ס"ק טז). והאבן העוזר שם. וכ"כ בברכ"י (סי' קסז סק"י) בדעת מרן. ע"ש. וכ"כ עוד הברכ"י בשיו"ב (סי' רז) וסיים, שדעת איתני עולם הרא"ה והריטב"א ורבינו אשר, שאם בירך על הפת מזונות יצא. וצ"ל דמרן השו"ע ס"ל דעדיף טפי לברך ברכה אחת מעין ג' במקום ג' ברכות, משום סב"ל. וכמ"ש כן בשו"ת גנת ורדים (כלל א סי' כד) שפירש כן בדעת מרן הב"י הנ"ל. וכ"כ הגר"י ידיד בשו"ת ימי יוסף בתרא (חאו"ח סי' ה), שאפי' אם אכל פת הבאה בכסנין דרך קבע, אלא שנסתפק אם אכל שיעור קביעות, דהיינו ע"ב דרהם, יברך מעין ג' ויוצא י"ח, שמכיון שברכת מעין ג' פוטרת מה"ת במקום בהמ"ז די בכך. ע"ש. וכמו שהאריך בכל זה בשו"ת יביע אומר ח"י (חאו"ח סי' יח). וה"ה הדין בנ"ד דעכ"פ גם בחתיכות גדולות לא נפיק הדין מידי ספק, ויש לברך עליהם מזונות ומעין ג', כל זמן שלא אכל שיעור קביעות סעודה שיעור ארבע ביצים.

ואין לומר דכיון דהלחמים האלו צורת פת עליהם, דינם כלחם גמור, זה אינו, וכמו שכבר השיג ע"כ מרן האבא זצ"ל, ביביע אומר הנ"ל, על הערוה"ש (סי' קסח ס"ק כב-כג) שכתב, שפה"ב צריך שיהיה ניכר במראית העין. ע"כ. שדין זה אין לו יסוד כלל. ושכן תפס עליו בשו"ת שבט הלוי ח"ח (סי' לב). ע"ש.

זאת עולה מן המדבר

  • כל הלחמים למיניהם שנעשים במפעלים "מראש", על דעת לאפותם עד למצב של כסיסה (צנימים, קריספי), ופריכים באכילתם (כדוגמ' הקרקרים למיניהם). דינם כפת הבאה בכיסנין, שברכתם, מזונות ומעין שלוש, כל זמן שלא קבע עליהם סעודה בפועל. [דהיינו שלא אכל כדי שיעור קביעות סעודה ארבע ביצים (216) גרם]. ולא שאני לן אם יש בהם כזית או שאין בהם כזית.
  • מן האמור לעיל, אותם הלחמים שנאפו מראש, על דעת לעשותם במצב של כסיסה. לא שאני לן, בין אם אפו את הבצק, מעט עד לרמת אפיה של פת, והוציאו מהתנורים את הלחמים כדי לפורסם, וחזרו לאפות אותם עד למצב של כסיסה, לבין אם אפו אותם מתחילה עד לרמה של כסיסה, שברכתם מזונות ומעין שלוש.
  • הן שמעתי באומרים לי, שיש מפעל שמייצר סוגי לחמים בצורה מיוחדת (הבצק נעשה דחוס לא אוורירי), ואופים אותו עד לדרגת רמה אפיה של פת. ומפעלים אחרים צורכים את הלחמים, וחוזרים ואופים אותם עד לרמה של כסיסה. וכל אפיית הפת בראשונה במפעל הראשון, היא אך ורק לצורך אותם המפעלים הצורכים אותם לצורך שיווקם בתורת כסיסה. לענ"ד הדבר ברור, שגם אלו ברכתם במ"מ ומעין שלוש, ואע"פ שבצאתו בראשונה מהמפעל הראשון, הלחמים אפויים בדרגה של פת, מ"מ לא חשיב שם פת עליה, כיון שעיקר ייצורו ושיווקו במפעל הראשון, נועד אך ורק למפעלים הצורכים אותו למטרת כסיסה, לכן מעיקרא לא חל שם פת עליו. (וכ"ש לפי מ"ש לעיל, דיש דעות הסוברים שאפ' פת שנאפית לשם פת ונתייבשה, שדינה כפת הבאה בכיסנין).
  • אמנם יש להזהיר, כי אותם צנימים או לחמים פריכים, שנעשים במפעלים מלחם גמור, של עודפי יצוא או שחוזרים למאפיה מכל מיני סיבות, ומשתמשים בהם לצנימים, או אפי' לקרוטונים (חתיכות שאין בהם כזית), דין ברכת המוציא ובהמ"ז יש להם, דכיון שנאפו בתחילה לשם פת, חל עליה דין פת ולא משתנה דינם במה שעשאום צנימים. אלא א"כ חזרו וטיגנום ואין בחתיכות כזית (לפני הטיגון), שברכתם במ"מ ומעין ג', וכמבואר דינם בדברי מרן השו"ע קסח (ס"י).

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

 

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *