פינה מיוחדת מאת הרה”ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט”א שתעלה בעזרת ה’ יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה הקשור לאותם ביאורים.
פרשת בהעלותך
“והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה” (יב, ג).
“האיש משה עניו מאד” יכול היה עניו, אבל היה נאה ומשובח ולא היה גיבור בקומה? תלמוד לומר “ויפרוש את האהל על המשכן” מה משכן עשר אמות כך גובהו של משה עשר אמות, ובכל זאת נהג בענוה גדולה! [אבות דרבי נתן פ”ד].
“והאיש משה עניו מאד”, עניו בדעתו, אתה אומר עניו בדעתו או עניו בגופו? תלמוד לומר (כ”א ל”ד) “ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי” ירד על סיחון והרגו, ירד על עוג והרגו, ובכל זאת נהג בענוה גדולה!
“עניו מאד” עניו בדעתו, אתה אומר עניו בדעתו או גם עניו בממונו? תלמוד לומר (שמות י”א ג’) “גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם”, וכן מצינו שהספיר של לוחות למשה היה שנאמר (דברים י’ א’) “בעת ההיא אמר ה’ אלי פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים” ונתעשר מזה עושר גדול, ובכל זאת היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה! [ספרי בפרשתן סי’ ק”א].
יש להבין לאיזה צורך מפרסמת התורה לדורות את ענוותנותו של משה רבינו ע”ה? אילו היה זה בשביל בני דורו של משה ללמדם את גדולתו העצומה של משה רבינו ועוצמת ענוותנותו וכדי שיהיו נוהגים בו לפי כבודו הראוי לו, ולא לצערו לגנותו ולקנטרו, ניחא. אבל עתה שלא ידעו זאת בני דורו לשם מה ולאיזה צורך באה התורה להכריז בפני הדורות הבאים כי משה רבינו היה עניו מכל האדם?
בפשטות היה אפשר לומר שהתורה באה לפרסם צדקותו ומעלתו של משה רבינו, כעין מה שאמרו רבותינו (סוטה ג.) אדם עובר עבירה בסתר והקב”ה מכריז עליו בגלוי, ובודאי על אחת כמה וכמה מרובה מידה טובה שאם קידש שם שמים בסתר הקב”ה מפרסמו בגלוי, כעין מה שאמרו בגמרא (סוטה לו:) על יוסף הצדיק שכיון שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב”ה שנאמר: (תהלים פ”א) “עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים”, וממילא כיון שנתווסף לו אות אחת על שמו נתפרסם שמו הטוב ברבים.
אבל עדיין יש מקום להקשות לפי מה שחידש הגאון רבי צדוק מלובלין ז”ל (בספרו פרשת וירא כ”ז) גבי אברהם אבינו עמוד החסד, שתורתנו הקדושה כתבה רק ברמז (בראשית כ”א ל”ג) “ויטע אשל בבאר שבע” ולא פרסמה שאברהם נטע מקום לרבים לאכילה שתיה ולינה, כי אברהם אבינו ע”ה היה במדריגה גבוהה מאד בלתי לה’ לבדו בעמקות והסתרה גדולה, ולא רצה שזכיותיו יכתבו בתורה, ורצונו של אדם זהו כבודו, וכדי שלא יצטער אותו צדיק כתבה התורה את זכיותיו בעניני חסד והכנסת אורחים רק ברמז, אך את מעשה הכנסת אורחים עם המלאכים פרסמה התורה כי סוף סוף לא היו אורחים ממש אלא רק מלאכים.
[בספר דעת שלום (ח”ב עמ’ נ”ו) להגאון רבי שלמה מאסקאוויטש זצ”ל תירץ על פי זה את קושיית המפרשים שלא כתבה התורה מעשה השלכתו של אברהם לכבשן האש על קדושת שמו יתברך באור כשדים על ידי נמרוד הרשע ונס ההצלה מכבשן כאמור, כי אברהם אבינו ע”ה לא רצה באמת שיתפרסם צדקתו ומסירות נפשו ולכן לא נתפרסם בתוה”ק. ויש לחזק את הדברים על פי מה שכתב כאן בחי’ הרא”ש שכתב שנכתב בתורה “ענו” חסר יו”ד, כי משה קיצרו משום שהיה קשה בעיניו לכתוב שבח על עצמו].
ומעתה לאור החידוש הנורא הזה, אי אפשר לומר שבאה התורה לפרסם לעיני כל ישראל גודל ענוותנותו של משה רבינו, שהרי אדרבה פרסום זה בתורה צער הוא לו, שהרי היה משה רבינו עניו מכל האדם ואינו חפץ בפרסום מעלותיו, ולדעת רבי יוסי בספרי (בפרשתן) היה משה רבינו עניו אף יותר מהאבות הקדושים! אם כן למה ולצורך מה משמיע לנו התורה שהיה משה רבינו עניו מכל האדם?
אלא יש לומר שהתורה באה להורות לנו שמשה רבינו מחייב את כולנו לענוה! גם את גדול העשירים, וגם את גדול החכמים, ועל אחת כמה וכמה מי שאינו עשיר או חכם. וכן איתא במדרש (מדרש תנאים): וענוה ממשה רבינו מה משה רבינו עניו שנאמר “והאיש משה עניו מאד” כך כל דיין צריך להיות עניו.
ואמרו עוד במדרש גדולה ענוה שעל ידה זכה משה רבינו לכל המידות הטובות, וכשהפליג הכתוב בשיבחו, לא שבחו אלא במידת הענוה שנאמר “והאיש משה עניו מאד” חכם חסיד לא נאמר, אלא עניו, ואף שהיו בו כל המידות הטובות לא שיבחו הכתוב אלא במידת הענוה.
ויש להוסיף עוד שהתורה באה להורות בזה שיכול כל אחד להגיע לדרגה גבוהה זו של הענוה, אף אם הוא אדם מורם מעם, שעל פיו יישק כל דבר והוא המוציא והמכניס, ובעל ממון וגבורה וכדומה, בכל זאת יש בחירה בידי כל אחד ואחד להתנהג במידת הענוה, וכמו שכתב רבינו הרמב”ם (פ”ה מהלכות תשובה): “כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה”.
ומצאתי חידוש נפלא ומפולפל בעניין מידת הענוה מעט”ר מרן רבינו הגדול רבי עובדיה יוסף זצוקל”ה בספרו מאור ישראל דרשות (עמוד ש”כ) שעמד לבאר את מחלוקת האמוראים רב ורב נחמן בר יצחק (סוטה ה.) אם ראוי לתלמיד חכם שיהיה בו אחד משמונה בשמינית של גאוה, שרב סובר שראוי שיהיה בת”ח אחד משמונה שבשמינית, ורב נחמן בר יצחק חולק וסובר שלא יהיה בת”ח גאוה, אפילו מקצתה, שנאמר (משלי ט”ז) “תועבת ה’ כל גבה לב”.
וביאר רבינו זצוקל”ה את מחלוקתם על פי מחלוקת התנאים במסכת סנהדרין (ח.) גבי עשרה שהכו אדם בזה אחר זה ומת, לדעת תנא קמא כולם פטורים ממיתה, ולדעת ר’ יהודה בן בתירה האחרון חייב מיתה מפני שקירב את מיתתו. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר “ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת” רבנן סוברים עד שיכה “כל” נפש, ולכן כיון שכאן לא הכה לבדו את כל הנפש, אלא גם אחרים סייעוהו, לכן פטור ממיתה, אבל רבי יהודה בן בתירה סובר “כל” נפש כל דהוא, אפילו מקצת מן הנפש.
ואשר על כן גם כאן במחלוקת האמוראים אם ראוי שיהיה לת”ח שמינית שבשמינית של גאוה, יש לומר שנחלקו כאמור בפירוש הפסוק “תועבת ה’ כל גבה לב” שרב סובר “כל” גבה לב ממש, עד שיהיה כולו גבה לב, אבל אם יש בו רק שמינית שבשמינית הרי זה בטל בשישים, [ולכן הגם שלא ראוי שיהיה באדם אפילו מקצת גאוה, מכל מקום סבור הוא שלת”ח ראוי שיהיה, כיון שאין בזה איסור]. אבל רב נחמן סובר “כל” גבה לב, אפילו כל שהוא, כלומר אפילו אם יש באדם מקצת גביהות הלב הרי זה תועבה ואסור, ולכן גם ת”ח אסור שיהיה בו אפילו רק שמינית שבשמינית.
ועל פי זה תירץ מה שדרש רבי יהושע בן לוי (סוטה ה:) שאין תפילתו של העניו נמאסת שנאמר “לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה” וקשה איך יעלה בכלל על הדעת לומר שתפילתו של העניו תהיה נמאסת?
אך לאור האמור יש לומר שרבי יהושע בן לוי סובר כדעת מאן דאמר שמותר לת”ח שיהיה בו שמינית שבשמינית של גאוה, ומפרש “כל” גבה לב בגאה גמור, ומעתה כיון שנאמר “קרוב ה’ לכל אשר יקראוהו באמת” גם יצטרך לפרשו שקרוב ה’ “לכל” קוראיו, היינו למי שקורא להקב”ה בלב שלם ובכוונה גמורה, ועל כן היה צד לומר שאם אינו מכוין בכל התפילה תפילתו נמאסת, לכן בא הכתוב להורות שמי שהוא עניו אפילו אם מכוין מעט, והיינו רק בברכת אבות, הקב”ה שומע את תפילתו שנאמר “לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה”, ודברי פי חכם חן!
רבינו סמל ומופת הדור במידת הענוה!
רבינו הגדול זצוקל”ה הוא האות והמופת בדורנו שכל אדם ראוי לו להיות עניו כמשה רבינו! רבינו היה סמל הענוה של הדור! המושג “ענוה” והמושג “רבינו עובדיה יוסף” חד הם!
רבינו הגדול הניח כתר למידת הענוה, ומידת הענוה הניחה כתר על ראשו של רבינו זצוקל”ה. על כל צעד ושעל בכל רגע ורגע בחיי רבינו במשך 93 שנות חייו – ראינו ענוה!
על מידת הענוה של רבינו זצוקל”ה ניתן לכתוב ספרים שלמים עבי כרס.
מי שלא חי את הוויתו ומנהיגותו של רבינו, לעולם לא ידע לאילו פסגות גבוהות ניתן להגיע במידת הענוה, גם אם ילמד ספרי מוסר רבים העוסקים במידת הענוה ודרכי קניניה, – לא למדנו בספרים מה היא ענוה ואם ניתן להשיגה, אלא ראינו זאת בחוש!
אצל רבינו ראינו מוחשית את הענוה בכל צעד ושעל בחייו, בעת היותו בביתו, בעת יציאתו וכניסתו, בתפילתו, בעת קבלת הקהל, בפגישותיו עם שרים ורוזנים ועם פשוטי ודלי עם. בהופעותיו ובמנהיגותו.
ועל כולנה בעת משא קודשו ודרשותיו לאומה כולה. מי לא שמע על גדולתו ובקיאותו העצומה של רבינו בכל התורה כולה?! מי לא שמע ולא יודע שהתורה כולה, נביאים וכתובים, תנאים ואמוראים, גאונים וראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים, הכל היה גלוי וצפוי וידוע לפני רבינו, כשמש בצהרים! ולמרות זאת רבינו מוסר את שיעורו בענוה עצומה! רבינו אינו מבליט בשיעורו את ידיעתו העצומה בעל פה בכל התורה כולה!
דוגמא אחד מיני אלף: רבינו פותח את שיעורו לבני תורה: “הגמרא במסכת שבת בדף מ”ו ע”א אומרת הלכה כסתם משנה”.
לפני רבינו גלוי וידוע בעל פה מה שמביא מסורת הש”ס: גמרא זו מופיעה במסכת שבת גם בדף פ”א ודף קי”ב ודף קמ”ז ודף קמ”ח ודף קנ”ו, ובמסכת עירובין דף צ”ב, ובמסכת ביצה דף ל”ז, ובמסכת תענית דף י”ח, ובמסכת יבמות דף ט”ז ובדף מ”ב, ובמסכת גיטין דף פ”א, ובמסכת בבא קמא דף כ”ט דף ל”ב ודף ס”ט ודף צ”ד, ובמסכת בבא מציעא דף ל”ג, ובמסכת סנהדרין דף ל”ד, ובמסכת שבועות דף ג’, ובמסכת מנחות דף נ”ב, ובמסכת חולין דף ל”א ובדף מ”ג, ובמסכת נדה דף נ’ ודף נ”ו.
למרות הכל רבינו אינו חפץ להאדיר את שמו! רבינו אינו חפץ להבליט את ידיעתו בכל התורה כולה! רבינו אינו חפץ להבליט את גדולתו! רבינו אינו חפץ להראות את גאונותו!
אדרבה ואדרבה עד מלפני זמן מה פעמים רבות שהיה רבינו מניח על השולחן לפניו בשיעורו ספר פתוח למעט מגדולתו, שיסברו ההמון שדרשתו מתוך הספר. ופעם אחת לקראת סוף אותו השיעור שהיה מפולפל ומתובל בכל מכמני התורה, תפסו שהספר בכלל הפוך… ורבינו לא חלי ולא מרגיש אלא באהבתה של תורתינו הקדושה ישגה תמיד! את כל השיעור הנורא מסר רבינו בעל פה כדרכו בקודש!
אבל למה? אולי על ידי שרבינו יפגין גאונות ושליטה בעל פה בכל התורה, ולפחות לפני בני תורה, שידעו לכבד את תורתו כראוי? אולי על ידי זה יקבלו העולם בנקל את הכרעותיו בהלכה? אולי על ידי זה יחתום פי שטן ואל ישטין עלינו? אולי בכל זאת בשביל להראות לבני תירה, תורה מה היא?
לא! ולא! ולא! רבינו סמל הענוה! רבינו לא מסוגל להשתמש בכתרה של תורה להראות את גאונותו! רבינו אינו מסוגל לנהוג בצורה שתגרום שיקראוהו גאון! רבינו אינו חפץ שידעו שהוא גאון! רבינו חפץ בענוה, ענוה, ורק ענוה!
כידוע רבינו זצוקל”ה נוהג היה מידי פעם לשאת את דרשתו בליל שבת בהיכל ישיבת “פורת יוסף” גאולה, בתקופה בה כיהן כראשון לציון. באחת הפעמים הופצה השמועה שבדעת רבינו לשאת דברים בנושא שהסעיר את הציבור החרדי לפני הבחירות. בתום הדרשה הבחין רבינו שהציבור מתכוון ללוותו תוך שירה וריקודים עד מלון המרכז סמוך לישיבה, שם היה מתארח.
בתום הדרשה דפק רבינו על השולחן, ואמר: “אחי ורעי, אני מבקש ממכם אל תלוו אותי, דבר זה מצער אותי, אני מאוד מעריך את זה, אך כל אחד יחזור לביתו לחיים טובים ולשלום”.
בשעה שנתמנה רבינו לרבה של העיר תל אביב, העיר כולה לבשה חג. בכל מקום שעבר רבינו עם פמלייתו ברחובות העיר, החנויות שבתו ממלאכתם. רחובות נסגרו לתנועה, והעיר צהלה ושמחה. מספרים שמעמד הכתרה מלכותית כזה לא היה, וגם לא תהיה. באותו טקס של מסע הכבוד בחוצות תל אביב, שכלל שיירת מכוניות פתוחות בחוצות העיר, כשלפניהם אופנועי המשטרה ובצדי הרחובות קהל מאות ואלפי ילדים נושאי דגלים. והנה השלטון העותומאני שרחש בשעתו כבוד לרב הראשי, נהג להציב לרב ‘קאוואס’, כלומר שומר ראש שהיה הולך לפניו ורוקע עם מטה מכסף, והיה משמיע שלוש דפיקות בידו על הארץ, ומכריז: ‘כבוד הרב הראשי’, כאומר: פנו דרך! אך רבינו הגדול בענותנותו חש שלא בנוח עם גינון מלכותי זה, וויתר עליו.
צא וראה בספריו של רבינו זצוקל”ה באיזו הדרת כבוד מזכיר בצורה שיטתית לכמה תלמידי חכמים שהיו רגילים לחרפו ולגדפו ברבים, ולבטל דבריו במחי יד. אך לא רק שרבינו מזכיר את חיבוריהם בספריו, היפך מעשיהם שמעולם לא מזכירים מדבריו, אלא רבינו מוסיף להסתייע ולפלפל ולחזק דבריהם, כאילו הם דברי אח ורע, (ועיין עוד מה שכתבתי בזה בפרשת וירא).
באותו עניין, הנני להביא כאן עוד סיפור אותו שח המשב”ק של רבינו זצוקל”ה ידידי רבי צבי חקק שליט”א, ויש בו כדי ללמדנו על גודל מידת הענוה של רבינו: כשהלכנו לנחם אחרי פטירת ידידו מנוער הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל שאל אחד הנוכחים את רבינו “מספרים שכשהיה רבינו הולך יחד עם חכם בן ציון לישיבה, הייתם לומדים בישיבה ולומדים מידי יום בדרך דף גמרא הלוך ודף חזור” רבינו חייך לשמע הדברים.
אך אחד מאחיו של חכם בן ציון הוסיף לרבינו “חכם בן ציון סיפר לו שבכל יום הייתם לומדים 40 דפי גמרא”?! ורבינו הגיב על אתר: “יכול להיות שחכם בן ציון למד כך”!
ביציאתינו מבית האבלים פניתי לרבינו ושאלתי “אמרו שלמדתם יחד, כעת רבינו אומר שחכם בן ציון למד לבדו”? נענה רבינו והשיב בחיוך: נכון, אך מה רצית שאעיד על עצמי שלמדתי ארבעים דפים?!
מעניין לציין עוד בזה כי גם בעת שנשא רבינו זצוקל”ה דברי הספד על חכם בן ציון זצ”ל והדפיסם אחר כך בספרו חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ’ תצ”ב) כתב: “כל הדרך היינו לומדים וחוזרים על מה שלמדנו בישיבה, ‘דף אחד’ עם תוספות בהליכתינו, ו’דף אחד’ בחזרתינו”. גדולה ענוה!
כדרכו בקודש רבינו ברח מהכבוד בצורה שאין דומה לו, אך יחד עם זאת הכבוד רדף אחריו. הציבור הקדוש שקשור לרבינו בעבותות אהבה לא הסכים לוותר על הזכות העצומה לשמוח בשמחתה של תורה, וללוות את רבינו הגדול בשירה וריקודים, כשלבנתיים הצטרפו אלפים מכל העדות והחסידויות באיזור, היה זה מחזה אדיר לראות את האלפים מתלווים לרבינו בשירה וריקודים. אך על רבינו שצעד בראש ניכר היה שאינו רווה נחת מכל הכבוד הגדול שרחשו לו והמשיך בהליכה מהירה עד כניסתו למלון, והקהל נפרד מרבינו בברכת שבת שלום.
בנו של רבינו הגאון רבי יצחק שליט”א לימים הראשון לציון, השיב למחרת לשאלת ההמון מה הגיב רבינו בעת שנכנס למלון: “איך שנסגרה דלת חדרו של רבינו במלון, התפרץ בבכי נורא ואמר למה עושים לי זאת, למה אני צריך את הכבוד הזה?! זה מצער אותי”! ולא נחה דעתו של רבינו מזה בכל מהלך השבת”.
וכך בכל פעם שהיה רבינו מגיע לכינוסי ענק של חיזוק והתעוררות וכנסים לבני התורה, כשהיה נכנס לאולם היה האלפים נעמדים על רגליהם ופורצים בשירה אדירה לכבודו של רבינו זצוקל”ה, ולא אחת ולא שנים הבחינו ברבינו שבעת שהיה פוסע לכיוון בימת הנשיאות אל כסא המלכות שהוכן בעבורו בראש המזרח היה ממלמל לעצמו “לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד”!
בעת שהיה רבינו יוצא מרכבו אל קהל האלפים שהמתינו בערגה רבה לבואו ולמוצא פיו, היה ממלמל לעצמו איזה דברים, הנהגה זו הפליאה את שמשיו, אחד מהם התקרב לרבינו והיטה אוזנו, ושמע את רבינו ממלמל לעצמו את מאמר הכתוב בתהלים “אל תבואני רגל גאוה”!
מספרים שלפני שלושים שנה רבינו הקליט את עצמו כשהוא קורא את ספר קהלת, ובנסיעותיו הרבות לשיעורים היה מבקש מהנהג להשמיע את ההקלטה, “הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל”… וזאת כדי שלא להתגאות כביכול מפני הכבוד שהיו חולקים לו בכל מקום שהיה מופיע. הדברים היו נוקבים עד חדרי בטן, עד כדי שהרבנית ע”ה היתה בוכה לשמע הדברים, ומבקשת מהנהג לכבות את ההקלטה מרוב המוסר הנוקב שהיה משמיע רבינו לעצמו…
חייבים אנו לחרוט כאן עלי ברזל לדורי דורות את הדבר הראשון במידת הענוה שאפיין את רבינו, שלא מצאנו לו אח ורע: רבינו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך לא הביט מחוץ לארבע אמותיו, תמיד פניו מושפלות לקרקע. שייף עייל שייף נפיק, פשוטו כמשמעו!
האם אנו מבינים את המשמעות?
האם ניתן לשער איזה עמל ויגיעה גדולה ומופלאה צריך בשביל להגיע לדרגה גדולה כזו שלא לילך בקומה זקופה, ולא להביט מחוץ לארבע אמות?!
בשביל להבין קצת את גודל ההשגה שבדבר נצא לתור בתשובות הגאונים (שע”ת סימן קע”ח): היו לרב עשרה דברים של חסידות שהיה נוהג בהן, ואחרי שנפטר כל אחד מתלמידיו קיבל על עצמו איזו מידה אחת מהן. אחד ממידותיו של רב שלא היה מביט לצדדין ואפילו לפניו, ורב יוסף ורב ששת קיבלו על עצמם מידה נוראה זו, אך לא יכלו לעמוד בה עד שסימו את עיניהם!
דברים כהוויתם הראויים להאמר ולהיכתב על רבינו זצוקל”ה!
כשחלה במחלה קשה הגאון רבי יעקב יוסף זצ”ל בנו בכורו של רבינו, עלה רבינו לביתו לבקרו. רבינו נכנס לבית בנו והחל ממרר בבכי, הושיבוהו על כסא על יד בנו. רבינו הניח את ידיו הקדושות על בנו והחל להמטיר עליו ברכות ולהתפלל לפני הקב”ה מעומק ליבו הטהור להחלמתו השלימה של הגאון רבי יעקב, בלב נשבר ונדכא ומתוך בכי מצמרר.
רבינו שם מבטחו בהקב”ה ואומר לבנו: “ישתבח שמו של הקב”ה, הכל בידו יתברך, חיים שאל ממך נתת לו, אורך ימים עולם ועד”!
אחד ממקורביו של הגאון רבי יעקב שהיה נוכח באותו מעמד מרגש, הרגיש הזדמנות פז והעז לפנות לרבינו הגדול זצוקל”ה באופן יוצא דופן וביקש באופן נחרץ מתוך סערת רגשות: “כבוד רבינו יבטיח לו שבעז”ה הוא יהיה בריא”, “כבודו יגזור שהוא יהיה בריא”!
גם הגאון המפואר רבי אהרן ירחי שליט”א שהיה נוכח באותו הביקור הצטרף גם הוא לבקשה ופנה לרבינו ואמר: “כבודו יפסוק שרבי יעקב יהיה בריא”!
פני רבינו נעשו חיוורים!
רבינו זצוקל”ה אינו מבין בכלל את פשר הבקשה. רבינו מביע בפניו תמיהה גדולה על הבקשה, ואומר בקול בוכים: “מי אני מה חיי”?!
אותו מקורב אינו מבין את תמיהתו של רבינו הגדול – הוא פונה לרבינו ואומר: “כל העולם עומד על כבודו, הרב”!
ושוב רבינו אומר בקול בוכים ובשפלות ברך: “מי אני ומה חיי”?!
אך אותו מקורב שיודע את גדולתו של רבינו מופת הדור, עמוד האש ההולך לפני המחנה – אינו מוותר ופונה שוב לרבינו ואומר: “כבודו עמוד עולם”!
ורבינו משיב בפעם השלישית, באותה נימה, באותו קול בכי ושפלות ברך: “מי אני ומה חיי”?!
אותו מקורב שוב פונה לרבינו ואומר: “כל העולם עומד על כבודו, כבודו יגזור שבעז”ה רבי יעקב יבריא”!
ורבינו מביע בפניו תמיהה רבתית שבעתיים, ושוב אומר: “מי אני ומה חיי”?! “בכל התפילות אני מזכיר אותו, הלואי שיתקבלו לרצון לפני הקב”ה”. ופונה רבינו לבנו ואומר, “נשמע עליך בשרות טובות, ישועות ונחמות, חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת כי עימך ה’ אלהיך בכל אשר תלך, תהיה בריא אולם לעד לעולם”.
רבינו שהתורה כולה נהירה לו, רבינו שריבה וריבץ תורה בישראל עד אין קץ, רבינו שאין לו בעולמו אלא תורה ורק תורה, רבינו עמוד ההוראה והיראה, רבינו הקדוש והטהור – אינו מבין את פשר הבקשה! להתפלל?, כן! להאמין?, כן! לקוות?, כן! לגזור?, לא ולא! מי אני? ומה חיי?
ואנו ואחרים במקומו של רבינו, מה היינו עושים? גם מבלי לדעת ואפילו קמעה מתורתו של רבינו היינו מאספים על אתר שלושה אנשים, דופקים על השולחן, ואומרים: “אנו גוזרים שפלוני יהיה בריא, וכשם שמסכימים בית דין של מטה כך יסכימו בית דין של מעלה”! ועל אחת כמה וכמה כרחם אב על בנים!
אבל רבינו הגדול זצוקל”ה סמל הענוה, סמל השיפלות, אינו מבין בכלל מה רוצים ממנו, אינו רואה איזו אפשרות כזו שהוא ראוי לגזור שהחולה יבריא – מי אני ומה חיי! גדול הדור בתורה ומופת הדור בענווה!
את המעשה האחרון וגודל מידת הענוה שרואים אצל רבינו, נשאתי באיזו אסיפה של תלמידי חכמים ומרביצי תורה. לאחר מכן ניגשו אלי כמה מבני החבורה, והעירו שפעמים היה רבינו גם מבטיח ומברך, ופעמים שלא, הכל לפי מה שראה בעינו הבדולח, בראייתו הרוחנית והענקית.
נעניתי והשבתי להם; “צר לי עליכם ידידי היקרים, רחוקים הייתם מרבינו! עתה שנפרצו ותמו גלי הפחד והיראה, המורא והקנאה ברבינו, יחד עם לווית הענק וההספד שספדה האומה כולה לרבינו, פתאום נהייתם בקיאים גדולים בקורות חייו ומנהגיו, פתאום אתם חשים שאין שלטון ביום המוות, אוחזים אתם בשולי גלימתו ומלמדים לנו דעה והשכל”…
אך אנו ואבותינו וכל קהל עדתינו, שאבנו מבארות מימיו המתוקים בכל רגע ורגע, מנחלי יינו יינה של תורה המשכרים, שמענו קול השכינה המדברת בגרונו, אחזנו בשולי גלימתו לילה כיום והאיר לנו חשיכה כאורה. הלכנו לאורו ובדרכו, וזכינו להתאבק בעפר רגליו, ולהתבשם מתורתו ויראתו.
רבינו, מעולם לא גזר על חולה שיבריא!
רבינו שם מבטחו בהקב”ה, והיה אומר בביטחון גמור ובהחלטיות בעז”ה ברחמיו וחסדיו האשה תבריא, העובר יצא שלם, וכן על זה הדרך, וכדבריו – כן היה!
אבל מגוזרי הגזירות – לא היה רבינו! לא על הציבור, ועל אחת כמה וכמה לא כלפי מעלה! רבינו חש בכל רגע ורגע בחייו “מה אני ומה חיי”, ענוה, ענוה וענוה!
אחר זמן, סיפר לי ידידנו הגאון רבי אליהו שרגא שליט”א שלפני כמה שנים נכנס לרבינו וביקש בחרדת קודש ברכה לאחד מילדיו שלא חש בטוב ואושפז בבית חולים, רבינו נעתר לבקשתו ונשא תפילה חרישית מעומק ליבו הטהור, אך רבי אליהו פנה לרבינו וביקש: “כבוד רבינו יגזור ויבטיח שהילד יבריא”… אך רבינו סירב! ומששב וביקש זאת, נענה רבינו ואמר לו, “וכי אתה רוצה שאני אבטיח שהילד יהיה בריא, ואז אתגאה”?!… ובמקום ענותנותו שם אתה מוצא גדולתו, כשעמד הרב שרגא לצאת ממפתן ביתו של רבינו, מיד הוא מבחין שרבינו רץ לעברו, ומבקש לפייסו שמא חלילה כתוצאה מאותה שיחה נפגע, וביקש להניח את דעתו, באומרו: “להבטיח איני יכול, אבל בעז”ה הקב”ה ישמע תפילתנו והברכות יתקיימו”… וכך היה!
תגובות (0)