פינה מיוחדת מאת הרה”ג הרב יוסף חי סימן טוב שליט”א שתעלה בעזרת ה’ יתברך מידי שבוע. במסגרת מדור זה, תובא בפני הגולשים היקרים חקירה מהפרשה, עם כמה וכמה יישובים מפרי עטו של הרב סימן טוב. בסוף כל משא ומתן, ישנו סיפור על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה הקשור לאותם ביאורים.
פרשת מטות
“נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך” (לא, ב)
כל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של מקום, ונבילה טובה הימנו!
אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה במעשה נקמת מדין, עם כל זה עשה זאת בשמחה ולא איחר, שנאמר “וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה’ במדין”, רש”י בפרשתן].
הקב”ה אמר למשה “נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים” אתה בעצמך, ואם כן היאך הוא משלח את פנחס בן אלעזר ואת האחרים לנקום את נקמת מדין? אלא מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר משה אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה! המשל אומר “בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן”, [מדרש רבה בפרשתן אות כ”ב].
בפרשתינו פוגשים אנו שוב את זהירותו המופלגת של משה רבינו ע”ה במידת הכרת הטוב, דבר שחזר על עצמו אצל משה רבינו, כמה וכמה פעמים, בכמה הזדמנויות פז!
בעת שביקש הקב”ה ממשה שילך להתרות ולהוכיח את פרעה, נענה משה והתחנן לפני הקב”ה (שמות ו’, י”ב) “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים” ויש להשתומם מה ראה משה לדחות את ציווי הבורא יתברך בשולחו לפני פרעה למען הצלת ישראל מסבלות מצרים, ועוד היאך תולה משה רבינו את החיסרון בשליחותו במה שהוא ערל שפתים, ומה טענה היא זו לפני השי”ת הכל יכול. וכפי שאמר הקב”ה למשה (ד’ י”א): “מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור הלא אנוכי ה'”. ודבר פשוט שהקב”ה הוא מנהיג העולם כולו, והדיבור והרושם כולו מעשה אחיזת עיניים בעלמא, והכל נחתך על פי רצון השי”ת, וגם מפני זה הוסר ממשה הדיבור הצח כדי שידעו הדורות כולם שנתקבלו דבריו רק מפני היותו שליח ה’, (הר”ן בדרשותיו, דרוש ג’)?
אך לאור האמור נראה שמשה רבינו התכוין לרמוז כביכול להקב”ה, “ואני ערל שפתים” שנעשה ערל שפתים בביתו של פרעה, וזה אות וחותם שגדל בביתו, והיאך ילך כעת לרדותו ולהכביד עליו, ולהפציר בו בדבר שהוא לא טובתו, הלא יהיה בזה ככפוי טובה כלפיו. ועל זה השיבו הקב”ה שאף אהרן יצטרף אליו, ובודאי שמחויבים לחלוק לפרעה כבוד בדבריהם וכמו שדקדק רש”י (שם, בסמוך)!.
וכן מצינו עוד שהורה הקב”ה למשה “אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים” (שמות ז’ י”ט) ואמרו רבותינו במדרש (וארא פרק י’), וכן פירש רש”י (פ”ז פסוק י”א, ופ”ח פסוק י”ב) שלפי שהגן היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן!
ומצינו גם שלא הכה משה בעפר מצרים כמאמר הכתוב “אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ” וכתב רש”י “לא היה עפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול”!
וידוע פירוש בעל המכתב מאליהו הגר”א דסלר זצ”ל שאף על פי שהעפר והיאור אינן מרגישין כלום, מכל מקום פעולה זו משפיעה על טבעו של העושהו. ויסוד זה כבר מבואר ברמב”ן (פרשת כי תצא) שגזר הקב”ה על קן ציפור ועל אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כדי ללמד אותנו מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר.
במדרש אגדה ובראשונים (ויגש) מבארים מוסר השכל נפלא במידת הכרת הטוב שיש ללמוד מיוסף הצדיק שנתן הנחה לכהנים אף שהיו כומרים לעבודה זרה, כמאמר הכתוב (בראשית מ”ז כ”ב) “רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה”, והיינו משום שכאשר הוציאה אשת פוטיפר שם רע על יוסף, הביאו את יוסף למשפט לפני הכהנים, ואחרי שהשמיעו אשת פוטיפר ויוסף הצדיק את טענותיהם, אמרו הכהנים השופטים שיביאו את הבגד שלבש יוסף בשעת מעשה, ואם יהיה הבגד קרוע מלפניו סימן שיוסף היה להוט למלאות תאותו, ומשפטו יהיה במיתה, אבל אם יהיה קרוע מאחוריו סימן הוא שיוסף ברח ממנה מרוב צדקותו ואשת פוטיפר קרעה את בגדו, ועל ידי זה יחונו אותו מהמוות, וכשבדקוהו מצאוהו קרוע מאחריו והניחוהו בחיים, ומכיון שזיכוהו הכהנים במשפט על כן נתן להם הנחה ולא קנה את אדמתם ואכלו את חוקם. וכן מבואר בתרגום יהונתן בן עוזיאל שיוסף הסכים ליתן בר לכהנים חינם בגלל שהראו לו זכות כאשר רצה אדונו פוטיפר להורגו, (ועיין עוד בס’ אמרי נועם מה שהביא מבעלי התוס’, והובא גם בס’ אוצר פלאות התורה).
ומצינו הנהגה מופלאה ששורשה נובעת גם מתוך מידת הכרת הטוב, שכתבו בספרים הקדושים שנהגו להניח בערב שבת שירה מזונות לציפורים, לפי שדתן ואבירם פיזרו מן המן שבידיהם על פני המדבר בליל שבת כדי להכחיש את דברי משה רבינו שאמר שבשבת לא ירד מן, כמאמר הכתוב “שבת לא יהיה בו” (שמות ט”ז), ובאו הציפורים ואכלוהו. ומלבד הטעמים הרבים שנאמרו להנהגה זו, רואים כאן שורש למידת הכרת הטוב. [הפוסקים דנו אם מותר בשבת עצמה להניח לפניהם, והמשנ”ב (סי’ שכ”ד ס”ק ל”א) מצטרף להמג”א לאסור לפי שאין מזונותם עלינו, אך רבינו הגדול בספרו חזון עובדיה (שבת ח”ד עמ’ רע”א) העלה שהנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו].
ומקרא מפורש צווח ואומר (שמות כ”ב) “ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו” ודרשו רבותינו במכילתא (פרשת משפטים סי’ כ’) ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות י”א ז’) “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, אמר הקב”ה תן לו שכרו, והלא דברים קל וחומר ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו. ואף אנו נענה ונאמר אם לכלבים אנו מחוייבים להכיר טובה על שאבות אבותיהם לא צווחו עלינו בצאתינו ממצרים, על אחת כמה וכמה שמחוייבים להכיר טובה לכל אחד ואחד שגמל עימנו טובה, ולו הקטנה ביותר.
לאור דברי המכילתא ביאר בספר בשם מרדכי (ויקרא עמ’ קע”ג) מה שדרשו חז”ל (ויקרא רבה א’ ט”ו), שכל ת”ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו, וקשה למה נקט המדרש דווקא דוגמא זו של נבילה? ופירש שכוונת המדרש שת”ח שאין בו דעת, היינו שאינו מתנהג בדעת להכיר טובה לזולתו, נבילה טובה הימנו, לפי שמהנבילה לומדים שצריך להכיר טובה כאמור, ואילו מאותו ת”ח לא נוכל ללמוד זאת!
ואיתא במדרש (תנחומא שמות פ”ה) “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” ללמדך שכל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של הקב”ה, שהרי כתיב “אשר לא ידע את יוסף”, ובסוף אמר פרעה “לא ידעתי את ה'” (שמות ה, ב), משל למה הדבר דומה? לאדם שרגם דמות איקונין של דוכס, כלומר תמונה של דוכס, אמר המלך התיזו את ראשו, למחר עושה בי כן!
מכל זה נלמד עד כמה חובה גדולה מוטלת עלינו להשריש מידה זו של הכרת הטוב בטבענו, וכבר ידעת שחז”ל עוררו על זה במדרש (אסתר א’ ט”ו) ונשאו קל וחומר מאחשורוש שהיתה בו הנהגה טובה זו, שכל מי שהיה עושה לו טובה היה כותבה, כדדרש רבי פנחס (שם) ממה שנאמר “וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי”. ומי רואה את אחשורוש מכיר טובה ואינו מכיר טובה לאשר גמלהו טוב…
ולצערינו ובעוה”ר יש כאלו שטבעם מגונה, שרגילים להשיב רעה לכל אשר יטיב עימהם, בין איש בין אשה בין קטן בין גדול. ודבר זה נובע ממה שקשה להם מאד העובדה שנזקקים לאחרים באיזה דבר שיהיה, ועל ידי הרעה שמשיבים רוצים להשכיח הטובה שעשו להם, או מפני קנאה שאחרים יש בידם להיטיב עם אחרים והם אין בידם להיטיב, או מפני כל סיבה אחרת. אוי להם ואבוי לנפשם, ואחריתם קשה מאד, כמאמר שלמה המלך במשלי (י”ז י”ג) “משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו”.
והמלבי”ם (שם) מבאר בזה דברים נוראים מאד, והנני מעתיק לשונו: “ה’ משלם מידה כנגד מידה, והגם כי האדם המריע יכול לשוב מדרכו, המשלם רעה תחת טובה יתן לו ה’ כמידתו, שגם אם ישוב ויעשה טוב ישלם לו ה’ רעה תחת טובה, והרעה לא תמוש מביתו גם בעת ייטיב מעשיו”. נורא נוראות!
צא ולמד מרבינו הרי”ף שלא רצה לדון בעניין מרחץ לשנות חזקתו מפני שנהנה ממנו שרחץ בו, (שטמ”ק ב”ק צב.). וצריכים אנו לבדוק בנפשנו על כל מעשה ומעשה, שחלילה לא נהיה בכלל כת אלו של המשיבים רעה תחת טובה, כי פעמים תאות הניצוח ויצר הנקמה גדולים הם מאד, וטומנים מידה משוקצת זו גם למי שאינו רגיל בזה, ה’ יצילנו.
רבינו נזר הדור במידת הכרת הטוב!
בין תפארת מידותיו של רבינו הגדול זצוקל”ה ניתן למנות את מידת הכרת הטוב שבלטה אצלו והיתה חלק מהוויתו והליכות חייו. כל מי שעשה לו טובה, קטנה או גדולה, היה זכור אצלו לטובה במשך שנים רבות, הוא ובניו ונכדיו, ובהיפך מטבע העולם להסתיר טובות שקיבלו מבני אדם, רבינו היה מזכיר לשבח את אלה שעזרוהו.
אף שרבינו היה חס ומדקדק על כל רגע ורגע יותר מכל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, בכל זאת כשהיה מדובר בהכרת הטוב, פרץ את מנהגיו גדריו ומחיצותיו, נטל את מקלו ותרמילו וביזבז מזמנו החשוב להכיר טובה למי שגמל עימו טובה גדולה או קטנה, באיזו תחנה שתהיה ממפעל חייו.
מעניין לציין הרגש נפלא של רבינו בספרו הנורא “יביע אומר” (ח”י יור”ד סי’ ל”א) שהביא את דברי הגמרא (בכורות ה:) שנשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, לפי שסייעו לישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים מעולים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, וכתב על זה בזה הלשון: “וזה ללמדנו הכרת הטוב, אם אפילו לבעלי חיים צריך להכיר טובה, כל שכן לחבירו שצריך להיות לו הכרת הטוב”…
לא מעטים היו אלו שרבינו גידלם ורוממם, ונשאם על כתפיו ‘כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו’, פרסם שמם לטוב ולתהילה, והרים והזריח מפעליהם וקידם את מטרותיהם, ויהי אחרי הדברים האלה, היו כאלו שבראותם רוב הצלחתם, שכחו כור מחצבתם, גאוותם העבירה אותם על דעתם, ‘וישמן ישורון ויבעט’, ובעטו ברבם, והשיבו רעה תחת טובה, עזבו את רבינו והלכו לרעות בשדות זרים, סר צילו מעליהם, ופעלו בכל כחם בניגוד לדעתו של רבינו, תחילה בסתר ואחר כך בגלוי. אולם רבינו במקום להשיב להם כמעשיהם הרעים, מלחמת אש דת שערה, שקט על שמריו ואפף עצמו בשתיקה עצומה, וסירב בכל תוקף לדבר בגנותם ולהשיב להם כמעשיהם המכוערים, באומרו שבעבר גמלוהו איזה טובה, ועתה היאך ישיב להם רעה תחת טובה…
כאמור, רבינו הגדול זצוקל”ה ראה בחוש בהכרת הטוב ערך עליון, לא פחות מלימוד הגמרא! בפועל על ידי דוגמתו האישית היווה כספר מוסר גם לעניין הכרת הטוב, כמאמר רבותינו ‘שכל הכופר בטובתו של חבירו סופו שיכפור בטובתו של מקום!’.
אפילו שברוב המקרים, אותם שגמלוהו איזה טובה קטנה או גדולה, אדרבה, התכבדו ונהנו שזכו להיטיב עימו ולשמחו, יותר ממה שמתכבד האדם בהגישו איזה מנחה או טובה לפני מלך, דמאן מלכי רבנן, ונמצא שרבינו הטיב עימהם אחרי שנאות לקבל מהם טובה, (וכן מצינו בגמרא קידושין ז. ‘אדם חשוב שאני’), בכל זאת רבינו לא הסכים בשום אופן להסתכל על הדברים בצורה זו, והיה מוקיר טובה למי שגמל עימו איזה טובה שתהיה, קטנה או גדולה, ולכל אחד ואחד כקטון כגדול.
כאשר כבר החל להתפרסם שמו של רבינו הגדול זצוקל”ה בתורתו ובגדולתו, סיפק בידו להזמין ספר לביתו כדי שלא יצטרך ללכת ולבוא, ולהתבטל מלימודו. כל הספרים כולם הסכימו לסגור את מספרותיהם ולזכות לעלות למעונו של רבינו ולספר אותו. אך רבינו התעקש שרק הספר מר אברהם יצחקי ז”ל יספר אותו, ואף היה משלם לו כפל כפליים יותר ממה שהיה ראוי לקבל על עבודתו. הספר התנגד בכלל לקחת כסף מרבינו, באומרו שכבר די לו עצם זכות זו שנפלה בחלקו להכנס למעונו של רבינו לספרו ולהתברך מפיו, אך רבינו היה תוחב לידיו בחוזקה את הכסף באומרו: “אלו המעות, חליפתם ותמורתם של אותם מעות שהיית ראוי לקבל בימי בחרותי וצעירותי, כאשר חייתי חיי עוני מחפיר, ולא היה לי לשלם אפילו בשביל להסתפר, ובכל זאת אתה היית מקבל אותי בסבר פנים יפות ומספר אותי באותם פרוטות מועטות שהייתי משלם, ועל כן עתה שהרחיב ה’ גבולי, מגיע לך ליטול כפל כפליים ויותר”!.
מעבר לכיבוד הורים המופלא שהיה לרבינו כלפי הוריו, חש רבינו חיוב מיוחד של הכרת הטוב כלפי אימו ע”ה שעודדה אותו רבות לשקוד על תלמודו, והסירה מעליו כל עול, ואף נטלה על עצמה כל מיני עבודות שהיה רבינו אמור לעשות, וכמו שהעיד רבינו בהקדמתו לשו”ת יביע אומר ח”א: “מידה היתה זאת לי להגיע עד הלום, וחמין ושמן שסכתני אותי בילדותי הן שעמדו לי בימי זקנותי”. כאשר התעטף רבינו בפעם הראשונה במלבוש הרבני ‘פראק’, ביקש ונזהר שאימו תגיע לביתו כדי שילבשנו בפניה, לשמחה ולכבדה, ולהכיר לה טובה על כל אשר גמלתהו. באותו מעמד אימו התפעלה והתרגשה מאד, עד שזלגו דמעות מעיניה מרוב התרגשות ושמחה, בראותה את בנה מחמד ליבה לבוש באיצטלא דרבנן.
בשעה שבאו בצל קורתו של רבינו ראשי ישיבת מיר לבקשו שישתדל אצל נדיבי עם עבור הישיבה, נענה להם ברצון באומרו שאף הוא מרגיש שיש עליו חיוב הכרת הטוב בזה, מחמת שהגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ”ל ראש ישיבת מיר עמד לימינו וסיעו הרבה בימי הבחרות. שבכל פעם שהיה מבקר אצלו, היה מדבר עימו בלימוד, ואחר כך היה מעניק לרבינו איזה סכום הגון כנדבת ליבו הטוב.
כאשר כיהן רבינו כסגן הרב הראשי לקהילת יהודי קהיר בשנות העשרים לחייו, נהג ללמוד עם בני הישיבה ‘אהבה ואחוה’ גמרא רש”י ותוספות עם ראשונים עד שהגיעו לחקר ההלכה, בין התלמידים היה גם בחור צעיר וכשרוני בשם פליקס וזיני, שנפשו נקשרה בנפש רבינו. כשהחליט אותו תלמיד לעלות ארצה בא אצל רבינו להפרד ממנו, רבינו פנה אליו בבקשה מיוחדת: “התוכל בבקשה להשאיר לנו כאן את הש”ס שלך, שנוכל ללמוד בו”?, באותם הימים קשה היה מאד להשיג ספרי קודש, ועל אחת כמה וכמה במצרים, והש”ס בו למדו התלמידים עם רבינו היה שלו, ולכבודו של רבינו נענה לבקשה בשמחה. חלפו השנים ורבינו שב ארצה והיה לדיין, רב עיר, ואף התמנה למשרת ‘הראשון לציון והרב הראשי לישראל’, אך בכל התפקידים שנשא בכל אותם השנים, חיפש אחרי אותו תלמיד, להשיב לו כגמולו הטוב.
באחת מאסיפות הרבנים בהם נוכח רבינו שהתקיימו בבאר יעקב, שאל רבינו את הנוכחים אם מכירים אחד בשם פליקס וזיני, באותו מעמד נכח רבה של באר יעקב הגרמ”מ יעקובזון זצ”ל והוברר שהוא מכירו, רבינו פנה לרבה של באר יעקב וביקש את הסכמתו להעביר באמצעותו לאותו תלמיד ארגזי ספרים של ש”ס מהודר ומפואר, עם הקדשה מיוחדת על מסכת ברכות. אותו תלמיד התרגש מאד להיווכח שגם אחרי עשרות שנים לא שכח רבינו וחיפש אחריו בכל מקום להשיב לו כגמולו הטוב, ולעת זקנותו נטל את הש”ס ומסרו לישיבתו של הגרמ”מ בבאר יעקב, ושם הם נמצאים עד עצם היום הזה.
יחד עם שקדנותו העצומה בתורה של רבינו, שהיה חס וזהיר שלא לבטל אפילו רגע אחד, יותר ממה שחס על ממונו, נאות להקדיש מזמנו להופיע באירועים ושמחות וכדומה כדי לכבד אחרים שחש כלפיהם איזה חיוב של הכרת הטוב, ואפילו מספק. אזכרה ימים מקדם, כאשר עליתי למעונו של רבינו קודם נישואי להגיש לו את חיבורי “כרם יוסף” עמ”ס גיטין קידושין, שהיה מונח על שולחנו כארבעה חודשים עד שעבר עליו ונתן הסכמתו בכתי”ק. ומתחילה לא עלה על לבבי כלל שיואיל רבינו להטריח עצמו לכבדנו בסידור חופה וקידושין, שכידוע מיעט לצאת מביתו, מה גם שהיה זה ביום שלישי שבו היה מוסר את השיעור הקבוע בבית המדרש “יחוה דעת”, ורק מטעמי נימוס הגשתי לרבינו הזמנה לחתונתי יחד עם הספר, באותו מעמד נוכחו מקורביו של רבינו והסבירו כי כדאי שרבינו יבוא לחתונתי מפאת כמה וכמה דברים שזכינו לעשות לכבוד תורתו של רבינו, ומיד השיב רבינו בחיוב שבעז”ה יבוא לחתונה, והורה לכתוב זאת ביומנו.
זכינו ורבינו הופיע לחתונה יחד עם פמלייתו וסידר את החופה וקידושין בנועם ובנחת רוח, כאשר סיים להכין ולכתוב את הכתובה הצעתי לפניו שאלה שלפני כן פלפלו עימי בני החבורה בישיבה בענין הייחוד שעושים לחתן ולכלה בלילה, שאין מלווין אותם לחדרם אלא קרובי החתן והכלה, ולפעמים אין השכנים רואים אותם כשבאים להתייחד, ונמצא שאין כאן עדי ייחוד והרי אנו לא עושים חדר ייחוד וכהוראתו של רבינו, ונומתי להם שבעז”ה אציע שאלה זו לפני רבינו הגדול בחתונה, וכאשר סיים רבינו להכין ולכתוב את הכתובה הצעתי בפניו שאלה זו, והשיב לי בצורה החלטית שאין להחמיר בזה ולא צריך לא עדים ולא שום דבר, וכמו שכתב בספרו שו”ת יביע אומר (ח”ה אבה”ע סי’ ח’) בשם ערוך השולחן (סי’ נ”ה ס”ק ט”ו) שמכיון שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה לכו”ע אין צריך עדי ייחוד שלפני הביאה לגמר נישואין, ואדרבה מכוער הדבר. ואז אמר לי ללכת לכסות פני הכלה ולהביאה, והייתי ירא מאד על זמנו היקר, וצעדתי לבדי בזריזות, היישר מבין המחיצות וכששבתי מצאתי את רבינו כשהוא עדיין יושב בנחת רוח ומשוחח עם כמה תלמידי חכמים מופלגים שנכחו במקום, ולאחר החופה ברכני ועודדני ללמוד בספריו “יביע אומר”.
תגובות (0)