בתחילת הפרשה מסופר שמשה רבינו מכנס את כל עם ישראל לפני מותו כדי להוכיחם, ומה אמר להם? “בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל, ולבן וחצירות ודי זהב, אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע”, מה הם הרמזים הללו?
חז”ל דורשים שאמר להם דברי תוכחות על מה שעשו במדבר, על הנסיונות שניסו בהם את ה’, יתכן ובאמת באותו מעמד משה רבינו דיבר בצורה ברורה ומפורטת (לכאורה נחלקו המפרשים בדבר זה), אבל מכל מקום אנו רואים שכל זה לא נכתב בתוך התורה אלא ברמז, מדוע לא נכתבו הדברים במפורש?
משה רבינו לימד אותנו כאן עיקרון חשוב: כשאתה בא להוכיח או לבקר אדם, צריך אתה לעשות זאת מתוך שמירה על כבודו, אמנם אותו הדור, דור דעה, “היו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות” (ספרי), ולכן יכל משה להוכיח אותם במפורש, וידע שלא יבעטו בתוכחתו, אבל לגבי הדורות הבאים ההנחיה היא: להוכיח ברמז, כלומר, מצד אחד להוכיח אבל מצד שני לשמור על כבודו של המוכח,
תוכחה, כידוע, היא סוגיא לא פשוטה, מי לנו גדולים מן התנאים רבי עקיבא ורבי טרפון שנחלקו במסכת ערכין (דף טז): דעת רבי טרפון היתה שאין בדורם מי שיכול לקבל תוכחה. ורבי עקיבא אמר שלא די בזה אלא אפילו אין אדם היודע היאך מוכיחים! הוי אומר, צריך ללמוד כיצד להוכיח וכיצד לקבל אותה.
יכול אדם לשמוע שיעורים רבים שיתנו בידו כללים ברורים כיצד, מתי והיכן לומר ביקורת, ועדיין בשעת אמת, הוא יאמר את הביקורת מתוך מניעים שונים ומגוונים שהצד השווה שביניהם: לא מתוך רצון כנה להצלחתו של המבוקר, והתוצאה תמיד תהיה שנאה ופירוד לבבות בינו לבין האדם אותו ביקר!
מאידך, תוכחה או ביקורת שנאמרת מתוך אכפתיות לזולת, מתוך רצון כנה להצלחתו – מוסיפה אהבה אצל המוכח! אי אפשר לרמות בדבר זה, המוכח תמיד ירגיש מתוך מה נאמרו דברי הביקורת!
לתוכחה או ביקורת יש מבחן תוצאה ברור מאוד, כדאי לקחת את הדברים לתשומת לב.
מן הדומה, מוצאים אנו במסכת אבות (פרק ד, יח): “רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חברך וכו’ ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו“, גנב תמיד כדאי לתפוס “על חם”, בשעת מעשה, אבל לגבי בן או תלמיד הוא להיפך – צריך תמיד להשתדל שלא לתופסו בשעת מעשה!
“אם תפסת תלמיד בשעת קלקלתו והטחת בו דברים – איבדת אותו!!!” היה אומר המשגיח רבי מאיר חדש זצ”ל, והוסיף: “יש לתת לאדם ‘עלה תאנה’ להסתתר מאחוריו… כך תיתן לו פתח לנסיגה, אפשרות לחזור בו!”
עוד היה אומר רבי מאיר חדש: “יושב אצלי בחור שעלי להוכיח אותו, לבי מתכווץ בשל ההכרח לגרום לו צער… הבחור מרגיש בצער שלי, וגם הוא כאילו מיצר בצערי, לא נעים לו… וכך, בטרם דיברתי – קיבל הוא את עונשו…”
הנהגה כזו דורשת אמנם איפוק ועבודה על המידות מצד המחנך, הרבה יותר קל לתפוס את התלמיד או הבן בשעת מעשה ולהוכיחו על פניו, כשנבדוק את מבחן התוצאה לאורך זמן, נגלה שדווקא השמירה על כבודו, ה’עלה תאנה’ שאיפשרנו לו להתכסות בו, התוכחה ברמיזה קלה, היא זו שתקרב בינינו ובסופו של דבר תביא את התוצאה הרצויה ולאורך זמן!
תגובות (0)