לחיות את הפרשה • פרשת כי תבוא: תגיד שזיפים! / הרב אלעזר פרידמן


הלקוח שנכנס אל הרופא היה נראה מודאג מאוד, ממבט ראשון כבר ניתן היה לזהות עיוות כלשהו באיזור פיו, הוא התיישב באנחה, ופנה אל הרופא ודיבר בקושי: "תעזור לי! אני לא מצליח לסגור את הפה, אולי נוצר קרע בשרירי הפה שלי, במשך השבועיים האחרונים הוא הולך ונפתח! מה אעשה?"
לאחר בדיקה מעמיקה אומר לו הרופא: "תראה ידידי, זה בהחלט דבר לא נעים, אבל יש תרגילים בשביל מצב כזה, אתן לך תרגיל די פשוט, תקפיד לחזור עליו כמה פעמים ביום, להערכתי תוך שבוע יתחזקו השרירים, ובעזרת ה' יוקל לך בצורה משמעותית:
קמוץ את שפתיך ככל יכלתך, ותאמר את המילה: 'ש-ז-י-פ-י-ם', כך כמה פעמים אחד אחר השני.
מאחל לך בהצלחה, ובכל מקרה – תבוא עוד שבועיים לביקורת".
הלקוח יצא את הרופא כשהוא מעודד יותר.

עוברים כמה ימים, והרופא מקבל טלפון דחוף, על הקו מיודענו הלקוח: "אדוני הרופא! המצב הוחמר בצורה משמעותית!" תיכף סודר תור ללקוח הסובל, שהגיע ופניו מיוסרות: "עשיתי ככל אשר ציויתני ובמקום לראות שיפור – להיפך, המצב רק החריף!"
"אני לא מבין איך קורה דבר כזה" הפליט הרופא בעצבנות, אגב גירוד קל בפדחתו.
"תראה לי בדיוק איך ביצעת את התרגיל",
הלקוח מנסה ככל יכולתו לקמוץ את שפתיו, משהצליח התחיל לומר: "פפפ-ל-א-ו-מ-ן" (=שזיפים. אידיש) ולא הגיע לחצי המילה ופיו נפער עד כדי כאב, הרופא לא יכל לכלוא את צחוקו המתגלגל…

*****
בפרשתינו ישנה מצוה מעניינת מאוד הקרויה: "וידוי ביכורים", אדם המביא ביכורים לבית המקדש, מצווה להביאם אל הכהן, הלה מניחם בצד המזבח ואז המביא פותח באמירת הוידוי: "ארמי אובד אבי וירד מצריימה וכו' ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה' וגו'".
בטעם המצוה מסביר בעל ספר החינוך (מצוה תרו): "משרשי המצוה לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן, בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית א-לקינו, ראוי לו לעורר לבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם וכו'".
בהמשך הפרשה ישנה עוד מצוה התלויה בדיבור: מצות וידוי מעשר, גם שם אנחנו רואים, מסביר ה"חינוך", את החשיבות של כוח הדיבור שבאדם, הכוח היתר בו על כל בעלי החיים.
הדיבור הוא, כמו שכתב ה"חינוך": "מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת", לדיבור ישנו כוח עצום!
אנו יודעים שהחלק המרכזי בתפילה הוא הדיבור, והרי התפילה תפקידה להעמיד את האדם לפני ה' ולמשוך עליו שפע עצום ממרום!
במשנה ברורה (סימן רנ, ס"ק ב) כותב לגבי ההכנות לשבת קודש: "וטוב שיאמר על כל דבר שקונה 'זהו לכבוד שבת' כי הדבור הוא פועל הרבה בקדושה" – כל מילה מיותרת!

וכאן מגיע ה"אבל" הגדול, הדיבור וכוחו הוא עצום, אבל צריך שנהיה חכמים, שנבין את הנושא ולא נהיה כמו אותו חולה שחשב שהבין אך עשה את ההיפך… כשאנו נהיה מחוברים לפינו, כשנקשיב לאמרי פינו, נבחון את עצמנו אם הדיבור שלנו נאמר ממקום אמיתי, ונהיה מחוברים אליו באמת – אזי הדיבור שלנו יפעל באמת!
יתכן וענין זה נכלל באזהרת רבותינו: (אבות פרק ב, יג): "אל תעש תפילך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום", דיבור שהוא של רחמים ותחנונים, על כרחך הוא דיבור אמיתי, וזהו הדיבור הנדרש תמיד, ובפרט בענינים של קדושה, כתורה ותפילה.
מספרים על חסיד אחד שישב ב"טיש" אצל האדמו"ר מקאצק שהיה חריף מאוד, האדמו"ר שם לב שאותו חסיד עוצם את עיניו ואומר בסילודין לפני כל כף שמכניס לפיו: "לכבוד שבת קודש", האדמו"ר הבחין שחסיד זה אינו באמת מתכוון למה שהוא אומר (איך אומרים בעברית: "ניסה לשכנע את עצמו…") ובחריפות נענה לעומתו: "לכבוד אהייליגע' קישקע'" (=לכבוד המעיים הקדושות. אידיש)…
כשאדם מחובר למוצא פיו, ומדבר דברים של אמת, דברים שבאמת הוא אוחז בהם – אזי דיבורו פועל בקדושה, ומעורר אותו אל האמת!
שלכם באהבה,
שבת שלום!

לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com
אלעזר פרידמן, יו"ר מכון "בהירות" – יעוץ וכלים לחיים אכותיים

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *