מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

“והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו’ ושמר ה’ א-לוקיך לך את הברית ואת החסד וגו'”, רש”י מפרש את הלשון “עקב”, והוא כותב: והיה עקב תשמעון – אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון.

ננסה לבאר את המושג “מצוות קלות שאדם דש בעקיביו”:

המשנה באבות (פרק ב, א) אומרת: “הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה” – מצוות קלות הם מצוות שקל לעשותן בלי טורח וחסרון כיס, כמו למשל הנחת תפילין כל יום, או שענשן קל, ועליהן הזהיר אותנו התנא שנהיה זהירים לעשותן בשמחה כאילו היו מצוות חמורות מאוד ושכרן רב (תפארת ישראל שם),

ממשיך שם התנא: הסיבה שאמרתי לך להיזהר בכל מצוה, גם כזו שנראית קלה, כיון “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות”, מסביר שם התפארת ישראל, שהחילוק בין מצוה למצוה אינו רק בכמות השכר אלא שכל מצוה נותנת השלמה אחרת לנפש, כי צרכי הנפש הם כצרכי הגוף, וכמו שיין וזהב חשובים יותר, ובכל זאת הלחם והברזל נצרכים יותר – כמו כן יש מצות ששכרן רם ונישא, ויש שאינן מנושאים ורמים כל כך, אבל נצרכים יותר למעלות התחתונות של הנפש, ולכן העלים הקב”ה מלהודיע שכרן, כדי שירדוף אחר כולן, שכולן צריכים לאדם.

במצוות חמורות, מצוות כאלו שצריך להשקיע הרבה מאמץ בשביל שהם יתקיימו כמו שצריך ובפרט בכאלו שאינן נמצאות בכל זמן אלא מעת לעת, כמו למשל: מצות ברית מילה, לולב וסוכה, אכילת מצה וכדומה, בדרך כלל יש בעשייתן שמחה גדולה, וכל שכן אדם שזוכה לקיים מצוה שהיא יותר נדירה כמו שילוח הקן, פדיון פטר חמור, ראשית הגז והדומה לזה, ודאי ששמחתו גדולה, אבל המצוות היומיומיות, כהנחת תפילין, אמירת מאה ברכות, תפילה, ועוד, הן מצוות הנעשות כלאחר יד בלא טורח ובאופן יומיומי, מצוות כאלו בדרך כלל אין שמחה מיוחדת בעשייתן.

המצב הזה נקרא: “מצוות קלות שאדם דש בעקביו”, פעולת הדישה היא כידוע הפרדה בין המוץ העוטף את גרגר החיטה מהחיטה עצמה, אדם שאינו מייקר את המצוות הקלות, התוצאה היא שהוא כביכול “דש” את אותן מצוות, כלומר, הוא מפריד בין המעשה החיצוני שהוא מסמל את מעשה המצוה, לבין החיטה – הלב שבמצוה, ומצוה שהיא בלי לב, בלי שמחה, היא כמו שיבולת חיטה גדולה ומרשימה שכשמתבוננים בינות לסדקים שבה מגלים שהיא ריקה. מתוכן…

ומאידך, אדם שזוכה להתבונן בגדלות של כל מצוה, ממילא הוא יודע להעריך כל מצוה, אפילו מצוה “פשוטה” ויומיומית, הוא זוכה לקיים את המצוות בשמחה, ולזכות למתנות עצומות!!!

*****

פעם אחת פסע הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ”ל עם אחד מתלמידיו ברחוב, כשלפתע הוא מצביע על רכב יקר שחנה שם, ואמר לתלמידו באגביות: “אתה רואה את הרכב הזה? הוא יקר מאוד! אתה יודע כמה הוא עולה?! הרבה כסף!”

התלמיד תמה לעצמו מה הקשר של רבי אברהם לרכבים יקרי ערך, אבל שתק.

בהמשך דרכם עברו שוב ליד רכב מרשים, רבי אברהם עצר לידו, הסתכל ואמר לתלמידו: “לרכב הזה שמת לב? בשביל לרכוש אותו צריך להיות ממש גביר!!”

התלמיד כבר לא יכל לכבוש את תמיהתו ושאל את רבו מהי כוונתו, רבי אברהם שחיכה בדיוק לשאלתו, ענה בהתרגשות: “תראה כמה אנשים משקיעים ברכב נוח, יפה ומרשים! עשרות ומאות אלפי שקלים! אתה יודע מהו ה”רכב” שלי? ה”רכב” שלי הוא הלולב שלי, המצה שלי, המצוות שאני עושה – בהם אני דואג להשקיע את כל מה שאני יכול, כי המצוות שלי הם הרכבים שלי בעולם הנצח!!!…”

*****

ידועים דברי האריז”ל שכגודל השמחה והחשק שיש לאדם במצוה כך הוא זוכה לקבל אור עליון על נשמתו, ואם יתמיד בכך אין ספק שתשרה עליו רוח הקודש, ואמנם דברים אלו מלהיבים את האדם לקיים לעשות מצוות בשמחה, אלא שבפועל כמה אנשים זוכים לזה באמת… כנראה ששמחה זו היא לא דבר כל כך קל ופשוט כפי הנראה.

אז מהם בכל זאת הדברים שאנו כן יכולים לעשות בנושא הזה של השמחה במצוות, גם במדרגתינו?

אנחנו יכולים לפני עשיית מצוה לעצור לרגע ולחשוב קצת:

כמה זה טוב, כמה נחת זה עושה לה’,

להשתדל לא לעשות את המצוות בצורה של “לצאת ידי חובה” וזהו,

לשמוח ולהנות כשאנו עושים מצוה,

להתבונן לרגע במעלה של מצוות ה’,

כשאדם עושה צעד קטן, הקדוש ברוך הוא מקדם אותו שיוכל להרגיש טעם במצוות עוד ועוד!

ה’ יזכנו!

שבת שלום!