וענוה גדולה מכולם
שמעתי פעם ממרן זצוק"ל לבאר הפסוקים בתהילים (מה, ג-ה) "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם. חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ. וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ".
והסביר מרן זיע"א: יפיפית מבני אדם וכו'. פירוש, אם זכית שהינך יפה אף נעים, יפה תואר ויפה מראה, זוהי מתנה מהקב"ה, וגם אם "הוצק חן בשפתותיך", היא מתנת השי"ת, כי חן וכבוד יתן ה', וזהו שסיים "על כן ברכך אלהים לעולם", שהכול זה מתנות מאת ה' ואין לך על מה להתגאות, אבל "חגור חרבך על ירך גבור", אם זכית לחגור חרבך בלימוד התורה ונעשית גיבור במלחמתה של תורה, לפסוק הדין כהלכתו, זהו "הודך והדרך", על זה ראוי אתה לשבח ולתהלה.
ועדיין "והדרך" – הכוונה שההדר שלך יהיה רק אם "צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק" – פירוש, ראוי אתה לשבח רק אם תצליח לרכב בשני תנאים: האחד, שיהיה הכול על דבר אמת, לאמיתה של תורה, ועדיין שלא תתגאה, אלא "וענוה צדק" עכת"ד.
(ושו"ר שכתב פירוש זה בהספדו על הגר"ב ז'ולטי זצ"ל בחזו"ע ארבע תעניות סוף עמוד תעו ע"ש).
כל הביאור הזה ניתן לומר אותו על מרן זצ"ל, שחי ויישם את כל הנאמר כאן, ונהג בענווה גדולה, כקטן כגדול, ובענוותנותו הגדולה היה נוהג עם תלמידיו ותלמידי תלמידיו כשווה בין שווים, באיזה קרבה ובאיזה אצילות, הפלא ופלא.
בזמנו כשאחי וראש הרה"ג רבי אברהם דיין שליט"א היה בחור וזכה להיות בליל הסדר אצל מרן זצ"ל, שאלו לפני כן אם מותר לו להסב בליל הסדר [וכוונתו הייתה שאסור להסב בפני רבו וכ"ש גדול הדור] ומרן ע"ה בענוותנותו הגדולה כלל לא הבין השאלה ואמר לו "ודאי, יש מצוה להסב", וכשהסביר שכוונתו מפני כבוד רבו אמר "ודאי שאתה יכול להסב". ישמע חכם ויוסף לקח.
והנה מרן רבינו זיע"א נפטר ביום שני ג' מרחשון תשע"ד בשבוע שבין פרשת נח לפרשת לך לך. שעל נח נאמר "ונח מצא חן בעיני ה' ", ויש להבין הרי אף על נח נחתם גזר הדין של המבול אלא שמצא חן, כמבואר בגמרא מסכת סנהדרין (פרק חלק דף קח ע"א). וא"כ מדוע ואיך נח זכה למצוא חן בעיני ה', וביארו המפרשים שלזה זכה ע"י הענווה שנאמר "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), הרי שלזכות בחן זוכים ע"י מידת הענוה. וגם "מצא" גימטריא "ענוה" בדיוק (131), וזהו ונח מצא חן בעיני ה'.
וע"י הענוה זכה מרן זצ"ל לחן וכבוד ואהבה גדולה של כל עם ישראל אליו, ועם ישראל נתן את דברו בהלוויה שלא הייתה כמותה, כמיליון איש צעדו אחריו, כי כל כולו היה קודש לעבודת השם והרגיש תמיד בערבות שלו כלפי כלל ישראל ומעולם לא חשב על כבודו או טובתו האישית.
המית עצמו באוהלה של תורה, ואע"פ כן, סגר את הספר להציל את הדור מרדת שחת. ונתן דוגמה אישית לכל אחד ואחד, שכל אחד יכול להיות גדול הדור, גם אם אינו מיוחס ואביו אינו חכם גדול אלא בעל מכולת.
כל ימיו היה חי ונושם את התורה בכל המובנים, ואפרט בדבר אחד: כשהיה קורא בתורה בציבור ומגיע לפסוקים "יוסף איננו ואת בנימין תקחו, עלי היו כולנה", וכן הפסוקים המרגשים של יוסף ואחיו, לא היה יכול יוס'ף להתאפק, והיה מרן זצ"ל פורץ בבכי. וכל זה כי היה ממש חי את הדברים. וכמו כן כשהיה מספר סיפור "עשר המכות", היינו מרגישים ממש שמספר כביכול מכלי ראשון, כאילו הוא עצמו היה שם עד לכל המתרחש. (וראה בספר "רבנו" עמוד שפד).
ויותר ממה שכתבתי לפניכם, כתוב על לוח ליבי.
