בית

שלום וברכה,

כתב מרן רבינו זיע"א בחזון עובדיה שבת ד (עמוד שע) וז"ל: השיעור של "יד סולדת בו" הוא, שכל שהוא חם כל כך שאדם בינוני נמנע מלאוכלו ולשתותו מרוב חומו, נחשב בכלל "יד סולדת בו". ואם הוא ראוי לאכילה ושתיה, ואדם בינוני לא נמנע מלאוכלו ולשתותו מרוב חומו, נחשב לאין יד סולדת בו.

וע"ש בהערות שהביא פוסקים ששיערו זאת כל שכריסו של תינוק נכווית, או במעלות צלזיוס. אך למסקנא דעתו כמבואר לעיל.

יש לנסות לקחת את הכדור בלי מים, ואם לא מתאפשר, ניתן להיעזר במים בכמות המינימאלית הנצרכת.

בשורות טובות.

שלום וברכה,

במשנה במסכת תענית (כו:) כתוב כך: "שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה (שבוע שחל בו), אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת". וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תקנא סעיף ג). וכן מנהג הספרדים ההולכים אחר הוראות מרן השלחן ערוך שאין להסתפר ולהתגלח בשבוע שחל בו תשעה באב.

ולמנהג האשכנזים יש להחמיר לא להסתפר החל מי"ז בתמוז, כמו שכתב הרמ"א (שם בסעיף ד).

שלום וברכה,

בגמ' פסחים (נד:) מובא "עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו (בתשעה באב) כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים", וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סי' תקנד ס"ה) [ורק בתשעה באב דחוי מקלים, כמ"ש מרן רבינו זיע"א ביביע אומר ח"ה (או"ח סי' מ אות ה), ובח"ט (או"ח סי' צא ח"ה ז), ובחי"א (או"ח סי' נז). וכן בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' מ), ובח"ז (סי' פט). וראה בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' נז והלאה)].

וכתב הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל בהליכות שלמה (מועדים עמוד פ, הובא בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד רפז), שגם בזמנינו, ואף באשה שהיא בחודש התשיעי, אם הריונה תקין, וגם לא הפילה בפעמים קודמות, אין סיבה שהצום יהיה עלול לגרום נזק לה או לעוברה, אלא רק לפעמים רחוקות מאד. אולם אשה שנתעברה בעזרת טיפולים, שעל פי דעת הרופאים, יש חשש סכנת הפלה ״בשבועות הראשונים״ של ההריון, יותר מבשאר מעוברות, לכן צריכה לשתות פחות פחות מכשיעור (ביום כיפור ולא בתשעה באב. ע' יבי"א ח"י סי' לט), ותשמור מאד על מנוחה, ולא תלך לבית הכנסת, ותתפלל בשכיבה.

במקרה שיש לה חולי, כתב מרן רבינו זיע"א בחזון עובדיה ד' תעניות (עמ' סג ד"ה והנה) "וכן אנו מורים להקל בצום תשעה באב למעוברת שהיא חולנית, והכל לפי הענין". וכ"פ מנהיג הדור מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף ד תעניות (מהדורת תשע"ט, סי' תקנד סעיף א), שמעוברת ומניקה שיש להן איזה חולי, אפילו אין בו סכנה, אין להם להתענות בתשעה באב. והוסיף: "ואם יש להן חולשה רבה, יעשו שאלת חכם. ונכון לעשות שאלת חכם בכל מקרה".

שלום וברכה,

היות ויום השלשים חל בשבת, יש להקדים את העליה לקבר, גם אם לא היה העניין תלוי בפחד מפני האויבים. הסיבה היא, מכיון שההגעה לקבר, בפרט בתקופה כ"כ קצרה מיום הפטירה, ודאי תגרום לצער ולבכי, דבר האסור בשבת (ילקו"י אבילות מהדורת תשס"ז סי' לה ס"ג).

רק כשהולכים להתפלל בקברי הצדיקים, אין בעיה ללכת בשבת, היות ואין מגיעים לידי בכי.

אך על כל פנים, אין הנשמות מצויים בקבריהם ביום השבת, ואין עניין להתפלל ביום זה על הציון. וכפי שהאריך בזה מנהיג הדור מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף אבילות מהדורת תשפ"ב (במכתבים שבסוף הספר, מכתב סט, בעניין עלייה לקברו של מרן זיע"א בשבת).

מן השמיים תנוחמו.

שלום וברכה,

נראה שאפשר להקל בדבר.

דהנה כתב מרן זיע”א בספרו הבהיר חזו”ע שבת ח”ד (עמ’ קנח) בזה”ל: ונראה שעכ”פ מותר לנענע כוס היין או המים שנתן לתוכו שלג או ברד, כי דיינו לאסור ריסוק בידים ממש, אבל נענוע הכוס בעלמא מותר. ואף שהגר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קצב) ד”ה ועיניך, כתב, לא יפה עושים שכשנותנים השלג לתוך הכוס של יין או שכר ועדיין לא נימוח מנענעים הכלי בידים כדי שיהיה נימוח יפה במהרה, וראוי להזהר בזה. ע”ש. לדעתי אין להחמיר בזה. וכאמור. עכל”ק. והיינו טעמא, משום דאף ריסוק בידיים יש כר נרחב ע”פ דברי גדולי הפוסקים הראשונים להתיר, אלא שמרן הש”ע ראה להחמיר בזה, ואין לנו לעשות נגד דבריו, שכבר קיבלנו הוראותיו. אבל בשינוי כל דהו, שכבר נחית דרגא, אף שהוא כוחו ממש כבר יש להקל, לפי שאינו בידיים ממש והוו דלא לוסיף עלה.

ולכאורה ה”נ בנידון דידן, שאינו מרסק בידיים ממש, אלא ע”י כוחו, ויש לומר דיינו לאסור ריסוק בידיים ממש, אבל ע”י כוחו הוו דלא לוסיף עלה ומותר.

עוד יש להוסיף טעם לשבח, ע”פ מה שכתב מרן זיע”א בחזו”ע (שם) לדון לגבי שבירת ארטיק קרח לחתיכות דקות, ובתחילה כתב להתיר מדין פסי”ר דלאכפ”ל בדרבנן, ויש לפלפל האם סברא זו שייכא גם בנ”ד, דלכאורה לא אכפ”ל מריסוק ומיחוי הקרח ע”מ שיוכל לשתות גם את הקרח, אלא כל חפצו ורצונו בקירור המים, ואכמ”ל.

אולם אח”כ הוסיף להתיר שבירת הארטיק מטעם נוסף, שהביא דברי השבולי הלקט בשם אחיו רבי בנימין, שלא אסרו לרסק אלא שלג וברד, שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, אבל השואב מים מערב שבת לכדו וחביתו, וביום השבת בבוקר מצאם קפואים וקרושים, מותר לרסקם, ואין בזה משום מוליד משקה. ע”כ. ועוד הביא שכ”כ האורחות חיים בשם בעל המכתם, שיש לומר דאפילו נקפא השמן מרוב קרירות מותר להפשירו, שהפשירו לא זהו בישולו, “מאחר שאין תחלת ברייתו להיות נקפא”, ולא דמי לחֵלֶב, שמתחלת ברייתו להיות קפוא. ע”כ. וכתב ע”ז מרן זיע”א בחזו”ע, “ואף הארטיק היה מים בתחילתו ונקפא”. והוסיף שגם הרב ערוך השלחן כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד ולא על קרח, כי הקרח היה קודם מים, ומשום הכי אין בו “לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות”, ע”כ. (וכתב בחזו”ע שהרב ערוה”ש לא הזכיר שכן כתבו הראשונים הנ”ל. ע”ש.)

ולפי זה יש לומר דהוא הדין למיחוי והפשרת קרח או גלידה בידיים, דמכיון שכבר היה נוזלי קודם ההקפאה, לא דברו בו חז”ל כלל באיסור ריסוק שלג וברד. ואף שלא מצינו בפוס’ שהזכירו חילוק זה שהוא כ”כ מהותי, ואדרבא כמה נידונים יש באחרונים על מיחוי וריסוק דברים קפואים שהיו משקה מתחילתם. אולם בחזו”ע שם לא הביא ראשונים שחולקים בזה על הראשונים הנ”ל, ואדרבא הביא דברי הערוך השלחן שכן באמת משמע בדברי כלל רבותינו הראשונים שנקטו דוקא דבר שהיה קפוי מתחילתו.

ולכן נראה שהמיקל לערב קרח בכוס, וכן גלידה, ע”מ למחות ולהפשיר עד שיהיה משקה, יש לו ע”מ שיסמוך. וכ”ש אם עושה רק על ידי שמערה מים ע”ג הקרח, שאינו אלא כוחו. (וכן במיחוי גלידה אפשר שיוליך אנא ואנא ובכך נמצא שאינו ממחה בידים רק גורם בכוחו.) ובזה לא חשיב כמרסק בידים. דומיא דמ”ש מרן זיע”א לחלק בין ריסוק בידים לנענוע דקיל טפי, ודו”ק.

[ויש לעורר, דאין הכרח ללמוד סברא זו של קרח שמתחילתו היה מים, גם לגבי נענוע אשל, שמתחילתו היה חלב נוזל ורק אח”כ נקפא. לפי שיש מקום לחלק, דשאני אשל שהיה חלב ולא אשל, ועכשיו שממחה אותו אינו חוזר להיות נוזל כמו החלב שהיה, אלא נעשה נוזל בסוג חדש שלא היה בעולם, ויש לומר שבזה לא כתבו להקל. אלא שבלאו הכי לגבי אשל אפשר ע”י נענוע וכנ”ל.]

ולכן למסקנא, כל שאינו מרסק בידים ממש, רק ע”י ערוי ששופך עליו, או ע”י נענוע הכוס, וכן כשמוליך אנא ואנא את הקרח והוא נמחה מאליו, וכל כיו”ב, שפיר דמי להקל. וכל שכן בדבר שהיה מעיקרו משקה, כמו קרח, ארטיק, גלידה, וכיו”ב, דבלאו הכי משמעות רבותינו הראשונים דמעיקרא לא היתה בהם הגזירא. ולכן בצירוף הנ”ל שאינו מרסק בידים, יש להקל בזה בשופי. והנלע”ד כתבתי בס”ד.

בברכה רבה וכל טוב

שמעון ללוש

שלום וברכה,

נראה שהשאלה אם מדליקה קודם ארבעים דקות מהשקיעה, ולא אחרי חלילה, שזהו חילול שבת.

ולגוף השאלה, כבר נתבאר בתוס’ ובשלחן עארוך (סי’ רסג), וכן פסק מרן הראש”ל שליט”א בספרו הבהיר ילקוט יוסף (סי’ רסג הלכה מד, עמ’ קסח-ט), דכל שהוא סמוך לשבת, לדידן בני עדות המזרח אין צריך לקבל שבת בהדלקה, אבל אם אינו סמוך, אלא רחוק מהשקיעה יותר מחצי שעה, מקבלת שבת בהדלקה בעל כרחה, ע”ש.

וכל זה כשמדלקת אחר פלג המנחה, אבל קודם פלג המנחה אינו מועיל אפילו אם תקבל שבת בהדלקה, לפי שהוא רחוק כ”כ משבת ואינו ניכר שהוא לכבוד שבת. ע”ש.

ועיין עוד בילקו”י שבת חלק א כרך שני (בקונטרס אחרון סי’ ז, עמ’ תשפ), שהביא מאיזה ספרים וסמך על זה למעשה, שבירושלים שיש ציבור גדול שמדליק 40 דקות קודם השקיעה, מי שעושה כן אינו צריך לקבל שבת בהדלקה.

אולם יש לציין, שזהו דוקא לתושבי ירושלים בשכונות שרבים נוהגים לקבל שבת מ’ דקות קודם השקיעה, כדי שיחשב הדבר כניכר שמדליק לכבוד השבת.

ועוד חידוש מצאתי שם, בשם שלחן ערוך הגאון רבי זלמן, והציץ אליעזר ועוד, שבמקום צורך חשוב, אפשר שהאשה תדליק אחר פלג המנחה קודם החצי שעה, ולא תקבל שבת, אבל אחד מבני הבית כגון בעלה וכדומה יקבל עליו שבת, ונמצא שהיא הדליקה בעבורו בשליחותו. ע”ש.

בברכה רבה

שמעון ללוש

תשובה זו נכתבה לאחר ליבון הדברים ומשא ומתן עם הרבנים: הרה”ג הרב שלמה דנינו שליט”א, הרה”ג הרב שלמה שרגא שליט”א והרב אליהו דניאל אוזן.

אם בודאי אין באותה מחצית פחות מעשרים ושבע גרם, אתה חייב עדיין בברכת המזון, עד שבעים ושתיים דקות מסיום האכילה.

ולגבי המשך האכילה, אם כבר הסחת דעתך מהאכילה ועשית סילוק מפה מהשלחן, או שהרמת את הלחם ע”מ שלא להמשיך לאכלו, וכדומה, צריך ליטול ידים מחדש ולברך נט”י והמוציא,

אבל אם לא סילקת המפה, ולא הרמת את הלחם, ובתת מודע שלך היה שעדיין יתכן שתחזור לסיים את האוכל, אתה יכול להמשיך לאכול את הכריך בלי לברך מחדש ברכת המוציא.

ואם תאכל כשלושים גרם מחדש תברך ברכת המזון ללא כל פקפוק.

בקצרה
פסול לגמרי
עוד טרם שנדון על אישיותו הבעייתית של עד מדינה שלרוב פסול לעדות מהרבה צדדים ועל הדרך הנלוזה והכפייה בה גורמים לו להעיד.
א. בדרך כלל מדובר בעד אחד.
ב. בנוגע בדבר שאין כדוגמתו. שהרי אם לא יעיד יענש אף הוא.
ג. בדרך כלל מקבל ממון הרבה על מנת שיעיד ובאנו לנידון הנוטל שכר על עדותו
בשונא או בכלל באדם מפוקפק שמפקיר את חבריו כדי להציל את עורו
ד. מדובר בשותף מלא לפשע. ברשע הן על פי הודאתו ואף אם תאמר א”א משים עצמו רשע יש בדרך כלל עדויות אחרות נגדו.
ובמקו”א הארכתי

כל שניכרים חתיכות בוטנים, פשוט שיש לברך בורא פרי האדמה.

וכשאין ניכרים כלל, אף שמעורב גם סוכר וכדו’, אולם אין כאן שינויים מהותיים, וראוי לברך כברכתו, וכדעת מרן הש”ע שקבלנו הוראותיו.

ומי שמברך שהכל, מפני שסובר לדמות למנהג המבואר בברכת יוסף ידיד, שעל הלדר הפלאפל וכדו’ אם מעורב עוד דברים וכבר יש כמה שינויים נוהגים לברך שהכל ודלא כמרן הש”ע, ולכן גם בעוגיות בוטנים לכאורה יש כמה שינויים, גם הוא לא משתבש. אלא שלכאורה נראה דלא דמי, ועוגיות הללו אין בהם כל השינויים הנ”ל, והוו דלא לוסיף עלה, והדרינן לפסק מרן הש”ע.

נ.ב. “אחת ולתמיד” יש אחרי מאה ועשרים. כאן למטה יש “אלו ואלו דברי אלקים חיים”, וכללי הפסיקה יכריעו, ופעמים מכללי הפסיקה הוא דמאן דעביד הכי לא משתבש ומאן דעביד הכי לא משתבש.

בברכת פסח כשר ושמח!

ע’ ילקוט יוסף פסח ח”ג (מהדורת תשע”ח, עמ’ שסב והלאה) שהאריך והרחיב בדין זה ממקורותיו, ע”ש.

ושם (בעמ’ שסו) העלה דאין לאב לחבק ולנשק את בתו וכן האם את בנה מעת הגיעם לגיל מצוות, ואף קודם לכן אם הביאו שערות אין להם לחבקם ולנשקם, ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. ובפרט כשהדבר נעשה בפרהסיא שהדבר מגונה, כגון האב את בתו תחת החופה וכו’. ע”ש.

ביקרא דאורייתא

ללכוד מותר, ולא שייך בזה צידה בשבת.

לצלצל למשטרה אין היתר, אלא אם כן יש פיקוח נפש.

שלום וברכה,

לשאלה 1: ראשית יש להבהיר שלא מברכים על אכילת הביצה “זכר לקרבן חגיגה”, אלא שנוהגים לומר זאת קודם האכילה ללא שם ומלכות. ובודאי שיש לברך על זה ברכת שהכל, שאסור לו לאדם ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. ואף ברכת נפשות יש לברך לאחר שאכל אם אכל כזית מהביצה (27 גרם).

וכמובן כל האמור לעיל הוא דוקא אם אוכל את הביצה קודם הסעודה (וכמו שנהג מרן זיע”א), אבל אם אוכל את הביצה בתוך הסעודה לפני ברכת המזון, אינו צריך לברך לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה.

לשאלה 2: אם אין חשש שנכנס חמץ לבקבוקים, אין בזה כל בעיה.

לשאלה 3: אם נשאר כמות של חמץ, יש לסגור אותו במקום מסוים שלא תהיה אליו גישה בימי הפסח, כגון בארון או במחסן וכדו’, ולכתוב “חמץ” (יש שכותבים “נמכר לגוי”) כדי שלא יבואו לידי תקלה. אבל בכל מקרה, קודם הפסח יש לעשות “מכירת חמץ” אצל הרב המקומי, או בדרכים אחרות, כי בלא זה, ישנו איסור להשאיר חמץ ברשותנו, אך כשאנחנו מבצעים מכירה לגוי, אין החמץ שייך לנו, ויכול הגוי לבוא ולקחת את החמץ השייך לו בכל זמן שירצה. ורק אחרי הפסח, הרבנות קונה ממנו בחזרה את כל החמץ שהיה שייך לו.

לגבי ספוג “שבת כלין”, השבנו בשאלה הקודמת, שמרן הראש”ל שליט”א אמר לנו שאין הדבר נכון שחזר בו.