א. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואלו משלמין ונוטלין, השכיר, והנגזל וכו', כיצד, מי שנשכר לעשות מלאכה אצל בעל הבית, ותבע שכרו, ואמר לו בעל הבית פרעתיך כל שכרך, אפילו היה שכרו פרוטה, השכיר נשבע בנקיטת חפץ כעין של תורה, ונוטל. "אפילו היה שכיר תובע את הקטן" הרי זה נשבע ונוטל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנב].
ב. קטן ששכר פועל לתקן לו איזה דבר, וסיכם עמו שישלם לו כך וכך, אף על פי שמדינא אין ההתחייבות של הקטן כלום, יש מקומות שחכמים נתנו תוקף למעשה הקטן. וכמו שתיקנו במקח וממכר שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, כך גם תיקנו שיהיה תוקף לקטן ששכר פועל, ומה שהקטן התחייב לשלם לפועל חייב לשלם, ואם אינו משלם מוציאין מהקטן אף ששאר חיובים אין מוציאין מהקטן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנג].
ג. גדול ששכר קטן להיות פועל והתחייב לו שכר, חייב לשלם לו כל מה שהתחייב. והנוטל מהקטן ממון שהרויח מהשכרת עצמו לפועל, בית דין מוציאין ממנו. [ילקו"י דיני חינוך עמוד שנג].
ד. קטן ששכר פועלים ואמר לחנוני לפרוע, חנוני אומר נתתי, והפועלים אומרים לא נטלנו, יש מי שאומר שדינו שוה לדין הגדול. ולהרמב"ם הפועלים נשבעין ונוטלין ממנו, אבל לא החנוני. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנג].
ה. גדול ששכר קטן לעבוד אצלו, ותוך כדי עבודה הקטן הזיק את ממונו של בעל הבית, אין הקטן חייב לשלם, והמשכיר צריך לשלם לו דמי שכירותו. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].
ו. משרת קטן ששבר כלים לבעל הבית, אין בעל הבית יכול לנכות משכרו עד שיתברר שהוא גדול. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].
ז. אין נשבעין על טענת קטן, וכגון שקטן תבע את הגדול שחייב לו מנה, או שטען כנגדו שאביו הפקיד בידו מנה, והנתבע הודה במקצת ואמר שחייב רק חלק מהחוב שתובע ממנו, אינו חייב שבועה, מפני שזה שהודה לו במקצת אינו אלא כמשיב אבידה. וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן, אינו נשבע, שזה עד אחד, ואין שם תובע, שתביעת קטן אינה תביעה גמורה. [ראה סעיף יא]. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].
ח. אולם אם שמר לקטן וטוען שאבד, הרי זה נשבע שבועת השומרים, לפי שאינו נשבע מחמת טענה. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].
ט. אף על פי שאין נשבעין טענת קטן שבועת התורה, אבל שבועת היסת נשבעין, ואפילו היה קטן שאינו חריף לענין משא ומתן, משביעין היסת על טענתו. ולפיכך קטן שטען כלפי הגדול, בין שהודה מקצת בין שכפר בכל, בין שהיה שם עד שלא היה שם עד, הרי זה נשבע היסת, ואינו יכול להפך השבועה על הקטן, שאין משביעין את הקטן כלל, לפי שאינו יודע עונש השבועה לבטלה. ויש אומרים שאין נשבעין על טענתו אלא אם כן הגיע לעונת הפעוטות. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנד].
י. יש מי שאומר שאף על פי שנשבעין שבועת היסת לקטן, על השטרות אין נשבעין לו כלל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנה].
יא. קטן שטענו הגדול, אם טענו בדבר שיש לו הנאה לקטן, כגון עסק משא ומתן לאחר שהגיע לעונת הפעוטות, והקטן הודה, נפרעין מנכסיו. ואם אין לו ימתין עד שיהיה לו וישלם. ואם הקטן כפר ממתינים לו עד שיגדל וישבע היסת. ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו, כגון נזקין וחבלות, אף על פי שמודה, ואף על פי שיש לו ממה לשלם, פטור מלשלם, ואפילו לאחר שיגדיל. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנה].
יב. אם היה התובע מהנשבעין ונוטלין, כגון השכיר וכיוצא בו, שיש הנאה לקטן שישתכר לו שכיר, הרי זה נשבע ונוטל מהקטן. אבל חנוני שנשבע על פנקסו אינו נשבע ונוטל מהקטן, שאין לקטן בזה הנאה, שהרי הוא חייב לפועליו ונשבעין ונוטלין ממנו, וזה החנוני הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי הקטן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנו].
יג. אין קנין קטן כלום, לפיכך עדים שראו קנין שלו לא יכתבו עליו שטר. [ילקו"י שם עמוד שנו].
יד. קטן אפילו מגיל שש שנים ומעלה שחתם ערבות לאחרים, פטור מלשלם אף לכשיגדיל, ואפילו אם היה ערב קבלן. [ילקו"י דיני חינוך קטן עמוד שנו].
טו. בדין יד פועל כיד בעל הבית, במצות של תורה. [יביע אומר ח"ט חושן משפט סימן י' עמוד תמב].
