הסיפור היומי – סיפור על רבן של ישראל מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל – רוח הקודש בחוש


רוח הקודש בחוש

לפני כעשרים שנה, אחותי הייתה בהריון והייתה צריכה ברכה ללידה קלה, הלכתי באחד השבתות להתפלל תפילת שחרית של אצל מרן זצוק"ל שיתפלל עליה, הלכתי אליו בשעת פתיחת ההיכל ואמרתי לו את השם לברכה ללידה קלה, היו שם עוד אנשים שביקשו ברכות באותו הזמן שהוא עת רצון, ואת כולם מרן בירך חוץ מהשם שאני אמרתי לו, כשראיתי שאינו מברך אמרתי לו שוב את השם, אך לשווא, מרן לא הגיב כלל. לאחר התפילה ניגשתי שוב אל מרן זצ"ל וביקשתי ממנו שיברך, אך שוב מרן כאילו לא שם לב ולא בירך, בראותי כן חזרתי מהתפילה עם מעט פחי נפש מדוע מרן לא שת לבו אל בקשתי. והנה במוצ"ש טלפנתי למשפחה לשאול מה מצבה של אחותי, והנה זה פלא, הודיעו שכבר בליל שבת היא הולידה בשעטו"מ, ואז הבנתי מדוע מרן לא בירך ואפילו אחרי הפצרות ובקשות רבות, כי כבר חזה ברוח קודשו שהייתה כבר הלידה ואין שום טעם לברך ללידה קלה.

(מפי תלמידו המובהק הגאון הרב יניב עזיז שליט"א ראש ארגון "אור יצחק" ומו"צ בארה"ק.)

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

כ"ז בתמוז: יום פטירתו של הגאון הגדול המקובל הצדיק חכם אלעזר אבוחצירא זיע"א המכונה בבא אלעזר


היום כ"ז בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול המקובל חכם אלעזר אבוחצירא זיע"א המכונה בבא אלעזר  (ד' באב ה'תש"ח – בתמוז ה'תשע"א) היה רב ומקובל. נצר למשפחת אבוחצירא, בנו של רבי מאיר אבוחצירא ונכדו של הבאבא סאלי. נחשב על ידי חסידיו למומחה בקבלה מעשית ולבעל סגולות. נרצח על ידי אחד ממבקשי עצתו.

תולדות חייו ומורשתו

נולד בעיר ריסאני, מחוז תפילאלת שבמרוקו, לרבי מאיר (ה"בבא מאיר") ולשמחה אבוחצירא.

רבי אלעזר נקרא על שמו של התנא רבי אלעזר בן רשב"י. במשפחת אבוחצירא מספרים כי לפני שנולד רבי אלעזר, ראה הבבא סאלי את התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי ע"ה בחזיון הלילה, והנה רשב"י בא בטרוניה, מדוע אין בכל המשפחה, מישהו שנקרא על שמו של בנו התנא רבי אלעזר. כמענה, הבטיח לו ה'בבא סאלי' כי הנכד היילוד הקרוב, יישא אכן את השם אלעזר. בשעת הברית, קרא עליו הסבא ה'בבא סאלי' את הפסוק 'עין לא ראתה אלוקים זולתך' כשהוא מדגיש כי ראשי התיבות של 'אלעזר' הם מילות הפסוק האמור. בהתבטאות מאלפת זו מפיו של ה'בבא סאלי' הקדוש, ניתן ללמוד על ערך יקרתו ושורש נשמתו של הרך הנולד, שנקרא בשמו על פי בקשתו של רשב"י.

בגיל צעיר התייתם מאמו. למד בישיבת תומכי תמימים בקזבלנקה במשך כשנה. באדר תשכ"ו (1966) עלה לישראל עם אביו והמשפחה התיישבה באשדוד.

לאחר עלייתו למד בישיבת הרמב"ם שבתל אביב אצל הרב אברהם חפוטא שהיה מקורבו של סבו הבאבא סאלי ובישיבת פורת יוסף.

לאחר פטירתו של הבאבא סאלי הקים חצר בבאר שבע ברחוב קפריסין. במקביל אליו קיבלו אדמו"רות גם אחיו, הרב דוד חי אבוחצירא, שביסס את חצרו בנהריה שבצפון, ודודו, הרב ברוך אבוחצירא, שבנה את ביתו בנתיבות. הרב אלעזר גר בבית שמנהרה מוליכה ממנו אל בית הכנסת, ובעשרות השנים האחרונות יצא מביתו פעמים בודדות בלבד. את דרכו יוצאת הדופן בפרישות מאירועים ציבוריים קיבל מאביו, שנהג כך בשבתו באשדוד.

רבים באו לקבל את עצתו או ברכתו, בהם אשכנזים וספרדים, פשוטי עם ופוליטיקאים. חסידיו תרמו לביסוס חצרו ביד רחבה, הוא החזיק כולל גדול של אברכים בבאר-שבע, ובית תמחוי, לדברי חסידיו, התנהג באופן אישי בסגפנות.

הרב אבוחצירא היה נשוי לדבורה ואב לשבעה.

רציחתו

בליל כ"ז בתמוז ה'תשע"א נרצח הרב אבוחצירא בדקירות סכין בידי אשר דהן, תושב אלעד בן 42, שנהג לקבל מהרב אבוחצירא ברכה וייעוץ. הוא רצח אותו בזמן קבלת קהל, בעת שהרב אבוחצירא קרא פתק שעליו נרשמה בקשתו של דהן. דהן נמצא תחילה בלתי כשיר לעמוד לדין, אך הועמד לבסוף למשפט, הורשע בה'תשע"ד ונידון למאסר עולם. לפי כתב האישום, החליט דהן לרצוח את הרב משום שהמליץ לו שלא לגרש את אשתו.

הלוויה

מסע הלוויה של הרב אבוחצירא החל מבית מדרשו בבאר שבע, משם הוסעה המיטה לישיבת פורת יוסף בירושלים,

בפורת יוסף הספיד אותו מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף

ומשם יצאה הלוויתו בהשתתפות רבבות בני אדם. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים, בסמוך לקברו של אביו. בהלוויתו הוכתר בנו הבכור הרב פנחס אבוחצירא לממשיך דרכו

עיתון יום ליום של מפלגת ש"ס הוציא מוסף מיוחד לזכרו בשם "נסתר וקדוש" עם תום ימי השבעה.

נִפְרָדִים מִבַּבָּא אֶלְעָזָר

הַבְּשׂוֹרָה הַקָּשָׁה פָּשְׁטָה כְּאֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הַמְאֻחָרוֹת שֶׁל אוֹתוֹ לֵיל שִׁשִּׁי, ז"ך בְּתַמּוּז התשע"א. הַגָּאוֹן הַמֻּפְלָא, הֶחָסִיד הַצַּדִּיק הַמְקֻבָּל, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי מֵאִיר אַבּוּחֲצִירָא, הַמְכֻנֶּה "בַּבָּא אֶלְעָזָר״, נִסְתַּלֵּק לְבֵית עוֹלָמוֹ. הַדְּמָעוֹת שָׁטְפוּ אֶת הַלְּחָיַיִם, וְהָרְבָבוֹת שֶׁהִתְכַּנְּסוּ בָּרְחָבָה שֶׁלִּפְנֵי בֵּית מִדְרָשׁוֹ בִּבְאֵר שֶׁבַע, לֹא הָיוּ מְסֻגָּלִים לְעַכֵּל אֶת הֶחָלָל הֶעָצוּם שֶׁנִּפְעַר עִם הִסְתַּלְּקוּתוֹ שֶׁל בַּבָּא אֶלְעָזָר.

מֵאָז פְּטִירָתוֹ שֶׁל הַ"בַּבָּא סָאלִי״, בְּד׳ בִּשְׁבָט שְׁנַת תשמ"ד, קִבֵּל עָלָיו רַבִּי אֶלְעָזָר אֶת עֹל הַהַנְהָגָה. הוּא הִסְתַּגֵּר בְּבֵיתוֹ שֶׁבִּרְחוֹב קַפְרִיסִין שֶׁבִּבְאֵר שֶׁבַע, וּבְמֶשֶׁךְ עַשְׂרוֹת שָׁנִים יָצָא מִמֶּנּוּ רַק כַּמָּה פְּעָמִים בּוֹדְדוֹת. אוּלָם מִשָּׁם, מִן הַבַּיִת שֶׁבִּבְאֵר שֶׁבַע, יָצְאָה אוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל.

הֲמוֹנִים הִגִּיעוּ מִדֵּי יוֹם אֶל הַבַּיִת, לְבַקֵּשׁ בְּרָכָה, עֵצָה וְתוּשִׁיָּה. וּבַבָּא אֶלְעָזָר, עַל אַף שֶׁשָּׁרוּי הָיָה לָרֹב בְּצוֹמוֹת וּבְתַעֲנִיּוֹת, הָיָה מְקַבֵּל אֶת הַבָּאִים בִּמְאוֹר פָּנִים וּבְחִיּוּךְ רָחָב. הוּא הָיָה מְבָרֵךְ וּמַנְחֶה, מְנַוֵּט וּמְיַעֵץ, וּבְעִקָּר מִתְפַּלֵּל וּבוֹכֶה, עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל וְעַל הַפְּרָט. כֻּלָּם זָכוּ אֶצְלוֹ לְיָד אוֹהֶבֶת, לִרְחִימָאִיּוּת אַבָּהִית, וּלְמִלּוֹת נֶחָמָה וְעִידוּד.

עַתָּה הִגִּיעוּ הַהֲמוֹנִים הַלָּלוּ אֶל בֵּיתוֹ, לֹא לְבַקֵּשׁ אֶת בִּרְכָתוֹ, כִּי אִם לִבְכּוֹת וּלְהִתְאַבֵּל עַל מוֹתוֹ. עַד אוֹתוֹ לֵיל שִׁשִּׁי הָיָה בַּבָּא אֶלְעָזָר בּוֹכֶה עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל, וּבְאוֹתוֹ לֵיל שִׁשִּׁי בָּכָה כְּלַל יִשְׂרָאֵל עָלָיו, עַל הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שֶׁכָּבָה בְּפֶתַע פִּתְאוֹם.

אֵין סָפֵק שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּתוֹ הַפִּתְאוֹמִית כִּפֵּר בַּבָּא אֶלְעָזָר עַל הַדּוֹר כֻּלּוֹ. בְּוַדַּאי הָיְתָה הִסְתַּלְּקוּתוֹ בִּבְחִינַת קָרְבַּן צִבּוּר שֶׁנָּטַל עַל עַצְמוֹ, לְכַפֵּר עַל הַכְּלָל. מְקֹרָבָיו מְסַפְּרִים, כִּי קֹדֶם אוֹתוֹ מִקְרֶה מְזַעֲזֵעַ רָמַז בַּבָּא אֶלְעָזָר כִּי דְּבַר מָה עָתִיד לִקְרוֹת.

בְּלֶכְתּוֹ הִצְטָרֵף בַּבָּא אֶלְעָזָר לַכַּמָּה וְכַמָּה מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּרְצְחוּ וְנִטְבְּחוּ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. דּוֹד זְקֵנוֹ שֶׁל בַּבָּא אֶלְעָזָר, רַבִּי דָּוִד עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, נִרְצַח בְּמָרוֹקוֹ בִּידֵי הַשַּׁלִּיט הָאַכְזָר, רַבִּי מַצְלִיחַ מָאזוּז נִרְצַח בִּידֵי עַרְבִי שָׁפָל בְּדַרְכּוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, גְּדוֹלִים וּקְדוֹשִׁים נִטְבְּחוּ, נֶהֶרְגוּ וְנִשְׂרְפוּ בְּכָל מִינֵי מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת, רַק מִשּׁוּם הֱיוֹתָם יְהוּדִים. וּבַבָּא אֶלְעָזָר הִסְתַּלֵּק אַף הוּא בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר אֶת כָּל כֻּלּוֹ לַהֲמוֹנִים, בְּעֵצָה, בְּרָכָה וְתוּשִׁיָּה.

אֶת זִכְרוֹ וְהַנְהָגוֹתָיו נִשָּׂא בְּלִבֵּנוּ לָעַד, מִדְּרָכָיו נִלְמַד, בְּאָרְחוֹתָיו נִצְעַד, וּבְבִיאַת הַמָּשִׁיחַ נֶחֱזֶה בְּנֹעַם זִיו פָּנָיו, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן.

זכותו תגן עלינו.

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת הגאון הגדול חכם אלעזר(אבוחצירא)בן שמחה זיע"א

ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תיעוד בלעדי: הראש"ל עלה לקבר סבו רבי יעקב עובדיה


אחרי עשרות שנים חודשה המצבה על קברו של רבי יעקב עובדיה ז"ל אביו של מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל נשיא מועצת חכמי התורה | הבוקר עלה ממשיך דרכו הראש"ל הגר"י יוסף לקבר והדליק נר | צפו בתיעוד

מורנו הראשון לציון הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א עלה הבוקר (ה') לקברו של סבו ר' יעקב עובדיה ז"ל אביו של מרן הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.

היום כ"ד בתמוז חל יום פטירתו של ר' יעקב עובדיה ז"ל. בשבוע האחרון נכדו של מרן זצ"ל משה בן חיים דאג לחדש את המצבה הישנה ולהתקין במקום מתקן נרות מיוחד לנר תמיד לעילוי נשמתו של מי שגידל את מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל.

ר' יעקב עובדיה המכונה 'ר' יעקב גלה' על שם הפיוט הקדוש גלה זיו הודי שהיה משורר תדיר לכבודה של תורה.

סיפר נכדו, כיום הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, ששבועות ספורים לפני שנפטר הסבא, שאל אותו בעת ביקור בבית החולים, כיצד זכה לבן כזה גדול שהקים את עולם התורה הספרדי בדור האחרון? הסבא ענה לו, שהוא היה מרבה לשמח חתנים וכלות, כאמור, ובכל פעם שהיה חוזר לבית משמחה כזאת, היה מתפלל לה' שבזכות המצווה הזאת יזכה לבן שיאיר את העולם בתורתו

זכותו תגן עלינו

הדליקו נר לכבוד ולעילוי נשמת ר' יעקב (עובדיה) בן כתון זיע"א

צילום: דוד ארזני

  

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י"ט תמוז: יום פטירת חכם בן ציון אבא שאול זיע"א היה ראש ישיבת פורת יוסף ופוסק הלכה.


בשבת י"ט בתמוז חל יום פטירתו של מורנו ראש ישיבת פורת יוסף חכם בן-ציון אבא שאול זיע"א (ה'תרפ"ד, – ה'תשנ"ח)

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בירושלים בכ"ט בתמוז תרפ"ד יום פטירת רש"י הקדוש, ונימול על ידי רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל. אמו בניה ואביו אליהו אבא שאול  אביו עלה מהעיר שיראז שבפרס בילדותו. רבנו היה בכור במשפחה מרובת ילדים. אביו היה גבאי בית הכנסת "אוהל רחל" בשכונת בית ישראל בירושלים. רבנו גדל בשכונת שמואל הנביא בירושלים. למד בתלמוד תורה "בני-ציון". בגיל 11 החל רבנו ללמוד בישיבת פורת יוסף, שם למד מהרב יעקב עדס, וחכם צדקה חוצין וכן מראש הישיבה הרב עזרא עטייה. החברותא שלו בלימודיו היה מרן רבנו הגדול חכם עובדיה יוסף זיע"א על ספסל הלימודים הכיר את בני גילו הרב מרדכי אליהו.

לאחר שנישא להדסה מסעודה, בתם של שולמית סול והרב יוסף שהרבני (בן הרב יהושע שהרבני), התגורר ברחוב אלקנה בשכונת תל ארזה שבירושלים, בשכנות למרן רבנו הגדול חכם עובדיה יוסף. רבנו שימש גם כמוהל.

לימים התמנה רבנו לראש ישיבת פורת יוסף, עם הרב יהודה צדקה. הדגיש את חשיבות ההתעמקות בדברי רש"י על הגמרא. בשבתות מסר שיעורים בהלכה בבית הכנסת "אהל רחל" בירושלים

.

כאשר היה מוסר שיעור היה זה עד כלות הכוחות. פעל רבות שבני התורה ינצלו את זמנם ביום שישי והיה אומר שיעור כל יום שישי במשניות זרעים בעיון.

כמו כן פתח כוללים שישי לאברכים ו"מעטרם בזהובים", כלשונו ,כדי שיקנו צרכי שבת בשפע.

גם ביום שבת היה מוסר שיעור מעמיק בהלכה בבית הכנסת 'אהל רחל' ופעם אחת התבטא שלא רבים מבינים עומק כוונתו בשיעור.

הרב היה בקי עצום בפרקטיקה מעשית כגון כיצד פועל החשמל, וכן באברי בעלי החיים ותפקידם ועוד מגוון רב של נושאים שלפסיקת הלכה בהם צריך ידע מעשי.

חכם בן ציון אבא שאול, מסר שיעורים במקומות רבים, לתלמידי חכמים, לאברכים, לבחורי ישיבה, ולפשוטי העם- כל ציבור כפי כוחו. בשבתות, היה מוסר לפני תפילת מנחה שיעורים בהלכה שנים רבות בבית הכנסת 'אהל רחל' בירושלים, עד לימי חוליו. לימים התמנה, יחד עם הרב יהודה צדקה, לראש ישיבת 'פורת יוסף' והעמיד תלמידים הרבה, ומהם תלמידי חכמים בדורנו ומעיינים גדולים בעיון התלמוד. כמוהל, זכה להכניס אלפי ילדים בבריתו של אברהם אבינו, עד לשיתוק בידו שבו לקה בחמש עשרה שנותיו האחרונות.

מספר מרן פוסק הדור רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, אשר היה בקשרי ידידות חזקים עם רבינו, וכן תקופה ארוכה גרו בשכנות, ובספרו 'חזון עובדיה' ארבע תעניות ע"מ תצ"ב כותב וז"ל: "אזכרה ימים מקדם כיבימי צעירותי הייתי הולך עם הגרב"צ לישיבת 'פורת יוסף' אשר בעיר העתיקה, והיינו עוברים משכונת בית ישראל לעיר העתיקה דרך שער שכם וכל הדרך היינו חוזרים ולומדים מה שלמדנו בישיבה דף אחד עם תו"ס בהליכתנו ודף אחד בחזרתינו והיה הכל שגור בפיו וקיים בזה ובלכתך בדרך ולא פסיק פומיה מגירסא וכך שקד והתמיד בתורה עד שנעשה גאון עולם כזה ראה וקדש". עכ"ל.

מספר מרן שם, שפעם אחת ביום שישי ילדיו היו משחקים עם ילדי השכונה, והנה ילד אחד זרק אבן חדה על בנו ר' אברהם יוסף ונחתכו לו השפתיים והיה צריך לעשות לו תפרים ומרן לא ידע מזה כלל, והגרב"צ ראה שזורם ממנו דם ותיכף לקח אותו על כתיפו ונסע איתו לבית החולים 'ביקור חולים', שם טיפלו בו, וכותב מרן 'ואני לא יודע מכלום והרי זה הבן שלי ואני חייב בו היה צריך לבוא ולומר לי כך אירע לבנך, אבל הוא אמר לי כלום, אלא לקח אותו בעצמו וטיפל בו עד כניסת שבת כאילו הוא בנו, והוצרך לבא אח"כ ברגלו כשהגיע עם הילד בישר לי שהילד מרגיש טוב, איפה יש ענווה כזו, הוא ידע שאני יושב ולומד ולא רצה להפריע לי בלימוד שלי,. עכ"ל

רבינו אהב כל יהודי כנפשו והיה שמח עם כל יהודי בשמחתו ומצטער בצערו. פעם ניגש לרבינו אחד מתלמידיו ואמר שיתן לו כח לברך כמותו. ענה לו רבינו שיהיה לך אהבת ישראל כמותי תוכל לברך כמותי. וידוע שרבינו ריפא חולים פקד עקרות וביטל הרבה גזירות והכל בכח אהבתו לכל אחד מישראל.

בי"ג בסיון ה'תשמ"ג מיד לאחר שסיים להספיד בלוויה של הרב יעקב מוצפי, זיע"א לקה באירוע מוחי וסבל משיתוק חלקי ומאז סבל ייסורים קשים, ואף איבד מאור עיניו

פטירתו

נפטר בי"ט בתמוז ה'תשנ"ח ספדו לו בין היתר מרן רבנו הגדול חכם עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו. נקבר בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

משפחתו

לרב אבא שאול ארבעה אחים ותשע אחיות. אחיו הצעיר, הרב יצחק, חיבר את סדרת הספרים "שמחה לאיש". אח נוסף, יעקב שאול, היה מזכירו האישי של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ולימים מנהל מחלקת הישיבות במשרד הדתות.

בנו היחיד הוא הרב אליהו אבא שאול, ראש ישיבת "אור לציון" (על שמו) וחתנו של הרב יהודה מועלם.

אחותו היא אלמנתו של הדיין הרב עמנואל זרביב אב"ד לשעבר בבית הדין הרבני בתל אביב

דרך פסיקה

בספריו הוא פוסק בדרך כלל על פי החיד"א והבן איש חי. הוא מתחשב רבות בדעתו של החזון איש וכמוהו הוא סבור שתלמיד חכם שהגיע להוראה יכול להכריע בספקות מדעתו

ספריו

בתחילה לא רצה להדפיס את ספריו, אולם לאחר שהחלים ממחלה קשה, שינה את דעתו

ספרו אור לציון חלק ב יצא לאור לאחר פטירתו על ידי בניו ותלמידיו. מרן רבנו הגדול חכם עובדיה יוסף סובר שאין לסמוך על חלק זה משום שלדעתו רבות מן התשובות בספר לא נכתבו על ידו אלא על ידי תלמידיו, ובשו"ת יביע אומר הוא מונה כמאתיים השגות על הפסיקות בספר זה. עורכי הספר, הרב משה פטרובר והרב שלמה ידידיה זעפרני הכחישו את הדברים בתוקף. גם הרב אליעזר מלמד כתב שניכר כי הדברים הם של הרב אבא-שאול

שו"ת בהלכה

אור לציון תשובות א – שאלות ותשובות על ד' חלקי השולחן ערוך, תשמ"ז

אור לציון תשובות ב – בענייני אורח חיים, עד סוף הלכות שבת (מקביל לסימנים א-שדמ בשולחן ערוך אורח חיים), תשנ"ג

אור לציון תשובות ג – המשך אורח חיים, הלכות ראש חודש עד סוף הלכות תעניות (מקביל לסימנים תיז-תקסח בשולחן ערוך), תשס"ה

אור לציון תשובות ד – המשך אורח חיים, הלכות ראש השנה עד סוף הלכות פורים (מקביל לסימנים תקפא-תרצז בשולחן ערוך), שנת תשע"ד

אור לציון תשובות ה – יורה דעה, הלכות שחיטה עד הלכות יין נסך (מקביל לסימנים א-קלח), תש"פ

אור לציון – שביעית – שו"ת בענייני שמיטה, ביאורים למשניות מסכת שביעית, וחידושים על הרמב"ם, תשנ"ד

חידושים על הש"ס

אור לציון – על מסכת יבמות, תש"נ

אור לציון – על מסכת כתובות (חלק א) (חלק ב)

אור לציון – על מסכת קידושין, ב' חלקים

מוסר והשקפה

אור לציון חכמה ומוסר ("זיכרון הדסה") – דברי מוסר והשקפה לבחור ישיבה, תשנ"ה

הגדה של פסח אור לציון – לקט מדברי תורתו

תפארת ציון – הספדים עליו והספדים שנשא

בסוף ימיו ייסד עם בנו הרב אליהו אבא שאול את ישיבת אור לציון בירושלים. בישיבה מכון להוצאת ספרים מכתביו. לומדים בה, נכון ל-2018, כ-200 תלמידים.

על שם ספרו "אור לציון" יש רחובות בערים אשדוד, ביתר עילית ונתיבות.

מתלמידיו

ישיבת אור לציון (2017) בירושלים. נוסדה על ידי הרב אבא שאול לפני מותו, ובראשה עומד בנו הרב אליהו אבא שאול.

בנו יחידו הרב אליהו אבא שאול – ראש ישיבת אור לציון ירושלים

הרב ראובן אלבז – ראש ישיבת אור החיים ירושלים

הרב אליהו בן חיים – ראב"ד בית דין הספרדי בקווינס ניו יורק

הרב יצחק ברכה – ראש ישיבת עטרת יצחק, ירושלים

הרב בנימין בצרי – ראש ישיבת בית יוסף – רב שכונת קריית האבות ו' החדשה

הרב שאול גבאי – ראש ישיבת "אמרי דעת" בירושלים ומחבר ספרי "שערי דעת"

הרב שמעון גבאי – ראש ישיבת "תפארת למשה" בנתניה

הרב יעקב זכריה – ראש ישיבת לב אליהו

הרב אליהו טופיק – ראש ישיבת באר יהודה

הרב יעקב יוסף – רב שכונת "גבעת משה" וראש מוסדות חזון יעקב – בורכוב ירושלים

הרב יהודה כהן – ראש ישיבת "יקירי ירושלים"

הרב בן ציון מוצפי – ראש ישיבת "בני ציון" בירושלים

הרב יעקב חיים סופר – ראש ישיבת כף החיים בירושלים

הרב ברוך שרגא – אב"ד ירושלים ורב שכונת גבעת שפירא

הרב יעקב תופיק אביעזרי – רב העיר ביתר עילית

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מזהיר שתלמוד תורה ללא דרך ארץ גורם לחילול ה' ואף בביתו.

ולדאבון לב, ישנם שלומדים תורה כראוי, אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים.

אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, איך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמרם ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.

(אור לציון- חכמה ומוסר, שער בין אדם לחברו, מאמר ב'- כבוד הזולת, דרך ארץ קדמה לתורה, עמוד ק"ע. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שמנהג אבותיו קודם למנהג רבותיו

הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, כגון מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח שאבותיהם קיבלו על עצמם לנהוג כך, ודאי שאין תלמידיהם צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא הדין לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם…

לכן נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג כמנהג אבותיו.

ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצווה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן

(שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג.)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', בכל העדות, ואין הבדל מוצא.

ירחיק האדם את עצמו, מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בעניין זה, אם מדבר על קבוצה של אנשים, ממי יבקש מחילה?! שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא דף פה עמוד ב').

זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא. על כן יש להיבדל מכל סוגי הדיבורים האלו, ולעסוק בתורה ולקדש את עצמנו, וה' יזכנו לשמור פינו ולשוננו ומחשבתנו מכל דבר רע אמן.

(אור לציון- זיכרון הדסה, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ז- שמירת הלשון והמחשבה. עמוד קל"ד. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה)

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' שהגדלות בתורה היא הסתכלות על צלם האדם

הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זו עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים היא 'אשר מחזה שדי יחזה' – ההסתכלות על צלם האדם.

("אור לציון – זכרון הדסה", שער התורה, מאמר י'- רבנות ודיינות, עמודים ע"ט- פ'. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מדבר שעניין הצדקה הוא אהבה, ושבאהבה אפשר להשיג הכל.

יש לי צער גדול, למה לא מגלים לנו על משפחות או אפילו על בחורים שמצבם קשה, אולי מוטל עלינו לעזור להם. ואין אחד שיוכל לפטור את עצמו, בטענה שאין לו דרך לעזור.

כי דברים אלו נובעים מחוסר אהבה לזולת. שאם יש אהבה אפשר להשיג הכל. וגם טענה שמתבייש לגבות כסף מאחרים – אין זו טענה. כי כשאין הדבר נוגע לו, אלא לאחרים, אין מקום להתבייש כלל, ובושה כגון זו היא בושה פסולה. ואי אפשר לקבוע את מצבו הכלכלי של האדם לפי גובה הכנסתו, כי יתכן שמרוויח יותר מחברו, אבל יש לו הוצאות גדולות, שאינן לחברו.

(ספר "אור לציון- זכרון הדסה", שער בין אדם לחברו, מאמר א'- אהבת הזולת. עמוד קס"ח- קס"ט. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שישראל כל אחד נוהג כמנהגו, וכל בני ספרד מנהג אחד.

בני אשכנז שבאו לעיר של בני ספרד, יש להם לנהוג כמותם – אף להקל, ואין להם להחמיר. ומכל מקום, דווקא בני ספרד יש להם לעשות כמו שכתב מרן, כיון שקיבלו הוראותיו.

…אבל בני אשכנז, שלא קיבלו הוראותיו, אף בזה אינם חייבים לעשות כדבריו, ויש להם לסמוך על מה שכתב הרמב"ן ביבמות י"ד ע"א, שבמקום שיש סברא של 'חזותם מוכחת עליהם' אין בזה משום לא תתגודדו …והרי בני אשכנז ובני ספרד 'חזותם מוכחת עליהם'.

וכל זה כשבאו יחידים, אבל אם באו בקהילות שלימות ויש להם בית דין משלהם, הם כשני בתי דין בעיר אחת, וכל אחד נוהג כמנהגו , שקיים לנו כדברי הרא"ש, ועוד ראשונים, שבשני בתי דינים בעיר אחת – אין איסור לא תתגודדו

…ולכן בזמננו, בארץ ישראל, שיש קהילות נפרדות לבני אשכנז ולבני ספרד ולבני תימן, כל אחד נוהג כמנהגו. וכל בני ספרד צריכים לנהוג מנהג אחד, וכן בני אשכנז ובני תימן.

(שו"ת אור לציון, תשובות- חלק ב'. פרק ה', שאלה י"א עמודים מ"ז- מ"ח. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג.)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם בן ציון (אבא שאול) בן בניה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

ט"ו תמוז: יום פטירת רבנו חיים בן עטר זיע"א האור החיים הקדוש


היום ט"ו בתמוז יום פטירתו של רבנו חיים בן עֲטַר זיע"א (או אִבְּן עטר; נודע בכינוי האור החיים הקדוש, על שם ספרו; נולד ה'תנ"ו; ונפטר ה'תק"ג,) היה מגדולי פרשני המקרא בתקופת האחרונים, פרשן התלמוד, מקובל ופוסק הלכה. חיבורו הידוע ביותר הוא הספר "אור החיים" – פירושו על התורה.

את מרבית שנותיו, כארבעים שנה, חי רבי חיים בן עטר במרוקו. בתקופה זו היה מוכר בעיקר בקרב יהדות מרוקו. בגיל ארבעים ושלוש עלה לארץ ישראל עם שתי נשיו וחבורת תלמידים שהתעתדה להקים בארץ ישראל ישיבה, תוך כדי שהוא קורא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייתם. במסעו לארץ ישראל עבר דרך איטליה, ובה הדפיס את ספריו שהקנו לו את שמו בפזורה היהודית כולה, אף בזו האירופית. לאחר תקופת נדודים בצפון ארץ ישראל, השתקע בירושלים ובה הקים את ישיבתו, ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר). נפטר כשנה לאחר בואו לירושלים, בקיץ תק"ג בגיל 47.

היום ברדיו "קול תבונה" בשעה 2 בצהרים תוכנית מיוחדת לכבוד הילולת האור החיים הקדוש בהגשת הרב אברהם בן חיים מחבר הספר ילקוט אור החיים

להאזנה חייגו 08-30-12-400

ניתן גם להאזין באתר: http://kol-tvuna.co.il

או באפליקציה: https://t.co/AsvrbgeXAo?amp=1

תולדות חייו ומורשתו

חייו במרוקו

רבנו חיים בן עטר נולד בשנת ה'תנ"ו בסלא (המוכרת בפי יהודי מרוקו בשם סאלי)שבמרוקו. אביו, רבי משה בן עטר (נפטר בתק"א), נודע כדרשן ובעל ידע בתחום האגדה, והיה בנו של רבי חיים בן עטר "הזקן", מחכמי מרוקו (ה'ת' – ה'ת"פ בערך) מוצאה של משפחת בן עטר הוא מספרד, ואבות המשפחה היו בין מגורשי ספרד והשתקעו במרוקו לאחר נדודים. פירוש השם 'עטר' הוא בושם או בַּשָּׂם (רוכל בשמים)

בגיל צעיר, עוד בטרם מלאו לו תשע שנים, החל ללמוד תורה מפי סבו, רבי חיים הזקן, שעל שמו הוא נקרא. בילדותו נדדה המשפחה פעמיים למקנס, פעם אחת במסגרת ניהול עסקי המסחר של המשפחה, ופעם אחרת בעקבות מצב ביטחון הפנים המעורער. בשנת תס"ה בעקבות שורה של אירועים על רקע לאומני במרוקו שתחת שלטונו של המלך אסמעיל, וירידה במצבם הכלכלי של יהודים רבים בסביבתם, עקרה משפחת בן עטר באופן זמני מסלא למקנס, שבה היה מצב היהודים יציב יותר. במקנס התארחו בביתו של הרב משה די אבילה, ויצרו היכרות עם משפחתו. בתקופה זו נישאה אחותו של חיים בן עטר לשמואל די אבילה, לימים רב מפורסם, דיין ומחבר ספרים

בשנת תס"ח שבו בני משפחת בן עטר לעיר סלא. בסלא נישא לפאצוניה, בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר. (רבי משה בן עטר היה בנו של רבי שם טוב בן עטר, שהיה אחיו של רבי חיים הזקן בן עטר) בשנים שאחרי נישואיו למד בבית חמיו ועמד בראש ישיבה מקומית. בישיבה זו למדו תלמידים רבים והיא התקיימה עד עזיבתו את העיר בערך בשנת תצ"ו. יש הסבורים כי בתקופת ישיבתו בסלא לא היה רבי חיים בן עטר מוכר בקרב אליטת החכמים המקומית ונחשב לאיש פשוט מנגד מצוטטת התבטאות חריגה של רבני העיר, בהסכמתם לספרו הראשון: "איש אלוקים קדוש הוא בדורנו", תיאור לא שכיח; וקיימת סברה כי כבר בתקופה זו התפרסם שמו בכל עריה המרכזיות של מרוקו. לימודיו בישיבה זו היוו כנראה בסיס לחידושיו בספרו "חפץ ה'" על מסכת ברכות, שבת, חולין והוריות, שאותו הדפיס באמסטרדם בשנת תצ"ב

רבנו חיים בן עטר התפרסם בסלא גם כדרשן; הוא נהג לשאת שתי דרשות יומיות באחד מבתי הכנסת בעיר ונחשב לדרשן מוצלח. בנוסף, שימש כגבאי צדקה, וטרח רבות לדאוג שכל עשירי העיר יתרמו למגביות שערך עבור העניים. אגדה רווחת הכרוכה בעיסוקו זה מספרת כי פעם בימי רעב השיג כמות קטנה של בשר לחלוקה לחכמים צעירים, וסירב למכור מהבשר לאדם אמיד שלא מצא בשר למכירה. הלה גידף את אחד החכמים הצעירים; לאחר שמת באופן פתאומי סמוך לזמן זה, תלה רבי חיים בן עטר את מותו בו, וגזר על עצמו גלות. יש המסבירים לאור אגדה זו עדויות להימצאו בערים שונות במרוקו בתקופה זו בה היו ביתו ומשפחתו בסלא

מאחר שלא נולדו לו ילדים, נשא רבי חיים בן עטר בשלב מסוים אישה נוספת בשם אסתר בת מאיר ביבאס. סביר להניח שהיה זה כעשר שנים לאחר נישואיו הראשונים. פאצוניה ואסתר חיו עמו עד פטירתו בירושלים

בשנת ה'ת"פ בערך נפטר אבי המשפחה רבי חיים בן עטר הזקן, שהיה עד פטירתו רבו הקרוב של נכדו. בשנים שלאחר פטירתו הורע גם מצבה הכלכלי של המשפחה; בשנים האלו שררה בצורת בכל רחבי מרוקו, ויוקר המחיה עלה, מה שהוסיף לערער את פרנסת המשפחה. רבי משה בן עטר, חמיו של רבנו חיים בן עטר, היה אדם עשיר ומוכר, וקיים קשרים עם בית המלוכה. מולאי איסמעיל, מלך מרוקו באותה עת, נודע באכזריותו כנגד נוצרים, אך כלפי היהודים גילה אדישות. אף שלא רדף בפועל את היהודים, לא מנע השפלות ופוגרומים עממיים שהתרחשו נגדם בדרום מרוקו בתקופת שלטונו, ואף הטיל על הקהילות היהודיות, ואף על מקורביו מקרב היהודים, מיסים רבים. בשנת ה'תפ"ב הושלך משה בן עטר לכלא בשל הלשנה, ושוחרר תמורת תשלום כופר כספי גבוה. בראשית שנת ה'תפ"ג נפטר נגיד יהדות מרוקו, רבי אברהם מאימראן, שהיה מקורב למלך ושימש כמתווך בינו לבין קהילות יהודי מרוקו. לאחר פטירת אחיו משה מאימראן באותה שנה (תשרי תפ"ד), התמנה בן עטר לנגיד. בחודש אדר ה'תפ"ד חרץ המלך את דינו של משה בן עטר לשריפה, והמיר את העונש בקנס כספי. זמן קצר לאחר מכן לקה בלבו ונפטר למעשה, עם פטירתו של חמיו איבד רבי חיים בן עטר את מקור הכנסתו היחיד.

גם מירושת חמיו לא נותר בידיו דבר. שורה של סכסוכים משפטיים קשים עם מוסלמים שעמדו בקשרי מסחר עם חמיו ולאחר מותו באו בתביעות שונות, ועם אנשים מהקהילה היהודית, כילו את כל הכסף שהשאיר אחריו. בעטיו של אחד הסכסוכים הלשין עליו פלוני לשלטונות, והוא ישב במאסר תקופה קצרה. במקביל המשיכו אנשי המלך לדרוש ממנו מיסים לפי אומדן הרכוש המקורי של חמיו, אף שכבר לא היה בידו. מחלוקת כספית נוספת נוצרה בין רבי חיים ואביו רבי משה בן עטר לבין בני משפחת ביבאס: מחסן שהיה שייך לאדם בשם שמואל כהן נרכש בשותפות על ידי משה בן חיים בן עטר, ובן דודו משה בן שם טוב בן עטר. הם הפכו אותו לבית כנסת שנקרא "צלאת בן עטר", ומינו את הרב יעקב ביבאס לחזן קבוע ולדרשן. בתמורה נקבע כי הכנסות בית הכנסת מתרומות וכדומה יהיו של ביבאס. לאחר פטירתו המשיכו את ההסדר בניו, רבי חיים ורבי יוסף ביבאס. לאחר פטירת משה בן שם טוב בן עטר והתערערות מצבה הכלכלי של המשפחה, ביקשו רבי חיים בן עטר ואביו להפסיק את ההסדר. בני ביבאס סירבו, והסכסוך שהתפתח הגיע לבוררות בפני דיינים שונים מחכמי פס ומקנס. בני משפחת ביבאס הצליחו להשיג את תמיכתו של רבי יהודה בן עטר, מגדולי חכמי יהדות מרוקו, אך לא הצליחו לגייס את תמיכתם של רבי משה בירדוגו (המשבי"ר) ורבי יעקב אבן צור (יעב"ץ), שתמכו בבני משפחת בן עטר. בני ביבאס טענו שכוונתו של רבי חיים בן עטר אינה לשם שמים, שהוא רודף כבוד ואוהב לדרוש ברבים, ולכן מנסה לנשלם מתפקיד הדרשן המקומי. אף שמאבקם כפי הנראה לא צלח, נראה שרוב רבני פס תמכו בבני ביבאס, ושנים רבות לאחר מכן עוד נותרו בידי בני פס אגדות מזלזלות על אודות רבי חיים בן עטר. רבי חיים בן עטר התייחס לפרשת ביבאס ברמיזה בהקדמת ספרו "חפץ ה'": "שללו ממני כל אשר חנני ה', כוחי והוני, מעת פטירת אדוני חמי… הנגיד רבי משה בן עטר… וכמה הרפתקי עדו [=הרפתקאות עברו] עלי מהם ומהמוניהם, בני ברית [=יהודים] ושאינם בני ברית" רבי חיים בן עטר איבד למעשה את מקור פרנסתו, ובמשך תקופה מסוימת פִּרנס אותו אביו

בשנים תפ"ז-תפ"ט התנהלה ברחבי מרוקו מלחמת ירושה בין יורשי איסמעיל מלך מרוקו, שמת בסוף חורף תפ"ז, והיהודים סבלו ממצבו הרעוע של ביטחון הפנים; באחת ההתנפלויות על המלאח במקנס נהרגו 180 יהודים. גם במהלך המהומות עדיין מצא רבי חיים בן עטר זמן לעסוק בכתיבת חידושיו, ולמעשה רוב החומר לספרו "חפץ ה'" הוכן בימים אלו. בהקדמתו לספר הוא מסביר את חוסר הסימטריה הסגנונית בספר – קטעים ארוכים מובהרים היטב, לצד קטעים קצרים מאוד בכתיבה תמציתית – בכך שלפעמים בשל המהומות ידע שזמנו קצר, או שלא היה מרוכז כל הצורך כדי להסביר את עצמו באריכות

לקראת סוף ימיו בסלא יצא להגנת רבני העיר, בפרשה שבה פסקו רבני פאס שלא כדעתם תוך מתיחת ביקורת עליהם. בפסק דינו גונן על רבני עירו ונזף ברבני פס על התנהלותם

בשנת תצ"א, בגיל 35, סיים לסדר לדפוס את ספרו הראשון "חפץ ה'", ויצא למסע קצר בערי מרוקו כדי לקבל הסכמות לספרו לקראת הדפסתו המתוכננת. מלבד רבני סאלי, הוא קיבל את הסכמותיהם של גדולי מרוקו, רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור. הסכמות אלו היו נחוצות להדפסת ספרו, כמקובל באותם ימים, ועם השגתן הפליג מאחד מנמלי מרוקו בדרכו לאירופה. משם המשיך במסע יבשתי צפונה אל אמסטרדם, שבה היה הדפוס העברי של שלמה פרופס, ובה התעתד להדפיס את ספרו. באמסטרדם ביקש וקיבל את הסכמותיהם של רבני שני בתי הדין המקומיים: חברי בית הדין של הקהילה האשכנזית, הרבנים יוסף בער ומשה פרנקפורט, וחברי בית הדין של הקהילה הספרדית, הרבנים דוד ישראל עטיאש ויצחק חיים אבן דנא די בריטון. עם סיום תהליך ההדפסה, שב רבי חיים בן עטר למרוקו.

לאחר שובו מאמסטרדם לסלא שבמרוקו, גילה שבהיעדרו ניצלו יריביו את ההזדמנות לתפוס את השליטה ב"צלאת בן עטר" ונעלו את המקום. הוא החליט לעזוב את עיר מולדתו. מכתביו עולה כי כבר בשלב זה קיבל את ההחלטה לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל. כפי הנראה לא הייתה התוכנית בת-ביצוע בשלב זה, ולכן נדד מזרחה אל פנים היבשת קרוב ל-200 קילומטר, והתיישב זמנית בפאס. בפס חבר אל ראש הישיבה המקומית רבי שמואל אבן אלבאז, ולימד תורה לתלמידים ביחד עמו.

בשנת תצ"ח שרר רעב כבד במרוקו, ואזור פס ננטש על ידי כל מי שיכול היה לעזוב. רבי חיים בן עטר היה בין הבורחים לעיר הנמל הצפונית טטואן, ובה קיבל את ההחלטה לעלות לארץ ישראל (בשלב זה כפי הנראה עדיין לא החליט להקים ישיבה ובית מדרש בארץ ישראל). בחודש אייר תצ"ט  יצא לאלג'יר, ומשם לאיטליה.

בערי איטליה

רבנו חיים בן עטר הגיע לליבורנו, אז תחת שלטון בית מדיצ'י, בערב חג השבועות ה'תצ"ט כשעמו שתי נשותיו ושני תלמידים שבאו עמו ממרוקו. בחג השבועות עצמו שוחררו ממחנה ההסגר שבו הוחזקו, כמקובל, לצורך בדיקות רפואיות, ונכנסו אל העיר. בליבורנו תמכו בו כלכלית כמה מנכבדי קהילת ליבורנו, ובהם משה בן שלמה פרנקו, שעלה עמו מאוחר יותר לארץ ישראל. הוא המשיך בה בהרצאת שיעורים לתלמידיו ולבני הקהילה, ואף נשא דרשות לנשות הקהילה. "אחר הלימוד פתח פיהו לדרוש… כל העם היו באים בעוד היום גדול למצוא מקום לישב עד שכמעט לא היה מקום ליכנס מרוב העם. ולא די שיבואו אנשים וקטנים, אלא אף הנשים של הגבירים באות לחדר נשי הרב לשמוע מפיו דבר תורה, וכך עשה כל הימים אשר ישב כאן"

לפני עלייתו לארץ ישראל שהה בן עטר ברחבי חצי האי האפניני, במרחב האיטלקי שעמד אז תחת ריבונות מפוצלת, כשנתיים בסך הכול; אך לדברי אלעזר טויטו, לאחר שהגיע לאיטליה שב בשנית לאלג'יר לצורך עשיית נפשות לקראת עלייתו לארץ ישראל ותוכניתו לכונן בה בית מדרש גדול. מסע זה התרחש בנקודת זמן כלשהי בין חודש אב תצ"ט לחודש חשוון ה'תק"א בתקופה זו הדפיס בליבורנו את ספריו "אור החיים" ו"פרי תואר".

במהלך חורף ה'ת"ק נפוצו ברחבי העולם היהודי ידיעות על כוונותיו של רבי חיים אבולעפיה לחזור ולעלות מאיזמיר לארץ ישראל, באשר שליט הגליל עצמו, דאהר אל-עומר, הזמינו לבוא ולחדש את היישוב היהודי בטבריה ובגליל. בשלב זה החליט רבי חיים בן עטר להצטרף למגמת העלייה לארץ ישראל שהחלה מתפתחת בקהילות שונות באותה תקופה. הוא החל לתכנן את עלייתו לארץ ישראל בראש תנועת עלייה עצמאית שגיבש סביבו, והחל לארגן תוכניות להקמת ישיבה בארץ ישראל. בפנותו לקהל שומעי שיעוריו מקרב תושבי ליבורנו, גייס כמה מנכבדי הקהילה כגבאים לאיסוף כספים למטרות העלייה. נכבדים אלו התחייבו לדאוג לתקציב חודשי שוטף לישיבה לכשתקום בארץ ישראל. "ועד נאמנים" זה היה המממן העיקרי של הישיבה בכל שנות פעילותה בירושלים, גם לאחר פטירתו. ידוע כי באותו מקום התקיימה ישיבה

רבי חיים בן עטר הבין כי את עיקר העולים לארץ ישראל יהיה עליו לגייס מקרב יהודי מרוקו, לנוכח מצב החיים הסבוך בה, ושמיהודי איטליה יוכל לגייס בעיקר תמיכה כלכלית, שתגיע רק לאחר שירכז מספר בחורים ניכר; הוא יצר, לפיכך, קשר עם חבריו ותלמידיו במרוקו, ועודד אותם להצטרף לקבוצת העלייה שיזם. אלו שהשתכנעו ורצו להצטרף התארגנו ליציאה משותפת ממרוקו והגיעו בחודשי האביב של שנת ה'ת"ק לאלג'יר. לפי טויטו, בשלב זה בא רבי חיים בן עטר בעצמו לאלג'יר ושהה בה עם תלמידיו מספר שבועות.

בשלב זה הצטרפו תלמידיו מאלג'יר והקבוצה כולה התרכזה בליבורנו. עם גיבוש תשתית הבחורים לישיבתו, יכול היה לפתוח במסע התרמה לכינון הישיבה, ואכן בחורף ה'תק"א נסע ברחבי איטליה, וגייס בעיקר כספים, אך גם אנשים נוספים שהשתכנעו להצטרף עמו למסע העלייה. בין היתר ביקר במנטובה ובמודינה ושכנע קבוצת תלמידי חכמים לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לתלמידי הישיבה. הוא תכנן לנסוע שוב לאמסטרדם, הפעם לצורך הדפסת ספרו "פרי תואר", אולם לא ידוע אם תוכנית זו אכן יצאה אל הפועל, או שכתב היד נשלח בידי שלמה אלוף, מיהודי ליבורנו, שטיפל בהדפסת ספרו זה

בארץ ישראל

המסע מאיטליה למזרח התיכון העות'מאני

בערב ראש חודש אב תק" יצא רבי חיים בן עטר עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם במטרה לעלות לארץ ישראל דרך אלכסנדריה. בי' באב הגיעה החבורה למסינה שבסיציליה, שהייתה אז חלק מממלכת נאפולי שתחת שלטונו של קרלו השביעי (לימים מלך ספרד); בשל המצב הכלכלי הקשה במסינה של אותם ימים, ורצונם של שלטונות האי לעודד הגירת סוחרים יהודים לתחומה, זכתה החבורה ליחס מקל בהסגר שהיה נהוג אז לבאים מחוץ לאי, וזמן ההסגר קוצר משבעה לשלושה ימים

שבוע לאחר בואם למסינה הפליגו בני החבורה לאלכסנדריה והגיעו אליה בתום הפלגה של שלושה ימים. עם הגיעם לאלכסנדריה הגיעה אליהם הידיעה על מגפה שפרצה בירושלים, והם התעכבו במצרים שבועיים נוספים. בתקופה זו היה שלטון האימפריה העות'מאנית מבוזר ומחולק למחוזות (איילט). השלטון במצרים היה כפוף ל"שער הנשגב" באיסטנבול כאיילט בפני עצמו, שטחי ארץ ישראל השתייכו ל"איילט סוריה (דמשק)", ואילו שטחי הגליל ועמק יזרעאל השתייכו לאיילט צידון. מעורבות השלטונות בימים אלו בחיי התושבים הייתה מזערית והתבטאה כמעט באופן בלעדי בגביית מיסים ושלמונים עבור השלטון המרכזי. עם היחלשות השלטון המרכזי באיסטנבול, עלה כוחם של המושלים המקומיים בכל אזור, שאף ששאבו את כוחם הרשמי מכוח הדרגים שמעליהם, לא תמיד היו ממושמעים לשלטון המרכזי, ולעיתים קרובות התלקחו מלחמות בין צבאות הפאשא (המושל האזורי ששאב את סמכותו ישירות מהשלטון המרכזי) לבין המושלים האמורים להיות כפופים לו. בתקופת עלייתם של בני החבורה לארץ ישראל שרר שקט ברחבי הארץ, אך כחודשים ספורים לאחר עלייתם ועזיבתם את הגליל, התפתחה מלחמה בשטחי הגליל כאשר סולימאן אל-עדאם, פאשא דמשק, החליט להיעתר לקריאת ראשי שבטים מאזור שכם ולהטיל מצור על טבריה, שהייתה כפופה באופן רשמי לאיילט צידון.

לאחר שבועיים של שהייה באלכסנדריה עלו על סיפונה של אונייה שהייתה אמורה להפליג ליפו, וממנה תכננו להמשיך בדרך קצרה יחסית לירושלים. הם גם שמעו שבדרך הארוכה יותר מעכו לירושלים, מסתובבים שומרים חמושים ("גאפירים") התובעים דמי מעבר. למעשה, רב-החובל הפר את התחייבותו בעל פה, וסירב לעגון ביפו, אף על פי שנאלץ לפצותם על כך. לאחר מספר ימי הפלגה הגיעו לעכו. בדיעבד התברר כי המגפה בירושלים התחדשה והכתה גם בתושבי יפו. נסיעה מתוכננת לחלופה התיישבותית בצפת נדחתה בשל חשש מחמושים ערבים ודרוזים שהטילו את חיתתם על היישוב היהודי בצפת, זאת על-פי דבריהם של "ראשי ישיבות" שנמלטו מצפת לעכו, ושל קבוצה מפולין שהתעתדה אף היא להגיע לצפת ונשארה זמנית להתגורר בעכו. לבסוף החליטה הקבוצה להישאר בעכו עד תום חגי תשרי.

בחיפה ובגליל

לאחר ראש השנה, ערך רבי חיים בן עטר עם תלמידיו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. בערב יום כיפור נסעו לחיפה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל. למחרת יום כיפור עלו להתפלל באתר שאותו זיהו כקברו של אלישע בן שפט, ליד מבנה מנזר סטלה מאריס כיום. הם שבו לעכו, ואחרי חג הסוכות החליטו להקים את ישיבתם באופן זמני בעכו. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון תק"ב, ואל תלמידיו הבאים עמו מאיטליה הצטרפו מספר תלמידים מצפת. תוכנית הלימודים בישיבה כללה לימוד סוגיות מן התלמוד הבבלי בהשוואה למסקנות הרמב"ם בספרו "משנה תורה" בהלכות המקבילות. במקביל המשיכו מדי ראש חודש לערוך "זייארות" – עלייה והשתטחות על קברי קדושים.

בתקופת שהותו בעכו הוצע לרבי חיים בן עטר להשתקע בטבריה ולהקים בה את ישיבתו המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב, בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בה והוספת ישיבה. בעת ביקורו של בן עטר בטבריה אירח אותו הרב אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, שבה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה זו, אך התנה את הסכמתו באישורם של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו, שסיפקו את הגב הכלכלי למסע ולישיבה שבדרך. הוא שלח מכתב ברוח זו, תוך המלצה אישית שלו על אפשרות זו; במכתבו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב"התנערותה של טבריה מן העפר". בהמשך לאחר שבני החבורה חזרו לעכו, נפטר תלמידו הרב שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד, וזמן קצר אחר כך נפטר אחד הבחורים שהצטרפו לעלייה זו. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.

בירושלים

בסוף חודש תמוז ה'תק"ב נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים פסקה, והם החליטו לעלות לירושלים, בשלב ראשוני למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ותוך תיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי. הם התקבלו בירושלים בכבוד רב, ותרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחת לנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, שמתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב והתבטא במכתב מאותם ימים: "המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם".

עם תלמידיו ממרוקו שהיו בין מייסדי "כנסת ישראל" בירושלים נמנו בין היתר רבי דוד חיים שמואל חסאן, רבי שם טוב גבאי, רבי חיים יאודה אמזלג ורבי יוסף אמזלג, רבי יאודה די אבילה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי ורבי משה נג'ארה. תלמידו המפורסם ביותר מתקופת ירושלים היה רבי חיים יוסף דוד אזולאי (חיד"א) שכותב בספרו שם הגדולים בערך של רבו:

מהר"ר חיים ן' עטר – עיר וקדיש מק"ק סאלי ובא לעיר הקודש תבנה ותכונן סוף שנת תק"ב. ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר. והן בעוון הדור כמעט שכ"ב ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זכרונו לחיי העולם הבא. וחיבר ספר חפץ ה', ראשון לציון, אור החיים, פרי תואר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה ורבו עזוז נוראותיו.

בתנועה החסידית, שהקפידה להתייחס אל רבי חיים בן עטר בכינוי "הקדוש", הועברה מסורת לפיה גיסו של הבעש"ט, רבי גרשון מקוטוב, ביקר בירושלים והחליף דברים עם ה"אור החיים". ואולם הביסוס העיקרי של מסורת זו נמצא בגניזת חרסון, מה שגרם לאישים חסידיים מרכזיים, כמו הרב מאיר דן פלוצקי, לפקפק בנכונותה. לדברי המבקרים, הרב מקוטוב הגיע לארץ ישראל כמה שנים לאחר פטירת רבי חיים בן עטר, כך שהסיפור לא יכול היה להתרחש. מאידך, המצדדים באמיתות המפגש מצביעים על מקורות קדומים אחרים מלבד גניזת חרסון האמורה; כדי ליישב את הסתירות בסיפור נאלצים מצדדיו להניח כי הרב מקוטוב עלה פעמיים לארץ ישראל או שפגישתם נערכה באופן אחר.

בתקופת ירושלים מילא רבי חיים בן עטר תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים של היישוב הקטן בעיר, ומלבד התחום התורני, שבו השפיע רבות, היה שותף לפעילות הציבורית, הן זו הפנים-קהילתית והן זו החיצונית, כמו פעילות שתדלנית מול מושלה העות'מאני של ירושלים. הוא עסק בצורכי ציבור ודאג לפרנסתם של תלמידי חכמים, נושא שעסק בו עוד בהיותו בחוץ לארץ. בקשריו עם יהודי ליבורנו תרם להרחבת היישוב היהודי בארץ ישראל

שתי אגדות מפורסמות נכרכו בתקופת שהותו בעיר:

לפי אחת מהן, כשזומן רבי חיים בן עטר לישיבה משותפת עם נציגי העדה הקראית, שהייתה הקהילה הגדולה בעיר, לדיון על דרך ההתמודדות עם מס כבד שהוטל אז על יהודי ירושלים, התעלף בעת שירד במדרגות בית הכנסת הקראי. לפי האגדה, ר' חיים בן עטר הורה אז לחפור תחת המדרגות והתברר שהושלכו תחת המדרגות ספרי משנה תורה לרמב"ם במטרה לבזות את מי שהיה מזוהה יותר מכל עם התורה שבעל פה והיהדות הרבנית. בכעסו על הפגיעה החמורה קילל רבי חיים בן עטר את הקהילה הקראית כי לא תוסיף להתקיים בתחומי העיר.

אגדה נוספת מספרת כי בחצר הישיבה גדל עץ תאנה גדול, ולאחר ניסיונות חוזרים וכושלים להסדיר את שעות אריית התאנים, והרעש הרב שנגרם ממנה שהפריע את לימודי הישיבה, קילל רבי חיים בן עטר את העץ שפירותיו לא יהיו ראויים למאכל. לפי דיווח של יעקב גולדמן, סופר האלמנך הספרותי "האסיף" בארץ ישראל, משנת ה'תרמ"ז, העץ שאליו יוחסה אגדה זו נכרת רק בשנת ה'תרכ"ז

פטירתו

רבי חיים בן עטר השתקע בירושלים וביסס את מקומו. בראשית קיץ תק"ג, בחג השבועות, החל לדבר עם תלמידיו על הגאולה המתקרבת ולהכינם לקבלת פני משיח; ואולם מיד לאחר החג חלה נסיגה פתאומית בתוכניות ההכנה לקראת התגלות המשיח, ורבי חיים הסביר לתלמידיו שהייתה שעת כושר לגאולה אך היא הוחמצה. הלימודים בישיבה חזרו למסלולם הרגיל, ולאחר חודש הוא חלה במחלתו האחרונה. הוא השאיר הנחיות מפורטות לתלמידיו באשר ליורשו בהנהגת סדרי הישיבה ובאשר לחפצי הקודש שלו. הוא נפטר במוצאי שבת ליל ט"ו בתמוז ה'תק"ג, פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים, והוא בן 47 שנה.

הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. על מצבת קברו נחרת בין השאר: "…שיחה קלה שלו אלקים חשבה לטובה, והארץ האירה מכבודו כאשר יאירו שבעת הנרות, הוא זיוה הוא הדרה, ה"ה המופלא וכבוד ה' מלא, המקובל אלקי חסידא קדישא כמוהר"ר חיים ן' [=אִבְּן] עטר ז"ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט"ו לחודש תמוז שנת ה'תק"ג ליהנות מזיו השכינה". את נוסח המצבה כתב תלמידו החיד"א. הייתה בכך חריגה מן הנהוג באותה תקופה בירושלים שלא לכתוב תארים ושבחים על גבי המצבות אלא את שמות הנפטרים בלבד, מחשש שמצבות האבן הכבדות שמאפשרות טכנית את ביצוע החריתה, ימשכו את תשומת לבם של גנבים שעשו בהן שימוש לצורכי בניין. בצמוד למצבה נבנה עמוד ובתוכו גומחה שבה ניתן היה להדליק נרות.

הידיעה על פטירתו הפתאומית התפשטה במהירות ברחבי העולם היהודי, ונישאו עליו הספדים מפי גדולי הרבנים: רבי ישראל יעקב אלגאזי בירושלים, ורבי יצחק בכר דוד בקושטא. רב העיר ליבורנו, רבי מלאכי הכהן, מחבר ספר הכללים "יד מלאכי", חיבר קינה מיוחדת על לכתו; בין שורותיה שזורים שמות כל ספריו של רבי חיים בן עטר:

אוֹי כִּי שְׂשׂוֹן כָּל לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ / הָה כִּי כְּהַיוֹם מַעֲנִי לִי סָפוּ

הַמְקוֹנְנִים הַמְיַלְלִים הַמְיַבְּבִים / הִתְקַבְּצוּ עָדַי וְהִתְאַסָפוּ

כִּי בָא זְמַן לִסְפוֹד לְקוֹנֵן גַם נְהִי / בְּעֵת בַּמָרוֹם נָגְהוּ קָצָפוּ

כָּל כּוֹכְבֵי שַׁחַק בְּקַדְרוּת לֻבָּשׁוּ / אֶגְלֵי דְמָעוֹת מִזְבוּל יִרְעָפוּ

יוֹם הִשְׂרָפִים לִמְצוּקִים נִצָּחוּ / וּשְׁבִי צְבִי צַדִיק הַלֹא חָטָפוּ

אֵשֶׁל וְעֵץ חַיִים לְפִרְיָם חָמָדוּ / עוֹדָם בְּאִבָּם יָבָשׁוּ נִשְׁדָפוּ

אֶבֶן מְאִירָה וַעֲטֶרֶת דָת וְזִיו / עוֹלָם מְאוֹרוֹת זָהֳרָם אֳסָפוּ

זַיִת רַעֲנָן וִיְפֵה פְרִי תֹאַר, בְּצִּ- / לָם יֶחֱסוּ הָעָם וְיִסְתּוֹפָפוּ

עַתָּה כְמוֹ צִיץ נָבָלוּ גַם נִגְדָעוּ / גַם נִכְרָתוּ גַם אוּמְלָלוּ נִקְטָפוּ

מִדְרַשׁ כְּנֶסֶת עַם וְיִשְׂרָאֵל אֲהָה / כִּי בֶּעָוֹן דוֹר מוּסָרָיו רוֹפָפוּ

אֵין עוֹד מְאוֹר שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר בָּם יַאֲהִיל / חֹשֶׁךְ וְעָנָן כִּמְעִיל עָטָפוּ

לֹא יִלְקֹּטוּ עוֹד מִפְּרִי דַעַת וְלֹא / יִשְׁתוּ לְמֵימָיו כַּאֲשֶׁר יִשְׁאָפוּ

אֶשׁוֹם וְאֶשְׁאָף אֵיךְ תְּהוֹמוֹת הַתְּבוּ- / נוֹת חָסְרוּ חָסוֹר וְלֹא עָדָפוּ

פַּטִישׁ יְפוֹצֵץ הַסְלָעִים אֵיךְ יְהִי / נִגְדָע וְאוֹתוֹ מָחָצוּ יֶחְלָפוּ

עַמוּד יְמָנִי רֹאשׁ לְפִנָה אֵיךְ כְּמוֹ / קָנֶה וָסוּף רֹאשָׁם הֲכִי כָפָפוּ

הָה כִּי גְאוֹן הַדוֹר הַלֹא נֶעְדָר וָרָב / כִּי מַאֲמְרוֹת פִּיו כְּפָז צוֹרָפוּ

מִיוֹם הֶיוֹתוֹ סָר לְמִשְׁמַע אֵל וְכָל / יָמָיו קְרָבָיו הֵם כְּצוֹם סוּגָפוּ

וּבְתוֹכֵחוֹת מוּסָר לְרַבִּים מֵחֲטֹא / הֶחֱדָל וְצֶדֶק וְאֶמֶת נִכְסָפוּ

שְׁפַר חֲסִידִים אַחֲרָיו הֵם יֵלֵכוּ / תַּחַת כְּנָפָיו יֶחֱסוּ נִכְנָפוּ

דָרַשׁ לְעַמוֹ טוֹב כְּמוֹ פַרְדֵס בְּיוֹם / וָלֵיל וְשִׂפְתוֹתָיו דְבַשׁ נָטָפוּ

עָנָיו כָּאִישׁ מֹשֶׁה כְּהִלֵל מַעֲשָׂיו / מוּל הָאֶלֹהִים עַד מְאֹד יָפְיָפוּ

אַבִּיט תְּהִלוֹתָיו וּמֵחוֹל יִרְבָּיוּן / כָּל פֶּה וְלָשׁוֹן מִסְפוֹר יִיעָפוּ

מִי יַעֲלֶה לָנוּ וְעַל מִי נִסְמָכָה / וּפְנֵי יְדִיד אֵל בַּחַרוּלִים חָפוּ

עַל כֵּן שְׁעוּ מֶנִי אֲמָרֵר בְּבֶכִי / כִּי קָצְרָה רוּחִי וְיָדַי רָפוּ

אֶצְעַק בְּקוֹל מַר עַל תְּמִימֵי עָם אֲשֶׁר / בְּבַחַרוּת הֵם עוֹפָפוּ רָחָפוּ

אֶזְכּוֹר בְּעֵת נַפְשִׁי בְנַפְשׁוֹ נִקְשָׁרָה / לוֹ יֶהֶמוּ מֵעָי וְיִתְעַלָפוּ

אִלוּ לְפִי אֵדִי דְמָעַי יִזָּלוּ / הֵמָּה כְמַבּוּל הַיְקוּם שָׁטָפוּ

חֵפֶץ ה' בּוֹ לְהָאִיר לוֹ בְּאוֹר / חַיִּים בַּגָן שָׁם הַיְשָׁרִים עָפוּ

לֹא מֵת נְשִׂיאֵנוּ אֲבָל חַי יָעֳמָד / כִּי יֶהֶגוּ דָתוֹ אֲשֶׁר אֻלָפוּ

הוּא שָׂר יְחַלֶה אֵל עֲלֵי עַמוֹ בְּעִיר / קֹדֶשׁ בִּשְׂשׂוֹן לֵב וָגִיל נֶאֶסָפוּ

(משירי ישראל באיטליה, שיר קז)

הכיתוב שעל מצבת קברו של ה"אור החיים" בהר הזיתים

ציון

נברשתא דדהבא

ההר חמד אלקים

אבן יקרה, ושיחה קלה

שלו אלקים חשבה לטובה

והארץ האירה מכבודו

כאשר יאירו שבעת הנרות

ירכה וקנה היא העולה

עמו וקרא שמה חפצי בה

מוציא לאור כל תעלומה

הוא זיוה הוא הדרה

ה"ה הרב המופלא וכבוד

ה' מלא המקובל האלוקי

חסידא קדישא כמוהר"ר

חיים ן' עטר ז"ל נתבקש

בישיבה של מעלה, יום

ט"ו לח[ודש] תמוז ש[נת] התק"ג

ליהנות מזיו

השכינה

הוא המחבר ספר חפץ ה'

וספר פרי תיאר וספר אור

החיים וס[פר] ראשון לציון

קבר אור החיים בשיפולי הר הזיתים הפך ברבות הימים לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו לעלות לתפילה לצד קברו בכל עת צרה; תפילה מרכזית ידועה נערכה בעת מלחמת העולם השנייה כשעלתה האפשרות שהצבא הגרמני יפלוש מצפון אפריקה לארץ ישראל.

ישיבת אור החיים המשיכה להתקיים אחרי מותו, ובראשה עמד זמנית תלמידו רבי יוסף אמזלג, שסירב ליטול את התפקיד באופן רשמי. בשנים הבאות עשה ועד הישיבה בליבורנו מאמצים להציב בראשה דמות תורנית חשובה, ולשם כך באו במגעים עם רבי יעקב שאול רבה של איזמיר ולחלופין עם רבי שלמה אלגאזי רבה של קהיר. לאחר שניסיונות אלו כשלו, התמנה לתפקיד רבי יונה נבון ואחריו מחותנו רבי חיים מונדובי ורבי יהודה עייאש. כשבעים שנה מאוחר יותר, לאחר עליית תלמידי הגר"א וכינון הקהילה האשכנזית בירושלים עם מעברם של רבים מתלמידי הגר"א אליה מצפת בעקבות המגפה של 1802, נרכש בית המדרש עבור הקהילה, שערכה בו תפילות בימות החול. ממתפללי בית המדרש, שנקרא "אור החיים" על שם מייסד הישיבה בו, היה רבי מנחם מנדל משקלוב.

בית המדרש "אור החיים", שבו התקיימה ישיבת "מדרש כנסת ישראל", נמצא בעיר העתיקה בירושלים ונכלל לאחר מלחמת ששת הימים כחלק ממוזיאון חצר היישוב הישן.

דרך לימודו

רבי חיים בן עטר נחשב כבר במרוקו ל"מעיין" ו"עוקר הרים", כלומר: דרך לימודו התאפיינה בהתמקדות מקומית בסוגיה שעל הפרק ופירוק כל הגורמים והמוקשים לצורך הבנתה. מלבד עדותם של חכמים ממרוקו בני זמנו שנחשבו ל"מעיינים", דוגמת רבי חנניה בן זכרי, שכתב עליו בהסכמתו כי הוא עוקר הרים; וחברותו הקרובה עם "מעיינים" נוספים כמו רבי שם טוב בן אמוזג, ורבי יהודה ברדוגו, בעל "מים עמוקים"; מעיד על סגנון לימודו, ספרו "חפץ ה'", שחידושיו מתאפיינים בסגנון זה[39]. עצם הדפסת ספר חידושים על הש"ס הייתה תופעה לא נפוצה בקרב חכמי מרוקו באותה עת, והייתה בה מן ההעזה.

לימוד בסגנון זה מכתיב בדרך כלל קצב לימודים איטי. ולמרות זאת, רחב"ע כתב במכתבו לוועד מדרש כנסת ישראל בליבורנו בדיווח על סדרי הלימוד בישיבה הזמנית שהקים בעכו, לאחר חודשיים של פעילות בלבד: "ולקחנו סדר זה לפרש כל התלמוד לשיטת הרמב"ם כדי שלא תִּשאר שום קושיא עליו מכל התלמוד בסייעתא דשמיא, וכבר עלה בידנו קרוב לשני מסכתות"; ובמכתב שאחריו המסכם את תקופת הלימודים של קיץ ה'תק"ב בעכו הוא כבר כותב: "במעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא ופירשנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם". חידושים אלו היוו את התשתית לספרו "ראשון לציון" (קושטא ה'תק"י) והם מלמדים שלמרות סגנון לימודו המעמיק שמר על קצב לימודים מהיר. תלמידו חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), כתב על כישרונו זה בספרו "שם הגדולים": "ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעיין המתגבר".

משפחתו

קברה של פאצוניה בן עטר, אשתו הראשונה

קברה של אסתר בן עטר, אשתו השנייה

רבי חיים בן עטר היה נשוי במקביל לשתי נשים: פאצוניה בת קרובו העסקן העשיר רבי משה בן עטר, ואסתר לבית ביבאס. פאצוניה ואסתר עלו עמו לארץ ישראל והשתתפו בכל מסעותיה של החבורה המייסדת של "מדרש כנסת ישראל" וחיו עמו עד פטירתו בירושלים. לשתיהן לא היו ילדים (יש אומרים שהיו לו בנות והיה חשוך בנים ויש ראיות לכך) עד יום מותן. שתיהן נפטרו בשנים הסמוכות לאחר פטירתו השתמר תאריך פטירתה של אסתר: כ"ט באב ה'תק"ט. שתיהן נקברו סמוך לקברו של בעלן בבית הקברות בהר הזיתים, ומצבותיהן שוקמו וחודשו לאחר מלחמת ששת הימים.

גיסו, בעל אחותו, היה רבי שמואל די אבילה שכיהן כרב ודיין, ובנו-אחיינו היה רבי אליעזר די אבילה, ראש ישיבה ברבאט שבמרוקו, דיין ופוסק.

ספריו

שער הספר אור החיים. דפוס ראשון, ונציה תק"ב (בשער בטעות "ארחות חיים")

חפץ ה'

חפץ ה', אמסטרדם: דפוס פרופס, תצ"ב

חיבורו הראשון שנדפס. הספר כולל חידושים על כמה ממסכתות התלמוד הבבלי: מסכת ברכות, מסכת שבת, מסכת הוריות ועל חלקים ממסכת חולין. הספר מתמקד בפירוש שיטתי של הסוגיות, דף אחרי דף, ובדברי פרשני התלמוד בני תקופת הראשונים, בדגש על פירושי רש"י ובעלי התוספות, ואינו שם דגש על הסקת המסקנה ההלכתית המעשית מן הסוגיות. כפי הנראה רחב"ע כתב את חידושיו למסכת שבת לפני שכתב את חידושיו למסכת ברכות, אך שינה את הסדר בדפוס כדי להתאימו לסדר המסכתות בש"ס

במקביל לעריכת ספרו זה, כבר התחיל לעסוק בספרו הבא, "פרי תואר". שיטת הלימוד שבה נקט בעת הכנת ספרו ההלכתי, מצאה חן בעיניו יותר, ולכן נטל פסק זמן מכתיבת חידושים על סדר התלמוד, והקדיש את זמנו לחקר ההלכתי בסוגיותיו.

פרי תואר

פרי תואר (פירות גנוסר), אמסטרדם: דפוס יוסף דיין, תק"ב

ספר הלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה (סימנים א–קכב). ספר זה אף הוא עוסק בניתוח הסוגיות התלמודיות הרלוונטיות לפסיקת ההלכה, אבל בו מתמקד הדיון בהסקת המסקנה ההלכתית המעשית, בשונה מחיבורו הקודם "חפץ ה'".

הספר נדפס במקור בשם פירות גנוסר. בין חידושיו ההלכתיים הרבים כלולות השגות רבות על פסקיו של פוסק קודם, רבי חזקיה די סילוה, בספרו "פרי חדש". על כן בחר רבי חיים בן עטר להדפיס את הספר כשפסקי השולחן ערוך מופיעים במרכז העמוד, ובצדדיו שני ה"פירות": פרי חדש ופרי תואר. משערים כי כבר בעת הדפסת הספר ב-1742 היו בידי רבי חיים בן עטר חידושיו על סימנים נוספים ביורה דעה, אלו שנדפסו לאחר פטירתו בספר "ראשון לציון", אך בגלל הפלטפורמה של "פירות גנוסר", המציגה את חידושיו אל מול חידושי ה"פרי חדש", נמנע מלהדפיסם כבר אז, כי הספר פרי חדש מסתיים בסימן קכב

בהדפסת ספר זה, וגם בהדפסת הספר "אור החיים", טיפל ידידו שלמה בן יצחק אלוף, מיהודי ליבורנו, שאף גייס את המימון הדרוש להדפסתם. כתבי היד של שני הספרים נמסרו להכנה להדפסה כמעט במקביל, אך בשל סחבת שנוצרה בהדפסת הספר "אור החיים" בשל תהליכי הרישיון המייגעים שנדרשו בוונציה, נשלח כתב היד של "פרי תואר" להדפסה באמסטרדם.

אור החיים

אור החיים (אורחות חיים) – חלק א, ונציה, תק"ב

אור החיים (אורחות חיים) – חלק ב, ונציה, תק"ב

פירושו המפורסם על התורה. נתחבב על חוגי החסידים והרבה מהאדמו"רים העריצו ספר זה. ספר זה הודפס בחלק מהמהדורות של "מקראות גדולות" ומבוסס בחלקו על תורת הקבלה. מקובל לקרוא לספר "אור החיים הקדוש", ומפורסם שהוא בין שלושת הספרים שנתחברו בדורות האחרונים שזכו להיקרא בתוספת זו, לצד אלשיך הקדוש והשל"ה הקדוש. על ספרו זה נכתבו פירושים רבים במהלך הדורות, וישנם גם מורחבים המלקטים את פרשנות האור החיים ומודפסים בצמוד לטקסט הספר, בהוצאת מוסד הרב קוק ומכון עוז והדר.

ראשון לציון

ראשון לציון, קושטא, תק"י

חידושים על סוגיות נבחרות במספר מסכתות מן התלמוד הבבלי: על מסכת ברכות שחידושיו השיטתיים עליה כבר נדפסו בספרו "חפץ ה'", ועל מסכתות שבחציו השני של סדר מועד: מסכת סוכה, מסכת ביצה, והמסכתות תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה. חלק נפרד בספר עוסק בחידושים על התנ"ך. בנוסף נדפסו בסוף הספר השלמות לביאורו של המחבר על השולחן ערוך, חלק יורה דעה, אותו החל בספרו פרי תואר; בהשלמה זו נדפסו חידושיו לסימנים רמ–רצב, ונוסף קונטרס העוסק בכללי ספק ספיקא.

בשונה מספרו "חפץ ה'", ספר זה אינו מכיל פירוש שוטף על סדר דפי המסכת, אלא מתמקד בסוגיות נבחרות, ומסיבה זו הדיון מתרחב עד לפסיקת ההלכה המעשית. הדבר ניכר בעיקר בכך שהוא דן רבות בדברי הפוסקים ולא רק בדברי פרשני התלמוד הקלאסיים. בין היתר הוא מרבה לעסוק בספר זה בפסקי הרמב"ם, בפרשנות שיש לתת לפיהם לדברי התלמוד ובעקבות כך הכרעת ההלכה.

ליקוטים מכתביו

אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר (לקט), בני ברק: מכון אור החיים, תשע"ג

פרדס אור החיים: על שבת ומועדי השנה [מגילות, פרקי אבות] – לקט מכתביו לפי נושאים. ירושלים: הרב שמעון גוטמן, אוצר הפוסקים, תשע"ב.

שערי אור החיים – הקדמותיו וכללי לימודו.

מעמדו והשפעתו בתנועת החסידות

מעמדו האישי במסורת החסידית

לרבי חיים בן עטר התייחד במסורת תנועת החסידות מעמד מיוחד כאיש קדוש, בן עלייה ובעל רוח הקודש ודמותו אומצה למעשה כחלק אינטגרלי מהתנועה החסידית בספרות הענפה של תנועה זו

תופעה זו של הערצת החסידים בפולין ובאוקראינה לחכם "ספרדי" לא הייתה שגרתית, והייתה שמורה ליחידי סגולה בלבד, הדים ממנה הגיעו גם למרחב שבו פעלו תלמידיו. החיד"א, תלמידו של ר"ח בן עטר, מציין זאת בחיבורו הביבליוגרפי "שם הגדולים" בערך הספר "אור החיים": "ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו הרבה ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מהרר"י בעל שם טוב הגיד גדולת נשמת מהר"ח הנזכר".

הבעש"ט, מחולל תנועת החסידות, שיבח מאוד את רבי חיים בן עטר ואת תורתו. לפי אחת המסורות הרווחות אמר הבעש"ט על רחב"ע כי שמע תורה מדי לילה מפי הקדוש ברוך הוא, ואף היה סבור כי התקשרות בין נשמותיהם תביא בהכרח לגאולה. רעיונות בדבר סגולותיו המשיחיות של רחב"ע חלחלו למורשת החסידית, והיו מגדולי החסידות בדורות הבאים שהעידו על רבי חיים בן עטר שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו

לפי מסורת חסידית אחרת, הבעש"ט הרגיש ממקום מושבו בפודוליה בפטירתו של רחב"ע. רחב"ע נפטר בירושלים במוצאי שבת, ובאותה עת אכלו החסידים בפודוליה סעודה שלישית עם רבם; לפי אותה מסורת, בעת הסעודה פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר "כבה הנר המערבי"[49] וסיפר להם שבעת שנטל ידיו לסעודה התגלתה לו כוונה מיוחדת שאינה מתגלה אלא ל"חד בדרא" [=יחיד בדורו], ומכך הסיק שנפטר בשעה זו אדם אחר שהחזיק בכוונה זו, שאינו יכול להיות אלא רבי חיים בן עטר.

המסורת הזו טומנת בחובה את המסקנה לדעתם כי הבעל שם טוב הוא יורשו הרוחני של רבי חיים בן עטר

מעמד הספר "אור החיים" בקרב החסידים

לצד הערצת אישיותו של רבי חיים בן עטר, באה גם הערצה לספרו "אור החיים", ודווקא לספרו זה מתוך שאר ספריו. חוקר החסידות אהרן מרקוס מכתיר ספר זה כ"ספר הספרים של החסידות", ומוסיף: "נס הדגל של החסידות, כמצפן שמראה את הכיוון על פני האוקיינוס, הוא המזון הרוחני הנבחר בשביל מנוחת השבת". ספריו של רחב"ע נחשבים בחוג החסידי לספרי קודש מן המעלה הראשונה, ומיוחסת להם גם השפעה של קדושה וטהרה בנפש הלומד. לרבי ישראל מרוז'ין מיוחסת האמרה שהספר "אור החיים" בזמן הזה מסוגל לטהר את הנשמה, כפי שהיה עושה זאת ספר הזוהר.

בשל תפיסת הספר כקדוש וכאמצעי להוספת קדושה וטהרה, קיימות "חבורות" – קבוצות לימוד מיוחדות שנפגשות בקביעות לעיסוק בתורתו של רבי חיים בן עטר, בדרך כלל בפירושיו לפרשת אותו שבוע. מנהג זה הנשמר גם במאה ה-21 בחצרות חסידיות רבות, העצים וקיבע גם בשכבות העממיות של התנועה את היחס המיוחד לפירוש זה לתורה. ברבות השנים הגיעו הדברים לכדי כך, שכאשר העז מישהו לפקפק בעובדה שהספר נכתב על ידי רוח הקודש וטען שמדובר ביצירה אנושית, נחשב לו הדבר במחוזות מסוימים ככפירה שיש לשרש אחריה. הדבר גם עורר פולמוס הלכתי, כאשר בקהילה אירופית אחת העיז מלמד תשב"ר לפקפק ברוח הקודש ששרתה על המחבר בעת הכתיבה, ובני הקהילה המזועזעים דרשו לפטרו. רבי חיים הלברשטאם מצאנז, שנדרש לסוגיה ההלכתית-ממונית אם מותר לבני הקהילה לפטר את המלמד שהועסק עד אז בקביעות, פסק כי "בעל אור החיים נבג"מ [=נשמתו בגנזי מרומים] בודאי חיבר ספרו ברוח הקודש … ולכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אוה"ח [=אור החיים] הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהיה ראוי לרוח הקודש … ויפה עשיתם שלא עזבתם את בניכם בידו ויישר כחם בזה" (עם זאת, במקורות שונים נטען כי היו סיבות אחרות שהביאו את פסק ההלכה הנחרץ הזה).

השפעתו של "אור החיים" על ההגות החסידית

להגותו של רבי חיים בן עטר בספרו "אור החיים" נודעה השפעה על ספרות החסידות. השפעה זו לא נחקרה עדיין די הצורך, אולם ממחקרים השוואתיים שנערכו עולה שקיימת זיקה ביניהם ולעיתים גם התבססות על רעיונותיו או הסתמכות עליהם: רעיונות בהגות החסידית שמבוססים על רעיונותיו והרחבתם או רעיונות חדשים שמסתמכים על הנחות מוקדמות שעולות מדבריו. לחקר השפעה זו השלכות, משום שרבי חיים בן עטר פעל בסביבה יהודית ולא-יהודית שונה לחלוטין מזו שבה פעלו צדיקי החסידות, ועל כן מחקרים שביססו את ניתוח ההגות החסידית על השפעות סביבתיות, כמו תנועות אידאולוגיות שפעלו באירופה בתקופת ההוגים החסידיים, נדרשים לבחינה מחודשת.

רעיונות בולטים בדמיונם בין הגותו של בן עטר להגות החסידית הם: (א) מעמד הצדיק וכוחותיו הרוחניים, ומקרה פרטי של נושא זה – מעמד "צדיק הדור". (ב) מושג הדבקות באל, וניסוחו המדויק של הרעיון. (ג) השגה אפשרית של האדם את האלוהות, וסוגי ההשגה השונים. בשלושת נושאים אלו ישנה התאמה רבה בין ניסוחיו של ה"אור החיים" לניסוחי הוגים חסידיים כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ורבי משה חיים אפרים מסדילקוב בספרו "דגל מחנה אפרים".

הנצחתו

ברבות השנים הונצחה דמותו של רבי חיים בן עטר על עשרות מוסדות ומבנים בעולם היהודי. רבנים רבים במשך הדורות, ייחדו מוסדות על שמו וקבעו שיעורים בחיבוריו, ואף הקימו מכונים להפצת תורתו. בין היתר נקראת על שמו שכונת "אור החיים" בבני ברק, ומוסדות "אור החיים" בעיר. ישיבת אור החיים לבעלי תשובה העומדת בנשיאות הרב ראובן אלבז בירושלים. מוסדותיו של הרב שמעון בעדני, בית הכנסת וסמינר אור החיים. ערים רבות בישראל קראו רחובות על שמו ביישובם.

בראשית המאה ה-21 הוקם בישראל מפעל תורני העוסק בההדרת כתביו והפצת זכרו, ארגון "ובחרת בחיים" העומד בנשיאות הרב מנחם מנדל פומרנץ, שההדיר את ספריו ומתמחה בחקר תולדותיו. ראש הארגון מוסר שיעורים בתורתו בכל רחבי הארץ, ובמסגרתם יצאה לאור סדרת הספרים "ובחרת בחיים".

סיפורי מופתים

רבינו היה בעל מופתים רבים, וקדושתו התפרסמה גם בקרב הגויים. סיפורים רבים עברו מדור לדור על רבינו ואנו נביא כמה מהם.

סיפור ידוע הוא על הנס בו ניצל רבינו מגוב האריות. רבינו היה צורף כסף אך היה עושה מלאכתו עראי ותורתו קבע, וכשעדיין נשאר לו הממון מעסקו האחרון – ישב ולמד עד שכלתה פרוטה מן הכיס. פעם נכנסו אצלו שני משרתי המלך ובידם זהב, ואמרו לו: “יען כי שמע המלך כי אתה האומן היותר מומחה במקצוע זה, על כן שלח אליך לרקום תכשיט מסויים לכבוד נישואי בתו. עליך לגומרו בתוך עשרה ימים”. הניחו המשרתים את הזהב לפני רבינו, ופנו והלכו להם. באותה שעה עדיין נותר לרבינו כסף, לכן הלך וטמן את הזהב והלך לו ללמוד, וכששב לביתו נשכח הדבר ממנו לגמרי מרוב טרדתו בלימוד. כעבור עשרה ימים חזרו אליו משרתי המלך שוב, ובקשו ממנו את התכשיט, אך רבינו הקדוש אמר להם שעדין לא התחיל בזה. המשרתים מיהרו אל המלך והלשינו לפניו שרבינו מרד במלכות והשפיל כבודו כשלא ביצע ציוויו, ומיד בחמתו גזר המלך להשליך את רבינו לגוב אריות, כי כן דת המורד במלכות. כשבאו חיילי המלך לקחת את רבינו ביקש מהם רשות לקחת עימו את ספר התהילים שלו, טלית ותפילין. לעגו לו החיילים ואמרו: “ולהיכן סבור הינך שאתה הולך? והלא למיתה אתה הולך בגוב האריות!” – אבל רבינו לא שת לבו לדבריהם ולקח תרמילו. אשתו, שלא ידעה מגזירת המלך, שאלה אותו לאן הוא הולך, והשיב לה רבינו שעוד זמן מועט ישוב. שלוחי המלך הובילוהו לגוב האריות, וכששמעו מרחוק את שאגותיהם של האריות המורעבים חיל ורעדה אחזתם. אולם רבינו לא התרגש, וצעד בצעדים בטוחים אל גוב האריות. לאחר שהשליכו את רבינו הקדוש פנימה, הביטו החיילים ונדהמו לראות את האריות מקבלים את רבינו בהכנעה, מכשכשים בזנבם, ולוקקים את נעליו, ואילו רבינו הוציא מחיקו את ספר התהילים והחל בתפילה. רצו החיילים וסיפרו על כך למלך, והוא בכבודו ובעצמו מיהר לחזות בפלא הגדול. צעק המלך בהתרגשות והכריז ואמר: “עתה ידעתי כי יש אלוקים בישראל”. הוא הורה לשחרר את רבינו מגוב האריות, ובצאתו – ביקש המלך את סליחתו על שפגע בכבודו. כששאל המלך את רבינו לפשר הדבר, השיב הרב כי הואיל ונמנע מהמלאכה בעבור לימוד התורה הקדושה – היא הגינה והצילה אותו. שלח אותו המלך בכבוד גדול ונתן לו מתנות לרוב.

גלותו של אור החיים הקדוש

ביתו של אור החיים היה פתוח לרווחה לכל אדם, ועל אחת כמה וכמה  ביתו היה בית ועד לחכמים. לבו היה פתוח לכל נזקק, והיה מסייע לכל יהודי ככל יכולתו. מדי שבוע היה קונה הרב עגל משובח לשבת, שוחט אותו ומחלק את בשרו לתלמידי החכמים בעיר, לכבוד השבת. פעם, פרצה מחלה בבהמות העיר סאלי, וכל הבהמות שנשחטו לכבוד שבת נמצאו טרפות, מלבד אותו עגל ששחט רבנו. אחד העשירים, גביר נכבד מאד בעיר, שהצטער מאוד שלא יוכל לאכול בשר בשבת, פנה לרבינו וביקש ממנו נתח בשר, והיה מוכן לשלם עליו כל מחיר. אך רבינו דחה אותו בטענה שכל הבשר מוקדש לצרכי תלמידי החכמים בעיר. תוך שהם מדברים, הגיע אחד הת”ח העניים הקבועים, ורבינו הגיש לו את מנתו. הצטער אותו העשיר ואמר: “היתכן שבשבילי אין כלום ואילו לאותו עני הלבוש בבגדים בלואים נתן חלק יפה”? ומתוך כעסו ביזה את העני שהיה תלמיד חכם מופלג. רבינו לא רצה להתווכח עם אותו עשיר, שבינתיים עזב את ביתו של רבינו. בלילה, חלם רבינו, ובחלומו נאמר לו שנגזרה עליו גלות לשנה שלימה, יען שלא מיחה על בזיונו של הת”ח העני. רבינו קיבל עליו את הדין, ומיד לאחר השבת יצא לגלות. רבינו לא לן במקום אחד יותר מלילה אחד, וכבר למחרת עם אור הבוקר היה ממשיך למקום אחר. כאשר גבר עליו הרעב, הצדיק עליו את הדין.

ערב שבת אחת בימי גלותו, הגיע בעל ה”אור החיים” הקדוש ליער הסמוך לעיר, וישב לנוח על אבן אחת. בישיבתו שם, נתחדשו לו מ”ב הפירושים לפסוק “אם בחוקותי תלכו”. בהגיעו אל העיר, כדרכו הסתיר את זהותו, ונכנס לבית כנסת כאחד האורחים העוברים בה. אחד מנכבדי המקום הזמינו אל ביתו לסעוד על שולחנו. בתום הסעודה, הזמין המארח את רבינו להתלוות אליו לשמוע את דברי התורה הנאמרים מפי רב העיר. הרב דרש את י”ד הפירושים הראשונים שהתגלו לרבינו על הפסוק “אם בחוקותי תלכו”, והוסיף ואמר כי הדברים האלה נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. רבינו, העיר בענוותנותו “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. כל הנוכחים הזדעזעו לשמוע את הערתו, שכן בימים ההם כבר נודע שמו של רבנו “אור החיים”, ולכן כעסו על התנהגותו של האורח. בגלל כבוד השבת ומידת הכנסת האורחים, הסתפקו באזהרה לאורח להיות זהיר מעתה בכבודו של “אור החיים” הקדוש.

לאחר הסעודה השניה הזמין המארח שוב את רבינו לשמוע את דרשת רב העיר, ושם המשיך הרב ודרש עוד י”ד פירושים על הפסוק הנ”ל, ושוב אמר כי אף פירושים אלו נאמרו במתיבתא דרקיעא בשם רבי חיים בן עטר. שוב אמר רבינו בבטול “חיים בן עטר”, והשמיט את התואר “רבי”. הפעם כעסו האנשים במקום מאד, והתרו באורח כי “אין עונשים אלא אם כן מזהירים” ועליו להזהר ביותר ולהימנע מלפגוע ב”אור החיים” הקדוש, ולא – יענישו אותו. לאחר סעודת שלישית השלים רב העיר את יתר פירושיו של בעל ה”אור החיים”, ואף הפעם נהג האורח במנהגו והגיב בביטול תוך השמטת התואר “רבי”. אולם הפעם, תפסו אנשי המקום את רבינו, וכלאו אותו בחדר, לדעת מה יעשה לו על שביזה תלמיד חכם גדול כרבינו חיים בן עטר. התפללו הקהל תפילת ערבית, ולפתע נשמע קול סערה אדיר, וכל הבית רעד מאד. רב העיר, מבוהל ונרעש, עשה שאלת חלום ומן השמים הודיעו לו כי היות ובעל ה”אור החיים” הקדוש נמצא כלוא בחדר ואינו יכול לעשות הבדלה, לכן שר הגיהנום הרעיש את העולם, שכן אינו יכול לפתוח את הגיהנום! מיד רץ הרב ופתח את החדר, והוציא את רבינו, נפל לרגליו וביקש ממנו מחילה על הפגיעה בכבודו. לאחר מכן פייסוהו הקהל כולם וכבדוהו בכבוד גדול. לרבינו נודע מהשמים כי “עלבונך הנוכחי השלים את שנת הגלות” והנך רשאי לחזור לביתך.

אור החיים הקדוש והשודדים

פעם נצרך רבינו הקדוש לנסוע באניה. בהגיע האניה ללב ים, החלה סערה גדולה, והאניה חישבה להשבר, ולבסוף לאחר שהטלטלה בגלים העזים, נתקלה באחד הסלעים ונשברה וטבעה. הנוסעים המבוהלים תפסו בקרשים וקורות משברי האניה כדי להציל את נפשם וכך עשה גם רבינו הקדוש. יום שלם צפה הקורה ועליה רבינו בין גלי הים, עד שהגיע לחוף מבטחים. לאחר שעלה ליבשה בבגדים קרועים, רטוב רעב וצמא, בכה רבינו כל הלילה והתפלל לה’ שיצילו ויביאו למקום ישוב. בעלות השחר ראה רבינו מרחוק צריף ועשן מיתמר מתוכו, ושמח מאוד. כשהגיע לצריף מצא שהדלתות סגורות ורק חלון אחד שהזכוכית בו היתה שבורה  דרכה נכנס לצריף. בצריף היו מיטות מסודרות ושולחן ערוך בכל טוב. ישב רבינו ואכל לחם ושתה מים והודה לה’ יתברך על ניסיו ונפלאותיו. לאחר מכן נשכב לישון על אחת המיטות ונרדם. באותו צריף גרו שודדים, וכשבאו, ראו שנחסר לחמם שבשולחן, הביטו בסביבות החדר וראו את רבינו שוכב במיטה. החליטו שקודם ישבו לאכול ואח”כ יקחוהו לראש השודדים להרגו. כשהקיץ רבינו משנתו ראה את האנשים שנראו כשודדים יושבים ואוכלים, ונתיירא מאד. השודדים לקחוהו אל מנהיגם והוא שאלו “מי אתה?”, השיב לו רבינו: “יהודי אנכי, והאניה בה הפלגתי טבעה בלב ים, ואחר שהייתי בים על גבי קורה אחת הגעתי הנה, ובראותי הצריף הזה והשולחן הערוך בו, אכלתי כיכר אחת של לחם, כי יממה לא בא דבר מאכל אל פי”. אמר לו ראש השודדים: “דע לך שכל כיכר לחם כאן שווה מאה אנשים ועל כן נתחייבת מיתה”. ראש השודדים אמר כי הוא בעצמו יוציא את רבינו להורג. הוא הוריד את רבינו לבקעה אחת להרגו. אך לפתע פנה אל רבינו ואמר לו: “רבי חיים, האינך מכירני”?, הרב המופתע ענה שאינו מכירו. אמר לו ראש השודדים: “אני פלוני תלמידך”. תמה רבינו ואמר לו: “כיצד בני הגעת למדרגה שפלה כזו – לשדוד ולרצוח?”. השיב לו ראש השודדים: “לא הצלחתי במלאכתי, ויום אחד בכעסי הגדול קמתי ורצחתי את הורי ועוד כמה יהודים, וברחתי ממקומי והפכתי להיות שודד ורוצח. אך אמור לי רבי, האם יש תיקון לעווני הגדול?”. אמר לו רבינו הקדוש: “יש תיקון עבורך, אבל קשה הוא מאוד.” ענה השודד ואמר: “מקבל אני עלי כל תיקון שרבינו יאמר לי ובלבד שתתוקן נפשי!”. ענה לו הרב ואמר: “אם תוכל לעמוד בתיקון זה – ערב אני לך בעולם האמת. וזהו תיקונך: עליך לקחת כד חרס ולחפש אחר נחש שהוליד. תיקח אחד מהנחשים הקטנים ותכניס אותו לתוך כד החרס, ותסגור אותו היטב ותתלה אותו על צוארך שבע שנים רצופות, ותרשום באיזה יום הכנסת אותו בפנים, ותאכיל ותשקה אותו במשך שנים הללו. ובתום שבע השנים, תצא לשדה במקום שאין אדם עובר, תעמוד ותתוודה בדמעות שליש על כל עוונותיך, ואז תפתח את כד חרס ותצעק ‘שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד’, ותדע שיצא הנחש בכעס גדול ויהרוג אותך במיתה משונה. ואם תקבל באהבה את המיתה, תהיה המיתה הזו כפרתך”. כששמע ראש השודדים את דברי רבינו, נשק לידיו ואמר: “מקבל אני באהבה תיקון זה. ועתה מן השמים ציערו אותך את כל הצער הזה למען אשר תיתן תיקון לנפשי, לכן עלי לפצות את כבודו בעבור זה. קודם כל יהיה נפשך לשלום, ועוד אשלם כל נזקי הגוף והממון שנגרמו לך בנסיעה זו וזאת אעשה בקרב הימים”. ליוה השודד את רבינו עד בואו לקרבת עירו ונפטר ממנו לשלום. כעבור כמה חודשים בא האיש אל רבינו וגילה עצמו אליו והביא עימו צרור כסף ואמר: “כסף זה הוא מירושת חפצי אבי ואימי ואיני חפץ ליהנות מזה למען יגידו ‘הרצחת וגם ירשת?’, לכן אני מקדיש את כל הכסף בידיו של רבינו לישיבתו”.

כעבור שבע שנים נכנס לבית מדרשו של רבינו אדם נשוא פנים, הדרת זקן על פניו, מעוטר בתפילין ומעוטף בציצית. ראה רבינו שזה אותו האיש, והיה יושב ובוכה ומתוודה על חטאיו ופשעיו. ויהי ביום מלאות שבע השנים קם והלך אל השדה, התוודה ובכה, ואחר פתח את אותו כד חרס וזעק בקול גדול “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד”, ויצא הנחש אשר גידל, חנק אותו בגרונו והמיתו במיתה אכזרית ומשונה. אז קרא עליו רבינו חיים בן עטר ואמר “במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”, אמר עליו קדיש ועשה את כל התיקונים לנשמתו.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון רבנו חיים (בן עטר) בן משה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י"ד תמוז: יום פטירת חכם יוסף מטראני זיע"א (שכ"ח – שצ"ט), המכונה המהרי"ט מחבר הספר שו"ת המהרי"ט


היום י"ד בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול חכם יוסף מטראני זיע"א (שכ"ח – שצ"ט), המכונה המהרי"ט, המוהרי"ט או המהרימ"ט (כדי להבדילו מהמהרי"ט ר' יוסף טאיטאצאק), היה מגדולי וחשובי הפוסקים, בנו של ר' משה מטראני, המבי"ט. מרבני צפת, נודע בעיקר בעקבות השו"ת אותו חיבר, שו"ת המהרי"ט, וחידושיו על חלקים מן הש"ס. שימש כחכם באשי של טורקיה, וכן כשד"ר בקושטא.

תולדות חייו ומורשתו

שנותיו המוקדמות בארץ ישראל

רבנו נולד לאמו (בתו של ר' יוסף קלעי) ולאביו חכם משה מטראני (המבי"ט) בכ"ו תשרי, בשנת שכ"ח בצפת, תורתו למד מפי אביו חכם משה מטראני, המבי"ט, חברו של מרן חכם יוסף קארו, ששימש אחריו כאב בית הדין בעיר צפת. בשנת ש"מ בהיותו בן 12, נפטר אביו, והוא החל ללמוד בישיבתו של החכם המקובל שלמה סאגיס, חתנו של האר"י.

בשנת שמ"ו (1586) נשא אישה, מנישואין אלו הפך להיות גיס של רבי שלמה קארו בן ר' יוסף קארו ורבי אליעזר שלום בן ר' אברהם שלום. אך באותה שנה פרצה מגיפה בעיר צפת, מגיפה בה נפטר רבו החכם שלמה סאגיס, והוא נאלץ לרדת מצרימה. הוא שהה שם כשנה וחצי, כאשר חלפה המגפה, שב לארץ ישראל והתיישב בעיר מולדתו צפת.

בשנת שנ"ד פרצה שוב מגפה בצפת ור' יוסף עבר לעיר ירושלים. שם חיבר את ספר 'קונטרס צורת הבית' – על מידות בית המקדש. עם תום המגיפה בשנת שנ"ה חזר לעירו צפת.

אולם בשנת שנ"ו התחוללה בצורת, ובעטיה פרץ רעב בצפת. קהילת צפת נקלעה לקשיים, ור' יוסף נבחר יחד עם רבי אברהם שלום (השני) לשמש כשד"ר ולאסוף כספים עבור הקהילה בא"י, וזמן קצר לאחר מכן יצא לקושטא. כשנתיים עשה רבינו בשליחותו, וחזרו לעיר צפת.

בשנת שנ"ט נפטר חכם יעקב בירב (השני), וחכם יוסף מטראני נתמנה לאב בית הדין בעיר צפת.

המעבר לאימפריה העות'מאנית

הייתה זו תקופה קשה לצפת: הצרות התכופות שבאו עליה הביאו לירידתה ממעמדה הרם, ואט אט החלה להתרוקן מחכמיה ואנשיה. כעבור כמה שנים החליט אף ר' יוסף לעקור ממנה, ועבר לקושטא, שם זכה לכבוד גדול, ועשירי העיר פרנסו אותו ובנו עבורו בית מדרש שבו לימד תורה תלמידים רבים. לישיבתו נהרו תלמידים מכל טורקיה ואף מעבר לה, ובין תלמידיו המפורסמים היו ר' חיים בנבנישתי (בעל ה"כנסת הגדולה"), אחיו ר' יהושע רפאל בנבנישתי (מחבר הספר "שדה יהושע"), ר' שמואל הלוי מקושטא רבו של ר' יהודה רוזאניס בעל ה"משנה למלך" על הרמב"ם, רבי חיים בן מנחם אלגאזי רבה של רודוס ומחבר ספר "בני חיי", ר' אברהם בן חנניה, ר' חיים אבולעפיה (הראשון), ר' אהרן לפפה, ר' אברהם היכיני, ר' זרחיה גוטה, ר' חיים אלפנדרי, ר' יוסף חזן ועוד רבים אחרים. מהרי"ט חיבב מאוד את ר' חיים בנבנישתי והשיאו לבתו של עשיר גדול, ובירכו שיחבר חיבור על "ספר מצוות גדול" (סמ"ג) של רבי משה מקוצי; ואכן, בגיל 21 חיבר ר' חיים את ספרו הראשון, "דינא דחיי", על הסמ"ג.

פועלו והערכת דמותו

המהרי"ט היה שותף לחרם שהטיל דון יוסף נשיא על נמל אנקונה, בעקבות רציחה מתוכננת של עשרים וארבעה יהודים בידי האפיפיור פאולוס הרביעי והאינקוויזיציה המקומית לשם החזרתם לנצרות; כתוצאה מהמעשה, הכריז דון יוסף נשיא בסיוע ר' יוסף קארו, המהרי"ט ואחרים על חרם על נמל אנקונה, ובכך פתח במלחמה כלכלית מול האפיפיור. לאחר פגיעה כלכלית חמורה בעיר הנמל וחששם של יהודי אנקונה לנקמת האפיפיור בהם, בוטל החרם על העיר.

לאחר כעשרים שנה מבואו לקושטא בשנת שפ"ה, לאחר פטירתו של חכם יחיאל בסאן, נתמנה ר' יוסף לתפקיד הרב הראשי של טורקיה – החכם באשי, קיבל אלפי שאלות מאנשים שאליהן השיב, ואף ייסד בית דין לענייני איסור והיתר בקושטא,

אף בדורו זכה להערכה מרובה, כאשר ר' דוד אגוזי, מרבני קושטא, קרא עליו "מארי דאורייתא (אדון התורה) ויוסף הוא השליט", וגם תלמידו רבי שלמה חדידה, מרבני ירושלים, מכנהו "בוצינא דנהורא [נר המאיר], מאיר עיני חכמים בתורה, עמו חכמה וגבורה, החכם השלם… יגדיל וירומם וינשא ויגדל יקר תפארת גדולתו, יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל אמן". החיד"א כתב שהיה ירא חטא, עניו, חסיד, מרביץ תורה ובעל חידושים עמוקים

פטירתו

חכם יוסף נפטר י"ד תמוז בשנת שצ"ט. רבני קושטא הספידוהו במותו, לצד רבי עזריה פיגו שהספדו על ר' יוסף מצוי בספרו "בינה לעיתים". בנו, ר' ישעיה טראני, עמד אחריו בראשות הישיבה.

אף על פי שהמהרי"ט נפטר ונקבר בקושטא, בניו הוציאו את גופתו מקברו והעבירוה לבית העלמין העתיק בצפת בהתאם לבקשתו, כדי שייטמן קרוב לאביו. בשנת ה'תשס"ח נתגלה קברו של ר' יוסף מטראני בצפת על ידי ר' שלמה אפשטיין, סמוך לקברו של ר' משה אלשיך.

חיבוריו

שו"ת מהרי"ט– שני חלקים. התכתב עם גדולי דורו.

חידושי מהרי"ט– עאל מסכת קידושין, חלק ממסכת שבת וממסכת כתובות.

צפנת פענח– דרשות לתורה ולמועדים.

שמות גיטין.

צורת הבית– על צורת בית המקדש ותבניתו.

תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים– (יצא לאור בשנת תשל"ח) לקט פסקים ותשובות שלא נדפסו או נדפסו בכתבי תלמידיו.

כתבים שלא נדפסו

חידושים למסכת שביעית, שבת, יומא, יבמות, סוטה, סנהדרין, שבועות, ערכין ונגעים.

חידושים על הרי"ף, הר"ן ועוד ראשונים.

פירוש על פירוש הרא"ם (רבי אליהו מזרחי) לתורה.

נחל אשכול.

ספר המצוות.

סר הזכרונות.

מכתבי ידו, יצאו לאור לאחר מותו, תשובותיו בספר 'שו"ת המהרי"ט' – בשלושה חלקים. החלק הראשון יצא בשנת ת"א בקושטא, וחלק שני בשנת ת"ה בוונציה. באותה שנה יצא בוונציה גם 'חידושי גמרא'. ספרו 'צפנת פענח' – דרשות על התורה, יצא בשנת תנ"ד בפרנקפורט.

במהלך חייו חיבר ר' יוסף ספרים רבים, ביניהם פירוש על הר"ן, על הרי"ף, על הרמב"ם, ועל פירוש הרא"ם לפירוש רש"י.

בהגיעו לגיל שבעים, כשנה קודם מותו, ביקש המהרי"ט מבניו להוציא לאור את ספריו, ואכן חידושיו למסכת קידושין ולחלקים משבת ומכתובות נדפסו לראשונה בוונציה יחד עם השו"ת שלו, שו"ת המהרי"ט בעל שלושת החלקים. גם פירושו צפנת פענח על התורה והמועדים נדפס, אולם רוב ספריו לא נשתמרו, בהם ספרו על בית המקדש, ספר שמות גיטין, חידושיו ("חידושי מהרי"ט") על רוב מסכתות הש"ס ועוד.

תלמידיו           

ר' אברהם בן חנניה, ר' חיים אבולעפיה (הראשון), ר' אהרן לפפה, האחים ר' חיים בנבנישתי ור' יהושע רפאל בנבנישתי, ר' חיים אלגאזי, ר' אברהם היכיני, ר' חיים אלפנדרי, ר' יוסף חזן ועוד רבים

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אל תקרי מאורסה, שנתקדשה ע"י שליח.

'תורה ציווה לנו משה מורשה – אל תקרי מורשה אלא מאורסה' – וצריכים אנו ליתן טעם לזה 'אל תקרי', שמה ראה התנא להוציא את המקרא מידי פשוטו אמנם לדרכנו יעלה יפה, ופירושו כך הוא: 'תורה ציווה לנו משה' – וקשה בזה, למה באמת ניתנה התורה על ידי משה, ולמה לא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו? – ותירץ את זה הגמרא: 'אל תקרי מורשה אלא מאורסה' – שהתורה היה בדמיון קידושין. ובאה כזה תנא שיש שליחות לקידושין וכך שנינו: 'האיש מקדש בו ובשילוחו'.

(צפנת פענח חדש, ערך גאולה ודוד בט"ו שיר המעלות, דף י"ז ע"א, פרנקפורט, תנ"ד (1694)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שחייב הקב"ה לפדות את ישראל מדין גאולת קרובים.

הקדוש ברוך הוא חייב לפדות את ישראל מדין גאולת קרובים שכתוב בו 'דודו או בן דודו יגאלנו'. והקדוש ברוך הוא הוא 'דודי לי'. ובהם סברה נחלקו רבותינו זיכרונם לברכה: אם ישראל המה עבדים למקום, אם לא, והיינו מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, אם גאולת קרובים לשעבוד. אם כן המה עבדים להקדוש ברוך הוא, מאחר שגאל לנו מדין גאולת קרובים שהוא לשעבוד, ומאידך תנא סובר שגאולת קרובים לשחרור לשיטתו אין לנו דין עבדים למקום.

(צפנת פענח חדש, ערך גלות וגאולה בט"ו אופנים, דף י"א ע"ב , פרנקפורט, תנ"ד (1694)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד אף אם תמה זכות אבות לא תמה זכות אימהות.

'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור' – שהוא ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי, אלא למעט להורות שתמה זכות אבות. על כן מכל שכן, גבי זכות אימהות לא מצאנו הדרש מסוג זה, משום שעדיין לא תמה זכות אימהות, לכך זכתה אסתר לקכ"ז שנות שרה ולא לקע"ה שנות אברהם. לכך 'לא נגאלו ישראל אלא בזכות נשים צדקניות' – היינו זכות האימהות, ועדיין לא תמה זכותם.

(צפנת פענח חדש, ערך זכות וחוב בד' אופנים, דף מ' ע"ב , פרנקפורט, תנ"ד (1694)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לעמוד כשבא בעל הברית למול את בנו.

'אמר רב יוסי בר אבין בשם רב הונא בר חייא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שמפני זקן אין עומדים, ומפני עושי מצווה עומדים' – וכתבו האחרונים: שלכך נהגו לעמוד כשבא בעל הברית למול את בנו, שהוא עושה מצווה בשעתה'. עד כאן. … שאין לומר כן שהינם חייבים לבטל מלאכתן, שלא מחייבי קימה שיש בה חסרון כיס אבל מכל מקום למדנו שחולקים כבוד לעושה מצווה, והיכן שאין חסרון כיס, מכל מקום, צריך לקום מפניו.

(חידושי מהרי"ט, מסכת קידושין, סימן דף ל"ג, דף י"ד ע"א, לבוב, תרכ"א (1861)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמפני ברית אהבה יפנה מעסקי הלימוד להשיב שאלותיו.

באהבת ה' את העדה, עם בחר ה' לשכנו, והנה אשר נטעה ימינו, מלאך א-לוהים למחיה לפניהם, להנחותם הדרך, והיית להם לעיניים. 'שמח לבי ויגל כבודי' בשבתך לכיסא כבוד על התורה ועבודה, והודעת להם את הדרך ילכו בה, אף אמנה כי נמצאו דבריך לי ואוהלם הגדלת השמחה כי ברית אהבתי אותך גם מתמול גם משלשום בכל, ושמורה מאז ידעתיך בשם, כרתי איתך ברית אהבה רבה, ומדבר אהבת עולם לא משתבש, ולי מה יקרו אמרי אמריך, ומה עצמו ראשיהם, ופניתי מכל עסקי לימוד, ופניתי להשיב לשאלותיך כאשר יסכים הפנאי איתי.

(שאלות ותשובות, שאלה י"ח, דף כ"ב ע"א, ונציה, דפוס אנטונויאו קליאוני, ת"ה (1645)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד תשובת המשקל לשופך דם, שיפרוש כפו, וישלח לאביון.

עבירה יש לה קרן, ויש לה פירות. והכתוב: 'פרי מחשבותם' – כאן בעבירה שיש לה פירות, צריך האדם הזה לעשות כנגדן, מצוות שעושים פירות, תמיד לרדוף פעולות החסד, ולכתת בגמילות חסדים, ובהבאת שלום בין אדם לחברו. ואומרו: 'עושה צדקה בכל עת' – זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, והקונה ספר תורה נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים', ועכשיו שניתנה תורה שבעל פה להיכתב ספרי הגמרא וספרי הפוסקים, שכרן מרובה כשישאיל לאחרים. ולפי שאמרו הצדיקים: באותו דבר שחוטאים בו מתרצים, צריך לדקדק להתרצות בכל אבר ואבר שהכעיס בו: פה דובר נבלה – יתרצה בדברי תורה, ובהבאת שלום ופיוס לעני בדברים, ככתוב: 'ותפק לרעב נפשך'; ידיים שופכות דם נקי – יתרצו בזה שכף יפרוש לפני יד ישלח לאביון, וכן הוא אומר: 'וחטאך בצדקה פרוק, ועויתך במחן עניין'; רגליים ממהרות לרוץ לרעה – יכתת אותם לדבר מצווה, ולגמילות חסדים, ולדברי תורה מעיר לעיר, 'לשמוע שריקות עדרים', שכתוב: 'והם תוכו לרגלך'.

(שאלות ותשובות, שאלה ח', דף ז' ע"א, ונציה, דפוס אנטונויאו קליאוני, ת"ה (1645)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם יוסף (מטראני) בן משה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

י' תמוז: פטירת חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א היה מחכמי איזמיר וירושלים, ושימש כראשון לציון ומחבר הספר שלמי ציבור


היום י' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול הראש"ל חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א (ה'ת"ם, – ה'תקט"ז,) היה מחכמי איזמיר וירושלים, שימש כראשון לציון משנת ה'תקט"ו ועד לפטירתו.ומחבר הספר שלמי ציבור ועוד.

תולדות חייו ומורשתו

רבנו נולד בשנת ה'ת"ם לאמו ולאביו חכם יום טוב אלגאזי, וגדל באיזמיר שבטורקיה. למד אצל רבי חיים אבולעפיה (בעל "עץ החיים") ורבי יצחק הכהן רפפורט (בעל "בתי כהונה").

בשנת ה'תצ"ז חלה במחלה מסוכנת ונדר שאם יתרפא יוציא לאור את אחד מספריו, הוסיפו לו את השם 'ישראל' ולאחר שנרפא ערך והביא לדפוס את הספר "חמדת ימים". אשר לא נודע מי חיברו, ויש המייחסים אותו לר' ישראל יעקב עצמו.

שאלת זהותו של המחבר נתונה במחלוקת, האם הוא נתן העזתי תלמידו של משיח השקר שבתאי צבי, או שמא המחבר הינו מקובל חשוב, היעב"ץ כותב: "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינות ש"ץ שר"י המובלעת בתוכו בשקוצים ורמזים אין מספר". על הבעש"ט מסופר שאמר במוצאי שבת אחד שיצא ספר מכת ש"ץ והוא יגרור בחלקלקות לשונו רבים מישראל, והתכוון לחמדת ימים. מאידך, רבי חיים מוולוז'ין הביע דעה חיובית אודות הספר. וכן בעל הלשם הגדיר את מחברו כ"אחד מקדושי עליון". הספר (במהדורה משנת ה'תשס"ג), נפתח בהסכמתו של הרב עובדיה יוסף: "לא ייכנס בלבי התלהבות מקדושת שבת ויום טוב, אלא על ידי קריאה בספר התורה הזה". החוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר מעלה את הסברא כי הרב אלגאזי הוא מחברו של ה'חמדת הימים'.

בשנת ה'תצ"ה עלה לארץ ישראל. והתגורר בצפת אחר כך עבר לירושלים למד בישיבת המקובלים בית אל. כיהן כמורה צדק בבית דינו של הראשון לציון החכם אלעזר נחום, וישב בדין עם חכמי הדור הראשון לציון חכם חיים משה נסים מזרחי, ומורו ורבו עוד באיזמיר, הראשון לציון חכם יצחק הכהן רפפורט.

הרב חיד״א בן זמנו הפליג בשבחו ויכנהו בשם, הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק וענו.

בשנת תקט"ו (1755) אחר פטירת הראשון לציון הרב ניסים חיים משה מזרחי, חכם ישראל יעקב אלגאזי התמנה כ'ראשון לציון', ושימש בתפקיד זה עד סוף ימיו. באותה עת עמד גם בראש ישיבת 'נווה שלום – ברית אברהם', שבה למדו גדולי חכמי ירושלים.

תחת ידו יצאו תשובות רבות שהיו לציבור כדברי האורים, ואף היה בין המתקנים תקנות גדולות על פי צרכי הציבור והשעה בירושלים, ביניהן תקנה 'על עניין הרווקים' ותקנה בעניין 'צמצום ההוצאות לצרכי מותרות'.

פטירתו

חכם ישראל יעקב אלגאזי נלקח לבית עולמו ביום י' תמוז תקט"ז ונטמן בחלקת 'קהל חסידים' שבהר הזיתים בסמוך לקבר הרש"ש – חכם שלום מזרחי שרעבי.

לאחר פטירת רבנו בנו, הרב יום-טוב אלגאזי, מונה אף הוא לראשון לציון

ספריו

שלמי ציבור – דינים ומנהגים בעיקר ענייני תפילה לימי החול עם הגהות הרב אברהם חיון

שלמי חגיגה – חלק שני של שלמי ציבור העוסק בתפילות שבת ראש חדש ומועדים

ארעא דרבנן – דיני דאורייתא ודרבנן לפי סדר א"ב (ועליו הגהות "עפרא דארעא")

נאות יעקב – שו"ת ודרושים לשבת ומועדים

קהִלת יעקב – שו"ת על הש"ס

שו"ת מהר"י אלגאזי

מענה לשון – על כללי הש"ס

שארית יעקב – דרושים

אמת ליעקב – דיני ספר תורה (החיד"א המשיכו וקרא שם חיבורו "לדוד אמת")

שמע יעקב – חידושים על בראשית ושמות

חוג הארץ – דיני מועדים לבני ארץ ישראל

וידוי תלמידי חכמים

מגיד דבריו ליעקב – פירוש על הגדה של פסח

בתמונה: כתב יד של חכם ישראל יעקב אלגאזי שמכיל שתי דרשות, שככל הנראה לא נדפסו מעולם:

א. "זה דרשתי בשבת תשובה בירושלים ת"ו ראש שנת התק"ד בהספד הרב הכולל בנן של קדושים כמה"ר שבתאי נג'אנה זצוק"ל". הדרוש מדבר בעניין התשובה, במעלת עשרת ימי תשובה ובטעם שנקראת שבת זו שבת תשובה. ומביא מגמרות ומדרשים ואף מדברי רבותיו. בסוף הדרשה מובא שיר בחרוזים בו הוא מברך את הקהל.

ב. דרשה לימי השובבי"ם ותיקון הברית, ומביא מדברי המדרשים, הזוהר, התיקונים והאר"י ז"ל.

 

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה למוחזק בחסידות, שינהג עצמו בצנעה, שלא יטעה הבריות.

נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. …ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.

ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.

(שלמי ציבור, עמוד י"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ח (1998)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין למחות ביד אשתו נידה, הרואה אותיות ספר תורה.

האר"י זכרו לחיי העולם הבא, היה מסתכל היטב באותיות הספר תורה עד שהיה מכירן לקרותן, והיה אומר הרב, זכרו לחיי העולם הבא, שהיה נמשך אור גדול אל נפש האדם ע"י הסתכלותו בספר התורה מקרוב, עד שיוכל לקרות את האותיות היטב. ספר הכוונות. …

כתב רבינו אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה): 'נהגו הנשים זלזול ופרישות בעצמן, שאין נכנסין לבית הכנסת, כל זמן שרואות – מפני הכבוד, ואין רואות ספר תורה', עד כאן.

אמנם נראה מדבריו, שמשום מנהג וכבוד, עושות כן, ולא משום איסור. ונפקא מינה שאין לבעליהן למחות בידן, כיוון שאין איסור בדבר.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף י"א עמוד א', סעיף ה' . ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שראוי להחליף ולתת המצווה החשובה לאביו או לרבו.

אם היה קנוי לתלמיד – מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו – 'מצוות רימונים'.

כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב – חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו – שראוי לתלמיד שיחליף – ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.

(ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976)

מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' דורש לעשות במשפט עצמו צדקה, באותה מידה 'יראנו נפלאות'.

'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' – שיהא במשפט צדקה גם כן לעשות לפנים משורת הדין, ובכן באותה מידה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', אף שהיא פעם שנית, ושורת הדין נותן שלא להתחייב בפדיונה. מכל מקום 'צדקתי להגלות' – בתורת צדקה וחסד. …

והנה כי כן נאמר בגאולה העתידה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמרו ז"ל במכילתא: … 'אראה לבנים מה שלא הראתי לאבות' – שודאי לא יזכו במידה הזאת – כי אם כשהם יעשו במשפט עצמו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, אז באותה מידה 'יראנו נפלאות' – יותר מגאולת מצרים.

(מגיד דבריו ליעקב- פירוש להגדה של פסח, עמוד צ"א. ירושלים, תשל"ד (1974)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' משורר בהקדמתו, מה רבה אהבתו, שם אתה מוצא ענוותנותו.

קול דודי דופק, גדול אדוננו מה אדיר, שם אתה מוצא ענוותנותו – יודיע דרכיו למשה. עשה עצמו מלמד, שהיה יושב ודורש – כיצד סדר משנה: שנה ופירש שיעורין דאורייתא במופלא ובמכוסה.

עבד לחם רב השבע השביע את בני ישראל מפתבג המלך, ומיין משתיו יורה דעה יבין שמועה חק תוכות על לוח ליבם, לא תהיה לו כנושה.

וזאת היתה יתירה יצא ליבם, טיהרו בסיחו, אף הוא ביטל את המעוררין יצרא בישא איהו ואביזרייה גזייה לרישיה. בל יראה ובל ימצא כי לא נחש ביעקב.

(שמע יעקב-על ספר בראשית, הקדמת המחבר, קושטא, תק"ה (1745)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהקב"ה עומד לימין העני על פתחך לשלם שכרך מושלם.

'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד לימינו – דכתיב כי יעמוד לימין אביון. אם נתת לו – דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך' – שהכוונה שהוא, יתברך, נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה – הווה לו כפורע חוב חברו, שאיבד מעותיו. …

ועל דבר זה רומז כאן 'יאר ה' פניו אליך' – זה מאור שכינה, והיה זה בזמן ש'ויחנך', שתהיו חוננים זה את זה במעשה הצדקה לקבל בגינה פני שכינה על דבר – 'אני בצדק אחזה פניך'. והואיל ושם הוא השכינה, מי שעומד על ימינו, יתן את שכרך: 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' – לשון תשלומין, שהוא קובע לך שכר תשלומך במושלם.

(שארית יעקב-על ספר במדבר, דרוש לפרשת נשוא עמ' קצ"ו-קצ"ז, בית הספר, ברוקלין תשמ"ט (1989)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם ישראל יעקב (אלגאזי) בן יום טוב זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

ח' תמוז: יום פטירת חכם אליהו מני זיע"א שהיה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.


היום ח' בתמוז יום פטירתו של הגאון הגדול חכם אליהו מני זיע"א (ה'תקע"ח, – ה'תרנ"ט,), היה רבה הראשי של חברון, מגדולי רבני עיראק.

תולדותיו חייו

רבנו נולד בבגדאד בחודש תמוז בשנת תקע"ח לרב סלימאן שנמנה עם עשירי ונכבדי העיר. החל את למודו במדרש בית זלכה(בית מדרש אבו מנשי),  אצל הרב עבדאללה סומך, ונהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. בהיותו בגיל 15 לערך ראה אדם שהגיע לבית המדרש לבקש מר' עבדאללה סומך הסכמה לספרו. ר' אליהו רץ אל קברו של שיך יצחק (ר' יצחק גאון) ונדר שאם יזכה לחבר ספר יהיה מוגש לשם "שיך יצחק". בגיל 27 קרא לספר הראשון שחיבר "שיח יצחק".

נשא לאישה את בתו של יוסף כדורי אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת הבת וכעבור זמן ר' אליהו נשא לאישה את אחותו הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך). לפי מסורת שהייתה בידו הוא היה צאצא של דוד המלך, ומאימת המלכות, שזממה לפני הרבה מאות שנים להכרית את שרידי בית דוד בארץ בבל, הסתירה המשפחה את יחוסה זה בראשי תבות:

"מ'ן נ'צר י'שי", או: "מ'גזע נ'ין י'שי"

כבר בשנותיו הראשונות כתלמיד נמשך הרב מני לחכמת הנסתר והחל לעסוק בה. הוא הסתגף רבות בצומות מרובים וקשים ובשינה על אבן כסימן על צערו על גלות השכינה.

עלייתו לארץ ישראל

בשנת תרט"ז, בהיותו כבן 38, החליט לעלות לארץ ישראל לירושלים ולהתחבר למקובלי ישיבת בית אל, אולם קהילתו התנגדה. לצדו עמד חברו החדש מספסל הלמודים, רבי יוסף חיים, הבן איש חי, אשר הסביר לקהילה כי על הרב מני לעלות לישראל אם חפץ להתקדם בלימוד חכמת הנסתר. באומרו: "רק בארץ הקודש יכירנו מקומו של ר' אליהו, ומשם יפוצו מעיינות תורתו חוצה". לאחר עלייתו, נהג רבי יוסף חיים להתכתב עם הרב מני על מנהגי ארץ ישראל ומקובלי בית אל בעיר הקודש ודבר זה בא לביטוי בספרו בן איש חי. הוא החשיבו לרבו בתורת הנסתר.

ההכנות למסע ארכו חודשים רבים. מזמן לזמן היו יוצאות שיירות מבבל דרך המדבר לדמשק ופניהן לארץ ישראל. ר' אליהו השתדל אצל ידידיו הערביים, שכר גמל והתכונן למסע. ביום שנקבע, העמיס ר' אליהו משפחתו על הגמל, אשתו מזה והילדים מזה, ותחת האפיריון שהציב לסוכך מחום השמש, עלה אף הוא עם צידתו ויצא לדרך. רבים מידידיו ומחובשי בית המדרש יצאו ללוותו, וברכוהו בלב חרד בצאתו לדרכו. במשך כל ימות השבוע היה גמלו מזנב אחר השיירה באין מפריע. בימים, כחום השמש, נחה השיירה, ובלילות המשיכה דרכה.

בערב שבת, עם חצות היום, ניתק ר' אליהו גמלו מן השיירה וביקש אותם להמשיך דרכם, כי בשל קדושת השבת חייב הוא לשבות. בקשה אחת היתה בפיו: כי יאיטו את קצב הליכתם, כדי שיוכל להדביקם בצאת השבת.

לאחר מסע של שלושה חודשים דרך דמשק, עם אשתו ושלושת בניו, הגיע רבנו לירושלים בהגיעו אל שערי העיר, עמד ר' אליהו על רגליו ולבו המה משמחה ותוגה. דמעות גיל פרצו מעיניו, אך לבו בכה לראות את העיר בשיממונה. הוא הפנה עיניו מזרחה ומערבה, קרע "קריעה" בבגדיו, וקרא: "ברוך דיין האמת".

תושבי ירושלים וחכמיה, שהידיעה על בואו הגיעה לאוזנם, קיבלוהו ברוב שמחה וכבוד, ואמרו עליו: "אריה עלה מבבל". עד מהרה התקבל בקרב מקובלי ישיבת בית אל ולמד אצל הרב אבולעפיה. והיה לאחד מחכמי בית מדרש המקובלים 'בית אל'. ראש הישיבה, חכם רפאל ידידיה אבולעפיה, קרא עליו 'ארי עלה מבבל'. חכם יוסף חיים מבגדאד, שראה בחכם אליהו מני כרבו המובהק בתורת הסוד, המשיך להתכתב עימו בענייני הלכה וקבלה.

פעליו

הרב מני עבר לחברון בשנת תרי"ח, מאחר שמזג האוויר בירושלים גרם לו לחלות. בחברון מצא ישוב יהודי קטן המונה כ250 נפשות, המתקיימות בדוחק רב, ומיד לקח על עצמו לסייע להן. חכם אליהו מני הקים מערך שד"רים (שליחי דרבנן), שיצאו להודו, לבגדאד, ללונדון ולקהילות נוספות בגולה, ובשעת הצורך, אף יצא בעצמו. חכם אליהו מני הקים בחברון את הישיבות 'מדרש אליהו' ו'מעשה נסים', בנה בה בית כנסת מרווח, ודאג לצורכי עניי העיר

בשנת תרכ"ד פרצה מגפת החולירע בחברון. חכם אליהו מני, לא חשש לעצמו, מתוך תפיסה כי 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'. יצא ובא, והגיש עזרה לחולים הרבים. ולאחר מות רבה הראשי של חברון הרב משה פירירה התבקש הרב מני למלא את מקומו ונענה להצעה. לאחר הפצרות רבות, ניאות לקבל על עצמו את משרת רב העיר בהתנדבות, במשך 14 שנה היה רבה הראשי ללא משכורת מטעם הקהילה ונשא במשרה לשם שמים. בזמן זה, נהג לכתוב על מכתביו "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה". כעבור 14 שנה ולאחר התרחבות משפחתו, נאלץ לקבל משכורת למחייתה, ומאז שינה את נוסח חתימתו. בשנת תרכ"ט  ביקר אותו רבי יוסף חיים. נוסף על כך הקים הרב מני בית כנסת מיוחד "בית יעקב", בו התפללו לפי הכוונות ומנהגי המקובלים בישיבת בית אל בירושלים. בסוף ספרו "שיח יצחק" הוא מתאר את מנהגי המקום.

הרב מני היה מפורסם בין יהודי ארצות האסלאם והתכתב עמם רבות כדי לשכנעם להתיישב בארץ ישראל בכלל ובחברון בפרט, ואכן מאות נענו לבקשתו. הרב מני עמד בקשר עם משה מונטיפיורי וביקש ממנו להשקיע מהונו הרב לביסוס היישוב היהודי בארץ ישראל. כמו כן עמד הרב מני בקשר עם יהודי בוכארה, שתרמו רבות למפעליו בחברון, ועם הרב שלמה פנחסוב, הידוע בכינוי באבאג'אן כאבולי, שתרם להדפסת ספריו.

הכניסה למערת המכפלה הייתה מותרת ליהודים עד המדרגה השביעית. בעברו השני של המסגד, ומחוץ לחומה, הייתה קיימת מצודה, שלפי המסופר התגלו בה שרידי בית כנסת יהודי עתיק מתקופת הממלוכים, אשר נחרב ע"י הצלבנים.

בשנת תרכ"ט העלה ר' אליהו את הרעיון לרכוש את המצודה ולהתקין שם מחדש בית תפילה. שלטונות ההקדש המוסלמי, שבידם נשמר המקום, ניאותו למכרו בסכום גדול. ר' אליהו גייס את ידידיו וקרוביו בגולה, ואלה תרמו ביד רחבה, אולם השלטונות בדמשק סירבו לאשר את העסקה. ר' אליהו גמר אומר להקים בחצר היהודים בית כנסת נוסף, שחסרונו היה מורגש. לא יצא זמן רב ובכסף שהיה בידו הקים בית כנסת למתפללים, כמנהג הוותיקין, על פי שיטת האר"י ז"ל ומנהגי קהילת "בית אל" בירושלים. הבית הוקם בקרבת ביתו ונקרא "בית יעקב". הוא עצמו כיהן כשליח הציבור הראשון שלו והיה מנהלו ומנהיגו עד יומו האחרון.

מתחת לבניין התקין אולם וחדרים לאכסניה לעולי הרגל. הרב אליהו מני הפיץ בלב המון מבקריו את רעיון גאולת הקרקע בארץ ישראל. הוא כתב לשר משה מונטיפיורי ז"ל, בשנת תרל"ה (1875) מכתב זה:

"אותותי אלה להודיע לרו"מ שבזה השבוע, המלך יר"ה נתן רשות למכור במאג'אד (ממכר פומבי) כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה שמו צאנן הנזכר ביהושע סי' ט"ו בחלק יהודה, והוא צאנן הנזכר במיכה א' וכנזכר בספר תבואת הארץ דף נ"ז ע"ב. ומידת המקום ההוא ארבעה אלפים דולם, וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ, ומה שנתנו בו בפעם ראשונה אלף ליראס טורקים, ולהיות שידוע לכל שרו"מ מבקשים טובת ישראל, וחפצם ותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי אגלה אזנם, אפשר שמן השמים יזכו אתכם בה ותקנו אותה, ואם עלה לרצונם הטוב לקנותה, יחישו להודיעני, כדי להניח בה יד עד שתבוא תשובתם הרמה על יד חכם משה ידיד הי"ו לעי"ת יע"א, ובשכר זאת אל שדי יריק לכם ברכה עד בלי די. ונזכה לראות בטוב ירושלים".

רבים נענו לדבריו וקנו חלקות אחדות קטנות, על מנת לקיים מצווה זו – הלא הן החלקות הקטנות הנמצאות עוד כיום בידי כוללות הספרדים בחברון, ללא ערך וללא תועלת, לדאבון לב, כי מפוזרות הן בפינות רחוקות בעיר ובסביבה.

מפרסבורג עלה ארצה ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בנו של הרב יחיאל שלזינגר. הוא ריכז סביבו בעלי סוד מקובלים וחובבי הארץ, הלהיבם ברעיונותיו הגדולים ודרש בפניהם לעשות כל מאמץ למען גאולת קרקע. בין אלה אשר נתנו יד ופעלו למטרה זאת היה הרב מני, ויחד עמו ויתר חברי הקבוצה שהצטרפה אל ר' עקיבא שלזינגר, ייסדו חברה בשם: "מחזירי עטרה ליושנה". חברה זו הייתה סודית בתחילתה, ורק יחידי סגולה ידעו על קיומה. בשנת תרל"ה עלה ארצה ר' דוד גוטסמן, שהיה גם אחד ממייסדי המושבה פתח תקווה, ומיד הצטרף אף הוא לקבוצת "מחזירי העטרה ליושנה".

דאגת הקיום של היישוב החברוני, מבחינה כלכלית, לא פסקה לרגע מלבו של הרב מני. מחד גיסא, דאג שהנוער שאינו מוכשר לתורה ילמד מלאכה, למען ישיג פרנסתו בכבוד, ומאידך – דאג לשים קץ לסבלם של חובשי ספסלי הישיבה ות"ת שמספרם הלך ורב, כיוון שפרנסתם של אלה היתה תלויה בהכנסות כוללי העדה.

שלוש ערי הקודש, חברון, צפת וטבריה היו תלויות בגבאי העדה בירושלים. לגבאי שלוש הערים לא הייתה רשות לפנות ליהדות הגולה בבקשת עזרה ותמיכה, דבר שגרר מרירות נגד רבני ירושלים. רבני שלוש הערים לא העזו למרוד ברבני ירושלים ולפנות במישרין לגולה. ר' אליהו פרץ את "ההסגר", ובקול קורא מלא רגש מרירות ואהבה לבני עדתו, פנה אל ידידיו, מעריציו וקרוביו בארצות הגולה, וביקשם לתרום ישירות למען עיר האבות. אלה נענו, נדבותיהם זרמו מעתה לחיזוק היישוב היהודי בחברון, ומאז התחילו ימים טובים. איש באוהלו שקט ללא מחסור. אלה – ידם במלאכה ואלה- לבם לתורה.

בשנת תרנ"א איבד את מאור עיניו בעקבות מחלת הקטרקט והצטער מאוד על העדר לימוד התורה. למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. לאחר כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי ואמר לו כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם ממון רב. ר' אליהו הסכים לשלם כל סכום אך לאחר שיתרפא, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו. ר' אליהו ביקש לשלם למרפאו אך עקבותיו לא נודעו.

חכם אליהו מני כתב כמאה וארבעים ספרים וחיבורים, אותם יחד עם ספרים עתיקים מספריתו, שם למשמרת בישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה בירושלים. בשנת תש"ח (1948) עם נפילת העיר העתיקה לידי הירדנים, נעלם האוצר הבלום. בין ספריו שנדפסו – השו"תים 'מעשה אליהו' ו'תנא דבי אליהו', 'מעשי אליהו' – דיני איסור והיתר, 'מזכיר שלום', 'מעיל אליהו' – ביאור שער הכוונות, 'קרנות צדיק' – תיקון הברית, 'שיח יצחק' – מנהגי ישראל, ו'כסא אליהו'.

פטירתו

ביום כיפור שנת תרנ"ט חש הרב מני כי ימיו ספורים והוא ציווה לבני ביתו את אשר יעשו לאחר קבורתו. מאותו יום ואילך התבודד בישיבה והתעמק בלימוד.

חכם אליהו מני נלקח לבית עולמו בח' בתמוז תרנ"ט בחברון, ונטמן בה בחלקת 'ראשית חכמה'. בבית העלמין העתיק בחברון. מכיוון שנחשב קדוש גם ע"י מוסלמי העיר, ביקשו להעביר גווייתו לחלקתם, אך יהודי העיר עמדו על משמרת מצבתו.

לזכרו

בישיבת "פורת יוסף" שנבנתה בהוראת ר' יוסף חיים ("הבן איש חי") מול הכותל המערבי הקצו ארון מיוחד עבור 500 הספרים העתיקים מספרייתו של ר' אליהו מני וכל הספרים נכרכו בכריכת עור אחידה אך בשנת ה'תש"ח במלחמת השחרור הפגיזו חיילי הלגיון את הישיבה והעלו אותה באש שכילתה את כל תכולתה לרבות ספרי תורה עתיקים וספרים נדירים שהיו בה.

וכן יש רחוב מני במרכז ירושלים מנציח את זכרו.

משפחתו

אשתו: סרח (בזיווג ראשון), סמרה (בזיווג שני).

בניו: ר' אברהם ברוך, ר' סלימאן מנחם. ר' יחזקאל ברוך.

בתו: רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל כהן).

בנו הבכור, הרב סלימאן מנחם מני כיהן אחריו כרבה של חברון

הרב אברהם ברוך מני, מחבר קונטרס 'ברוך מבנים' שבסוף הספר 'זכרונות אליהו' ח"א.

הרב יחזקאל שלום מני, שימש כשד"ר של העיר חברון.

צאצאיו של הרב מני היו למשפחה גדולה וחשובה בתולדות היישוב היהודי בחברון וארץ ישראל. בנו הרביעי היה השופט מלכיאל מני ראשון השופטים היהודים בירושלים העות'מאנית, בין נכדיו נמנו השופט ישראל מני, שופט העליון אליהו מני והעיתונאית מזל מוצרי.

מספריו

הרב מני סירב להדפיס בחייו את כתביו ורק חלקם נדפסו לאחר מותו, רובם עדיין בכתב יד.

אחד הספרים שהודפס הוא "זכרונות אליהו",בו דן בדבריהם של המקובלים האחרונים.

תנא דבי אליהו – שאלות ותשובות (מקור נוסף – קונטרס מנהגי ק"ק בית יעקב בחברון, מתוך מה שנדפס בסוף הספר)

שיח יצחק – על מנהגי ישראל (על שם הרב יצחק גאון).

מעשה אליהו – דיני איסור והיתר.

מעיל אליהו – ביאור על שער הכוונות.

כסא אליהו – מבואות לקבלה.

קרנות צדיק (מקורות נוספים לספר פה ו פה) – עוסק בענייני תיקוני פגם הברית מלוקט מפי ספרים וסופרים.

זכרונות אליהו – אסופת דינים וחידושי הלכות על השולחן ערוך, חלק א' – על אורח חיים ויורה דעה, חלק ב' – על אבן העזר וחושן משפט

מספר חכם משה יהושע ע"ה: ושמעתי ממורי ורבי הרב שמעון אג'סי ע"ה, כי כשהיה בא לבגדאד פעם השתדל להתפלל אצל רבנו ללמוד ממנו הכוונות וראה שהוא מתפלל כרגיל כשאר בני אדם. אך ורק כשהגיע לקריאת שמע אז השתקע כולו בכוונות עמוקות וכאילו היה נמצא בעולם אחר. רבנו גם היה טובל במקוה טהרה בכל לילה קודם אמירת התיקון חצות אפילו בחורף והמים היו קרים. וכל מנהגי בגדאד נחתכו על פיו כי הרב יוסף חיים זצ"ל שהיה שואל אותו על כל דבר ודבר כמו שמבואר בספר בן איש חי. גם הערבים היו אוהבים אותו ומאמינים בו כאיש עושה נפלאות והיו קוראים לו אבו סלמאן

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מורה שלא לשנות מנהגם, שיש חזקה לכל עדה, משום איבה.

פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים – הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי – ילך עמו שמש אשכנזים.

ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש – לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?

ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת – אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי – מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי – ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.

(שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מורה לחדש חידושי תורה בשבת, ובכך מכבד אביו ואמו

יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה – כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו – ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו – 'זכור את יום השבת לקדשו'.

הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה – הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה …'זכור את יום השבת' – הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ט. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מורה על מידת הצדקה מצד הנותן ומצד המקבל

'צדק צדק תרדוף' – כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה – פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע – כפי מתת ידו, ובכל יום – לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד – כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.

אל תהיה כפוי טובה – וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ב, סימן ל"ג- ל"ה. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מורה שבחשש איסור, לא יבוא לידי איבה

לשאוף טבקו, שהוא אבק של נחיריים בבית הכנסת – …

והנה שעתה, נתפשט המנהג לשאוף ולהזמין, ואם אינו שואף כמעט תהיה דעתו משובשת, וגם אם אינו מזמין הסמוך לו, יבוא לידי איבה חס ושלום, שלא יעלה על דעת המוני העם, שיש חשש איסור – כיוון שרוב הציבור והתלמידי חכמים מזמינים זה לזה.

ועל כל פנים, אני הקטן נוהג שלא לשאוף מ'יוצר' עד אחר 'נפילת אפים', ואם יזמין אותי איזה אדם, לוקח ממנו ואיני שואף אותו, אל שדי יעזרנו לעשות רצוננו כרצונו, ויהיו כל מעשינו לשם שמיים.

(ספר זיכרונות אליהו , חלק א', אות ב, סעיף ה': "בית הכנסת", עמוד ו'. נדפס בחברון, תרצ"ח (1938)

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'ואהבת לרעך' להרבות שלום בעולם

הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה – לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו – ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' – להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב – 'ורב שלום בניך'.

(ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם אליהו (מני ) בן סלימאן זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

ז' בתמוז: יום פטירת חכם מרדכי קורקוס זיע"א היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.


היום ז' בתמוז יום פטירת הגאון חכם מרדכי קורקוס זיע"א (ה'תר"ן,- ה'תשי"ד,) היה אב בית הדין וראש ישיבה במרקש.

תולדות חייו

נולד בשנת ה'תר"ן במרקש לאביו רבי אברהם קורקוס ואמו סעדה לבית סמאנה. מוצא משפחתו ממגורשי ספרד, ועל אבות המשפחה נמנה רבי יוסף קורקוס

אביו נפטר בשנת תרס"א כשהיה בן 11 והוא גדל אצל סבו הצדיק חכם שמואל קורקוס

למד במרקש בישיבתו של רבי אלעזר הלוי, בעל "עבודת הלוי". השתלם גם בדקדוק.

שימש כראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במרקש, ויצאו מתחת ידיו תלמידי חכמים מופלגים, שהפיצו תורה במקומות רבים ומהם בארצנו הקדושה כרבני ערים ומרביצי תורה.

לצד זאת, שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של הרב משה זריהן, ולאחר פטירת חכם משה זריהן, נתמנה חכם מרדכי קורקוס במקומו כראש אב בית הדין במראכש. לאחר חצי שנה פרש מתפקידו, בשל קושי בניסוח פסקי דין כתובים. את מקומו מילא הרב מכלוף אבוחצירא, והרב קורקוס המשיך לכהן כסגן הראב"ד. והמשיך את שיעוריו בחושן משפט מידי שבת.

חכם מרדכי קורקוס היה ידוע כפסקן ובקי עצום בהלכות איסור והיתר. הוא היה למדן בקיא בפלפול וסברא בהגיון ישר ובטוב טעם, בהלכה ובאגדה, מוסר, וידע את חכמת הדקדוק על בוריה. נוסף על כולנה, חסידותו ופרישותו בה נהג בטהרה כאחד הקדמונים.

כשהיה הולך לדרכו כל יוצאי החנויות היו מנשקים את ידו, ואם המשיך בדרכו היו רצים ומנשקים את כתפו. בכל ערב אחר תפילת ערבית היה מוסר שיעור בשולחן ערוך בבית הכנסת, עם השנים זכו לסיים את כל השולחן ערוך ארבעים וחמש פעמים.

רבינו נהג בצנעה על פי האריז"ל. בכל לילה בעלות השחר לפני שיצא מביתו לבית הכנסת היה נושא תפלה מעומקא דליבא וכל גופו רועד ומגביה את שתי ידיו כלפי השמים. נודע כאחד מצדיקי הדור. עמוד התורה והתפילה.

ענוותנותו של רבינו הייתה לשם דבר. רבנו היה מתפלל בבית הכנסת של רבי יהודה הצרפתי ששימש שם גם כחזן, ורבינו שימש כרב העיר ואב"ד והודיע לידידו רבי יהודה היות והוא מאריך בתפלת שמונה עשרה ואינו רוצה לעכב את הציבור, לכן מבקש שלא ימתינו לו עד שיסיים את העמידה אלא יתחיל חזרת הש"ץ לפי ראות עיניו.

מסופר על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס .

בעיר מראכש היתה עצירת גשמים . הערבים עברו קבוצות קבוצות ומתפללים ואומרים – "ואשבולה עטשאנה עתקהה יא מולאנא" .

לאמור – השיבולים צמאות רחם עליהן ריבונו של עולם . אלא שהתפילות לא עזרו . גשמים לא ירדו .

פנו אליו הן מצד היהודים והן מצד הערבים . שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה . יחד עם הרבנים . רבי משה זריהן אב בית הדין. הגאון רבי יעקב אדהן והגאון רבי אברהם אביטבול ראשי הישיבות . הם גזרו על הציבור תענית . כינסו את הציבור הרחב אל בית החיים של מראכש ליד הרחבה של קברות הצדיקים . רבי חנניה הכהן זיע"ה ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה . שם אמרו דברי התעוררות בבכיה רבה .

רבי מרדכי קורקוס תבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם . וכל העם געו בבכיה . ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים . וארובות השמים נפתחו . תפס אותם הגשם בדרך . האנשים חזרו הבית בשירה ובזימרה .רטובים עד לשד עצמותיהם מגשמי הברכה. ואת הרב נשאו על כתפי אחד מהציבור וכל הקהל מלווה את הרב ושרים את פיוט 'אדון עולם', כאשר הגיע לביתו לא אמר דבר לאשתו אך שמעה את המעשה הזה מהשכנות. ממאורע זה היה קידוש שם שמים גדול ברבים ובקרב הערבים.

כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראכש . כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים

פטירתו

חכם מרדכי קורקוס נאסף לבית עולמו בז' בתמוז ה'תשי"ד, ונקבר בבית הקברות היהודי במרקש.

מתלמידיו

הרב יאיר חפוטא – רבה של באר יעקב.

הרב ברוך סבאג – דיין במרקש ואב"ד בסאפי. מחבר הספר "מנחה בלולה".

הרב חיים ביטון – רבה של מלייה וראש ישיבת עץ חיים בה. בעל "לב חיים" ו"שמחת חיים".

ספרו

גדולת מרדכי – יצא לאור מכתב ידו של תלמידו הרב יאיר חפוטא. הספר כולל שני חלקים:

בחלק הראשון חידושים על מסכת כתובות ומסכת בבא קמא, הלכות פסח, מועדים ואיסור והיתר וכמה תשובות הלכתיות.

החלק השני כולל פירוש על פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר.

להלן סיפורים על רבנו מתוך הספר 'תורת אמך – מראכש וחכמיה' מאת הרב אברהם אסולין שליט"א:

באחד הפעמים נסע רבינו בכלי תחבורה בעיר, הרבנית ראתה את בעלה, באה לשבת לצידו ומחמת ישיבתה בסמוך לרב, נגעה בו מעט. בו במקום קם רבינו וקפץ ממקומו והלך ברגל לביתו. כמובן שהרבנית הגיעה ראשונה לבית מחמת שנסעה. לאחר דקות ארוכות הגיע רבינו לבית ושח לרבנית שאיזו אישה באה להתיישב לידו ונגעה בו מעט והתחיל להצטער על כך, אז גילתה הרבנית לרב שהיא הייתה אותה אישה ולא הספיקה לומר לרב שזה היא, מחמת שהרב קפץ מיד וירד מהכלי תחבורה בבהלה.

סיפר ר' יעקב כהן באחד הפעמים היה הולך רבינו ברחובות מראכש אמרתי לו שלום ולא השיב לי, והיה לפלא בעיני איך הצדיק הנקרא בעל ענווה של דורנו אינו משיב שלום, כאשר שאלתי על כך התנצל ואמר שבדרכו הוא לומד ופעמים מחמת שהיה שקוע בלימודו, לא שם לב לעוברים ושבים, ותמיד היו שפתותיו דובבות בהולכו בדרכים.

סיפר שמעון קרוקוס נכד רבינו סיפור שהתרחש איתו: לקראת ערב פסח בבית רבינו ההכנות היו בעיצומן וערכו את הקניות האחרונות וביניהן שתי חביות יין שבכל אחת מהן חמישים ליטרים )הצדיק היה מחלק מצרכי מזון למשפחות נזקקות לחג הפסח(, והנה הילד שמעון רצה לנסות את כוחו ולהרים חבית יין והיא כמובן מחמת משקלה צנחה מידו. נשברה החבית ונשפך כל היין בחצר הבית. כשחזר רבינו לביתו היה ריח חזק של יין שהוביל אותו לחצר. כשראה הצדיק מה קרה פנה לילד שמעון שהיה על יד הדלת ושאל אותו: "מי שבר את החבית?". הילד שמעון הודה ואמר שהוא מצטער שהפיל את החבית. לתדהמתו רבינו לא כעס עליו אלא שמח שנכדו מודה על האמת ואמר לילד: "מודה ועוזב ירוחם, העיקר שאמרת את האמת ולא התחמקת". "מאותו יום", העיד נכדו שמעון, "איני מסוגל לשקר!".

מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מפרש שבאהבתך אותה, מחבבת אותך בעיני הכל.

'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו – שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' – שמעלת חן על לומדיה.

גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' – שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. …

העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.

(גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד הטעם ברמז מלכות שד"י לומר 'עלינו לשבח' אחרי המילה.

מנהג ישראל תורה הוא שנוהגים לומר: 'עלינו לשבח' אחרי המילה, ויש אצלי בזה שני טעמים:

אחד כי יודע שעניין המילה היה כדי שכל איש בשם שדי יכונה כמו שכתבו חכמי האמת כי כאשר ירים האדם בזרועותיו למעלה הוא דוגמת שי"ן וכשפושט ידו בקו המישור וישפיל ידו אחת למטה הוא דוגמת דל"ת ומאחר שמוהלים, מתגלה היו"ד,

ולכך אחר שנימול אנו אומרים: 'עלינו לשבח' וכולי 'ועל כן נקוה לך' וכולי 'לתקן עולם במלכות שדי' – רוצה לומר: ועל כן שמלנו את התינוק הזה, ועל ידי זה נתגלה בתינוק שם שד"י.

(גדולת מרדכי, עמ' רל"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יעשה בטחונו העיקרי באדם, המלווה לו בעת דוחקו.

צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.

אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.

אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.

(גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד ההפרש בין נשיקת היד או הלחי בתורה מלשון ערבי.

'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' – ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' – היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' – היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה – 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים – 'באסלו' (נשק לו) ידו.

(גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר הדלקת החשמל, קודם ערבית במוצאי שבת ע"י נוצרית.

עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת – שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?

כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,

אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.

אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת – מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.

(גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).

 

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. הדליקו נר לכבוד ולע"נ הצדיק הגאון חכם מרדכי (קורקוס) בן סעדה זיע"א ותזכו לישועות אמן.

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

א' תמוז: יום פטירת יוסף הצדיק או יוסף בן יעקב (ב' קצ"ט – ב'ש"ט)


היום א' תמוז: יום פטירת יוסף הצדיק או יוסף בן יעקב (ב' קצ"ט – ב'ש"ט).

יוסף הוא בנו האחד-עשר של יעקב אבינו ובנה הראשון של רחל אימנו. הוא נקרא בשמו על ידי רחל אמו, שהייתה עקרה שנים רבות, וכשנולד ראתה בו סימן לבן נוסף: "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר".

יוסף היה בנו האהוב של יעקב אבינו, דבר שהביא לקנאת האחים בו, עד למכירתו. לאחר מכירתו נמכר יוסף הצדיק לפוטיפר במצרים, הפך לראש ביתו, אך לאחר מכן נאסר בבית האסורים בעקבות עלילה שהעלילה עליו אשת פוטיפר, שכביכול ניסה לחטוא עמה. בכלא פתר יוסף הצדיק לשרי פרעה את חלומותיהם, ולאחר שפרעה עצמו חלם חלום ופותר אין לו, הובא יוסף הצדיק לפניו. יוסף הצדיק פתר לפרעה את חלומותיו, וניבא לו שיהיו עתה שבע שנות שובע ולאחריהן שבע שנות רעב. פרעה בתגובה העלה את יוסף הצדיק לגדולה, ומינה אותו למשנה למלך מצרים. לאחר שבע שנות הרעב, ירדו אחיו של יוסף הצדיק מצרימה להביא לחם, ופגשו אותו שם. יוסף הצדיק הכירם אך אחיו לא הכירו אותו. יוסף הצדיק מעביר את אחיו תלאות רבים, עד שלבסוף נגלה אליהם כיוסף אחיהם. יוסף הצדיק ואחיו מתפייסים, וכל משפחת יעקב יורדת מצרימה לחיות במצרים בארץ גושן.

תולדות חייו ומורשתו

לפי המסורת, יוסף הצדיק נולד יוסף בכ"ז תמוז, בשנת ב' קצ"ט, כך מביא רבינו בחיי (שמות א, ו). ויש טוענים שהוא נולד ונפטר בא' בתמוז.

במותו, מצווה יוסף הצדיק את אחיו להעלות את ארונו אל ארץ ישראל, לאחר שה' יגאל אותם ממצרים.

הבן האהוב

כמסופר בתורה, היה יוסף בן הזקונים של יעקב מאשתו אהובתו רחל, לה היה זה הבן הבכור, ולכן יעקב אהב אותו אהבה יתירה, והעניק לו כתונת פסים. אהבה זו גרמה לקנאה גדולה בין אחיו . בנוסף, הביא יוסף הצדיק את דיבת אחיו בפני אביהם – והם שנאו אותו בשל כך.

חלומותיו של יוסף

יוסף חלם שהוא ואחיו קוצרים אלומים בשדה ופתאום קמה אלומתו וניצבה וכל האלומים של האחים משתחוים לאלומתו של יוסף, המשמעות הייתה ברורה: כל האחים יבואו להשתחוות ליוסף הצדיק, והוא ימלוך עליהם או ישלוט בם. יוסף סיפר את חלומו לאחיו, ושנאתם אליו גדלה בשל חלום זה. לאחר מכן חלם יוסף חלום נוסף בו 11 הכוכבים, יחד עם השמש והירח, באים להשתחוות לו. הפעם הייתה המשמעות רחבה יותר: לבד מ11 הכוכבים (=האחים, השבטים), יבואו גם השמש (האב, יעקב) והירח (האם) להשתחוות ליוסף בסופו של דבר. יוסף סיפר גם חלום זה לאחיו. אחיו לא הגיבו לסיפור החלום, ויוסף שב וסיפר את החלום לאביו בפניהם. יעקב הגיב בגערה: על פי רש"י, הגערה נועדה לשכך את קנאת האחים על ידי יצירת הרושם כי החלום הוא חלום שווא. לכאורה, מכיוון שאמו של יוסף – רחל – נפטרה כבר, הרי שאין אפשרות כי החלום יתקיים. אולם, מיד בהמשך נכתב "וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". מכך ניתן ללמוד, על פי פירוש רש"י, כי יעקב אבינו כן האמין שביום מן הימים החלום יתממש.

מכירת יוסף

לאחר עניין החלומות, שלח יעקב אבינו את יוסף הצדיק לראות את שלום אחיו שנדדו עם הצאן לאזור שכם ועמק דותן. האחים שהבחינו בו רצו להרוג אותו ראובן, הבכור מנע מהם לבצע את הרעיון, והם השליכו אותו לבור. לאחר מכן הלך ראובן לשמש את אביו. יהודה הוסיף ואמר: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ", הוא הציע למכור את יוסף לשיירה של ישמעאלים שעברה במקום, שמכרו אותו למצרים. וכך הגיע יוסף למצרים. כשראובן חזר והבחין בנעשה הוא הבין שמוכרחים לעשות משהו כדי להסתיר את הדבר מאביהם הזקן. הם שחטו גדי עיזים, טבלו את כתונת יוסף בדם, ובאו אל יעקב ושאלוהו: הכתונת בנך היא זו? יעקב, הנדהם ביכה את מות יוסף באומרו "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

יוסף במצרים וניסיון אשת פוטיפר

יוסף נמכר לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים – משרי פרעה. לאחר שהתברר כאיש ארגון מוצלח הוא הושם להיות אחראי על בית פוטיפר. אשת אדוניו ניסתה לפתותו לדבר עבירה בדברים, אך יוסף סירב בהתמדה. לבסוף ביום חגם של המצריים, נותרה אשת פוטיפר בבית בטענה שהיא חולה וקיוותה לנצל את ההזדמנות כדי לתפוס ביוסף ולגרום לו להיות עמה. יוסף ברח מהבית ובגדו נשאר בידה. אשת פוטיפר שחששה מהגילוי המרעיש, האשימה את יוסף שכיכול הוא זה שניסה לפתותה ועקב כך יוסף הושם בבית הסוהר. ה' שוב עמד לימינו, והוא נשא חן בעיני שר בית הסוהר, שמינה אותו לשרת את שר האופים ושר המשקים, שנכלאו בשל רשלנות בהכנת מאכלי המלך. כאשר שניהם חלמו חלומות מוזרים, פתר להם יוסף את החלומות: שר האופים יתלה, ואילו שר המשקים יקבל חנינה וישוב למשרתו. יוסף מבקש ממנו לזכור לו חסד ולשחררו מבית האסורים, אך בפועל, שר המשקים שוכח את יוסף.

יוסף כמשנה למלך

לאחר שנתיים, כאשר פרעה חולם חלומות שלא היה פותר להם, נזכר שר המשקים בנער העברי היושב בבית הכלא, וממליץ לפרעה להיעזר בשירותיו כדי לפתור את החלום. יוסף פתר בהצלחה את חלום פרעה: שבע שנות שבע יגיעו לעולם, ולאחריהן שבע שנות רעב. בעקבות הפתרון מזדרז יוסף ומציע לפרעה לאגור מזון בזמן השבע כדי שהארץ תוכל לשרוד בזמן הרעב. פרעה מתפעל עד מאד מהפתרון ומההצעה המעשית שבעקבותיו, וממנה את יוסף על ביצוע משימת אגירת המזון. התפקיד הרשמי של יוסף: המשנה למלך.

בספר בראשית, פרק מ"א, פסוק מ"ה משנה פרעה את שמו של יוסף לצָפְנַת פַּעְנֵחַ. וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם יש האומרים שפירושו של שם זה הוא "מגלה נסתרות".

יוסף מבצע בהצלחה את המשימה, הוא אוגר אוצרות מזון רבים, ומוכר אותם ליושבי מצרים.

המפגש עם האחים

כל משך זמן זה, הוא מחכה שאחיו יבואו מצרימה, על מנת לפגשם. לאחר זמן רב, הם אכן הגיעו כדי לקנות מזון במצרים, ואז יוסף העליל עליהם שהם מרגלים. לראיה, הם היו צריכים להביא את אחיהם הקטן – בנימין כדי להוכיח שכוונותיהם חיוביות. לאחר שבנימין ירד מצרימה, האשים אותו יוסף בגניבת הגביע שלו, וצווה להשאיר אותו לעבד בעקבות זה שגנב את הגביע.

התגלות יוסף לאחיו

לאחר שיוסף אסר את בינימין על גנבת הגביע האחים הבינו שלא יוכלו לחזור לאביהם מבלי בנימין ומנסים לשכנע את יוסף שיוותר ויקח במקום בנימין את יהודה לעבד ויוסף לא יכל עוד להתאפק ולבסוף התגלה אל אחיו.

פגישת יעקב אבינו עם יוסף

יוסף ממהר לשלוח שלוחים אל אביו, והוריד אותו בכבוד רב מצרימה. משהגיע למצרים עם כל אחיו, הקצה להם מקום מיוחד – ארץ גושן, שם הם התגוררו בשלום ובשלוה.

יעקב אבינו מצווה את יוסף שיקבור אותו בארץ ישראל

לקראת סוף ימיו של אביו, יעקב אבינו, מצווה אותו אביו בתור השליט ממצרים, להעלות את גופתו לקבורה בארץ ישראל, במערכת המכפלה, מקום קבורת אבותיו. יוסף השיב לאביו " אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ", לאחר בקשת יעקב, נשבע על כך יוסף לאביו.

הפרידה של בני יוסף מיעקב הסבא

באחד הימים, אמרו ליוסף השליט, כי אביו יעקב חולה, והוא הלך לבקרו עם שני בניו, מנשה ואפרים. כאשר ראה יעקב שהגיע יוסף, התחזק והתגבר על חוליו וישב על המיטה מפני כבודו של יוסף. במעמד זה, אמר יעקב ליוסף, כי שני בניו, מנשה ואפרים, יהיו נחשבים כחלק מהשבטים, וכמו שכתבה התורה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. ה וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. ו וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם".

בהמשך הפגישה, אמר יעקב ליוסף להגיש אליו את הנכדים מנשה ואפרים כדי לברך אותם לפני פטירתו, הוא חיבק ונישק אותם, לאחר מכן אמר ליוסף את המשפט המרגש: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ".

יוסף הוציא את מנשה ואפרים מברכיו של יעקב, והעמיד אותם לברכה, את אפרים משמאלו של יעקב ואת מנשה מימינו, סדר זה היה מכוון על ידי יוסף, מכיון שמנשה היה הבכור ועל כן מגיעה לו החשיבות לעמוד בצד ימין של סבו הגדול.

לפלא היה בעיניו של יוסף, שיעקב "סיכל את ידיו", ואת יד ימינו שם על ראשו של אפרים, ואת יד שמאל שלו הניח על ראשו של מנשה. יוסף העיר בעדינות לאביו "לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ", יעקב מסרב לשמוע ליוסף, וכך הוא אומר לו: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".

יעקב מברך את יוסף בברכה אותה מברך כל אב את בניו עד ימינו אלה: " וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", לאחר מכן ברך את נכדיו: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה". משמעות הברכה היא, שכל עם ישראל במשך הדורות יברך את בניו, שיזכו להיות כמו מנשה ואפרים, דבר הממשיך במסורת דור אחר דור עד היום.

לאחר מכן אמר יעקב ליוסף: "הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. כב וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". בדבריו אלו נתן יעקב ליוסף את העיר שכם, להיקבר בה. העיר שנכבשה על ידי בניו, שמעון ולוי, לאחר שראש העיר לקח את אחותם – דינה.

ברכות יוסף

ממש סמוך להסתלקותו, אסף יעקב את כל בניו ליד מיטתו, וברך כל אחד מהם. ואלו הברכות שברך את בנו יוסף: כב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כג וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים. כד וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל. כה מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. כו בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶין לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.

פטירת יעקב אבינו

לאחר שסיים יעקב לברך את כל בניו, ולצוות אותם, אסף את רגליו אל המטה והסתלק לבית עולמים.

כאשר ראה יוסף השליט שאביו נפטר, נפל ובכה עליו, ונשק לו.

לאחר מכן, ציווה יוסף את עבדיו הרופאים, לחנוט את אביו – השמת חומרים מסויימים השומרים על גוף האדם שלא ירקב, מה שנהגו המצרים לעשות למלכיהם שמתו. מלאכה זאת ערכה ארבעים יום.

האבל במצרים על פטירתו של יעקב היה עצום, במשך שבעים יום בכו אותו המצרים.

לאחר שעברו שבעים ימי הבכי, אמר יוסף לאנשי בית פרעה וביקש מהם למסור למלך פרעה, שאביו השביע אותו לפני מותו שיקבור אותו בארץ ישראל, ועל כן הוא מבקש לעלות לארץ ישראל, ולאחר שיגמור את קבורת אביו ישוב למצרים.

חז"ל מספרים, שבהתחלה התנגד פרעה לדבר, ואמר ליוסף שהוא יכול להפר את השבועה שהשביע אותו אביו, על ידי שיעשה התרה. יוסף השיב לו, שאם הוא עושה התרה על שבועת אביו, הוא יעשה התרה גם על השבועה שפרעה עצמו השביע אותו שלא יאמר לאף אחד שהוא יודע שפה אחת יותר ממנו – השפה העברית, שכן אם היה ידוע הדבר לעם המצרי, היו מורידים את פרעה ממלכותו. כאשר שמע זאת פרעה, הסכים מיד ליוסף לעלות לארץ ישראל, ואכן עלה יוסף לישראל יחד עם אחיו ועם כל האנשים הנכבדים במצרים. התורה כותבת, שכל זרע יעקב הלך ללוות אותו בדרכו האחרונה, והם השאירו במצרים רק את הטף, הצאן והבקר.

כמחווה של כבוד, עלו עם יוסף ללוות את אביו משלחת עצומה של פרשים "וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד".

כאשר הגיעו ל"גורן האטד" שנמצא בעבר הירדן, עצרו המשלחת את כל הפמליה הכבודה, ועשו שם מספר גדול וכבד מאד. לאחר מכן עשה יוסף עוד שבעה ימים של אבל באותו מקום.

התורה מספרת, שכאשר ראה העם הכנעני את האבל הגדול, קרא את שם אותו מקום "אבל מצרים".

לאחר שבעת הימים, נשאו בניו של יעקב את אביהם בסדר שציווה אותם, והביאו אותו למערת המכפלה לקבורה.

פחד אחיו של יוסף מנקמה

לאחר פטירת יעקב אבינו פחדו האחים שיוסף הצדיק ינקום בהם על מה שעשו לו, באו אליו ואמרו (בשקר מפני השלום) שאביו ציווה לפני מותו "כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ", וביקשו את רחמיו שלא יעשה להם כל רע. כאשר שמע יוסף את הדברים פרץ בבכי. יוסף השיב להם שאין בכוונתו לעשות להם כל דבר רע, ואמר: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. כ וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. כא וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם". יוסף דיבר אתם דברים המתיישבים על הלב, והרגיע אותם.

יוסף מצווה את אחיו שיעלו אותו לארץ ישראל לאחר פטירתו

יוסף חי מאה ועשר שנים. התורה מספרת שהוא זכה לגדל על ברכיו גם את ניניו "גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף".

לאחר שמונים שנות מלוכה במצרים, הגיע זמנו של יוסף להסתלק מן העולם, בא' תמוז שנת ב'ש"ט לאחר 80 שנות מלכות במצרים, לפני פטירתו מן העולם ביקשמאחיו להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, כאשר יגאל אותם ה', וכך אומרת התורה: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

לאחר מכן נפטר יוסף, הרופאים במצרים חנטו אותו, ושמו אותו בארון ללא קבורה.

חז"ל מספרים, שמכיון שראה פרעה שהשביע יוסף את עם ישראל להעלות את עצמותיו לארץ ישראל, התחכם, וחשב שכדי שאף פעם עם ישראל לא יצא ממצרים, הניח את ארונו של יוסף בתוך היאור של מצרים, הניח עליו עופרת כדי שיצלול במים, כך שיבואו ישראל לצאת, לא ימצאו אותו.

כאשר הגיע הזמן לצאת ממצרים, חיפש משה רבינו את ארונו של יוסף כדי לקיים את השבועה, וכמה שחיפש, מאמציו לא עזרו לו. משראה שאין הוא מוצא, פנה ל"סרח" שהייתה בתו של אשר בנו של יעקב אבינו, שבעקבות ברכתו של יעקב האריכה ימים. משה שיער שאפשר והיא יודעת היכן הוא מיקום ארונו של יוסף.

משה צדק באבחנתו, וסרח אמרה לו שארון יוסף נמצא בתוך הנילוס. משה הלך למקום, כתב את שם המפורש על קלף והוסיף "עלה שור", כאשר הכוונה ליוסף שנקרא "שור" על ידי אביו יעקב. לאחר מכן זרק משה את הקלף אל המים, וארונו של יוסף עלה. מה שאפשר לעם ישראל לצאת סוף סוף ממצרים.

במשך כל זמן מהלכם של היהודים במדבר היה ארונו של יוסף סמוך לארון הברית, שם היו מונחים לוחות הברית. ולאחר שנכנסו לארץ, קברו את יוסף בשכם, המקום אשר ניתן לו במתנה על ידי אביו, כאמור.

קבר יוסף

מקום קבורתו של יוסף מיוחס למצבת קבר הממוקמת בפאתי העיר שכם, סמוך למחנה הפליטים בלאטה, והמכונה קבר יוסף.

קבר יוסף מצוי בפאתי העיר שכם מול שער העיר של שכם המקראית. מקום התואם את מקום החניה של יעקב אבינו בבואו מחרן."וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם; וַיִּחַן, אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ, מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר, אֲבִי שְׁכֶם–בְּמֵאָה, קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב-שָׁם, מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ–אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל [[ספר בראשית]], ל"ג,י"ח-כ'.

מקום קבורתו מוזכר בסיום ספר יהושע, כאשר יהושע בן נון הטמין את עצמות יוסף הצדיק שהיו עם שבטי ישראל במסע של ארבעים שנה במדבר סיני ומהלך כיבוש ארץ כנען כפי שנאמר בספר יהושע:" וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, קָבְרוּ בִשְׁכֶם, בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם, בְּמֵאָה קְשִׂיטָה; וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף, לְנַחֲלָה." כ"ד, ל"ב

המצבה היא בתוך מבנה אשר נשרף ונחרב בידי אספסוף ערבי בשנת 2000. במהלך החרבת המבנה נפגע שוטר "משמר הגבול", הדרוזי, מדחת יוסף, ודימם למוות.

בספר יהושע נאמר: וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם (כ"ד,לב). שואלים חז"ל בילקוט שמעוני ומאי שנא דקברו בשכם ? אמר ר' יוסי בר' חנינא: אמרו משכם גנבנוהו לשכם נחזיר אבריו. מושלין אותו משל למה הדבר דומה ? ללסטים שנכנסו לתוך המרתף ונטלו קנקן אחד של יין ושתו, הציץ עליהם בעל המרתף. א"ל: יערב לכם! יבסם לכם! שתיתם את היין החזירו את הקנקן למקומו. כך אמר להם הקב"ה לשבטים: מכרתם את יוסף, החזירו את העצמות למקומם !דבר אחר: אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שממקום שגנבתוני שם תחזירוני." זאב ח'ארליך (ז'אבו) מצטט את מאמר החז"ל במאמרו:בור-דות בדותן ומסביר כי הבור אכן היה בדותן, אבל דותן עצמה היית העיר קטנה, הכפופה לעיר שכם.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

הדליקו נר לכבוד ולע"נ יוסף בן רחל אימנו(יוסף הצדיק) זיע"א ותזכו לישועות אמן.

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן