האם מותר להשתמש באלכוג'ל ביום כיפור? הראש"ל הרב יצחק יוסף


רבים שאלו האם ניתן להשתמש ב"אלכוג'ל" ביום הכיפורים, או שמא הדבר אסור משום רחיצה. הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, הוציא בשעה האחרונה פסק בו הוא מתייחס לעניין. אתר "מורשת מרן" מפרסם כאן את הפסק בפרסום ראשון:

ב"ה. ו תשרי תשפא

לשאלת רבים בעניין שימוש באלכוג'ל ביום הכיפורים

תשובה:

הנה אע"פ שרחיצה אסורה ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן, אפילו מקצת גופו, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור. כמבואר כל זה בגמ' יומא (עז.) ובשו"ע (סי' תריג סע' א) מ"מ במה דברים אמורים ברחיצה של תענוג, אבל רחיצה שאינה של תענוג שרי, ולכן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרחצן. כמבואר בברייתא בפרק בתרא דיומא (עז:), וכתבו הגהות מיימון (שביתת עשור פ"ג אות ב) בשם ספר המצות (לאוין סט כד:) דאין חילוק ובכל מקום שיש לכלוך או טינוף בין בגופו בין ברגליו מותר לרחוץ, ומבואר בב"י שם שאפ' נטף דם מחוטמו או כשיוצא מבית הכסא שאינו מכוין להנאתו מותר לרחוץ ידיו. וכ"פ מרן השו"ע (שם) שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. וא"כ ה"ה בנדון שכל רחיצת הידים באלכוג'ל הינה רק כדי להעביר את החיידקים מהידיים בעת הזאת כאשר הנגיף פרץ בכל חוצות. וכעין זה מצינו בדברי מרן הב"י (סי' תריג) הביא בשם הגמ"י (פ"ג אות ב), שכתב הר"א ממיץ בספר יראים [סי' קיח, ובספר יראים השלם סי' תכ], שכהן העולה לדוכן נוטל ידיו, וכתב כללו של דבר כל שאינו מכוין כלל להנאת רחיצה כי אם לטהר שרי. וכן כתב מהרי"ל (עמוד שלב). שהכהן נוטל ידיו נטילה גמורה עד הפרק, כמו שהיה בקידוש הכהנים. ע"ש. וה"ה בנ"ד שכוונתו לטהר ידיו מהחיידקים.

אך עדיין י"ל שכל זה שייך אם נאמר שהשימוש באלכוג'ל מוגדר כרחיצה אבל אם דינו כסיכה יש לעיין בכך כי סיכה ביוהכ"פ מבואר בגמ' שם (עז:) שאסור לסוך ואפ' מקצת גופו נחשב ככל גופו ואסור לסוך. ואמרו חכמים, סיכה ביום הכפורים הרי היא כשתיה, שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (שבת פו.). וכ"פ מרן השו"ע (סי' תריד סע' א) ואפילו אינו סך אלא "להעביר זוהמא", אסור. ומבואר בב"י שכ"כ הר"ן שם (א: ד"ה ואם היה) מדגרסינן בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) כל סיכה בין שהיא של תענוג בין שאינה של תענוג אסורה וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' משביתת עשור (ה"ט). וע' במג"א (סי' תריד סק"א), שהקשה וצ"ע מאי שנא סיכה מרחיצה, שרחיצה מותרת להעביר הזוהמא. וי"ל דסיכה הוי תענוג טפי. עכ"ל. עכ"פ מבואר שבסיכה גם שאינה של תענוג ורק להעביר את הזוהמא אסור, וה"ה באלכוג'ל שאף אם אין כוונתו רק להעביר את החיידקים יהיה אסור.

אך עדיין יד הנטויה להקל כי הנה בהגהות מיימון (אות מ) כתבו על דברי הרמב"ם הנ"ל שסיכה שאינה של תענוג ג"כ אסורה והא דאמרינן בירושלמי בסיכה שאינה של תענוג מותר פירוש בחולה והוא מדברי סמ"ג (לאוין סט כד סוע"ב). ע"כ. וכן מבואר בגמ' יומא (עז:) בדין סיכה שאסור לסוך מקצת גופו שנחשב ככל גופו, ואם היה חולה או שהיו לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וכתב הב"י ומשמע ודאי "דבחולה שאין בו סכנה מיירי" דאי כשיש בו סכנה מאי קמשמע לן פשיטא וכן כתב הרא"ש (סי' יד). וכ"פ מרן השו"ע (שם) אבל אם הוא חולה, אפילו אין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו, מותר לסוך. ע"כ. וה"ה בנ"ד שכל מטרת האדם להעביר את החיידקים יש לומר שדינו כחולה שמותר לו לסוך, ואף את"ל שאין זה בגדר חולי שהתירו לסוך מ"מ עדיין לא ברירא מילתא אם שטיפת הידיים נחשבת כסיכה, כי בפשטות יש לומר שדין רחיצה יש להם ולא סיכה וספקו להקל. שהרי רוב הפוסקים הסכימו שכל יתר העינויים חוץ מאכילה ושתייה אינם אלא מדרבנן. וכמ"ש ג"כ רבינו ירוחם בשם רוב המפרשים. וכן מוכח מלשון הרשב"ש (בתשו' סי' כג). ע"ש. וכן כתב בשו"ת חקרי לב (חאו"ח ס"ס קז), שלדעת רוב הפוסקים חמשת העינויים ביוהכ"פ הוו מדרבנן. ע"ש. וכן נראה דעת הרדב"ז בתשובה ח"א (סי' שעז). וכן כתב בפשיטות הגאון באר שבע בחידושיו לכריתות (ז.) בד"ה על. וכן העלה הגר"י טייב בערך השלחן (סי' תריא). שהרי כתב הרמב"ם (פ"א מהל' שביתת עשור ה"ה), מפי השמועה למדנו שאסור לרחוץ ביום הכפורים, או לסוך, או לנעול את הסנדל, או לבעול. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה, שנאמר שבת שבתון. שבת לענין אכילה ושתיה, ושבתון לענינים אלו. ואין חייבים כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה. ע"כ. וכן כתבו התוס' (יומא עז.) בד"ה דתנן, וז"ל: ופירש רבינו תם דכל הני עינויים דיום הכפורים ליתנהו אלא מדרבנן, וקראי אסמכתא בעלמא, דהא אמרינן המלוכלך בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וכו'. ע"כ. וכ"כ התוס' ישנים (יומא עג:). ע"ש. וכ"כ הרא"ש (ר"פ יוהכ"פ סי' א) וז"ל: ופירש ר"י דכל הני עינויים הוו מדרבנן, חוץ מאכילה ושתיה, וכדאמרינן לקמן (עד.) שבתון "שבות", והוי כמו שבות דרבנן גבי שבת, ועוד ממה שהקילו חכמים והתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם, ומי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ומי שידיו מלוכלכות בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, ותנן נמי החיה תנעול את הסנדל. וכן הביא ראיה הריב"א מן הירושלמי (ה"א), סיכה כשתיה לאיסור, אבל לא לעונש, וליוהכ"פ לא לאיסור ולא לעונש. ע"כ. וכ"כ הריטב"א (ר"פ יוהכ"פ): וכל הני עינויים אינם אסורים אלא מדרבנן, וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה שהובאה בבית יוסף יו"ד (סי' קכג), והיא לו נדפסה בשו"ת הרשב"א החדשות (מכון ירושלים תשס"ה סי' ס), שכתב בהא דמי שיש לו חטטין בראשו מותר לו ביוהכ"פ לסוך בשמן ואינו חושש, מפני שהסיכה אינה אלא מדרבנן בעלמא, וקראי אסמכתא נינהו. ע"כ. וז"ל רבינו מאיר המעילי בעל המאורות (ר"פ יוהכ"פ), וכל הני עינויים מדרבנן נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי, ומיהו אינם אסורים מן התורה חוץ מאכילה ושתיה וכו'. ע"ש. וז"ל ההשלמה (גנזי ראשונים, מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשכ"ג, עמוד קמט), וקי"ל דהני ה' עינויים אע"ג דאסמכינהו רבנן אקראי, אסמכתא בעלמא נינהו, ואינם אסורים אלא מדרבנן, חוץ מאכילה ושתיה שחייבים עליהן כרת. עכ"ל.

מכל האמור נמצינו למדין: כיון שכל רחיצת הידיים באלכוג'ל מטרתה כדי לחטא את הידיים מחיידקים ולא לשם תענוג ואף י"ל שמקצת חולי יש בדבר, נקטינן להקל ושרי לרחוץ את הידיים באלכוג'ל כשנצרך לכך, בהיות ורוב הפוסקים נוקטים ששאר עינויים שביוהכ"פ חוץ מאכילה ושתיה אין איסורם אלא מדברי סופרים וספק דרבנן לקולא. ומ"מ כל זה אך ורק שעושה כן כשמרגיש צורך בדבר אבל להרבות בדבר זה יש לחוש שמא כוונתו לשם תענוג שאסור לעשות כן ביוהכ"פ וכנ"ל.

בברכת התורה

יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

הראש"ל בפסיקה חד משמעית לתאגיד השידור: אין להפעיל "גל שקט" בכיפור!


בעקבות קהל רב שלא יגיע לבתי הכנסת ביום כיפור, בעקבות המצב, פנה מנכ"ל תאגיד השידור אל הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, בשאלה האם ניתן להפעיל "גל שקט" לאורך יום הכיפורים, דרכו ישמעו הציבור את התפלות בבית.

להלן התשובה שהשיב לו הראשון לציון:

בס"ד, ‏ו' תשרי תשפ"א, 25-25-2/פ"א

 לכבוד מר אלדד קובלנץ הי"ו

מנכ"ל כאן תאגיד השידור הישראלי

שלום רב,

אודות פנייתו בעניין הפעלת "גל שקט" ברדיו, באופן חריג בעיצומו של יום הכיפורים בשנה זו, על מנת לאפשר למאות אלפי יהודים המגיעים מידי שנה להיכלי בתי הכנסת לתפילות היום הקדוש, ועל ידי כך יוכלו להתפלל אף בשנה זו עם הצבור, לכל מי שנבצר ממנו להגיע בעקבות החלטות הממשלה להטיל סגר, מחשש להתפשטות מגפת הקורונה. וזאת באמצעות שידור ישיר של תפילות היום דרך הרדיו שיופעל בשעות מסוימות בלבד, ללא מגע יד אדם.

הנה, התשובה היא חד משמעית: שלא לעשות כן. ואף שרצוננו ושאיפתנו שכל עם ישראל יוכלו להתפלל את תפילות היום כבכל שנה, אולם בהיות והשידור כרוך בבעיות הלכתיות שונות, ובעיקר זלזול חמור בקדושת היום, לפיכך אין היתר לכך, וחלילה לעשות כדבר הזה להתיר בהוראת שעה שידור שאינו בגדר פיקוח נפש, שאין מקדשין את היום הקדוש באמצעות חילולו.

אולם בערב יום הכיפורים, בכל שעות יום, ובפרט בשעות הסמוכות ליום הקדוש, ישודרו ניגוני היום וקטעי תפלה ותחנה, ע"י מיטב החזנים והפייטנים מכל העדות, שבוודאי ישמחו ליטול חלק בכך, לחבר את עם ישראל לתפילות היום. אך לא בליל יום הכפורים ויומו.

וכאן המקום לעורר, שחובה קדושה מוטלת על כל אחד להשתדל לחפש מקום סמוך לביתו, בו יוכל להתפלל על פי הנחיות משרד הבריאות החשובות והנחוצות לנו. לא יסיר המסכה מעל פניו, ישב בריחוק של 2-3 מטר האחד ומרעהו, ויעמידו בכל מקום גבאי קרונה, שיסתובב במשך היום בין המתפללים, להרחיקם זה מזה בכל שעות היום, מרחק הגון כדבעי, ולא יסירו המסכה מעל פניהם, ויפתחו החלונות לאוורר המקום. כי אם חלילה ידביק את אחד מהמתפללים, הוא עלול להדביק את קרוביו שהם בקבוצת סיכון, ועוונו ישא שגורם לדבר חמור כזה.

וכל מי שיש לו קצת חום, או משתעל וכדו', או שאין לו חוש ריח וטעם, אסור לו לבוא לבית הכנסת, גם לא לכל נדרי ולא לנעילה. ואם בכל זאת מגיע לביהכ"נ קרוב להיות שהוא בגדר "רודף" אם ידביק אחרים.

וכן כל מי שהוא בקבוצת סיכון, יתפלל מחוץ לבית הכנסת, ליד החלון או הדלת, באופן שאף אחד לא יהיה לידו בתוך 2 מטר. ויקפיד מאד על חבישת מסכה. ואם קשה לו לעמוד בזה, או שיש המתקרבים ויושבים לידו וכדו', ילך מיד לביתו, שלא יבוא חלילה לידי סכנה, ויתפלל בביתו, אך ידלג את כל הקטעים בארמית, כמו רחמנא, דעניי לעניי, מחי ומסי, ויאמר י"ג מדות בטעמים כקורא  תורה. כל נדרי יכול לומר אפילו ביחידות, אף שזה בארמית, שאין זה שאלת צרכיו.

ובוודאי שהשי"ת המשקיף ממרום יראה בעוניינו ובצערנו, ויחיש לגואלנו גאולת עולם. וברכות שמים על כל עם ישראל בארץ ובתפוצות, שיזכו לגמר חתימה טובה. ונזכה לראות בשנה זו בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל. אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך. תזכו לשנים רבות נעימות וטובות. בימינו ובימיכם תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

פרסום ראשון: הנחיות מרן הראש"ל הרב יצחק יוסף לשבת שובה


לקראת שבת "שובה", השבת שלפני יום הכיפורים, הוציא היום (שלישי ד תשרי תשפ"א) הראשון לציון והרב הראשי לישראל מרן הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א מכתב הנחיות וקריאת קודש לשמירה על ההנחיות, בעקבות נגיף הקורונה המשתולל בארץ הקודש.

להלן המכתב שמפורסם באתר "מורשת מרן" בפרסום ראשון:

בס"ד, עשרת ימי תשובה תשפ"א

5-25/פ"א

שבת "שובה ישראל"

לאחינו בית ישראל יושבי ארצנו הקדושה ה' עליהם יחיו!

עומדים אנו בעשרת ימי תשובה עם תחילתה של השנה המתחדשת עלינו לטובה תשפ"א.

על פי ההלכה אנו מחוייבים לשמור על בריאותנו, בציווי התורה הקדושה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ובהתאם להנחיות המומחים, כל משפחה מצויה בביתה, עד יעבור זעם בעזה"י. ימים אלו הם ימי תשובה וסליחות, ועלינו להתאמץ יותר בפרט בשנה זו יותר מכל שנה, להתחנן לפני בורא עולם, שיחוס וירחם על עמו ישראל בכל תפוצותיהם, ויעצור את המגיפה מנחלתו, ומתפללים להשי"ת ומתחננים לבריאות לנו ולמשפחתנו, ופרנסה טובה.

א. רבים מקיימים את מניני התפלות בחצרות הבתים. ויש להקפיד שיהיה מנין במקום אחד שם נמצא הש"צ, והכל מצטרפים להתפלל עם אותו מנין, גם אלו הנמצאים בחלונות ובמרפסות.

ב. בשבת הקרובה, שהיא "שבת שובה" לצערינו השנה אין לרבני ישראל הזדמנות לעורר את העם לתשובה ולקבלות רוחניות. אבל כל יחיד ויחיד בביתו יעורר את עצמו ואת הנלווים אליו, לקבל קבלות חיזוק, כי מי לא יירא מיום דין הנורא, בו אנחנו נחתמים לחיים או למות ח"ו, מי באש ומי במים, מי במגיפה ומי במחלה, ורק הקבלות שנקבל על עצמינו בחיזוק הרוחניות, יהיו לנו למליץ טוב בעת חתימת הדין.

ג. נקבל על עצמינו בעזה"י: לשמור על קדושת בית הכנסת וביהמ"ד, ולא לדבר דברים בטלים בביהכ"נ, להרבות באהבת חינם ואיש את רעהו יעזורו, ואהבת לרעך כמוך. ולקבוע עיתים לתורה בעיקר בספרי הלכה עם מקורותיהם, שלא יעבור עלינו יום אחד בלי תורה. אחד המרבה ואחד הממעיט, כי אין לנו שיור אלא התוה"ק, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא.

ד. זוהי שעת חירום רוחנית, ועל כל אחד מאתנו לקבוע שיעור בהלכה, דרך התקשורת המפותחת כהיום, לאור המגבלות וההחמרות הבריאותיות שעלינו לנקוט על מנת להתמודד עם המגיפה האיומה, שרבים חללים הפילה.

ובזכות שמירת שבת נזכה בעהשי"ת לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • חולה ביום כיפור איך ישער את כמות אכילתו בנפח או משקל והאם מותר לשקול ביוה"כ? הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: חולה ביום כיפור איך ישער את כמות אכילתו בנפח או משקל והאם מותר לשקול ביוה"כ?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏י"א אלול תש"פ, 1694-4/פ'

הסכמה

הובא לפני גליונות הקונטרס "דיני חולה ביום הכפורים", פסקי הלכה עם מקורות ונימוקי הדין, נערך על ידי הרב החשוב והנעלה, דעסיק באורייתא תדירא, לן באהלה של תורה, בקי בחדרי תורה, זך השכל והרעיון, דובר צדק ומגיד מישרים, תהלתו בקהל חסידים, חריף ובקי, משנתו זך ונקי, כבוד שם תפארתו, הרה"ג יניב בוזגלו שליט"א, בוגר ישיבתינו "חזון עובדיה" ורב בית הוראה "עשה לך רב" בת"א יפו. ודבק בתורת רבו מרן זיע"א.

בהמשך לספרים וקונטרסים שהוציא המחבר לאור בעניני הלכה, להורות את הדרך אשר ילכו בה בענינים שונים, עתה כתב קונטרס בשאלות אקטואליות, ובפרט בעת הזאת שנגיף הקורונה מתפשט, ושאלות רבות נשאלות כיצד יעשו ביום הכפורים הבעל"ט, על כן טוב עשה המחבר לפרט בקונטרס זה דינים אלו בפרטי דינים והורה את אשר יעשון ע"פ פסקי מרן פוסק הדור אאמו"ר רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל מספריו החשובים המאירים לארץ ולדרים, ומספרי ילקוט יוסף, שהוא בקי בהם היטב, וסידר הכל בשפה ברורה, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, אשרי יולדתו, צינה וסוחרה אמיתו, ירבו כמותו בישראל, ותשואות חן חן לו.

הספר יוצא לאור לזכרו וע"נ הטהורה של הגאון החסיד מוהר"ר אהליאב חיון זצ"ל, שהתגורר בת"א עשרות שנים והרבית בה תורה, וישב על התורה ועל העבודה. וזכורני לפני כחמשים שנה, בעת שמרן אאמו"ר זיע"א, כיהן כרב ראשי וראב"ד בת"א, היה מכבדו במאד, וידע את האיש ואת ערכו עוד מימי לימודיהם בישיבת פורת יוסף לפני למעלה משמונים שנה, והמנוח זצ"ל היה שולח מכתבים למרן אאמו"ר הערות והארות בעניני הלכה, הן במה שהנהיג בת"א בזמנו, והן במ"ש בספריו יביע אומר. ומרן היה מכבדו ותמיד התייחס למכתביו והיה משיב לו בכבוד. ויש מכתבים מאחרים שהייתי רואה שמרן לא היה מתייחס, ובקושי היה עונה להם, אבל מכתביו של הגאון המנוח זצ"ל היה כלפיהם יחס מיוחד. ולמרות שהמנוח היה דבק בתורת הקבלה ובתורתו של רבנו גאון עוזינו הגרי"ח מבבל, עכ"ז היה מפלפל בדברי יביע אומר בטענות והארות להאיר עיני הלומדים בהלכה. וכל כוונתו היתה לשם שמים לבירור ההלכה. והיה מקבל את דבריו של מרן זצ"ל בכבוד רב ובהכנעה. ומרן היה מחזיר לו אהבה על אהבתו, הוקרה על הוקרתו, והיו בידידות נפלאה. וכמדומה שהיה אחד הרבנים הבודדים בתל אביב, בזמנו, שלמרן זצ"ל היה יחס מיוחד.

וגם אנחנו מיד לאחר בחירתנו לראשון לציון בשנת תשע"ג, המנוח זצ"ל קיבל אותנו בסבר פנים יפות בביתו, באהבה רבה, ועודד אותנו רבות להנהיג את הרבנות הראשית על פי יסודות ההלכה.

והנה בענין שיעור האכילה ביום הכפורים לחולה, האם הוא לפי נפח או לפי משקל, אנו משערים תמיד לפי המשקל ולא לפי הנפח, וכמו שהארכנו בזה בכמה וכמה מקומות. ואין הבדל בין יום הכפורים לשאר ימות השנה. וכדברי רב שרירא גאון שהשיעורים ניתנולחכמי ישראל, ובדקו מהו הנפח, וקבעו את המשקל לפי זה, ולכן הולכים תמיד אחר המשקל. וכך כתב הרב המגיד בפ"א מהל' עירובין הי"א. בשם תשובות הגאונים וכך סובר הפתח הדביר, החיד"א מהר"ח פלאג'י בן איש חי ועוד ועוד.

ולכן, חולה או יולדת שהותר להם לאכול ולשתות ביום הכפורים, אוכלים פחות פחות מכשיעור, ששיעור האוכלים לחיוב כרת הוא ככותבת הגסה (תמרה גדולה), שהשיעור הוא כשני שלישי ביצה בינונית, שהיא שיעור שמנה עשר דרהם. ולמעשה נוהגים לתת לחולה או ליולדת לאכול כשיעור שלשים גרם לחמניה עם ליפתן (ששוקלים ומכינים אותם מערב יום הכפורים). ויפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור כדי אכילת פרס, לבל יצטרפו יחדיו. ונוהגים, שאם מתחיל החולה או היולדת לאכול בבוקר בשעה שמונה, ולקח הפרוסה, ששוקלת שלשים גרם ואכל אותה, יש לו להמתין עד שעה שמונה ועשר דקות, כדי שיתחיל לאכול הפרוסה השניה, ובשעה שמנה ועשרים דקות הפרוסה השלישית, ובכך אין מצטרפות.

ולענין השתיה צריך לשער שיעור מלא לוגמיו, כדי שיסלקנו לצד אחד מפיו, ויראה כמלא לוגמיו. ומשערים הכל לפי מה שהוא אדם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. והוא פחות מרביעית, ובאדם בינוני השיעור הוא כארבעים גרם. וההפסק בין שתיה לשתיה, מן הדין די בשהייה כדי שיעור שתיית רביעית לאדם בינוני, כסתם מרן הש"ע (סי' תריב סעיף י), אבל אם אפשר טוב לשהות בין שתיה לשתיה כדי אכילת פרס, דהיינו כתשע דקות, כמ"ש מרן בש"ע (סי' תריח ס"ח). ואם אמרו הרופאים שצריך החולה לאכול ולשתות כהרגלו, ולא די בפחות פחות מכשיעור, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו. (מרן בש"ע שם). [וכמבואר בילקוט יוסף ימים נוראים (עמ' תשמט). ע"ש ומשם בארה].

ואם שכחו לשקול את הפרוסות מערב יום הכפורים, מותר לשקול אותם ביום הכפורים. שאין זה משקל לצורך מקח וממכר שאסרו חכמים, אלא לצורך מצוה, כדי שלא יבוא לאכול כשיעור איסור כרת. ילקוט יוסף שם (עמ' תשנג ובהערה).

ודין השיעורין נאמר גם לחולה כמבואר בילקו"י ימים נוראים (עמ' תשמ"ז).

וברכתי להגאון המחבר שליט"א שיה"ר וחפץ ה' בידו יצלח, לברך על המוגמר בקרב הימים בעוד חיבורים טובים ומועילים, וילך מחיל אל חיל להגדיל תורה ולהאדירה, ברבות הימים ולהמשיך לזכות את הרבים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון, הרב הראשי לישראל

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • האם מותר לצאת מהארץ כדי להתפלל בקברות צדיקים? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם מותר לצאת מהארץ כדי להתפלל בקברות צדיקים?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏י"ד חשון תש"פ, 148-4/פ'

דברי ברכה

הובא לפני גליונות ספר "שערי ישועות הצדיקים" קברי הצדיקים בעולם, מעשה ידי הנעלה והיקר, אוצר כלי חמדה, שוקד באהלה של תורה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, יראת ה' היא אוצרו, ועליו יציץ נזרו, כבוד שם תפארתו, הרה"ג רבי תומר בן מרדכי שליט"א, בעברי בין גליונות הספר, ראיתי שכתב טוב טעם ודעת כיד ה' הטובה עליו, על קברות הצדיקים בעולם בארצות המזרח, סיפור תולדותיהם, מקום מושבם, גדולת מעשיהם ופעלם בארצותם, וסגולת קדושת קבריהם, בקשות ותפלות על הקברות, ועוד ענינים השייכים בענין זה, ויגע וחקר ודרש על כל קבר וצירף תמונות להמחשה, וערך את כל הדברים בשפה ברורה ובלשון צחה, ובסדר נכון, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף, ספר נאה ויאה, איישר חיליה לאורייתא.

והנה יסוד להליכה לקברי הצדיקים הוא מהגמרא תענית (טז.), למה יוצאין לבית הקברות [בתפלת תענית], פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים. וכתבו התוספות, דמכאן נוהגים בכל מקום לילך לביה"ק בת"ב, שהרי ת"ב הוי תענית צבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ע"כ. וכן קצת מקור לזה מהמבואר בגמ' חולין (צא:) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי, כד יהיב דעתיה למיהדר, קפצה ליה ארעא, מיד ויפגע במקום. ע"ש. וראה עוד בזוה"ק (פרשת אחרי מות דף עא), ובב"ח (יו"ד ס"ס ריז), ובילקו"י אבלות (עמוד קצב). ע"ש. ואף שבשו"ת משפטי צדק (סי' עד) כתב, ולא ידעתי שורש הענין להשתטח על קברי הצדיקים, ומה מצוה יש בזה. ע"ש. מ"מ יש סמך נכון למנהג זה וכמבואר.

וע' בספר חסידים (סי' ת"נ) שכתב וז"ל, ברזילי אמר לדוד אמות בעירי, מפני שהנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם, ומקשים על נשמתם טובה, ומטיבין להם באותו עולם, וגם כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות. ע"כ. וכבר העיד האור המופלא האר"י ז"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו הצדיק, תהיה נשמת אותו צדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם.

ובגמרא בבא מציעא (פה:) איתא ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, פרש"י שהיה מציין הקברות כדי שלא יכשלו הכהנים. והקשה ע"ז הרש"ש שלפ"ז מאי איריא רבנן דכ"ע נמי ראוי לציינם לפי טעמו של רש"י, הלכך יש לפרש שהיה מציין קברי הצדיקים בכדי שיבואו להתפלל על קבריהם, כדאשכחן בכלב (סוטה ל"ד:) דאמר אבותי בקשו עלי רחמים ע"כ. וכיו"ב כתב הפמ"ג (א"א סו"ס תקפ"א) שבהליכתו לבית הקברות יכוין שהשי"ת יחון אותו ברחמים גדולים בזכות הצדיקים.

וכבר אמרו בזוהר הקדוש פרשת שמות (דף ט"ז ע"ב) שאלמלא תפלת המתים בעולם האמת על החיים, לא היה העולם מתקיים אפי' חצי היום. ע"ש.

ובחמדת הימים (חלק ר"ח) כתב, שיש נוהגים לעלות לקברי צדיקים בכל ער"ח. וכ"ה בספר נימוקי אורח חיים ממונקטאש (סי' רכד אות ה'). ע"ש.

והאם מותר לצאת לחוץ לארץ על מנת להשתטח על קברי צדיקים, הנה כתב הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה ט') אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה ולישא אשה, או להציל מן הגויים ולחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחו"ל אסור אא"כ חזק הרעב בארץ, ואעפ"כ אין זה ממדת חסידות וכו'. ואסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל לטייל אפילו ע"מ לחזור לא"י.

ולגבי השתטחות על קברות הצדיקים, יש לדון אם נחשב ג"כ למצוה. המהרי"ל (סוף הלכות תענית עמוד ע"ר) כתב, שנוהגים להשתטח בבה"ק מקום מנוחת הצדיקים והוא מקום קדוש וטהור. ובשו"ת שדה הארץ ח"ג (חאה"ע סי' י"א) כתב, שאע"פ שלא נמצא כתוב בשום א' מהמחברים אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, מ"מ אפשר שיש בזה מצוה, וזכות הצדיקים יגינו עלינו שימלאו משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב. וכבר העיד האר"י ז"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת אותו צדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם.

ומרן החיד"א בברכי יוסף (א"ח סי' תקס"ח אות יא) הביא מת' כ"י של מהר"ם מזרחי בס' פרי הארץ (ח"ג יו"ד סי' ז) שכתב, שהמתגורר בארץ ישראל, ונפשו אותה להשתטח על קברי הצדיקים בחו"ל, או שהוא מתגורר בירושלם ורוצה ללכת לקברי צדיקי שבארץ ישראל, מותר ללכת על דעת לחזור. וע"ע להרב בתי כהונה (בי"ד ח"א סוף סי' כ"ג)

גם בשדי חמד מערכת א"י (סי' א אות א) דן בזה, שאף שאסור לצאת מא"י לחו"ל, מ"מ אם רוצה לצאת בשביל להשתטח על קברות הצדיקים שרי. והביא דברי הרב לגבי כהנים שנהגו להשתטח על קברות צדיקים. ולהלכה ודאי לכהנים אסור, אלא שיש ללמוד מזה כל שכן לגבי היתר יציאה לחו"ל. ובפרט שעושה כן על מנת לחזור שיתכן שאין בזה כל איסור, כמ"ש כמה פוסקים לגבי ישיבה במצרים. ועוד שיתכן שיש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים להגן עלינו.

ואע"פ שבשו"ת משפט כהן (ענייני א"י סי' קמז) פקפק בזה, דנהי שמצינו שיש ענין בהשתטחות על קברי הצדיקים, מ"מ וכי יש מצוה להשתטח על כל קברות הצדיקים שבעולם, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל. וגם בת"ת ס"ל לר"י (ע"ז יג.) שלא הותר רק כשאינו מוצא ללמוד, והא דלא איפסיקא כוותיה, הוא מטעם שלא מן הכל אדם זוכה. וזה לא שייך לענין ההשתטחות על קברי צדיקים, דמנ"ל לחלק בין צדיק לצדיק. ועוד, דאמאי תיחשב למצוה, דמצינו רק שהיא תועלת, שעי"כ הצדיקים מבקשים עליו רחמים, אבל מצוה מנ"ל. ובפרט שיכולים להשתטח במערת המכפלה על קברי האבות הקדושים. עכת"ד.

אולם יש לומר שהצורך בבקשת רחמים הוי צורך חשוב, וכמו שהתירו לגבי פרנסה, כמבואר ברמב"ם בפ"ה ממלכים הנ"ל, שמותר לצאת לחו"ל לסחורה. וכ"כ בשו"ת שדה הארץ להגאון רבי אברהם מיוחס (ח"ג חאה"ע סי' י"א) מהטעם הנ"ל, וכתב שאפשר שיש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, שיתפללו עלינו, וכמו שמצינו בכלב בן יפונה שהלך ונשתטח על קברי האבות, ואמר, אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים (סוטה לד: ובתוס' שם). ולכן מותר לצאת מאר"י לחו"ל כדי להשתטח על קברי הצדיקים, כיון שדעתו לחזור לאר"י. ע"ש

וכיוון לזה ג"כ בשו"ת משנת יוסף (סי' נה), דענין התפילה חשיב ג"כ כדי חייו, לא פחות מסחורה, כמבואר בגמ' (שבת י.) שהתפילה נקראת חיי שעה, ופרש"י שם, מטעם שהיא לרפואה לשלום ולמזונות. ולפ"ז, כמו שמותר לצאת לחו"ל בשביל צורך מזונות, כך מותר לצאת בשביל להתפלל שנזכה למזונות וחיי נפש. וכמ"ש בפאת השולחן (הל' א"י סי' ב, ס"ק כח) שטעם היתר יציאה לחו"ל לסחורה, לפי שהוא חייו, וישוב א"י תלוי בה.

ובעיקר ההערה, כבר העיר בזה מהר"ש גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, שלא ידענו מה מצוה יש להשתטח על קברי הצדיקים, [ולפ"ז היה נראה שאין לצאת מארץ ישראל לחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים אפי' על מנת לחזור], אלא שסיים שם שמדברי מהרי"ל שהביא הב"י (סי' תקסח) בנודר ללכת על קברי צדיקים וכו', משמע שנחשב נדר מצוה. וכן מהרח"ו כתב שיש עיקר לזה. ע"ש. וראה מה שכתב בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ה (עמ' קסג), ושם העלה שמותר לצאת מא"י לחו"ל לצורך פרנסה ולסחורה, ובלבד שיהיה על מנת לחזור לארץ בהקדם, אבל להשתקע בחוץ לארץ אסור. ואסור לצאת מא"י לחו"ל לטייל אפילו על מנת לחזור לא"י. ומותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה ולישא אשה על מנת לחזור לא"י. וכן מותר לצאת בשליחות המוסדות הרשמיים בא"י, ללמד תורה לבני ישראל בגולה, ולחזקם בתורה וביראת ה'. ואפי' אם נסתיים הזמן שהוסכם עליו עם המוסדות שבארץ ישראל, רשאי להמשיך ללמד תורה, ולהגדיל תורה ולהאדירה, עד אשר ימצא ממלא מקום מתאים, ואז יחזור לארץ ישראל.

וכן עמא דבר שיוצאים מאר"י לצורך השתטחות על קברי צדיקים. [וע"ע בשו"ת יחוה דעת (ח"ד עמ' רנד) שאם חוזר מיד לא"י מותר לצאת לחו"ל לצורך זה]. וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ד (חיו"ד סי' לה אות ה).

ואם מותר לצאת לחוץ לארץ כשמטרתו רק להשתטח על קברי אבותיו, שהרי עושה להם נחת רוח במה שמתפלל על קברם לעילוי נשמתם. אך מאידך ראינו שאף בקברי צדיקים הפוסקים התחבטו בזה, וי"ל דאף אלה שהתירו לצאת לחו"ל לקברי הצדיקים, יודו שאין להקל בזה לענין קברי אבותיו. וגם נראה שיש להמנע מלצאת לחו"ל לצורך זה בלבד, שלימוד תורה שילמד איזה זמן לעילוי נשמת הוריו, שוה אלף מונים מזה שיסע לחוץ לארץ כדי לעלות על קברי אבותיו. ועיין במהרש"א (קידושין לא: חי' אגדות) שכתב, במעשה דרב אסי שאמר אי ידענא לא נפקא, דאין מצות כיבוד אב באופן זה שכבר מת. ע"ש. והתם איירי לענין לצאת להלוייה, וכ"ש שאין לצאת לחו"ל להשתטח על קברי אבותיו.

אולם אם עיקר מטרת נסיעתו לחו"ל כדי להפיץ תורה ויראת ה', ולתת שיעורים בהלכה ובאגדה בפני המון העם, ובפני תלמידי בתי הספר, וגם עולה לקברי הוריו, מותר לצאת לחו"ל. גם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל כתב בקובץ מבקשי תורה ח"ב, דחלילה להוציא הוצאה מרובה כזו, ומוטב שיתנו כסף זה לעילוי נשמתו של האבא, וגם ישתדל ללמוד מעט יותר, ויהיה דבר זה נחת רוח לאביו הרבה יותר מבזבוז כספים לנסיעה. ע"כ. [וזכורני בשנת תשמ"א כאשר התלוינו למרן אאמו"ר זיע"א בביקורו בארה"ב ומכסיקו, אמר לנו מרן זיע"א שעלינו לומר שיעורים בהלכה לצבור הרחב, שע"י השיעורים בהלכה, להורות לעם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ואת הדרך בפסיקה ההלכתית, ממילא יציאתינו לחו"ל תהיה בגדר להפיץ תורה והלכה, שבזה אין איסור יציאה לחו"ל].

ובשדי חמד שם (מערכת א"י סימן א) סיים, שאף שמותר לצאת מא"י לחו"ל להשתטח על קברי הצדיקים, זהו כשאינו מתבטל באותן הימים מתורה ותפלה, ובפרט אם חכם ומתבטל בכך מלימודו והוא רחום יכפר עוון.

וכ"כ בשו"ת שדה הארץ שם (ח"ג, אה"ע סי' יא), שהביקור על קברות הצדיקים לא הותר אלא במקום שאינו מתבטל עי"ז מתורה ומתפילה ומשום מצוה. ובפרט לתלמידי חכמים.

ולכן אם רוצים לצאת לפולין, יקפידו להשתטח גם על קברות הצדיקים הטמונים שם ויציאתם תיחשב צורך מצוה.

והנה בגמ' עבודה זרה יג. מבואר, שאין לצאת לחו"ל אא"כ לישא אשה פרנסה ולימוד תורה. ובגמרא כתובות קי: אמרו, כל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר בדוד: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי מי אמר לו לדוד לעבוד עבודה זרה, אלא מכאן שכל היוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה. וכן הוא בתוספתא (פרק ה' דעבודה זרה) ולמדו כן ממ"ש יעקב: ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלוקים. וכל הדר בחוץ לארץ דומה כאילו אין לו אלוה. וכן פסק הרמב"ם (בפרק ה' מהלכות מלכים).

וע' בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קעג), שדייק מדברי הרמב"ם (פ"ה ממלכים ה"ט) דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל, וכלשון הגמ' כתובות ק"י: כל הדר בחו"ל, וזה לא התירו אלא אם חזק הרעב בא"י, אבל לצאת ולחזור והוא שוכן בקביעות באר"י, התירו במקום צורך אפילו לצורך סחורה, ורק שלא לצורך כלל לא התירו אפילו עראי. ולכאורה הרי למדו דין זה מדוד המלך, והרי דוד חזר, אלא שדוד חשב שישאר שם, ולכן נקרא כעע"ז אע"פ שהי' רק לזמן. ועכ"פ בטיול בעלמא, ע"פ סברא זו לא נקרא צורך, ומ"מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה, יש מקום לצדד להקל. וע' בספר לקט יושר שהעיד על רבו רבינו ישראל איסרלן, בעל תרוה"ד, שהלך בשבת כברת ארץ לראות זוג אריות שהובאו לעירו ושער מקומו. וסיפר החיד"א בספר מדבר קדמות (מערכת ב' אות כ"ב) שבהיותו בלונדון ביקר בגן החיות, וראה שם חיות שונות ומשונות ונשר יפה מאוד בן מאה שנה. ובספרו מעגל טוב השלם הרחיב יותר בענין זה.

ויה"ר שזכותם של הצדיקים קדושי עליון יעמוד על המחבר נר"ו ועל כולנו שנזכה לכל מילי דמיטב ולגאולה השלימה בתחיית המתים יקיצו וירננו שוכני עפר בביאת גואל צדק.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

תקיעת שופר בראש השנה בתקופת הקורונה / הראש"ל הרב יצחק יוסף


ערב ראש השנה התש"פ מורנו הראשון לציון הרב הראשי לישראל רבנו יצחק יוסף שליט"א משיב לפורפ' הרב אברהם שטינברג שליט"א על שאלתו בעיניין תקיעת שופר בעידן מגיפת הקורונה

להלן המכתב המלא: לקריאת / ולהורדה לזיכוי הרבים

ב"ה. אלול תש"פ

לכבוד פרופ' הרב אברהם שטינברג שליט"א.

 

שלום רב,

 

ראיתי את שאלת כב' בעניין תקיעת שופר בעידן המגפה קיים חשש גדול שתרסיסי הרוק יתפשטו למרחק רב ועלולים לגרום להדבקה כשחלל בית הכנסת לא מכיל חלונות החוצה והתוקע קרוב לציבור המתפללים, אם אפשר לכסות את הפתח הרחב של השופר במסכת פנים ואף, כשהיא מהודקת עם גומייה חזקה, שבדרך זו ניתן למנוע פיזור תרסיסי רוק, (וראשי משרד הבריאות העוסקים במגפה אמרו שמבחינתם זה הפתרון הטוב ביותר).

אכן מה שיש לחשוש שיהא בזה כדי לשנות את קול השופר, כעין הדין של ציפהו זהב שלא במקום הנחת הפה, וכב' בדק את המצב עם הבעל תוקע שהוא גם פיזיקאי, ואמר שלא הרגיש באוזנו הבדל בקול השופר לפני הנחת המסכה ואחריה, וכמו כן אמר לי שבדק במכשיר של תדרי קול ואף כאן לא היה כל הבדל.

 

תשובה.

 

בראשית יש לדון בנדון זה מצד עצם חסימת פה השופר (הרחב) אם לא נחשב לחציצה בפני הקול, ובאמת מבואר הוא במשנה ובגמ' ראש השנה (כז: כח.) שמי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא. וכ"פ מרן השו"ע  שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה (סימן תקפט סעיף ט) שמי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו, ושמע תקיעות משליח צבור, יצא, אם נתכוון לצאת, שהרי ש"צ מכוון להוציא את הרבים ידי חובתן. ע"כ. ומבואר בדברי האחרונים  בט"ז (סי' תקפ"ז) ואליה רבה, והגר"ז, ובמשנ"ב (ס"ק יט) שכל זה בלבד שלא עמד רחוק מביהכ"נ כ"כ שאפשר שלא ישמע קול שופר רק קול הברה. (וזאת ע"פ המבואר במשנה (שם) ובשו"ע (סי' תקפז סע' א) שהתוקע בתוך הבור אם העומדים בחוץ שמעו קול שופר יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו). ועכ"פ אם שומע קול שופר יצ"ח. והנה מבואר בתוס' (שם ר"ה כז: ד"ה ושמע, ובפסחים פה: ד"ה וכן לתפילה), דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ולכן השומע קול שופר מאחורי בית הכנסת יד"ח. וע' עוד בר"ן שם. ע"כ. ובפשטות מוכח מדבריהם ומדברי השו"ע שאפ' החדר סגור ואטום והשומע מבחוץ שומע קול שופר יצ"ח. וא"כ ה"ה בנ"ד אע"פ שיש כיסוי על השופר כיון שהציבור שומע את קול השופר, יוצא ידי חובה. וראה עוד בתשובות האחרונים בדין שמיעת שופר ברדיו או בטלפון שהביאו ראייה מסוג' זו שאין הרדיו והטלפון חשובים כחציצה בפני קול השופר. משנה הלכות (ח"טו סי' מג). משפטי עוזיאל (ח"א סי' כא). ומ"ש בספרי ילקוט יוסף ימים נוראים (ע' שפא).

 

אמנם מה שיש לדון הוא כמו שציין כב' מצד שינוי קול השופר, וכן יש לדקדק בקול השופר שיעבור דרך השופר ולא דרך דבר אחר, וארחיב מעט. בגמ' ר"ה (כז:) תנו רבנן: ארוך וקצרו – כשר, גרדו והעמידו על גלדו – כשר, ציפהו זהב, במקום הנחת פה – פסול, שלא במקום הנחת פה – כשר. ציפהו זהב מבפנים – פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, ואם לאו – כשר. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה – פסול, ואם לאו – כשר. נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע – יצא, ואם קול חיצון שמע – לא יצא. ודינים אלו נפסקו בטור ושו"ע ערוך סי' תקפו (סעי' יג-כ) והעולה מהראשונים ואחרונים ונו"כ של השו"ע, מסוגייא זו כמה דינים;

  • שופר שהיה ארוך וקצרו – כשר.
  • גרדו מבפנים או מבחוץ, והעמידו על גלדו, שעשאו דק כמין "גלד" – כשר. ואפילו נשתנה קולו מכמות שהיה כיון שאין השינוי בא מחמת דבר אחֶר אלא מצד עצמותו של השופר כשר כי כל הקולות כשרין בשופר.
  • ציפהו זהב, אם צפה את עובי פי השופר בצדו הפנימי, במקום הנחת פה, דהיינו בקצה הפנימי של עוביו, ששם התוקע מניח את פיו, הרי זה פסול, מפני שהזהב חוצץ בין פיו לבין השופר. אבל אם היה הציפוי חיצוני, שלא במקום הנחת פה – כשר.
  • ציפהו זהב, מבפנים, את דופנו הפנימית – פסול מפני שהתקיעה היא בזהב.
  • ציפהו מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה – פסול, מפני שצריך לשמוע קול שופר לבדו. ואם לאו – כשר. ע"כ.

 

נמצינו למדין שני דינים הנוגעים לנ"ד:

  • שלא יהיה דבר חוצץ בתוך השופר, ואע"פ שלא נשתנה קול השופר, כי צריך לשמוע קול משופר ולא מדבר אחר.
  • גם דבר שהוא נמצא מבחוץ על השופר כגון שופר שמצופה זהב מבחוץ אע"פ שקול השופר בא מהשופר עצמו, מ"מ אם נשתנה קול השופר פסול כיון שהשינוי גורם לשמיעת קול ע"י דבר אחר ולא מגוף השופר בלבד.

 

ובנ"ד צריך להיזהר מאד שהמסכה עצמה לא תיכנס מעט לתוך פה השופר בצד הרחב ותיגע בדופני השופר מבפנים, ולהקפיד שתהיה כולה מתוחה מבחוץ לגמרי דאל"כ יש לחוש שגם אם לא ישתנה קול השופר, מ"מ שמא הקול בסופו לא עובר על גוף השופר אלא על גם על גבי המסכה וזה פסול כי אין כאן קול מהשופר, וכמו שפסק השו"ע (שם סע' יח) בשם הרא"ש שאם נתן זהב על עובי השופר בצד הרחב, היינו הוסיף עליו כל שהוא ופסול. וכתב המשנ"ב (ס"ק עד) שפסול בכל גווני אף אם לא נשתנה הקול. (וע"ע שם בשעה"צ ס"ק קיא מש"כ להקל בזה בשם הר"ן). וע"ע במאירי שכתב צפהו זהב פירוש כולו או רובו מבפנים פסול, והוא הדין "בהקף משהו לדעתנו שכל בפנים פוסל אף במשהו". ע"כ. מדבריו חזינן כמה צריך להזהר שלא ייכנס מהמסכה לתוך השופר אפ' במשהוא.

 

וגם מה שכתב כב' שלא משתנה הקול בנתינת המסכה על גבי השופר, גם זה לא ימלט מספק כי הנה כתב מרן השו"ע (שם סע' יז) וז"ל המציירים בשופר צורות במיני צבעונים כדי לנאותו, לא יפה הם עושים. ע"כ. ומקורו בטור בשם הרמב"ן בדרשותיו (לר"ה פ"ז ד"ה צפהו זהב)  וטעמו, שמא נשתנה קולו מחמת הציורין אף על פי שאין כולו מצופה במיני הציורין לפעמים הקול משתנה בהן. ע"כ. ומסתמות השו"ע נראה שלא טוב לכתח' לעשות כן כי חיישינן שמא ישתנה קול השופר אבל בדיעבד אם תקע בשופר עם צורות צבעונים מעליו עלתה לו התקיעה כיון "שמסתמא לא חיישינן" שמא נשתנה קולו, וכן כתב בשולחן ערוך הרב (שם אות טז) וז"ל במה דברים אמורים כשלא נשתנה קולו מחמת הציפוי או שאינו יודע אם נשתנה "דמן הסתם לא נשתנה קולו בשביל ציפוי כל שהוא" אבל אם יודע שנשתנה הקול מחמת הציפוי ואף על פי "שהשינוי הוא מעט" פסול לפי שאין קול שופר לבד אלא קול שופר וקול דבר אחר דהיינו הציפוי. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן קלג אות ח) שלכאורה לשון השו"ע שהוא מהרמב"ם [א"ה. נראה שצ"ל רמב"ן וכנ"ל] שכ' דלא יפה הם עושין, "משמע רק זהירות לכתחלה" אבל אם תקע יצא.

 

אלא שבחידושי הריטב"א (ר"ה כז:) כתב ומעתה כל שופר המצופה ומצוייר מבחוץ אין תוקעין בו אלא "אם כן עמדו עליו בקיאים קודם לכן ומכירין שלא נשתנה קולו כלל מפני הציפוי" ושלא היה בו נקב וסדק גם כן, וכ"כ הרמב"ן ומורי נר"ו, וליכא למידק לקולא מדלא קתני אם לא נשתנה קולו כשר דלימא עד שנשתנה ודאי לא פסלינן ליה ומספיקא כשר, דהא ליכא למימר כיון דחזינן ריעותא, דבאיסורא ספיקא דאוריתא לחומרא, ותנא דיני קתני אם נשתנה ודאי פסול ואם לא נשתנה ודאי כשר, הא ספיקא כדינו דספיקא דאורייתא לחומרא. ע"כ. ומבואר מדבריו שמסתמא כן חיישינן שמא נשתנה קולו, וספיקא דאורייתא לחומרא, ודלא כדברי מרן השו"ע וכן הוכיח בשו"ת שבט הלוי שם. ועיין בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סי' ק"ס) שדייק מדברי הרב המגיד (פ"א הל' ו מהלכות שופר) שלכן החמיר הרמב"ן בצביעת ציורים על השופר כי מסתמא חיישינן שמא נשתנה קול השופר, ולכן צריך לדקדק שלא יהיה בציפוי ביותר מכל שהוא [וע"ש שדקדק בדברי השו"ע הרב הנ"ל שרק בציפוי כל שהוא לא חיישינן מסתמא שמא נשתנה], והנה מאן מפיס כמה הוא יותר מכ"ש, ע"כ יש לאסור שלא ידבקו על השופר שום מדבקות אם לא בדקו אם נשתנה הקול מחמת המדבקה. ע"כ. וע' ברבינו מנוח (שם) שכתב צפהו זהב מבפנים במקום הנחת פה פסול צפהו בחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול לפי שאין זה קול שופר לבד אלא קול דבר אחר מעורב בו ואנן בעינן קול שופר לבד. ואם לא נשתנה וניכר וידוע לכל שקולו עכשו כמבראשונה כשר. ובעבור זה יש לדקדק בשופרות המצויירים ולבדוק אם נשתנה קולו מפני הציור שהרי דרכן של ציירין לתת בגד תחת הציור דהוי כזהב דהכא וראוי להרחיק שלא יצייר אדם שום דבר על השופר תדע דלא חזינן בגמרא ומתניתין שום נוי נזכר בלכתחלה גבי שופר אלא פיו מצופה זהב דהיינו פיו הרחב כדמוקי לה בגמרא והתם ליכא למיחש למידי אבל על גבי השופר לא אשכחן דלשתרי לכתחלה דצפהו זהב קא אמרינן דיעבד אין לכתחלה לא ודין הוא משום "דלמא איכא שינוי קול דלא מינכר להדיא ואין אדם יכול לעמוד עליו". עכ"ל. ומבואר מדבריו שבסתמא חיישינן שמא נשתנה הקול וכמה צריך להזהר בהכי.

 

ואע"פ שבנ"ד המסכה היא על השופר ולא דבוקה בו וע' בבית יוסף (סימן תקפו) שהביא  בשם רבינו ירוחם (נ"ו ח"ב מח ע"ג) שכתב שיש מפרשים בדין שופר בתוך שופר שכשר אפילו "אם נשתנה קולו", ולא דמי לציפהו זהב מבחוץ דפסול אם נשתנה קולו דהתם הזהב "מחובר בגוף השופר והוה ליה שופר ודבר אחר אבל הכא אינו מחובר. ע"כ. וא"כ בנ"ד שהמסכה אינה דבוקה בשופר אלא רק מנוחת עליו ותפוסה בגומייה ליכא למיחש לשינוי קול, וע"ע בספר אורה ושמחה (בראנדסופר הלכות שופר פ"א אות עח), שדייק מכך שה"ה אם כרך בגד על השופר ותקע יצ"ח, מ"מ כבר כתב הב"י (שם) דלא קימ"ל כדברי היש מפרשים אלא כדעת הרא"ש והר"ן דס"ל דבכל גוונא גם אם הציפוי לא דבוק בשופר אם יש שינוי בקול פסול. וכן פסק בשו"ע (סע' כ) וז"ל נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר; "והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון"; ואם לאו, פסול. ע"כ.

 

העולה לדינא: הנה הרחבנו בנושא זה וראינו כמה זהרוריות יש בדבר מבחינת ההלכה, בכיסוי השופר בקצהו (במקום הרחב) במסכה, ראשית שלא ייכנס אפ' מעט מהמסכה לתוך השופר, ושנית שלא ישתנה קול השופר אפ' במעט, ומאן מפיס באיזו מסכה משתנה הקול ובאיזה לא, ולכן מן הראוי להימנע ולתקוע ללא כיסוי כלל ולהשתדל שבעל התוקע יעמוד במקום שאין הצבור צמודים אליו כתקנות משרד הבריאות.

 

ורק במקום שאין ברירה אחרת והמקום צפוף מאד, יכולים להורות שהש"צ יתקע בשופר עם כיסוי המסכה על קצה השופר וזאת בתנאי שהמסכה תהודק הדק היטב בגומייה שלא ייכנס מהמסכה לתוך השופר אפ' במעט, וכמו כן יש להיזהר ולהקפיד לבדוק זאת כבר מערב יו"ט שלא נעשה ע"י המסכה שינוי כל שהוא בקול השופר. (ובפרט כפי הנראה שיש לעשות כן רק במסכה הנפוצה בציבור כירורגית אוניברסלית המצויה כיום).

 

בברכה רבה כתיבת וחתימה טובה

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

לחצו כאן להורדה תקיעת שופר בר"ה בתקופת הקורונה

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • האם גם השנה יש להשתדל לטוס לאומן? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם גם השנה צריך להשתדל לטוס לאומן?

תרמו להחזקת האתר!

ב"ה. ו' אלול תש"פ

לכבוד

הרב הנכבד מזכה הרבים, הרב רבי דניאל עמר שליט"א

אשדוד

לשאלתו כיצד לנהוג השנה בקשר לנסיעה לאומן בראש השנה. הנה ידוע שכבר עשרות שנים שאלפי יהודים, או נכון יותר לומר רבבות יהודים, טסים לעיר אומן שבאוקריינה כדי להתפלל בראש השנה ליד קברו של אדמו"ר ר' נחמן מברסלב. השנה נפל דבר, מפני מגיפת קורונה והחשש של הידבקות המונית של הנגיף, אסרה מדינת ישראל על היציאה לשם. והרי פקוח נפש דוחה כמעט כל המצוות שבתורה! [והרי מתו כאן עד כה כבר למעלה מ-850 איש! בעוה"ר]

ויש שטענו דא"א לבטל דבר התלוי בדת ובאמונה, מפני "חשש רחוק" של הידבקות. והרי גם בהפגנות המוניות של אנשי שמאל, כדי להפיל ממשלת הימין, אין המדינה כופה לאסור את ההפגנות ההמוניות והתקהלות. "ולא תהא כוהנת כפונדקאית".

אולם המציאות מוכיחה שבכל העולם יש ניספים במגפה זו, ובחור שנוסע לשם, אם יידבק, ואח"כ ידביק אדם מבוגר או בעל מחלות רקע, וחלילה יגרום למותו, עוונו ישא שגרם לדבר חמור כזה. ומי יקח על עצמו אחריות כזו גדולה לעת אשר כזאת, במגפה הנוראה הזו, המסרבת לדעוך בעוה"ר.

ואציין כאן דברי הגמרא (ערכין לב:) שאלו מדוע שמו של יהושע בן נון מוזכר באופן מקוטע "ישוע" (נחמיה ח, יז) מחוסר אות ה"א? וענו כי אנשי כנסת הגדולה, שעלו לארץ ישראל בתחילת ימי בית המקדש השני, התפללו לבטל יצר הרע של פולחן עבודה זרה, והצליחו בתפילתם! אבל מדוע משה רבינו עצמו לא התפלל על כך? וענו כי כיון שלא הורשה לבוא לארץ ישראל, לא היתה לו זכות ארץ הקודש שתפילתו תתקבל בצורה מוצלחת יותר. וזו היא הטענה העצומה נגד יהושע בן נון. כיון שהוא כן זכה לבוא ארצה, מדוע הוא לא התאמץ להתפלל על כך? ולכן פגמו בשמו.

הנושא הזה, שהתפילות מסתייעות בזכות זו שהן נאמרות בארץ הקודש, מודגש במסכת ברכות (ל.). והוא מהמקרא שאמר שלמה המלך "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם" (מלכים-א ח, מח).

ודוקא ביום הקדוש הזה, ראש השנה, בו אנו מבקשים חנינה וברכה לכל בית ישראל, מי שכבר זכה לדור בארץ הקודש, כיצד יצא ממנה לחו"ל כדי להתפלל?! זה הוא ההיפך ממה שאמרו חז"ל, והוא בבחינת "וימאסו בארץ חמדה" (תהלים קו, כד).

ועכ"פ בשנה זו עם התגברות המגיפה, דעת תורה להמנע מלנסוע לאומן בר"ה, מחשש לפקוח נפש שדוחה את כל התורה כולה.

בברכת התורה

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

 

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • האם מברכים על גלידה ושוקולד בסעודה? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם מברכים על גלידה ושוקולד בסעודה?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, א' אייר תש"פ, 923-2/פ'

לכבוד הרב החשוב היקר והנעלה, מזכה הרבים, שמו מפארים, ה"ה כה"ר יאיר שרון שליט"א

 

לשאלתו אודות מ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ח סי' כ"ה אות ו') בזה"ל, ולכאורה נראה שלפ"ז האוכל שוקולדה ואינו לועס אותה בשיניו, אלא מוצץ וממחה אותה בפיו, אין לדונו כמאכל, כיון שלא לעס אותה בשיניו, ולכן אפי' אם אכל כזית ויותר, אינו מברך ברכה אחרונה, ורק אם לעס אותה בשיניו וכו', מברך ברכה אחרונה, ושואל לפ"ז אם מוצץ שוקולדה בסוף הסעודה ולא לועס, האם לא יברך, וכדין מי שאוכל גלידה בסוף הסעודה שלא מברך דחשיב כמשקה.

הנה נראה שכוונת מרן שאם מוצץ שוקולדה, אין לדונו כמאכל, ולכן אף אם אכל כזית אינו מברך ברכה אחרונה, מ"מ גם אינו דומה למשקה כיון שעיקר עשייתו הוא כמאכל קוביות קוביות ורק כשמצץ אינו כמאכל, אך גם אינו משקה, משא"כ גלידה עשייתה ודרך אכילה היא בלא לעיסה ולכן דינה כמשקה שלא מברכים בסוף הסעודה, ודי בזה שלא לברך.

ובדין אכילת גלידה בסוף הסעודה, לכאורה מאחר והוא בא לקינוח סעודה, דינו כדין פירות וירקות הבאים בסוף הסעודה לקינוח, שצריך לברך עליהם ברכה ראשונה. וז"ל מרן הש"ע (סי' קסח ס"ח): לחמניות, אותן שבלילתן עבה לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא וברהמ"ז, ואותן שבלילתן רכה ודקים מאד, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. וכו'. ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ע"כ. וה"נ גבי הגלידה. אלא שיש לדון בזה אי גלידה חשיב משקה או מאכל, דאי חשיב משקה, הרי נקטינן שאין מברכים על משקה בסעודה. ומה לי כששותה משקה קר מאד, ושותהו לאט לאט, לבין הגלידה.

והנה השותה מים בתוך הסעודה, להעביר המזון שבמעיו, ולאחר מכן שוב שותה משקה קר להנאתו, קימעא קימעא, אף שאין משקה זה בא לעכל המזון וכדו', אינו מברך עליו, כיון שאין אנו מברכים על משקים בתוך הסעודה. ולא פלוג רבנן. וא"כ ה"ה הכא. וי"ל. והנה בתוספתא (פ"ב דטהרות), הובאה בגמ' נדה (יז.) אמרו, השלג, חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו, למשקין מתטמא טומאת משקין. [ועיין בפירוש הרא"ש (פ"ג דטהרות מ"ב).]. והובא להלכה ברמב"ם (פ"א מהלכות טומאת אוכלין הלכה כב). ומאחר ולשלג תורת משקה, א"כ גם לגבי גלידה יש לחושבה כמשקה, ולכן גם לגבי ברכה אחרונה, אין לברך על הגלידה ברכת בורא נפשות רבות, מאחר ולא שתה רביעית בבת אחת, דכיון שדין משקה עליו לא שייך לחשוב שיעור זה בכזית. וכמ"ש האחרונים שאין אנו מברכים נפשות אחר שתיית התה או הקפה, מאחר ושוהים בשתייתם יותר משיעור רביעית בבת אחת. וכמ"ש כן ביד אהרן (סי' ר"ד בהגהות הטור אות יב), ובברכ"י (שם אות ה), ובבא"ח (פר' מסעי ה"ט). וכבר האריך בזה בשו"ת יבי"א ח"ה (סי' יח), ושכ"כ בספר מעשה רוקח (פרק כ מהלכות שביתת עשור), וכן העלה בשו"ת באר משה שהגלידה דינה כמשקים. וא"כ גם לענין אכילת הגלידה בתוך הסעודה, אין לברך עליה מאחר ויש לה דין כמשקה.

והן אמת שבשו"ת שבט הלוי ח"א (סי' רה, בחידושי הש"ע או"ח סי' קעד) כתב, שיש לברך על הגלידה קודם ברהמ"ז, וטועים אלה שאינן מברכים, אולם י"ל שמכיון שהשלג נידון כמשקים ולא כאוכלים שאף שנקרש לא מועילה מחשבתו לחושבו כאוכל, אלא רק כמשקה, ואף שהשבט הלוי יתכן שסובר שדין הגלידה כאוכלים, וכדעת הרב בצל החכמה ח"ג (סי' קטו), וכ"כ בשו"ת כוכבי יצחק ח"ב (סי' א אות י, ושם ר"ס יב) שדוקא בימיהם לא נחשב השלג לאוכלים, משא"כ בזה"ז שהגלידה י"ל דהוי כאוכלים. מ"מ סב"ל. ולא מהני ספק ספיקא בברכות. וכ"פ בשו"ת קנין תורה בהלכה ח"ד (סי' יט) שאין לברך על הגלידה בתוך הסעודה, דסב"ל. ושלא כמו שראה מאיזה חכמים שבירכו עליה שהכל, שה"ז דומה לקפה ותה שאין לברך עליהן בסוף הסעודה, שאף יין לא היה צריך לברך עליו בפה"ג בסעודה, אלא מפני שהוא חשוב שקובע ברכה לעצמו, משא"כ גלידה שאין בה חשיבות כזאת, לכן אין לברך עליה. ומי שרוצה להחמיר יאכל ממנה בתחלה וסוף עם פת. עכת"ד. וע"ע מ"ש בח"ב (סי' קח אות א).

ויש שכתבו לחלק בזה בין גלידה העשויה מחלב, שבזה א"צ לברך על הגלידה, [דחשיב כבא מחמת הסעודה מאחר והוא מזין, ודמי קצת לשותה גביע לבן בסוף הסעודה], לבין גלידה שאין בה תערובת של חלב. ועיין להרמב"ם שם שכתב, חלב שקרש וכו' חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, למשקין בטלה דעתו. ע"ש. ולפ"ז גם לענין ברכה אחרונה דין אוכל עליו כל זמן שהוא קרוש, ולכאורה יצטרך לברך עליו ברכה אחרונה, וגם אם אוכל הגלידה בתוך הסעודה יצטרך לברך שהכל, כדין אוכל הבא לקינוח סעודה.

ומרן אאמו"ר זיע"א אמר לי, כי לדעתו אין סברא לחלק בזה כלל, ורק יש לדון אם הגלידה חשיב כמשקה, והרי אין אנו מברכים על משקאות לפני ברהמ"ז. ודמי לשותה משקה קר מאד, ושותהו קימעא קימעא לרוב קרירותו, וה"ה בגלידה. וכן משמע מכמה דוכתי שגלידה אין לו דין אוכלים, הואיל ואינו לועס את הגלידה כדרך האוכלים. ואף בגלידה שיש בה תערובת חלב, יש לדון בה מצד זה דחשיב כמשקה, בפרט אם רוב התערובת הוא מים, דמסתבר דאזלי' בזה אחר הרוב כבכל דוכתא. ולכן עדיף יותר להניח את הגלידה ולאוכלה לאחר ברהמ"ז, ואז יברך לפניה ולא לאחריה. וע"י כך יצא מידי ספק. וכן השיב לי מרן אאמו"ר זיע"א, שאם בכל זאת אוכל הגלידה באמצע הסעודה, לא יברך על הגלידה. [או שיברך שהכל על מיני מתיקה ויפטור את הגלידה, דברכת שהכל על ממתקים פוטרת משקים, וכן ברכת שהכל על הגלידה (שלא בתוך הסעודה) פוטרת את המשקים, ודלא כמ"ש בשו"ת רבבות אפרים ח"א (סי' קנב), ובשו"ת באר משה ח"א (סי' יא).].

והנה כבוד הגאון המפו' כמוהר"ר שלום כהן שליט"א ראש ישיבת פורת יוסף, כתב לנו בזה"ל: ב"ה י"ח טבת תשנ"ב. לכבוד ידיד נפשי וחביבי, ידיו רב לו בפלפולא דאורייתא, הרב הגאון וכו' ר' יצחק יוסף שליט"א, ראש בית מדרש לדיינים חזו"ע. אחר דרישת שלומו וטובתו באהבה רבה וכו'. הנני בזה להביע את שמחתי הגדולה על המתנה החשובה "ילקוט יוסף" ח"ד על חלק מהלכות שבת ח"א, וכן על שאר החלקים הקודמים שקיבלתי, ותודה רבה לכבודו על שגרמת לי הנאה בזה. ובעיקר הדבר אני מביע בזה את התפעלותי הגדולה על ההיקף הגדול שיש בספרים הנז', ובסדר הנפלא המושקע בהם, ועל הכל שמח אני שהקב"ה זיכה את כבודו להיות דרופתקי דאורייתא להיות שקוע בעמלה של תורה ללמוד וללמד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ומידי פעם כאשר אני נפגש עם האבא מרן הראש"ל [זיע"א] אני מדבר אתו בשבח הספרים ילקו"י, ומביע בפניו את התפעלותי, וגם מדבריו נראה שיש לו נחת רוח גדולה מזה. ואין לי במה להחזיר לו תמורה על המתנה החשובה וההנאה הגדולה שאתה גורם לי, אלא בברכה היוצאת מן הלב, שיהי רצון שה' יזכהו לעוד כהנה וכהנה לשבת בשבת תחכמוני מתוך שקט ושלוה על התורה והעבודה, ושיפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. החותם מתוך ידידות והוקרה רבה, שלום כהן.

והעיר על מה שכתבנו בילקו"י הנ"ל, דלכאורה פשוט שאין אכילת הגלידה חשובה כשתיה, ומה שפטרו מלברך על השתיה באמצע הסעודה, היינו משום שהשתיה באה לצורך האכילה, להעביר המאכל, אבל בגלידה הבאה לקינוח סעודה, אף אי נימא דחשיב כמשקה, אין הגלידה באה להעביר את המאכל, אלא לקינוח סעודה בעלמא, וממילא צריך לברך על הגלידה.

והנה זה ברור שמצינו ברכת שהכל באמצע הסעודה, על דברים שאינם באים מחמת סעודה, וכמבואר בפירוש רש"י בברכות (לט.) הני תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ופרגיות וכו', וקפץ ובירך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו וכו', ואמר אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן. ופירש רש"י, ודברים הללו אין באין ללפת את הפת, אלא שלא מחמת הסעודה הן באין, דטעונין ברכה לפניהן, ואין הפת פוטרתן. ומבואר, דאף שהיו בתוך הסעודה, בירכו ברכת שהכל על דבר שלא בא מחמת הסעודה. ואמנם שתיה הרי היא באה לצורך האכילה, ושתיה בכלל אכילה, ולכן אין מברכים על השתיה באמצע הסעודה. וכמבואר בסוגיא ברכות (מא:) שאלו את בן זומא, מפני מה אמרו דברים הבאים מחמת סעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, אמר ליה הואיל והפת פוטרתן. א"ה יין נמי נפטריה. שאני יין דגורם ברכה לעצמה. ומשמע דדוקא על יין מברכים באמצע הסעודה, אבל לא על שאר משקין. וכ"ד רוה"פ, ומכללם, ר"ת, ר"י, תלמידי רבינו יונה, המרדכי, הסמ"ג, הגמ"י, הרשב"א, ועוד. לעומתם דעת הראב"ד ובה"ג, דמה שאמרו ביין גורם ברכה לעצמו היינו שאכילה דבר אחד ושתיה דבר אחד. וכמו שפת ראש לכל האוכלים, כך יין ראש לכל המשקין, ואם בירך על היין הגפן, פוטר כל משקין שלפניו. אבל אם אינו שותה יין בסעודה, צריך לברך על שאר משקין בסעודה. וכ"ד האו"ז, וכ"כ בשבולי הלקט בשם אחיו ר' בנימין.

ומרן בש"ע (סי' קעד סעיף ז') פסק, שאין מברכים על מים בסעודה. והביא דעת החולקים, וכתב, שהרוצה להסתלק מן הספק ישתה קודם הסעודה ויכוין לפטור מה שישתה באמצע הסעודה. ומשמע מדברי מרן שזו רק חומרא וחסידות לנהוג כן, אבל מעיקר הדין רשאי לכתחלה לשתות מים באמצע הסעודה בלא ברכה, משום דסב"ל. [ומכאן מוכיחים דדעת מרן דסב"ל אף לכתחלה, ולא שייך בזה איסור כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, דכל שלא חייבו אותו בברכה, ליכא לאיסור מעילה]. ועיין בט"ז (סי' קעד סק"י), ובמג"א (ס"ק יא) שכתבו, דהשותה יי"ש בתוך הסעודה, צריך לברך ברכת שהכל כמו על המים להי"א. וכ"פ החיי אדם (כלל מג סי' יא). וכתב, ונראה לי שה"ה כששותה קאווע שדעתו לעכל, ודינו כדין השותה יי"ש לאחר האכילה, שכוונתו רק לעכל, שצריך לברך עליו. וכ"ד הרב קש"ע. אולם במסגרת השלחן העיד שהמנהג שלא לברך על יי"ש ועל קפה באמצע הסעודה. גם בספר נימוקי או"ח (סי' קעד) כתב, דאותם המחמירים לתת אצל בעה"ב קפה בגמר הסעודה, שאין רוצים לשתותו קודם ברהמ"ז מפני ספק ברכות, א"צ להחמיר בזה, ויכולים לשתותו קודם ברהמ"ז לכתחלה בלי ברכה, כיון ששתו כבר יין בסעודה וברכו הגפן ויין פוטר כל מיני משקים, וגם ע"ז נתנו הקפה אחר הסעודה בשביל להוציא היין מהמוח, ואין לך קביעות גדול מזה ושייכות, והיין פוטרו.

וכתב בכה"ח (סי' קעד אות מ') דמ"ש בבתי כהונה שאם לא היה להם יין בתוך הסעודה מברך על הקפה, אין נוהגים כן אלא נוהגים לברך על מעט סוכר ומכוונים לפטור את הקפה.

גם בגנת ורדים כתב, דמה שנוהגים לשתות קפה אחר הסעודה כדי ליישב דעתו של אדם, אין לברך על הקפה, דחשיב כדברים הבאים מחמת סעודה. אלא שסיים, דאינו מוכרח, ונכון שיברך מתחלה על סוכר. ובערוה"ש (סי' קעד סעיף יד) כתב, שאין מברכים על קפה אחר הסעודה. ונמצא שאם יש ספק אם שתיית הקפה באה להעביר הצמאון, או להעביר טעם האכילה ע"י הקפה, מחמת הספק אין אנו מברכים על הקפה באמצע הסעודה. וה"ה גבי אכילת גלידה באמצע הסעודה. ואף דהכא י"ל שאכילת הגלידה באה לקינוח בעלמא, עכ"ז דעת מרן אאמו"ר זיע"א שיש להמנע מלברך עליה באמצע הסעודה. כי הנה מי שאכל בסעודה ושתה דיו, ובסוף הסעודה שותה לקינוח משקה קר מאד עם קרח [הנקרא ברד], ושותה ממנו קימעא קימעא, אטו נימא שיברך ע"ז שהכל, אחר שכבר שתה לרוייה והעביר את המאכל. זה ודאי אינו נראה, דסו"ס כבר נהגו הכל שלא לברך על משקה בתוך הסעודה, וכמו שהעיד על המנהג הרשב"א ז"ל. וממילא גם בגלידה אף שאינה באה להעביר המאכל, מ"מ מאחר ותורת משקה עליו הרי לא נהגו לברך על כל משקה בתוך הסעודה, ומה לי משקה הבא לקינוח סעודה ומה לי משקה הבא להעביר המאכל, ולא חילקו בזה. ולכן כתבנו שלא לברך על הגלידה. ואף שיש מקום לבעל דין לחלוק בזה, מ"מ מאחר ומצינו לכמה אחרונים שכתבו שלא לברך על הגלידה בתוך הסעודה, ובהם הרב באר משה, והרב קנין תורה בהלכה בח"ג (סי' צא), ובח"ד (סי' יט), ממילא שוא"ת עדיף. וע"ש [בקנין תורה עמוד כח] שהוסיף, שאף בגלידה הבאה לקינוח סעודה, אין לו לברך. והביא מ"ש בסי' קסח (סעיף ח') בלחמניות שבלילתן רכה ודקין מאד, דבתוך הסעודה הו"ל שלא מחמת הסעודה, שאין אוכלים אלא לתענוג להקל מכובד המאכל. [מג"א], טעונין ברכה לפניהם. וכתב עוד המג"א, כללא דמילתא, דבר הבא לקינוח כגון עוגות דקות ומיני מתיקה צריכין ברכה. אולם בדעת תורה שם הביא מספר החינוך (פר' עקב) דס"ל דהפת פוטרתן. וא"כ הוי סב"ל. ע"ש. וגם בספר מעשה נסים כדורי כתב, דעכ"פ בגלידה חלבית לא יברך, לפיכך סב"ל, ויאכל הגלידה אחר הסעודה, או בתוך הסעודה בלי ברכה. או שיברך שהכל על מעט סוכר, ויפטור את הגלידה. וכן השיב לי מרן אאמו"ר זיע"א.

ובשו"ת חמדת אברהם ח"ג (סי' י') העיר על דברינו, דמ"ש מסוכריה שלא בולעים, שבודאי שאע"פ כן מברכים עליה באמצע הסעודה, וא"כ גם גלךידה למרות שאין לועסים אותה יש לברך עליה באמצע הסעודה. ע"ש. אולם מה שכתבנו בילקו"י על גלידה שאין לועסים וכו', הכוונה היא דכיון שגלידה לא לועסים ממילא תורת משקה עליה, ולכן לא מברכים כמו שלא מברכים על משקה קר. אבל סוכריה אף שלא לועסים לא שייך שבגלל שלא לועסים יהיה תורת משקה על הסוכריה ולא יברכו עליה באמצע הסעודה, אלא זו הנאה שבאה בסעודה שלא מחמת סעודה ולכן מברכים, ומה הקשר בין סוכריה לגלידה שהיא מכשרת לקבל טומאה, וחם השמש ונמס, ורק הזמן גורם לעיכוב שיהיה נמס ודבר נוזלי, ושייך שפיר להסתפק בו אם חשיב בכלל שתיה או לא. ומכח ספק אין לברך על גלידה. שהרי אם ישתה אדם כל צורכו בסעודה, והעביר את המאכל בשתייתו, ואח"כ שותה קולה קר מאד מאד קימעא קימעא רק לתיאבון וקינוח סעודה, אטו נימא שיברך, וע"כ דלא פלוג רבנן, דאחר שנהגו שלא לברך על שתיה בסעודה, וכמו שהעיד הרשב"א שכן המנהג, ממילא לא שייך לחלק בין שתיה לתענוג וקינוח סעודה לשתיה להעביר האוכל. ולכן השותה ברד בסוף הסעודה לא יברך. ובגלידה יש ספק שמא היא כברד וכמו קולה קר מאד מאד, ששותה טיפה טיפה רק לתענוג. ולכן שוא"ת עדיף. ועיין בשו"ת יבי"א ח"ח (או"ח סי' כה אות ו') שכתב לענין האוכל שוקולד, ואינו לועס אותה בשיניו, אלא מוצץ וממחה אותה בפיו, אין לדונו כאוכל, כיון שלא לעס אותה בשיניו, ולכן אפי' אם אכל כזית ויותר אינו מברך ברכה אחרונה, ורק אם לעס אותה בשיניו, ואכל כזית בתוך כדי אכילת פרס, מברך ברכה אחרונה. והאוכל גלידה אפי' אכל כשיעור רביעית בתוך כדי אכילת פרס, אינו מברך ברכה אחרונה, שדינה כמשקים, לדעת כמה מאחרוני דורינו. וכמ"ש כן בשו"ת כפי אהרן אפשטיין (סי' לא), ושכ"כ בשו"ת הלכה למשה ניימן (סי' רמב). ועוד העירו לנו מדברי התוס' בב"ב (כ. ד"ה והמלח), שגרסו בגמ' שם, דאם חשב עליו למשקין מטמא טומאת משקין, ואם חשב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין. ע"כ. וכן גירסת המאירי והרשב"ץ בנדה (יז.), ועיין בהערות המו"ל שם. וכן גירסת הראב"ד, וכמו שהעיר בספר כוכבי יצחק ח"ב (סי' א' אות יא). ולכאורה ה"ה בגלידה דאם חושב עליה לאכילה אכילה מיקרי. אבל אם חושב על הגלידה להעביר המאכל כמו בשתיה, חשיב כשותה באמצע הסעודה שאינו מברך. וע"ע במתן בסתר [לבעל שבת של מי], ובערוך לנר, ובפתחי נדה על מס' נדה שם. ובמשנה למלך (פרק א' מהלכות טומאת אוכלין הלכה כב).

ואמנם לכאורה יש כאן ס"ס, דספק אם הגירסא בגמ' שלפנינו כרש"י והרמב"ם, או כהתוס' והראב"ד והמאירי והרשב"ץ, ואפי' את"ל כרש"י והרמב"ם שמא הלכה כהסוברים דאפי' בקפה ותה מברכים ברכה אחרונה. אלא שאין אומרים ס"ס בברכות. ועוד העירו מהתוספתא (פרק ב' דטהרות) חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו. וחזינן דה"ט דמיקרי משקה משום דבטלה דעתו אצל כל אדם, דכו"ע לשתייה שתו ליה.

והרא"ש (בפ"ב דטהרות מ"ב) כתב, תניא בתוספתא, השמן הקרוש לא אוכל ולא משקה, כיצד אמרו השמן תחלה לעולם וכו', אין דרך לאכול שמן קרוש, כמו שאוכלים רוטב או גריסים וחלב כשהם קרושים, הילכך אינו נקרא לא אוכל ולא משקה וטהור. ע"כ. ומוכח מדבריו דה"ט משום דאין דרך בני אדם לשתותו, הלא"ה אכילה מיקרי. וכ"כ בכוכבי יצחק.

וכ"כ הסטייפלר זצ"ל בתשובה שהובאה בספר מקור הברכה, דשאני התם בגמ' נדה משום דפקע מהם תורת משקה, ותורת אוכל לא נחית עליה לפי שאינם עומדים לאכלן כשהם קרושים. ואפי' חשב לאוכלן קרושים בטלה דעתו. משא"כ בגלידה דדרך העולם לאוכלה כשהיא קפואה. ע"כ.

וע"ע בסדר ברכת הנהנין להגר"ז (פ"ח אות ח') הובא בשו"ת בצל החכמה ח"ג (סי' קיד אות ח'), שכתב, דמשקה הנקרש עד שראוי לאכילה יצא מתורת משקה אפי' יש בו טופח ע"מ להטפיח. ע"כ.

ועוד, דאע"ג דחזינן דהוי קרוב להיות משקה יותר מאוכל, מ"מ אין הכרעה בזה, כיון דתלוי אם חישב למשקין, כי אז מטמא טומאת משקין. אבל אם לא חישב עליו למשקין, אינו מטמא טומאת משקין. וכן אם נטמא מקצתו לא נטמא כולו, ואילו היה משקין היה נטמא כולו וממילא ליכא לאוכוחי מידי מהתוספתא דהוי משקין. ועיין בערוה"ש (סי' רב אות ט') שכתב, דהוי כמאכל. וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ב (סי' ק'). וכ"ה בשו"ת שבט הלוי.

ואחד התלמידים הראני בספר הל"ב שפסק כדברי הרב ברכת ה' ח"ה (מכתבי תורה עמ' לט), שיש לברך על הגלידה בתוך הסעודה. אך כבר כתבנו בשם מרן אאמו"ר, שנהג בעצמו להניח את הגלידה רק לאחר ברהמ"ז, בין בחול בין בשבת. ובאמת שבשו"ת יבי"א במהדורא חדשה, נדפס מ"ש מרן אאמו"ר בגליונות בכתי"ק, וכתב להדיא שלא לברך על גלידה בתוך הסעודה. וראה בשארית יוסף ח"ג (עמ' רצט).

בברכת התורה,

 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא הרבנות הראשית לישראל

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • האם מותר להזמין קוסם לקעמפ? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם מותר להזמין קוסם למסיבה והאם מותר לראות קוסם?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏כ"א סיון התש"פ 

                                                          

ראיתי גליונות מהספר הנכבד "הרפואה המשלימה בהלכה" לאור איסורי התורה של דרכי האמורי, וגדרי מצוות "תמים תהיה", מעשה ידיו להתפאר של הרב הגאון מעוז ומגדול, כבוד שם תפארתו הרה"ג רבי דוד שלמה שור שליט"א.

המחבר השקיע עמל רב ויגיעה לברר נושאים אלה מהראשונים, גמר חיפוש מחיפוש, ונושא ונותן בהם באמונה, בשכל ישר ונבון, וזריז ונשכר לפתוח ספריהן של ראשונים כמלאכים. ומבין בתרי הספר ניכר עמל התורה של הרב המחבר, דבר שצריך לו התמדה ושכל ישר, וכביר מצאה ידו להקיף הלכות אלו, ואת הכל יפה עשה בעטו, עט סופר מהיר, מסודרים וערוכים בטוב טעם ודע. אשריו ואשרי יולדתו, תרב גדולתו, צנה וסוחרה אמתו, ולפעלא טבא אמינא, איישר חיליה לאורייתא.

ובעברי בין בתרי אמריו ראיתי שכתב דלבדיקת שריר או מטוטלת אין שייכות עם איסור אחיזת עיניים לשיטת הרמב"ם, כי איסור אחיזת עיניים הוא שלא לעשות בזריזות ידיים ובתחבולה דבר הנראה כשינוי בטבע הבריאה, שכשם שכישוף זה לשנות את טבע הבריאה, גם אחיזת עיניים הוא שעושה כאילו שהצליח לשנות איזה חפץ ממטה לנחש או כל כיוצא בזה שיש בו שינוי בטבע הבריאה.

אבל בבדיקת שריר או מטוטלת אין שום שינוי בטבע הבריאה, דמדובר בתנועה עדינה של השריר שמקבל ביטוי מודגש על ידי שהאדם אוחז משקולת המחוברת לחוט דק, שטבע המשקולת לנוע בקלות מכל תנועה קלה של השרירים, ואין כאן כל תנועה בכח זר או לא טבעי. וכמ"ש הרמב"ם שהוא נמצא בכל אדם, ובבחינת 'מזליה חזי'.

ואין לאסור דבר זה שמא הרואים עשויים לטעות כאילו החוט נע מאליו, ויש כאן מעשה שינוי בטבע הבריאה, שנראה שכמעט ואין מי שיטעה שהחוט והמשקולת נעים מעצמם בכח לא טבעי, וכנזכר.

ודבריו מסתברים ומתקבלים על הדעת, ואם המציאות כפי שהרב המחבר שליט"א בירר וליבן, אפשר להקל בדבר להשתמש בבדיקות אלו במקום הצורך, ואין בדבר איסור משום תמים תהיה עם ה' אלהיך.

ואצרף בזה מה שכתבנו בנידון באחרונה, [וחלק מהדברים מבוססים ע"ד מרן אאמו"ר זיע"א], אודות להטוטן וקוסם האם יש בזה איזה אופני היתר, שמסתמכים עליהם ציבור ירא ה', להזמין קוסם לאירועים שונים, כי בילקוט יוסף (שובע שמחות ח"א פי"ד סעיף יא) נתבאר שיש לאסור להזמין קוסם שעושה מעשה להטוטים באחיזת עינים על ידי קלות התנועה וזריזות מעשיו, אע"פ שאינו עושה שום פעולה של כישוף. שהוא איסור תורה, ואסור לעשות כן גם לצורך שמחת חתן וכלה.

דהנה בסנהדרין (סז.) תנן, המכשף, העושה מעשה, חייב. ולא האוחז את העינים. ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין קשואין, אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב. העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור. ובגמרא, אמר אביי, הלכות כשפים כהלכות שבת, יש מהן בסקילה, ויש מהן מותר לכתחלה כדר' חנינא ור' אושעיא דכל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עגלא תילתא ואכלי ליה. אמר רב אשי, חזינא לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה [מכשף היה, והיה מנפץ חוטמו בכח ומשליך חתיכות של מעילים]. א"ל רב לרבי חייא, לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסריה וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם. [נטל חרב וחתך הגמל לאיברים וקשקש לו בזוג ועמד על רגליו]. א"ל לבתר הכי דם ופרתא מי הואי [כלום נמצא שם לכלוך מן הדם והפרש של הגמל], אלא ההוא אחיזת עינים הוה. ובברייתא (סנהדרין סה:) ת"ר מעונן, ר"ש אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים זה האוחז את העינים. ופרש"י, שאוחז וסוגר עיני הבריות שמראה להם כאילו עושה דברים של פלא, והוא אינו עושה כלום.

וכתב הרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה לב) ולשון חכמים, מעונן, זה האוחז עינים, והוא מין גדול מן התחבולה מחובר אליו קלות התנועה ביד עד שתדמה לאנשים שיעשה ענינים שאין אמיתות להם, כמו שנראה אותם יעשו תמיד, יקחו חבל וישימוהו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש, וישליכו טבעת לאויר ואחר כך יוציאוהו מפי אדם אחד מן העומדים לפניו, ומה שידמה לזה מפעולות החרטומים המפורסמים אצל ההמון, כל פועל מהם אסור. והעושה כן יקרא אוחז עינים, והוא מין ממיני הכישוף, ומפני זה לוקה, והוא עם זה גונב דעת הבריות.

גם בספר החינוך (מצוה רנ) כתב, שהאוחז את העינים הוא על ידי תחבולה יחובר אליה קלות היד ועוצם מהירותה עד שיראה לבני אדם שעושה מעשה פלא, כמו שיעשו תמיד שיקחו כלי וישימוהו בכנף בגדיהם, ואחר כך יקחו חבל לעיני האנשים ויוציאוהו נחש, וכן ישליכו טבעת באויר ויוציאוה מפי אחד מן העומדים לפניהם וכיו"ב, והעושה כן נקרא מעונן ולוקה. ואף על פי שנאמר מעונן אצל מכשף בכתוב אחד, אינו מין כישוף ממש, שאילו היה מין כישוף הרי לאו דמכשף ניתן לאזהרת ב"ד ואין לוקין עליו. ע"ש.

גם הרדב"ז (סימן אלף תרצה) כתב, שהאוחז את העינים הוא מין ממיני התחבולה מצורף אליה קלות הידים, ויהיה טעם המצוה לפי דרכו, שישיבו אצל ההמון והנשים והנערים הדברים הנמנעים בתכלית המניעה לאפשריים, ויבואו לכפור במעשה הנסים ובעיקרי הדת. ע"כ.

והש"ך (סימן קעט ס"ק יז) הביא להלכה דברי הרמב"ם בספר המצוות, שגם באחיזת עינים שלא על ידי כישוף אלא על ידי קלות התנועה בידיו אסור. וכן כתב בספר בית לחם יהודה. וכיון שיש בזה איסור תורה ודאי שאין להקל בזה משום שמחת חתן וכלה.

וכ"כ הרב יד הקטנה (דף רעג) שהאוחז את העינים הרי זה בכלל מעונן ולוקה. כלומר, על דרך המשל המראה לבני אדם שאש גדולה מתלקחת יוצאת מפיו. ובאמת זה לא היה ולא נברא אלא שנדמה כן לבני אדם, וכן כל כיו"ב. ובודאי שהעושה כן הוא עושה שום מעשה לאחוז העינים שידמה לבני אדם כך, והוי לאו שיש בו מעשה וכו'. וכן אחיזת עינים שלא ע"י כישוף אלא רק ע"י תחבולות וקלות התנועה ביד, הרי זה גם כן אסור.

וכתב במנחת עני שם, שכן כתבו הב"ח והש"ך ושאר אחרונים. ועכ"פ איסורא דרבנן מיהא איכא. ותימה על רבנים מובהקים שיושבים בסעודות נישואין, ומראים לפניהם אחיזת עינים, ואין מהם מי שימחה על כך, ועוד שאפי' לרואים יש קצת איסור בדבר, על דרך מ"ש הרמב"ם לענין חובר חבר. ותימה עליהם שאינם מוחים. ואפשר שמשום שמחת חתן וכלה נוהגים להקל בזה. וצ"ע. ע"כ.

אולם לפי המבואר שהוא איסור תורה אין להקל בזה גם משום שמחת חתן וכלה, ודמי למה שהזהירו הפוסקים לענין איש המתחפש לאשה לצורך שמחת חתן וכלה, שאין לעבור על איסור דלא ילבש גבר שמלת אשה לצורך שמחת חתן וכלה. וה"ה בנ"ד.

גם בחכמת אדם (כלל פט סימן ו') הביא דברי הרמב"ם הנ"ל, וכתב, ומזה תראה שאותם בדחנים שעושים כדברים אלו בחתונות, עוברים בלאו דאורייתא, והמצוה לעשותם עובר על לפני עור, וכל מי שבידו למחות צריך למחות, וכל שכן שאסור להסתכל ולראותם. ע"כ. וכ"פ בקש"ע (סימן קמו), וכן כתב המהר"ם שיק. ולאפוקי ממה שכתב בספר יבין דעת בחי' ליו"ד דף קיט, שאם אינו עושה שום פעולה רק מטעה את הרואים, והוא אומר כן בפירוש, ואפ"ה אינם מרגישים, מותר, ועל זה סמכו הבדחנים בדורות הראשונים שהיו עושים מעשים זרים בשמחת חתן וכלה. ע"ש. אך העיקר להחמיר כדברי האחרונים הנ"ל. וראה בכ"ז בשו"ת יביע אומר ח"ה (יו"ד סי' יד), ובשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן סח). 

וראיתי לאחד ממחברי הזמן שהביא מדברי המאירי (סנהדרין סז.) שכתב, דדוקא מעשה כשפים אסור, אבל האוחז את העינים עד שנראה כעושה ואינו עושה, פטור אלא שמכין אותו מכת מרדות וכו'. וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים, כל שהוא נעשה בפעולה טבעית, אינן בכלל כשפים, אפילו ידעו לברוא בריות טובות שלא מזווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע, שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות, שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף. ודומה לזה אמרו, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ע"כ. ועל פי זה רצה להתיר לחזות במעשה הקוסם. אלא הרי הזכרנו לעיל דברי שאר הראשונים שאין דעתם כן, ולא חילקו כדברי המאירי.

ודעת הרדב"ז (ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' אלף תרצה, תקפה) דאחיזת עינים היא שעושה דברים זרים על דרך תחבולה או מהירות או קלות ידים, שנראה כאילו אחז את העינים, ובזה אין איסור תורה כלל, אלא שאסור משום גניבת-דעת הבריות. וע"ש שר"ל שבספרו חזר הרמב"ם ממש"כ בסהמ"צ שאחיזת עינים של מעונן היא ממיני הכישוף. והיוצא מדבריו שאם אומר להם שהוא עושה רק מעשה להטוטים יתכן שמותר.

ועפ"ד הרדב"ז כתב בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' נז) דבכה"ג שמגלה שעושה כן בדרך תחבולה וליכא גניבת דעת, שרי להרדב"ז. ויש לומר שגם להאוסרים ליכא בזה משום לא תעונן, או משום מראה"ע, כיון שאומר בפירוש שהוא מלומד להראות ענינים כאלו, ואין בזה אלא חכמה מסויימת לעשות כן, וכל אחד יכול להתלמד לעשותה, וליכא החשש שיטעו לומר שיש בזה כח עליון ויצא להם סיבה לכפור בעיקר כדברי החינוך הנ"ל. וז"ב. ע"כ.

ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן יג) כתב, שאם אומרים שעושים בדרך טבעי, וכן הוא ידוע ומפורסם, איני רואה בזה שום איסור. אבל עכ"פ להוראה למעשה לא בא לידי ענין זה, ולא שמעתי שבכאן עושין בדחנות בכלל. ובמקצת מקומות שנזדמן שהייתי על חתונות שהיה שם בדחן, לא נתעסקו בדברים כאלו. ולכן לא נשמע ממני זה אלא בלימוד ולא למעשה, אף שלא מסתפקנא בהלכה. ואם היה בא למעשה הייתי משתמטנא מפני כבוד רבותינו האוסרין. ואם לא היה אפשר להשתמט הייתי מורה דבדרך טבעי, וידוע ומפורסם שהוא דרך טבעי, שמותר. ומה שהוסיף כתר"ה דידוע שהרבה ילדים מתפעלים מזה, עד שחושבים שודאי יש לאדם זה כחות בלתי טבעיים, הפריז על המידה. אלא שילדים חושבים שאדם גדול הוא, ויש ודאי ילדים שחושבים שהרבה איכא כמוהו, ולא שייך שום חשש בזה.

וכיו"ב כתב בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן יג אות ה) דאחיזת עינים שאינה בכח כשפים, רק ע"י קלות התנועה ביד, אינה אסורה רק באינו עושה כלום ונדמה לרואה כאילו עשה, אבל עושה כאשר נדמה לעין אין בה איסורא. ומעשה תמהון הנעשה בעת שהחפץ מכוסה בינתיים לזמן מה מעין הרואה, אין בו איסור. ולמעשה צ"ע. ע"כ. וכן הביא בחשוקי חמד (סנהדרין סז:) בשם הגרי"ש אלישיב, שאמר שאף לשי' הרמב"ם והחינוך שאחיזת עיניים אסור, אם יראה לרואים באיזה אופן עושה הוא את מעשיו, שוב אין זה אחיזת עינים.

ואמנם בשו"ת שבט הלוי ח"ה (סימן קכט) נשאל אם מותר להניח לילדים לראות מעשה אחיזת עינים, באופן שלא יהי' מעשה אחיזת עינים ממש, רק להראות האיך העושים כך מרגילים עצמם לאחוז עינים ולומדים זה, והשיב, דלדידי פשיטא דאסור, ולא ידעתי שום צד היתר.

ואמנם ע' בילקו"י שהבאנו דיש אומרים שאם הקוסם מראה לכל הקהל בתחלה דרך והאופן שהוא עושה, ומוכיח להם שהכל הוא על ידי זריזות ידים, ואין כאן שום מעשה קוסמות, יש שיצדדו להתיר לשמחת חתן וכלה וכדו'. וע' בתשובות והנהגות (כרך א סימן תנה) שכתב, דלדינא נראה שבודאי איסור גמור כשלא מכירים, עכ"פ מפני מראית עין דכישוף, אבל אם מודיע מפורש שאין זה כישוף רק חכמה שכל אחד יכול ללמוד מותר, אבל חוששני שמא יראו האחיזת עינים ולא ישמעו מה שמפרש שאין זה כישוף, ולכן נראה להחמיר, ואין היתר אלא כשלמשחק פיתקא, גלוי ומפורסם בלשון המדוברת "אין זה בכישוף רק חכמה לבד" ואז נראה שאין איסור, אף דמיחזי ככישוף, ומ"מ אינו ראוי לן ולדכוותן לעסוק בדברים אשר לא שמענו מאבותינו נוהגין כן. ע"ש. הנה שצידד להקל במודיע מראש שזו זריזות ידים בעלמא.

וי"א דמה שאסר הרמב"ם הוא דוקא באוחז את העינים ומדמה בפני הרואים שעושה מעשה תמהון וכו' דבזה לוקה, אבל לא כתב זריזות ידים וקלות תנועה, והסתמכו על מ"ש בתפארת ישראל בפירוש המשניות (שם) שפירש משנתנו, המכשף העושה מעשה חייב, שעושה מעשים בכח הכשפים. ואוחז את העינים, שבכח כשפים והשבעות כחות הטומאה מראה לבריות כאילו עושה מעשה חדש אע"פ שבאמת לא עשה, זה פטור. אבל האוחז העינים שלא בכישוף, מותר לכתחלה. עכ"ל. וכ"כ בספר יבין דעת (בחידושיו ליו"ד דף קי"ט ע"ג) שאם אינו עושה שום פעולה רק מטעה את הרואים והוא אומר כן בפירוש, ואפ"ה אינם מרגישים, מותר. וסיים, וע"ז סמכו בדחנים בדורות האחרונים שהיו עושים מעשים זרים בשמחת חתן וכלה.

ואמנם ביביע אומר וביחוה דעת הנ"ל לא חילק בכל זה, ומבואר מדבריו שעל ידי ישראל אין להקל אף אם מראה להם דוגמא מאחיזת העינים שעושה.

ושוב יצא לאור חזון עובדיה ח"ג, ושם בסוף הספר כתב להקל באופן הנז' רק בקוסם גוי ולצורך שמחת ילדים חולים, או שמחת חתן וכלה. ועכ"פ לצורך פרנסה יש לעיין אם יכול לסמוך על הרב אלישיב כשמראה דוגמא על זריזות ידים. והרבה דברים הקילו לצורך פרנסה, כי להביא טרף לביתו בנפשו הדבר. ועד שימצא פרנסה אחרת יוכל לסמוך על הרב אלישיב, אבל יחפש בכל יום ובכל שעה פרנסה שהיא לכל הדעות.

וברכתי להרה"ג המחבר שליט"א שיה"ר וחפץ ה' בידו יצלח להגדיל תורה ולהאדירה, ויזכה לברך על המוגמר בקרב הימים בטוב ובנעימים, שובע שמחות וכל טוב.

 

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל 

ומח"ס ילקוט יוסף

 

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן

משלחן הראשון לציון • היכן מותר לגלח ואיך מותר להתגלח? / הרב יצחק יוסף


מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: היכן מותר לגלח ואיך מותר להתגלח?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏ט' תמוז תש"פ, 1344-2/פ'

לכבוד היקר והנעלה, שוקד באהלה של תורה, כש"ת הרב משה צור נ"י

שלום רב,

בדבר האיסור להקיף את כל הראש בתער הנני לבאר,

הנה הריב"ן (מכות כ.) כתב לגבי פאות הזקן: חמש פאות יש בזקן אחת למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ, ששם מתחלת הזקן, "וכל שלמעלה עד הצידעא בכלל פאת הראש היא". ומרן בב"י (יו"ד סי' קפא) דן לגבי שיעור רוחב הפאה, והביא דברי הריב"ן, ודברי הרמב"ם, וסיים, דכיון דספיקא דאורייתא היא, יש ליזהר מלגלח הצדעים מכנגד שער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ועל רוחב מקום זה לא תגע יד בתער או במספרים כעין תער. ע"כ.

ועפ"ז כתב מרן בש"ע (יו"ד סי' קפא ס"ט): שיעור הפאה מכנגד שער שעל פדחתו, ועד למטה מן האוזן, מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד.

וגם בלשון מרן בש"ע, יש להסתפק, האם הכונה עד החור שבאוזן [בתחלתו או בסופו], שזה עיקר האוזן, או שהכונה גם לבשר האוזן שמסביב, אך די גם מבלי התנוך, או עד מקום סיום חיבור האוזן לבשר. או"ד אף התנוך בכלל.

והנה בכמה ראשונים משמע שהשיעור הוא עד הנקב שבאוזן, וראה לשון המאירי (מכות יג.): "ולחי העליון הוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים". וע"ע מה שהביאו בזה באוצר מפרשי התלמוד (מכות כ:).

אמנם גם את"ל שמרן בש"ע נתכוין עד סוף בשר האוזן, אפשר שלא כתב כן אלא מצד חומרא מחמת ספק. וע' היטב בב"י שם.

ועוד שהרי מאידך תיכף אחר זה, בבדק הבית העתיק מרן לשון הריטב"א (מכות כא.) שכתב: בי פירקי רישא, הם במקום חיבור הראש והעינים, שהראש שתי חתיכות מקום השער חתיכה אחת, ומקום הפנים חתיכה אחת, ומתחברת בצד האוזן מלפניו זו עם זו, והיא, נקראת צידעא, כי שם סוף הראש מקום חיבור הפרקים. וחייב על הראש שתים, אחת בראש הצידעא מכאן ואחת בראש הצידעא מכאן, ולשון הכתוב לא תקיפו פאת ראשכם, הוא מה שאמרו בברייתא שישוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו, לפי שהשערות בצידעא הם בולטות כלפי הפנים למטה ממקום צמיחת השער שבראש לפניו במצחו ולאחריו באזניו, וכשאדם מגלח שערות של פאה זו עד שיהא מגלח כל היוצא חוץ ממקום צמיחת השערות שבמצחו ואחורי אזניו ויהיה הכל שוה, יראה מקום הצידעא עם אחורי האוזן ועם הפדחת שהוא המצח הכל חלק וישאר הראש בעיגול חלק מוקף עומד כבכוליאר, והשערות שבאותו הפרק, הם מה שיש בגופו של פרק זה, "כי היורדים למטה בחתיכת הפנים, אינם מכלל שום פאה, לא מפאת הראש שהרי אינם בראש ולא מפאת הזקן", שאינם מכלל שערות הזקן כלל. ע"כ.

ומשמע, שמסוף הצדעים ועד למטה מהאוזן אינו לא מפאת הראש ולא מפאת הזקן. ודלא כמשמעות לשון הריב"ן במשנה, שפאת הראש היא עד מקום שהלחי התחתון יוצא. וע' בש"ע ס"א.

ובשו"ת "אמרי יושר" (ח"ב סי' קפג) מפרש שהשיעור הוא עד סוף האוזן, מלבד התנוך הרך.

גם בענין מדידת העצם יש להסתפק, שעצם הלחי התחתון איננה ישרה וגם נמשכת באלכסון [ראה בציור המצורף], וצ"ע כיצד למדוד, ואם שיעור הפאה נמשך כפי מיקום העצם בקו אלכסוני.

וע' באורך בדרכי תשובה (סימן קפא אות יג) בתיאור מקום זה בשם ס' יד הקטנה (ח"ב מצוה נג בפ"ו מהל' ע"ז אות עג), וע"ש ששיעורו, עד למטה מן האוזן למקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, ושמשמע בב"י דכל שיעור זה באורך הוא מדאו'.

ובשו"ת ארץ צבי פרומר (סי' ג) כתב, ששיעור הפאות הוא עד למטה קצת מאמצע האוזן, ותמה על לשון הש"ע, ששיעור מקום הפאות עד למטה מן האוזן. שהרי בטור וב"י שם מתבאר שאין שום דעה להחמיר כל כך. ועוד, שמקום חיבור הלחי לצדעים, הוא לכ"ע בכלל פאות הזקן, ולמטה מן האוזן ליכא צדעים כלל. ע"כ. אמנם גם בדברי מרן יש לפרש כן.

ויש שהעירו בדברי מרן (סעיף ט' הנ"ל), שנקט, "מקום שלחי התחתון יוצא ומתפרד", ולכאו' משמע דזהו עד מקום לחי התחתון ולא לחי העליון. ולאידך הקשו סתירה בדברי מרן, שבש"ע שם סעיף א' כתב: פאות הראש הם שתים. סוף הראש הוא מקום חיבורו ללחי מימין ומשמאל. ע"כ. ומשמע בלחי העליון. ויש שכתבו לחלק בין מקום אורך הפאות לבין מקום רוחב הפאות, [שבסעיף א' מיירי לגבי מקום האורך, ובסעיף ט מיירי לגבי מקום הרוחב].

ויש בזה כמה שיטות בראשונים, שהצדעים (מקום חיבור הראש עם הפנים והלחיים) לכ"ע הם בכלל פאות הראש. ומתחת לצדעיים יש לחי העליון, וכלשון המאירי הנ"ל, שהוא צד הלחי שמן הפה ולמעלה, ומקום בליטתו הוא סמוך לאוזן כנגד הנקב מצד הפנים. ובזה יש ג' שיטות. א. בריב"ן הנ"ל משמע שפאת הראש היא עד מתחת האוזן, וכל מה שבלחי העליון הוא מכלל פאת הראש, ומתחת האוזן מתחיל פאת הזקן. ב. בריטב"א הנ"ל מבואר קולא, שהמקום שלמטה מן הצדעים עד מתחת האוזן איננו מפאת הראש ולא מפאת הזקן. ג. בהרבה ראשונים משמע שפאת הזקן מתחילה בסוף הצדעיים.

והרמב"ם (ע"ז פי"ב ה"ו) כתב בתו"ד, שפאת הראש מניחים אותה "בצדעים". ושם הלכה ז כתב, ה' פאות יש בזקן, לחי העליון, ולחי התחתון וכו'. ומבואר שלחי העליון בכלל פאת הזקן ולא בכלל פאת הראש. וכ"כ הסמ"ג (לאוין נח). ושם (לאוין נז) כתב, שהפיאות הם הצדעין, כדמחוי רב ששת בין פרקי רישא (מכות כא.). וכן לשן רש"י (שבועות ב:), פאה לשון סוף וקצה, מקום חיבור הגלגולת עם הלחי, והן מקום הצדעין. ופאת הזקן, שתים מכל צד, ב' צדעים. שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו. ע"כ.

והרא"ש (מכות פ"ג סי' ב) הביא מרבינו חננאל לגבי פאת הזקן, שמקום חיבור הלחי לצדעים, הוי פיאה, וכן מצד אחר, ושני גבולי השפה אחת מימין השפה ואחת משמאלו ושבולת הזקן מתחת הרי חמש. ורש"י פי' מקום חבור הסנטר לעצם ואחת מימין הסנטר ואחת בשמאל שבולת זקן באמצע הרי שלש וחיבור הצדעין מכאן ומכאן הרי חמש. וי"מ שעצם הלחי המחובר לצדעין הוא רחב ויש לו שתי פיאות הרי ד' פיאות במקום חבורן ואחת בשבולת הזקן. ובנגעים (פ"י מ"ט) תנן, איזהו הזקן מפרק של לחי עד פיקה של גרגרת. וירא שמים יצא ידי כולם ולא יעביר תער על כל זקנו. ע"כ.

וכמה אחרונים כתבו שמסתברא, שכל השיער שאינו צומח לקטן (או נשים), אינו חלק מן הפאות. והביאו לשון הב"ח (יו"ד סי' קפא) שהקטן שאין לו שער זקן צדעיו מלאים שער הראש. וכן כתבו בשם הגר"מ פיינשטיין, ושגם מרן מודה לזה, ולא כתב להניח שיער עד סוף האוזן, רק למי שגדל לו שיער שם בהיותו קטן, אבל אם בהיותו קטן גדל לו שיער רק עד למעלה מן העצם זה עצמו סוף פיאות הראש, ומה שגדל אח"כ לאחר בר מצוה, זה כבר 'זקן' ולא נכלל בכלל 'פיאות הראש'.

סוף דבר, שיש להסתפק בזה בדעת מרן, ובפרט לפי מה שהביא בבדק הבית דברי הריטב"א. ולענין הלכה, כבר כתב מרן בש"ע שלא יגע בו יד בכל מקום זה.

אלא שמעיקר הדין כאשר מתגלח במספרים או במכונה כשרה כדת וכדין, היה לנו לדון בכמה ספיקות להקל. א. שמא גם בפאת הראש אין איסור לגלח רק בתער ולא במספרים כעין תער. ב. שמא די שמשייר ארבעים שערות. ג. שמא מקום זה אינו מפאת הראש וכנזכר לעיל שתלוי במחלוקת הראשונים. ובפרט שספיקות אלו לא הוכרעו בהלכה, שמרן בש"ע (סי' קפא ס"ג) כתב "אינו חייב אלא בתער. ויש אוסרים במספרים כעין תער, ויש לחוש לדבריהם". וגם הספק אם די שמשייר ארבעים שערות, מבואר בב"י שלא הוכרע להלכה. והריטב"א (מכות כא.) ג"כ הביא דברי הרמב"ם בזה.

ומה ששאל בשיעור מספרייים כעין תער ולפי מה שנוהגים להתיר גילוח הזקן במספריים אפילו כעין תער – בזמן שחלק התחתון אינו חד לגילוח בלי עזרת העליון (יו"ד סי' קפא סעי' י' וברמ"א שם). יש לדון אם היתר זה אמור גם בגילוח שיש בו השחתה ממש כתער הואיל ועשוי בצורת מספריים, או שמא אין היתר מספריים אמור אלא בזמן שאינם משחיתים השערות עד עיקרן ושרשן כתער, אבל בזמן שמשחיתים, דין המספריים כדין התער ובשניהם אני קורא : ולא תשחית את פאת זקניך (ויקרא יט, כז).

ועיין בספר לקוטי הלכות (להחפץ חיים- מכות כא. בעין משפט ס"ק ז) שכתב בזה"ל: "והנה לפ"ז המאשינקע (המכונה) החדשה שמספרין בה שמגלחין כתער ממש ותולש השער לגמרי ולא נשאר מאומה, המספר בם את זקנו, לכאורה עובר על מה שכתוב ופאת זקנם לא יגלחו ושומר נפשו ירחק מזה מאד" עכ"ל.

וכך מוסרים בשם מרן הגאון החזון איש שדעתו היתה להחמיר בגילוח הזקן במכונות גילוח אפילו במכונות הישנות שהיו בזמנו, עיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' קיג בהערה שבסוף התשובה שם) שהחזו"א עשה נסיונות במכונות הגילוח, והיינו שליכלך ידיו בדיו וגילח במכונה במקום הדיו ונעשה נקי במקומות שונים ומזה הוכיח שמגלח השערות עד סמוך לבשר ממש והוי כתער עי"ש.

ובמנחת יצחק שם אסף הרבה מספרי מחברי זמנינו שדעתם נוטה לאיסור השימוש במכונות הגילוח בזמן שהן מחליקות כתער, והם: שו"ת חבלים בנעימים (ח"ד סי' כז), שערים מצויינים בהלכה (סי' קעא אות ג), זה השלחן (ח"ב יו"ד סי' קפא), שו"ת מנחם משיב (להג"ר מנדל קירשנבוים רב בפרנקפורט – ח"א סי' מג), שו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קלג וח"ג סי' לט), והמחבר עצמו מסיק לאיסור באופן זה שמחליק העור כתער ממש, וגם נוטה להחמיר ביותר מזה. עיי"ש.

ואמנם יש לדון להיתר מטעם שהמכונה אין שם תער עליה, ויש להוכיח כן מכח הסוגיא דנזיר מ-מא. ע"ש, ועיין בספר הר  צבי (להגרצ"פ פראנק בהגהות לטור יו"ד סי' קפא) שכתב בפשיטות להתיר גילוח הזקן במכונת חשמל מטעם דהוי מספריים כעין תער (וע"ש עוד שדן גם לענין פאות הראש ומסיק לאיסור).

אמנם לא ביאר בדבריו, אם דעתו להתיר גם באופן הנ"ל שמחליק העור לגמרי. אך בתשובה אחרת שנדפסה בשמו בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' קלג) כתב בזה"ל: "מה שנדפס בשמי לאסור מכונת חשמל אינו נכון, רק השבתי להשואלים אותי ע"ז, דהיכי שמתגלחים יצאו נקיים באופן שהבשר נעשה חלק לגמרי שלא נשאר עליהם שום רושם דגילוח כזה דין תער יש לו… ולכן אני אומר לכל שואל, שיזהר שלא להדק המכונה להבשר, דמתוך ההידוק יבוא לידי גילוח ממש, אבל כשאינו מהדק כל כך אז אינו בגדר פסיק רישיה שיבא לידי גילוח ושריא" עכ"ל. נתברר איפה מתשובה זו שאינו מתיר לגלח במכונה באופן שמחליק העור והיינו משום דאז דינו כתער ממש ולא כמספריים.

אולם מה שכתב להתיר לגלח בלא הידוק המכונה אל העור משום דבר שאין מתכוין מטעם דאף כשיהדק לפעמים אינו בגדר פסיק רישיה, צע"ג בזה, דנראה לכאורה דהוי בגדר פסיק רישיה שכמעט אי אפשר ליזהר בזה במציאות שלא יגלח לפחות שתי שערות בהידוק בכל חמש פאות הזקן (עיין בית יוסף סי' קפא בשם סמ"ג ועוד פוסקים שהחיוב בשתי שערות ועיין בקרן אורה נזיר מא, שיש להחמיר אפילו בשער אחד ע"ש), וגם איך אפשר למסור דבר זה לרבים העלולים לבא בקל לידי איסור דאורייתא וכמו שאמרו לענין הוצאה בשבת פחות פחות מד' אמות, שלא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלקים הסתר דבר (שבת קנג:), פן יבוא בקל לידי חיוב הוצאה מדאורייתא.

וכן יש לדון דהוי דבר המתכוין הואיל ומתכוין לפעולת הגילוח אלא שאינו מתכוין לאיסור שבה, שהרי אין צריך כוונת איסור אלא כוונת פעולה. ואולי יש לומר דמתכוין לפעולת גילוח לפעולת השחתה שזה נכנס בסוג פעולה אחרת, וכיוצא בדבר לענין לבישת כלאים שמתכוין ללבישה ולא להנאת חימום דהוי דבר שאין מתכוין (שבת כט:) אע"פ שהפעולה היא לבישה והיינו משום דלבישה בלא חימום הוי פעולה אחת, והנאת חימום, פעולה אחרת וצ"ע.

וגם לפי דבריו אמאי כתבו הפוסקים לאסור בגילוח הזקן במספריים כעין תער בזמן שחלקו התחתון חד מאוד מחשש שמא יבוא לגלח עם התחתון בלבד דהוי כתער (רמ"א יו"ד סי' קפא סעי' י בשם תה"ד) ולמה לא כתבו להתיר מטעם דהוי דבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישיה? אלא ע"כ צריך לומר או דהוי דבר המתכוין הואיל וכוונתו לפעולת גילוח כאמור לעיל, או דהוי קרוב לפסיק רישיה כמוש"כ בתה"ד סי' רצה דקשה מאוד להיות נזהר בדבר זה. (וצ"ע בזה בחת"ס או"ח סי' רנט בסוף התשובה שם) וכמש"כ במהרש"א שבת (קכ:) לענין פתיחת הדלת בפני המדורה דיש לאסור באופן זה. או משום שיש לגזור שמא יתכוין, כמש"כ בש"ע הגר"ז (או"ח סי' רעז, קונטרס אחרון ס"ק א) וא"כ מכ"ש שיש להחמיר מטעמים אלו במכונת גילוח שלא ע"י הידוק, מחשש שיבוא בקל לידי הידוק.

ויש להוסיף לזה מה שכתב לחדש בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב יו"ד סי' סד) דבתער ממש יש לאסור מדאורייתא גם בתוך כדי לכוף ראשו לעיקרו הואיל וראוי להשחית עד סמוך לבשר ע"ש. וא"כ לשיטה זו יש לאסור בנידון דידן גם בלא הידוק משום דעל פי הרוב נעשה הגילוח בתוך שיעור דכדי לכוף (שיעורו בכדי לגדל השער שבעה ימים אחרי התספורת כמבואר בנזיר לט). וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ט' חלק יורה דעה סימן י', שהאריך בטו"ט בענין הגילוח במכונה, והעלה שם, שכל איש שיכול לגדל זקנו או לתקנו במספרים שלא כעין תער, תבא עליו ברכה, אבל אלו שאינם יכולים, הן מפני סיבות של פרנסה, הן מפני שעלול לגרום הדבר לעורר מחלוקת בבית, ומגלחים זקנם במכונת גילוח חשמלית, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שיזהרו שלא להדק את המכונה אל עור הפנים, כדי שלא יעקר השיער משרשו. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר. עכ"ד.

סוף דבר, דמצינו לכמה אחרונים שצידדו בזה להיתר, וגם המנהג כן אצל יראי ה', ולכן אי אפשר וקשה מאד לאסור איסר בדבר שנתפשט היתרו כל כך, ומצינו לכמה מגדולי האחרונים שהתירו בזה, ובודאי שהמקילין יש להם סימוכין דקשוט בהלכה, אלא שאין להעביר את המכונה על הפנים הלוך ושוב חזק, אלא יש להקפיד לעשות זאת בעדינות יתר, ולא בחוזק. או לחילופין שיתגלח במכונת תספורת [פאטר], ונכון יותר היכא דאפשר להתגלח במשחה [משעי]. אך כל זה על צד החומרא ומצד ראוי ונכון, אך מעיקר הדין אי אפשר לנו לאסור מה שהכל נהגו בו היתר, ורק יש להזהיר שלא ללחוץ עם המכונה חזק הלוך ושוב על הפנים, וגם יורידו את הסכין הכפול. והמזהיר והנזהר בדבר זה שיש בו חששות דאורייתא, ירבה שלומם כנהר, ותבא עליהם ברכה. [ע"כ לשון המכתב].

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל

מגוון ספרים חדשים בחנות שלנו מורשת מרן שופס. רכשו כעת!

למוצרים נוספים לחצו כאן
העמוד הבא »