א. הטוחן בשבת חטים או שעורים וכיוצא בהם כשיעור גרוגרת [שהוא כשליש ביצה] חייב. וכן הדך תבלין במדוכה וכן השוחק סממנים במכתשת, הרי זה טוחן, וחייב. וכן המנסר עצים, כדי ליהנות בנסורת שלהם, והשף לשון של מתכת בפצירה, כדי להשתמש בעפר המתכת, כדרך שעושים צורפי הזהב, הרי זה תולדת מלאכת טוחן, וחייב. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שעח].
ב. וכן המבקע עצים בכלי לחתיכות דקות חייב. וכן המפרר רגבי עפר חייב משום טוחן. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפ].
ג. אסור לטחון בשבת גרגירי קפה בריחיים שלהם, [וכל שכן בריחיים הפועלים ע"י חשמל אף אם הוכנו ע"י שעון שבת וכדומה]. ויש אומרים שהטוחן קפה בריחיים שלהם חייב מן התורה משום טוחן. ויש חולקים ואוסרים טחינת הקפה בריחיים שלהם רק מדרבנן. [שבת ג' עמ' שפא].
ד. יש אומרים שהמחתך את הירק בסכין דק דק הרי זה תולדת טוחן וחייב. ורוב הפוסקים חולקים על זה וסוברים שאינו חייב אלא כשמחתך ירק שאינו ראוי לאוכלו כמות שהוא חי, וחותכו על דעת לבשלו, אבל ירקות הראויים לאוכלם כשהם חיים, וכן פירות ופת וכיוצא בהם, מותר לחתכם אפילו דק דק. וראוי להחמיר כסברא הראשונה הואיל והיא מחלוקת הפוסקים באיסור תורה. במה דברים אמורים כשמחתך את הירק על דעת לאוכלו לאחר זמן, או למחר, אבל אם מחתכו בסכין כדי לאוכלו "לאלתר" מותר. שלא אסרו חכמים על האדם לאכול מאכלו חתיכות קטנות או גדולות. וגם אם חותך בסכין דק דק לתת לאחרים לאכול מיד, או סמוך לסעודה, ואפילו לסוף הסעודה מותר. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שפב].
ה. ולכן מותר לחתוך ירקות הנאכלים כמות שהם חיים, ל"סאלאט", בסכין דק דק. כגון, עגבניות, מלפפונים, חזרת, וכדומה, בין לעצמו בין לאחרים, על דעת לאכול אותם לאלתר. ויש נוהגים ממדת חסידות לחתוך הירק של הסלט חתיכות גדולות קצת. ואף על פי שאין זה מן הדין, מכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפט].
ו. וכמה שיעור לאלתר? אם היה יושב בסעודה מותר לעשות סאלאט לצורך אותה סעודה, אפילו היא נמשכת שעות מספר. ואם עדיין אינו מיסב בסעודה, אין לעשות סאלאט אלא סמוך ממש לסעודה. לפיכך יש להזהר שלא לעשות סאלאט בשבת שחרית עד צאת האנשים מבית הכנסת ומוכנים לסעודה. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שפט].
ז. מותר לחתוך הירקות על דף עץ, אפילו אם על ידי הסכין נעשים חריצים בדף, ואפילו אם חותך את הירקות דק דק על העץ המיוחד לכך, יש להקל כשעושה כן לצורך סעודה לאלתר, דאכתי חשיב צורך אכילה לאלתר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שפט, ותצז].
ח. מי שחתך בצל וצנון ועגבניות דק דק שעה או שעתיים קודם הסעודה, אף-על-פי שבודאי לא טוב עשה בעמיו לעשות מעשה להקל נגד מרן השלחן ערוך שפסק שהעושה כן חייב משום טוחן, אלא-אם-כן עושה על מנת לאכול לאלתר, מכל מקום אין הירקות נאסרים משום כך, ובדיעבד מותר לאוכלם. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ].
ט. אם עשו סלט לצורך אותה סעודה ונשאר ממנו לסעודה אחרת, מותר לאכול מהסלט בשבת, שהרי אפילו אם חשב לחתוך העגבניות דק דק לצורך סעודה אחרת, נתבאר בסעיף הקודם שאנו מקילין ליהנות מהסלאט, כל שכן כאן שמחשבתו היתה להיתר, ומלאכת מחשבת אסרה תורה. ובלבד שלא יערים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצ].
י. מותר לפרר לחם בשבת, וכגון לפני התרנגולים, שאין טחינה אחר טחינה, והואיל וכבר נטחנה התבואה, ונעשית קמח, אלא שחזר וגיבלה ואפאה, אין בזה יותר דין טוחן. ויותר טוב לפרר לפניהם סמוך לאכילתם, וכמו שנתבאר לעיל, שלא נאסר טוחן באוכלים כשעושה לצורך אכילה לאלתר. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ].
יא. אסור לחתוך ירקות דק דק ולהניחם לפני העופות בשבת, ואם עושה כן על מנת ליתן לפני העופות לאלתר, יש להקל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצ, ותצז].
יב. מותר לחתוך בסכין בשר מבושל או צלי דק דק, אפילו שלא לצורך סעודה לאלתר, הואיל ואין גידולו מן הארץ, ויש אומרים שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, ובצירוף סברת הפוסקים שאין טחינה באוכלים הראויים כמות שהם, לכן יש להתיר. ואפילו מי שאינו יכול ללעסו בלי שיחתכנו מפני שהוא קשה, ועל ידי חתיכתו מתקנו לאכילה, מותר. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שצ].
יג. ומטעם זה מותר לחתוך גבינה בסכין דק דק, או למעך אותה במזלג, אפילו שלא לצורך סעודה לאלתר, ובלבד שיהיה לצורך השבת. מפני שאין הגבינה גידולי קרקע, ולא שייך בה דין טחינה, שאינה נוהגת אלא בגידולי קרקע, כגון ירקות וכיוצא בהם. ואף על פי שהמגבן חייב משום בונה (שבת צה.), אין בחיתוך הגבינה שום איסור משום סותר, שהואיל ולא שייך בגבינה סותר על מנת לבנות לא גזרו בה חכמים כלל. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שצא. שו"ת יביע אומר ח"י בהערות לרב פעלים ח"א או"ח סימן יט].
יד. אבל אסור לגרור גבינה במורג חרוץ בעל פיפיות [פומפיה], אפילו לצורך אכילה לאלתר, שלא התירו לטחון בכלי המיוחד לטחינה, שהרי זה כעובדין דחול. וכדין שחיקת תבלין במכתשת שאסורה בשבת. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצא].
טו. לפיכך אסור גם כן לגרור גזר או צנון בפומפיה בשבת אפילו על דעת לאוכלם לאלתר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצא].
טז. אולם מותר לקלף פירות וירקות במקלף המיוחד לכך. [וראה לעיל הל' בורר סע' סא].
יז. מותר להשתמש בשבת בסכין "מקצץ ביצים" שיש בו שורה של להבים המרוחקים זה מזה ומותקנים במסגרת, ועל ידי לחיצת הלהבים על הביצה, היא נחתכת לפרוסות דקות כמספר הלהבים. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצב].
יח. מותר לדוך פלפלין בשבת אפילו הרבה ביחד, ובלבד שידוכם בקתא של הסכין, וגם בתוך קערה, ולא בתוך המכתשת. והטעם להיתר זה, לפי שעושה שני שינויים: א. שאינו כותשם במכתשת. ב. שאינו טוחנם ביד המכתשת (עלי). לפיכך מותר לכתחלה. [ילקוט יוסף שבת ג' עמוד שצב].
יט. מה שיש נוהגים לדוך אגוזים ותמרים ביחד בשבת עד שנעשים כגוש אחד, אף אם עושים כן על מנת לאכול לאלתר אין להקל בזה. אולם אם עושים כן לצורך זקנים וילדים, או לצורך חולה, ועושים כן לאלתר ובשינוי, כגון בידית הסכין או ביד המכתשת בצדה הצר, שאין דרך לדוך כך בחול, אין בזה איסור. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצג, ובמהדורת תשס"ד עמוד תקא].
כ. אין כותשים מלח במדוך של עץ (וכל שכן במכתשת מתכת או אבן), אבל מרסק הוא את המלח ביד הסכין, וגם בתוך קערה, להצריך שני שינויים, וכנ"ל. וכן מותר לפרר את המלח בידיו. ודוקא במלח גס יש להחמיר להצריך שני שינויים, אבל מלח דק שנתבשל ונעשה פירורין מותר לחתכו בסכין דק דק, וכמו שחותך פת, ומכל מקום אסור לכותשו במכתשת. ודין סוכר כדין מלח הנ"ל. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצד].
כא. טבק הרחה שנתייבש ונעשה כעין רגבים מדובקים מותר לשוחקו ולפררו בראשי אצבעותיו, שאין טחינה אחר טחינה. [ילקו"י שבת כרך ג עמוד שצה].
כב. מותר לשפשף בשבת את בגדו מטיט שנפל על בגדו, ואף-על-פי שהטיט יבש וע"י שפשופו הוא מתפורר ונטחן עד אשר דק לעפר, אין בזה משום דין טוחן. ובלבד שלא ישפשף הבגד מבחוץ שנראה כמלבן הבגד, אלא משפשפו מבפנים. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצה].
כג. מותר לשחוק בראשי אצבעותיו שושנים והדסים יבשים, כדי להריח בהם מיד, וכדין אוכלים שמותר לחותכן דק על מנת לאכול לאלתר. ויש חולקים. והמקילים יש להם על-מה שיסמוכו. [ילקו"י שבת כרך ג' עמוד שצז].
כד. פלפלין שיש בהם ריח טוב, מותר לכתוש אותם בבגד, ואין לאסור בזה משום מוליד יחא, שכל שאינו מתכוין אף שהוא פסיק רישיה יש להתיר. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצז].
כה. מותר להטיל מי רגלים בשבת על גבי טיט או על גבי עפר תיחוח וחול, ואין לאסור בזה משום מגבל, כיון שאינו מתכוין לגבל העפר. ואפילו אם הוא פסיק רישיה, הואיל והוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, משום דקיימא לן כרבי יוסי בר יהודה שאינו חייב משום לישה עד שיגבל, הילכך מותר. והוא הדין שמותר למוהל לרקוק דם המציצה בשבת על גבי עפר בשבת, ואין בזה חשש גיבול, כיון דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן. [ילקוט יוסף שבת כרך ג' עמוד שצח].
