א. יום הכפורים לילו כיומו לכל דבר, אסור במלאכה ובאכילה ושתיה, ורחיצה וסיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המטה. אך אין חיוב כרת אלא על מלאכה, או על אכילה ושתיה. אבל שאר עינויים לדעת רוב הפוסקים אינם אלא מדרבנן. ולדעת הרמב"ם וסיעתו אסורים הם מן התורה, והעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים. [ילקו"י מועדים עמ' פז. חזון עובדיה ימים נוראים עמ' רעד. ודעת ר"ת, והאשכול, ורבינו יצחק בר שמואל, והריב"א, והרא"ש, והר"ן, והרשב"א, והריטב"א, והחינוך, וההשלמה, והמאורות, והמאירי, והסמ"ג, והסמ"ק, והמנהיג, ורבינו ירוחם, שכל שאר העינויים מדרבנן].
ב. כל מלאכה שחייבים עליה בשבת, חייבים עליה ביום הכפורים, וכל שבשבת פטור אבל אסור, גם ביום הכפורים הדין כן. אלא שההבדל ביניהם שהשבת בסקילה, ויום הכפורים בכרת. וכל איסורי שבות הנוהגים בשבת נוהגים ביום הכפורים, וכל מוקצה שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום הכפורים. ואפילו מוקצה שהחמירו בו יותר ביום טוב, אינו נוהג ביום הכפורים, דיום הכפורים חמיר טובא לאינשי ולא אתו לזלזולי ביה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד פט. חזון עובדיה ימים נוראים תשס"ה, עמוד רפב. ש"ע סי' תריא ס"ב].
