א. יקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה. ונוהגים שאחר שמברך המוציא שומט המצה השלישית מידו, ונשארת בידו העליונה עם הפרוסה, ומברך "על אכילת מצה". ובוצע מהשלימה העליונה ומן הפרוסה משתיהן ביחד, כזית מכל אחד, ויטבלם במלח, ויאכלם בהיסבה ביחד. ואם אינו יכול לאכול כשני זיתים ביחד, יאכל של המוציא תחלה שהיא השלימה העליונה, ואחר כך של אכילת מצה, שהיא הפרוסה, ובדיעבד אם אכל כזית אחד, בין מן השלימה בין מן הפרוסה יצא. ובמקום קצת צער די אף לכתחלה בכזית אחד בלבד. וכן אם בני ביתו מרובים, ואין מספיק לחלק לכל אחד מהם שתי כזיתים ממצות הסדר, יכול לתת להם [אחר שנגמרה חלוקת הפרוסה לשנים או שלשה מן המסובין] ממצה שמורה אחרת אשר מחוץ לשלחן, ואז די בכזית אחד בריוח לכל אחד, ואין הכרח לתת לכל אחד מהם שני כזיתים מן המצות שמורות אשר מחוץ לשלחן. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצז. חזון עובדיה על הלכות פסח עמ' קנז, ובמהדורת תשס"ג עמ' סה].

ב. מי שטעה ובירך על המצה, לאכול מצה, אין זה מעכב, אבל כבר נהגו לכתחלה לברך על אכילת מצה, ואין לשנות. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ל].

ג. מי שטעה ואכל מצה בלי ברכת "המוציא" וברכת על אכילת מצה, יצא ידי חובתו, ואין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. ומכל מקום אם יש לו עוד מצה, ראוי שיחזור לאכול עוד כזית עם ברכת המוציא, אבל לא יברך על אכילת מצה, ואפילו שח והפסיק בינתיים. ואם מה שלא בירך המוציא היה בשוגג ולא במזיד, יש להקל, ואין צריך לחזור ולאכול עוד כזית. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצח. חזון עובדיה חלק א' סימן כו. ודלא כהגר"ש קלוגר. ושם האריך בדין מצוה הבאה בעבירה בדרבנן. ועיין עוד בזה בשו"ת יביע אומר חלק א' סימן כח אות ז' והלאה. ובחזון עובדיה ח"א מהדורא בתרא כרך ב' עמ' שצח].

ד. שיעור הכזית, לדעת מרן השלחן ערוך הוא כשיעור של חצי ביצה, דהיינו תשעה דרהם, שהם עשרים ושבעה גרם. ולדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש הכזית הוא כשליש ביצה [דהיינו ששה דרהם, שהם שמונה עשרה גרם]. ולהלכה יש להחמיר כדעת מרן השלחן ערוך. ומצה אחת רגילה של מכונה בלאו הכי שוקלת כ-27 גרם. אולם זקן או חולה שאינם יכולים לאכול כזית מצה כשיעור חצי ביצה, יש להקל להם לאכול כשליש ביצה, בלא ברכה. ובכל השיעורים נהגו לשער במשקל, אף שמעיקר הדין הולכים אחר הנפח, מכל מקום כבר כתב בפתח הדביר שמאחר ואין הכל בקיאים לשער בנפח, לכן נהגו לשער במשקל, כי מן המשקל נדע בדרך כלל על הנפח. וכן כתבו עוד אחרונים. [שו"ת יחוה דעת ח"א סי' טז].

ה. יש לאכול בליל פסח לכל הפחות ד' כזיתים מצה, ומכל מקום זקן או חולה, די שיאכל כזית מצה בתחלה, בברכת על אכילת מצה, ואחריה כזית מרור. ולכורך יקח חתיכה קטנה של מצה, וחתיכה קטנה של מרור, ולאחר מכן יאכל כזית אפיקומן. [שו"ת חזון עובדיה א סי' מד].

ו. כשחל ליל פסח בשבת, אין צריך לאכול עוד כזית מצה, בשביל כבוד שבת. [ילקוט יוסף על המועדים עמוד שצח. ובספר הוד יוסף לרבינו יוסף חיים זיע"א כתב, שיש לאכול עוד כזית למצות אכילת שבת, שאין עושים מצוות חבילות חבילות. אך אין לזה הכרח, כיון שבמעשה אחד מתקיימים ב' המצוות, ובכה"ג לא שייך אין עושין מצוות חבילות חבילות. ועיין בשו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן ח].

ז. יש מי שאומר שצריך לאכול את ב' כזיתים, או כזית א' לכל הפחות, בבת אחת, אולם על פי הדין אין צריך להכניס לפיו בבת אחת שני כזיתים, ורשאי לאוכלם מעט מעט, כדרך אכילת הרשות, ובלבד שלא ישהה באכילת הכזית כשיעור כדי אכילת פרס, דהיינו שיעור אכילת כג' ביצים. והשיעור הוא משש דקות עד שבע דקות וחצי. וטוב להחמיר לסיים את אכילת הכזית בארבע דקות. והמחמירים להכניס שתי כזיתים לפה בבת אחת, חומרא יתירה היא, ופעמים שאף יש בזה חשש סכנה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' שצח. שו"ת חזון עובדיה ח"א כרך א' עמ' שסו. יחוה דעת ח"א סי' יז. חזון עובדיה הלכות פסח עמ' קנט. הליכות עולם ח"א עמ' ש].

ח. קיימא לן מצוות צריכות כוונה, ולכן יש לכוין קודם אכילתו לצאת ידי חובה של אכילת מצה. ומכל מקום אין צריך שיאמר בפה מלא שעושה לשם מצוה, אלא די בכוונה במחשבה בלבד. ובפרט במצוה שיש עליה ברכה, שהברכה מעוררת לכוונה, ואין לך כוונה גדולה מזו. ובדיעבד אם לא כיוון באכילתו, יצא. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' עמ' תקסד. וחזו"ע כל הל' פסח עמ' קנט].

ט. יש נוהגים לומר "לשם יחוד" קודם אכילת המצה והמרור, וכן לכל מצוה ומצוה, ואף על פי שהאומרם ומכוין לבו לשמים, בודאי שיש לו על מה לסמוך, אבל אין בזה שום סרך של חיוב כלל, אלא ממדת חסידות בלבד. ואם יודע שיכול לכוין לשם מצוה גם בלי אמירת ה"לשם יחוד" אינו צריך לאומרו.  [שו"ת  חזון  עובדיה חלק א' סימן כט. וחזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קנט. ושארית יוסף חלק א' עמוד קא. וראה עוד בילקו"י על הלכות ציצית סימן ח'].

י. מי שבירך על המצה בליל פסח, והתחיל לאכול, והתינוק טינף, מותר לו להמשיך ולאכול במקום המטונף, שמעיקר הדין מותר לקיים מצוה בלא ברכה במקום מטונף. אלא שלפי דברי הזוהר לכתחלה צריך להיות המקום שבו מקיים את המצוה נקי וטהור. [ילקוט יוסף על הלכות ציצית, מהדורת תשס"ד סימן ח' הערה יב. שו"ת יביע אומר ח"ו חלק יורה דעה סימן כט].

יא. צריך להסב לצד שמאל בעת אכילת המצה, ואם לא היסב, צריך לחזור ולאכול בהיסבה, אך לא יברך, אפילו אם הפסיק בשיחה בטלה בינתים. [חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קנט].

יב. אם אכל המצה בלי היסבה, אינו מועיל לחזור לאוכלה בהיסבה עם המרור, אלא יאכלנה שנית בהיסבה, בפני עצמה, ואחר כך שוב יקיים מצות כורך בהיסבה. [חזון עובדיה א' סי' מב].

יג.  אף  שהעיקר  להלכה  שאיטר  יד מסב בצד שמאל ככל אדם, מ"מ מי שנשתתקה ידו, או גידם ביד ימנית, יוכל להסב על צד ימין. ואם לא הסב כלל, יצא ידי חובתו. [חזון עובדיה א סי' טו].

יד. כבר נתבאר לעיל שמנהג הנשים הספרדיות להסב, ומכל מקום אשה שלא היסבה, יצאה ידי חובתה אפילו בכזית מצה של חובה, ואינה צריכה לחזור ולאכול בהיסבה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שפו. שו"ת חזון עובדיה סוף סימן יד].

טו. קודם שבעל הבית הבית יחלק מן המצות לכל בני הבית, יטעם תחלה קצת מן הכזית שנפרס מהשלימה העליונה בלי היסבה, ואחר כך יחלק לכל בני ביתו כדי שיאכלו מיד בהיסבה, ואחר שיסיים לחלק להם יאכל שני הכזיתים בהיסבה. ויש נוהגים להכין [קודם נטילת ידים] מן המצות שמחוץ לשלחן, כזית לכל אחד מהמסובים, כדי שלא תהיה שהייה והפסקה בין הברכות לאכילה. ונהרא נהרא ופשטיה. [שו"ת חזון עובדיה סימן כה עמוד שעא].

טז. לא ישיח עד שיאכל כזית מהמצה, ואם התחיל מעט באכילה, ואחר כך דיבר, אין צריך לחזור ולברך, כיון שהתחיל במצוה. ואפילו שח בעודו לועס חלק מהכזית ששם בפיו בראשונה, אין צריך לחזור ולברך, שהרי גם הלעיסה היא מגוף המצוה עצמה, כיון שלכתחלה צריך שיהיה טעם מצה בפיו. ולא דמי לתפילין של ראש, שאם דיבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מברך על תפילין של ראש, דזה מפני שהם ב' מצוות נפרדות, ולכן אם הפסיק בדיבור קודם שהניח תפילין של ראש, מברך עליהם, אחר שעשה הפסק. אבל כאן שהתחיל במצוה, אין לחזור ולברך. [ילקוט יוסף מועדים עמוד שצט, על פי שו"ת יביע אומר חלק ב' סימן טז אות יג. וחלק ה' חאו"ח סימן טז אות ו'. חזון עובדיה הלכות פסח תשס"ג עמ' סח].

יז. אם התחיל ללעוס וטעם בחיך מהמצה, ובתוך כך שמע ברכת על אכילת מצה, וכדומה, יענה אמן לכתחלה, אפילו שעדיין לא בלע. [ילקוט יוסף מועדים עמו' שצט. יביע אומר ח"ה סי' טז סק"ו].

יח. צריך ללעוס את המצה יפה, ואחר כך לבלוע. ובדיעבד אם בלע המצה בלי שילעס תחלה, יצא. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה הלכות פסח עמוד קנט, ובמהדורת תשס"ג עמן' סט].

יט. אסור לאכול עם המצה עוד מאכל אחר ביחד, דאתי רשות ומבטל למצוה. ואפילו ללפת בגבינה ושאר ליפתן, או לטבול בחומץ ומרק, שהוא דבר מועט, גם כן ראוי להחמיר. ובדיעבד אם טיבל בחומץ, יצא, שהטיבול הוא דבר מועט ובטל לגבי המצה. [ילקוט יוסף   מועדים עמוד ת' סעיף יט. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסא, ובמהדורת תשס"ג  עמוד  עא].

כ. מי שכרך את המצה במאכל כל שהוא, ובלעם בבת אחת, יוצא ידי חובת מצות מצה בדיעבד, שאין המאכל, אפילו הוא של רשות, חוצץ בין גרונו למצה. [שהרי בבליעה יורדים אל חדרי בטן כמות שהן, ממילא לא שייך ביטול]. [יביע אומר ח"ה סי' ה אות ג, חזו"ע על פסח עמ' קסא].

כא. מי שאינו בקו הבריאות, או זקן שקשה עליו לאכול כזית המצה לבדה, יכול לפורר המצה לפירורים דקים ולאוכלה. אך לא ידוך כקמח. וכן יכול לשרותה במים או ביין, או בשאר מי פירות, ולאוכלה. ומותר לעשות כן אף לכתחלה. אבל לא ישרה את המצה בתוכם, רק יטבל ויאכל. [עיין ברכי יוסף סימן תסא. ושו"ת בנין ציון סימן כט. ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'].

כב. מי שהוא זקן או חולה שאינו יכול לאכול המצה גם אם מטבל אותה במים וכדומה, מותר לו לטבל בתבשיל מועט. [מאירי ורבינו מנוח]. ולכתחלה עדיף שהתבשיל לא יהיה חם שהיד סולדת בו. אך במקום צורך מותר אפילו היד סולדת בו. ובליל סוכות מעיקר הדין אין צריך להחמיר לאכול כזית פת לבדה, ומכל מקום גם בליל סוכות נכון לחוש להחמיר בזה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לד, עמוד תרמח. ובהלכות פסח מהדו"ק עמוד קסב. ובמהדורת תשס"ג עמוד עב].

כג. רשאים לאכול מהמצה בפני עצמה אף יותר משיעור חיוב אכילת מצה, ולא אמרינן בזה דאתי רשות ומבטל למצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עא].

כד. צריך שיאכל כזית מצה בריוח, כדי שיהיה כזית בתוך מעיו, חוץ ממה שנשאר בתוך פיו בין השיניים והחניכיים. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עג].

כה. אם כרך את המצה בסיב וכדומה, ובלעה, לא יצא, שאין דרך אכילה בכך. [הר"ן]. ולכן צריך לאכול את הכזית מצה כדרך אכילתו, ואם אכלו שלא כדרך אכילתו, כגון שהיה חם הרבה עד שגרונו נכוה ממנו, או שעירב בו דבר מר ואכלו, לא יצא. וצריך לחזור ולאכול, אולם לא יברך שנית, אף אם דיבר דברים בטלים בינתים. דספק ברכות להקל. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קס, ובמהדורת תשס"ג עמוד ע'].

כו. אין יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, ולכן אין לשרות או לטבל המצה במרק בכלי ראשון שהיד סולדת בו. ואם אין היד סולדת בו מותר. וחולה או זקן שקשה לו לאכול המצה לבדה, רשאי לטבל המצה בתוך צלחת מרק, או בתוך כוס קפה ותה חמים, כמבואר לעיל סעיף כב. [שו"ת חזון עובדיה סימן לד].

כז. מצה שנכבשה במים מעת לעת, יוצאים בה ידי חובה של אכילת מצה בליל פסח, אף לכתחלה, כיון שיש בה טעם מצה, ולא דמי למצה מבושלת שאין בה טעם מצה. והוא שלא נימוחה, ובפרט למי שאין לו שיניים, ומצטער כשאוכל מצה יבשה, אבל מצה השרויה ביין ובמי פירות או בתבשיל אין יוצאים בה ידי חובה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. שו"ת חזון
עובדיה סי' לד. חזון עובדיה הלכות פסח מהדו"ק עמ' קסא בהערה, ובמהדורת תשס"ג עמ' עב].

כח. מי שהרופאים קובעים שאכילת המצה מזיקה לבריאותו ועלולה להביאו לידי חולי, אפילו אין בו סכנה, לא יאכל מצה כלל, והוא הדין באכילת מרור. ואם רצה להחמיר על עצמו, על כל פנים לא יברך על אכילת מצה. ואם הרופאים הסכימו שיאכל מעט מצה, ראוי לו להחמיר לאכול חצי שיעור, או לאכול שיעור שמונה עשרה גרם של מצה ומרור. ואם אי אפשר לו גם בזה, יאכל כל שהוא [באופן שאז לא יפול למשכב], אך לא יברך על חצי שיעור. ואם הרופאים מסתפקים בדבר אם יחלה ויפול למשכב מחמת אכילת המצה, יאכל כזית מצה בברכה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וברור מאד שכל זה באופן שאין חשש סכנה כלל, אבל במקום חשש סכנה, אפילו אם הרופאים מסופקים בדבר, אסור לו להכניס עצמו במקום חשש סכנה. ואם עבר ואכל בברכה, מלבד דברכתו הויא לבטלה, אלא גם עצם המצוה יש בה משום מצוה הבאה בעבירה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד ת'. חזון עובדיה חלק א' סימנים ד', לג, לח, מב, מד. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק י' בהערות לרב פעלים חלק ג' או"ח סי' לב].

כט. מי שהוא רגיש לאכילת דגן של חטה, ויוכל להביאו לידי חולי, יכול לקיים מצות אכילת מצה בדגן של שבולת שועל, שאף שיבולת שועל מין דגן הוא, כדאיתא במשנה (פסחים לה.) וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן תנג ס"א). ואף דלכתחלה יש לצאת ידי חובה בדגן של חטים, במקום חולי בודאי שיש ליקח מכל מין דגן אחר שאפשר לקיים בו המצוה. [חזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עו].

ל. אם הקדים ואכל המצה והמרור כרוכים יחד, קודם שאכל המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו, לא יצא ידי חובת מצה ולא ידי חובת מרור, וצריך לחזור ולאכול המצה בפני עצמה והמרור בפני עצמו. ואם שח בינתיים צריך גם לחזור ולברך, ואם לא שח אין צריך לחזור ולברך, שאין אכילת הכריכה נחשבת הפסק. [שו"ת חזון עובדיה סימן מב עמוד תשנח].

לא. המצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, צריכה להיות שמורה משעת קצירה. ומכל מקום בשעת הדחק כשאין אפשרות להשיג מצה שמורה משעת קצירה, יוצאים ידי חובה גם במצה השמורה משעת טחינה או לישה, ומברכים עליה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. יחוה דעת ח"ג סימן כו. חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד ריח].

לב. יש להשתדל לקחת למצת מצוה של לילה הראשון מצה שנעשית בעבודת יד הלישה והאפייה בתנור, ונעשית בידי אנשים יראים הבקיאים בהלכה, כדי לצאת בה ידי חובת מצה בלילה הראשון לכל הדיעות. ומכל מקום בשעת הדחק שאינו מוצא מצה של עבודת יד, יוצאים ידי חובה במצה שנעשית על ידי מכונה חשמלית, באופן שלחיצת הכפתור להפעלת המכונה נעשית בידי ישראל שאומר "לשם מצת מצוה". ואף מברך עליה. וביתר ימי החג, גם מי שמקפיד לאכול רק מצה שמורה, רשאי לאכול מצה שמורה של מכונה, הכשרה לפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. שו"ת יביע אומר ח"ב סי' כב סקי"א. וח"ד סי' כ' סק"ט. יחוה דעת חלק א' סימן יד. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד רכא, ובמהדורת תשס"ג עמוד עח].

לג. מצות שמורות שנתערבה בהן מצה שאינה שמורה, ונתבטלו, ראוי להחמיר שלא לצאת בהם ידי חובת אכילת מצה בליל פסח. וכן חטים שבא על מקצתן קודם הפסח מטר וכדומה, ונתערבו בחטים אחרות, ונתבטלו, ואפו מחטים אלה מצות מצוה, ראוי להחמיר שלא לצאת בזה ידי חובה. אולם כשאין לו מצה אחרת, בדיעבד יוצא ידי חובתו במצות אלה, אחר שהמצה שאינה שמורה נתבטלה ברוב, ויסמוך על הסוברים שגם במצות עשה אמרינן ביטול ברוב.  [שו"ת חזון עובדיה ח"א עמוד שט. יבי"א חלק ג' סימן כה. חלק ה חיו"ד סימן ח חיו"ד. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קסד סק"י].

לד. ככר מצה שנתחמצה, (כגון שלשו אותה במים שלא לנו) שנתערבה קודם האפייה עם שאר ככרות כשרים, יש להתיר, ואין לאסור מטעם דהוי ככרות של בעל הבית שאפילו באלף לא בטיל, שזהו דוקא בכיכרות אפויות, אבל אם נתערבו קודם אפייה אין לו חשיבות, ומותר. [יביע אומר חלק ט' חאו"ח סימן מד, וסימן פ' אות ו].

לה. אכילת המצה והמרור צריכה להיות בלילה אחר צאת הכוכבים, ואם אכלם בבין השמשות צריך לחזור ולאוכלם בלילה, ומכל מקום לא יברך שנית על אכילתו, שספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה סוף סימן כג בהערה].

לו. זמן אכילת מצה ומרור לכתחלה עד חצות הלילה, ואם נתעכב עד אחר חצות, יאכל המצה והמרור  בלי  ברכת  המצוות, ואם עבר כל הלילה אין לו תשלומין. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תא. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסו. ובמהדורת תשס"ג עמוד פא].

לז. מי שאין לו שום אפשרות להשיג כזית מצה, ויש לו רק חצי שיעור של מצה, יש לו להחמיר ולאכול מה שיש לו, ואף על פי שיש אומרים שאינו מקיים מצות מצה באכילת "חצי שיעור", מכל מקום נכון שיאכל מה שיש לו, אבל לא יברך עליו, שיש אומרים שאין שום מצוה באכילת חצי שיעור, וספק ברכות להקל. [שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן כח. ועיין בשו"ת כתב סופר סימן צו, ובשו"ת חלקת יואב חיו"ד סימן ט', ובשו"ת רב פעלים חלק ג' סימן לב].

לח. חולה שאינו יכול לאכול מרור, או מצה, אלא פחות משיעור כזית, אין לו ללמוד ברמב"ם הלכות סדר פסח, כדי שכשיגיע לברכת מרור יאמרנה בשם ומלכות, שאין להזכיר אזכרות  שבמטבע  הברכות  שהובאו  בפוסקים,  אלא  בכינוי השם. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לח. שו"ת יביע אומר חלק ו' סימן לח סק"ב].

לט. מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, ולחבירו אין מצה כלל, הדבר פשוט שאין לו לחלק את הכזית לשנים, והוא יאכל חצי וחבירו יאכל חצי, שהסכמת רוב האחרונים שאין שום  מצוה בחצי שיעור, [ומה שכתבנו לעיל שאם יש לו רק חצי כזית של מצה, שיאכל חצי שיעור, היינו לצאת ידי חובת הסוברים שיש מצוה על כל פנים בחצי שיעור, כמו שיש איסור בלאו תעשה בחצי שיעור. אבל רוב הפוסקים אינם סוברים כן, ולכן לכתחלה אין לו לעשות כן ולאכול חצי כזית, וליתן לחבירו חצי כזית, שהרי בזה מבטל מעליו מצות מצה לדעת רוב הפוסקים].

מ. מי שאין לו אלא כזית מצה אחת, והוא מיסב יחד עם רבו שהוא גדול מישראל שאין לו מצה כלל, אינו רשאי לתת כזית המצה שלו לרבו, כדי שהוא יקיים המצוה ויבטל מעליו מצות אכילת מצה, שהדבר נחשב לזלזול במצוה וכפורק מעליו עול מצוות. [ילקוט יוסף מועדים עמו' תב. שו"ת חזון עובדיה ח"א סי' מז].

מא. שנים שאין להם אלא כזית אחד של מצה בשותפות [כגון ששניהם הגביהו את כזית המצה ביחד, שכל אחד מהם זכה בחצי כזית]. ואם יגבר האחד על חבירו ויקח חלקו וחלק חבירו, נמצא שאוכל מצה גזולה ואין יוצאים בה ידי חובה, ואם יאכל כל אחד חלקו לא קיימו שום מצוה, נראה שאם ירצה  האחד  לוותר  לחבירו  רשאי,  ויש  לו חלק  במצוה אצל הקב"ה, שזיכה את חבירו בכזית שלם, ואם אין אחד רוצה לוותר לחבירו יש להם להפיל גורלות בהסכמה מלאה, ומי שיפול עליו הגורל יזכה בכל השיעור. ויש גם לשני זכות במה שזיכה את חבירו לקיים המצוה כהלכתה כמו יששכר וזבולון, כי בלעדיו לא היתה המצוה מתקיימת בשלימותה. והוא הדין לשנים שיש לפניהם כזית אחד של מצה ועודנו הפקר, שעדיף שיסכימו לעשות על פי גורל, אבל אם קדם וזכה אחד מהם בכזית, עליו לקיים המצוה בשלימותה, ולא יחלק את הכזית לשנים. [חזון עובדיה הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמ' עה].

מב. מי שיש לו שני כזיתים, ולחבירו אין אפילו כזית אחת, מצוה שיאכל הוא כזית מצה, ויוותר על כזית אפיקומן, ויתן לחבירו כזית אחת. ובכך כל אחד יזכה בברכת על אכילת מצה, ובקיום מצוה מן התורה. וינהגו כמו שפסק מרן בשלחן ערוך (בסימן תפב): מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו מברך על אכילת מצה, ואוכל אותו הכזית ואינו טועם אחריו כלום. ואם יש לפניו שני אנשים, וכל אחד מהם מבקש ליתן לו הכזית לקיים המצוה, לא יחלקהו לשנים, אלא יתן כל הכזית לאחד מהם, ויוכל ליתן למי שגדול בחכמה ובמעשים וכיוצא בזה. או שיטיל גורל ביניהם. [חזון עובדיה חלק א' סימן מז. ובחזון עובדיה על הלכות פסח מהדורת תשס"ג עמוד עה].

מג. מי שיש לו שני כזיתים מצה, והוא בחוץ לארץ, יאכל כזית אחד בלבד בלילה הראשון של פסח, וישאיר הכזית השני בשביל הסדר של הלילה השני של פסח.[שו"ת חזון עובדיה סי' מז].

מד. מי שהיה בדעתו לאכול כזית מצה ומרור, ובירך עליהם, ולאחר שאכל חצי שיעור נאנס ולא יכל להמשיך באכילתו כלל, לא חשיבא ברכתו שבירך על אכילת מצה, לברכה לבטלה, מאחר שבעת שבירך דעתו היה לאכול כזית. [ילקוט יוסף על הלכות ברכות, הלכות נטילת ידים, עמוד טז, על פי דברי הריטב"א בחולין קו. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חלק יורה דעה סימן כו אות א'].

מה. מותר לשקול את המצה בליל פסח עצמו, כדי לדעת אם יש בה כשיעור הצריך לו, וכן במרור, ואף במאזנים פרטיים שמשתמשים בהם בבית, השוקלים על ידי מחוג, יש להקל, הואיל והוא משקל מצוה. ובלבד שיהיו בלי בטרייה. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת יחוה דעת חלק א' סימן טז].

מו. טוב לחוש לכתחלה ולשלם קודם הפסח דמי המצה, שיוצא בה ידי חובתו בליל פסח. אבל מעיקר הדין אין בזה חיוב, אלא יכולים לפרוע את דמי המצה גם לאחר הפסח. [ילקוט יוסף מועדים עמ' תב. חזון עובדיה על הלכות פסח מהדו"ק עמוד קסח אות יב בהערה. ובמהדורת תשס"ג עמ' פח].

מז. כשחל פסח בשבת, לא גזרו שמא יעביר את המצה ד' אמות ברשות הרבים, מכמה טעמים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. שו"ת חזון עובדיה חלק א' סימן לא].

מח. מותר לאכול מצה עשירה בליל פסח, אלא שאין יוצאים בה ידי חובת מצה, ולא גזרינן בזה שמא יאכל ממנה למצת מצוה. ולכן מותר למי שהוא בכור ומתענה בערב פסח, לאכול פחות מכביצה ממצה עשירה אחר הקידוש, כדי שיוכל לומר את ההגדה כראוי ולספר ביציאת מצרים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד תב. חזון עובדיה על הלכות פסח עמוד קלד בהערה].

מט.  מי  שזמן  לידתו  חל  בליל  הסדר,  בשנה שנעשה בר מצוה, אין צריך להמתין מלאכול מצה עד שתגיע שעת הלידה, כיון שמשעת צאת הכוכבים כבר נעשה לחייב במצוות. ומכל מקום המחמיר לאכול עוד כזית מצה, אחר שעת לידתו, [קודם חצות לילה] תבוא עליו ברכה. אך לא יעשה הקידוש, ושאר מצוות הסדר, לפני צאת הכוכבים. [ילקוט יוסף מועדים מוד צג, על פי שו"ת יביע אומר חלק ג חלק אורח חיים סימן כז].