א. בימים שאין אומרים בהם תחנונים ונפילת אפים המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח שאין אומרים בהם מזמור "יענך ה' ביום צרה", וכן אין אומרים בהם מזמור "תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני", הואיל ונאמר בו "ביום צרתי אקראך", ואין ראוי להזכיר יום צרה בימים שאין בהם תחנונים ונפילת אפים. וגם כשיש חתן או אחד מבעלי ברית בבית הכנסת, ואין אומרים וידוי, אין אומרים גם מזמור יענך ה' ביום צרה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רלז. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה א עמוד תלז].
ב. צריך ליזהר לומר קדושת ובא לציון בכוונה, שאמרו חכמים, מיום שחרב בית המקדש העולם עומד על קדושת ובא לציון. ומתרגמין קדושת ובא לציון, כדי שהכל יבינו הקדושה. ונהגו שהשליח צבור אומר התרגום בלחש. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמב. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ב, עמוד תלט].
ג. כשצריכים להכריז בצבור על איזה דבר, כגון שיעור תורה וכדומה, יש להכריז קודם אשרי, ולא להפסיק בין אשרי ללמנצח. וכל שכן בשעה שהצבור אומרים אשרי או ובא לציון, כדי שלא תתבטל כוונת הצבור. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמג. ילקוט יוסף מהדורת תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ג].
ד. אף על פי שהלכה רווחת שכל דבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה, מכל מקום הקדושה שאומרים באמצע "ובא לציון גואל", הנקראת "קדושה דסידרא", מותר ליחיד לאומרה, ואפילו בלא טעמי המקרא, אלא שטוב ונכון שיחיד יאמרנה עם טעמי המקרא, לצאת ידי חובת כל הפוסקים. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמג. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ד עמוד תמ].
ה. מנהגינו לישב בעת אמירת קדושת ובא לציון בשחרית, וכן במנחה של שבת, וכן ב"ואתה קדוש" שאומרים במוצאי שבת. וכן ראוי לנהוג. [ילקו"י, תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קלב הערה ה, עמו' תמא].
ו. נכון שלא לצאת מבית הכנסת קודם קדושת ובא לציון, לכל הפחות, דכיון שהעולם מתקיים על זה צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולכתחלה לא יצא מבית הכנסת עד סיום התפלה כולה. ונהגו העולם שלא לחלוץ תפילין עד אחר קדושת ובא לציון. אך אם חולץ של רש"י ומניח רבינו תם, שפיר דמי לקרוא בהם קדושת ובא לציון. [שאר"י ח"ג עמוד רמג. ילקו"י, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ו, עמוד תמב].
ז. קודם הוצאת הספר תורה בשני וחמישי אומרים חצי קדיש, ולאחר אשרי ובא לציון אומרים קדיש תתקבל. וביום שיש בו מוסף אומרים קדיש תתקבל מיד אחר החזרה, קודם קריאת התורה. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמג. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ז, עמוד תמג].
ח. שליח צבור שטעה ואמר קדיש תתקבל קודם אשרי ובא לציון, יחזור ויאמר קדיש תתקבל פעם שנית, לאחר ובא לציון. [שארית יוסף ח"ג עמוד רמג. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סי' קלב הערה ח].
ט. במקום שנוהגים להקל שאחד אומר החזרה ואחר אומר קדיש תתקבל, יש להעלים מהם עין, על פי דברי הרב עיקרי הד"ט בשם הרב פחד יצחק שהתיר מטעם שאומרים תתקבל "צלותהון ובעותיהון". ועל כל פנים לכתחלה בודאי שראוי שהשליח צבור עצמו יאמר קדיש תתקבל. וכל שכן למנהגינו שאומרים צלותנא ובעותנא עם צלותיהון וכו'. ולכן במקום שיש שם שני אנשים שיש להם יאר-צייט, ושניהם מחלקים התפלה ביניהם, שהאחד מסיים החזרה וחבירו אומר אשרי ובא לציון וכו', לכתחלה השליח צבור הראשון הוא זה שיאמר את הקדיש תתקבל, ולא השליח צבור השני. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ט, עמוד תמג].
י. אם השליח צבור שאומר את החזרה אינו יכול לגמור שארית התפלה מאיזה סיבה שהיא, ואינו אומר קדיש תתקבל כדי לעשות בו הג' פסיעות, יפסע ג' פסיעות תיכף אחר תפלת החזרה. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה י', עמוד תמז].
יא. מנהגינו לומר תתקבל צלותנא ובעותנא עם צלותיהון ובעותיהון דכל בית ישראל. [כדי לכלול את עצמינו עם כלל ישראל]. והנוהגים לומר תתקבל צלותיהון ובעותיהון דכל בית ישראל, יש להם על מה שיסמוכו. ונכון יותר לומר "קדם אבונא דבשמיא" ולדלג תיבת וארעא. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יא, עמוד תמח].
יב. אם היו עשרה והתחיל השליח צבור לומר את החזרה, ויצאו מקצתן, ימשיך לומר את החזרה כולה אפילו שאין שם מנין. ואפילו אם יצאו מקצתן קודם הקדושה, ימשיך באמירת החזרה והקדושה. אבל קדיש תתקבל אינו אומר. [ולדעת הרמ"א יש להם לומר גם קדיש תתקבל]. והוא שישאר רוב מנין. ומכל מקום עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו אבל אם נשארו עשרה מותר לצאת. ואם יצאו מקצת מהעשרה אחר שהתחילו יוצר, לא יאמרו חזרה. [שארית יוסף חלק ב סימן סט. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יב, עמוד תמח].
יג. אומרים שיר של יום, ויש שנהגו לומר "היום יום אחד בשבת קודש" ויש שאומרים "היום יום אחד בשבת" בלי תיבת קודש. ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. ויש נוהגים שבימים שיש בהם מזמור מיוחד לאותם ימים, כגון בראש חודש [שנוהגים לומר מזמור "ברכי נפשי"], ובחנוכה [שנוהגים לומר "מזמור שיר חנוכת הבית"], ובפורים [שנוהגים לומר מזמור "למנצח על איילת השחר"], וכיוצא בזה, לומר גם "שיר של יום", וגם המזמור המיוחד לאותו היום. ואומרים "שיר של יום" קודם המזמור המיוחד לאותו היום, שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. [אלא שקודם "שיר של יום" אין אומרים את התיבות: "השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן"]. ויש נוהגים שלא לומר "שיר של יום" בימים אלו כלל, ואומרים במקומו את המזמור המיוחד לאותו היום. ובכל מקום יעשו כמנהגם. וטוב יותר שיאמרו גם את המזמור השייך לאותו יום, ואחר כך יאמר המזמור השייך לחנוכה ולפורים. וביום שיש בו מוסף, אומרים מזמור של היום קודם מוסף. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יג, עמוד תמט].
יד. יש לומר בכל יום פטום הקטורת, שחרית ומנחה, ואומרים תחלה אין כאלהינו וכו'. וכתב הט"ז, שאמירת אין כאלהינו וכו' מועילה להשלים מאה ברכות בכל יום. [היכא שאי אפשר לו להשלים בברכות ממש]. ויש שכתבו ליזהר לומר פטום הקטורת דוקא מתוך הכתב, ולא בעל פה, משום שהאמירה במקום הקטרת קטורת, וחיישינן שמא ידלג אחד מהסממנים, ואמרינן שהוא חייב מיתה אם חיסר אחת מכל סממניה. ומכל מקום אין זה לעיכובא. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמג. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יד עמוד תנב].
טו. יש נוהגים לכתוב פרשת פיטום הקטורת והברייתא שלה על קלף או גויל בכתב אשורי, כמו בספר תורה, וקוראים בה בכל יום, והיא סגולה לפרנסה. אולם כבר נתבאר לעיל [סימן א'] דלכתחלה אין ראוי לעשות כן. ורק אם בדיעבד שכבר כתבו זאת על קלף, מותר לקרוא בזה. [ילקוט יוסף, שס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה ט עמוד ו תנח].
טז. אחר פטום הקטורת אומרים תנא דבי אליהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו'. ויש ליזהר שכל אחד יאמר זאת, ולא יסמוך על השליח צבור האומרו. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה טז עמוד תנח].
יז. בסיום התפלה אומרים "עלינו לשבח" וכו' מעומד, ויש ליזהר לאומרו בכוונה. [שארית יוסף חלק ג' עמוד רמד. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יז עמוד תנח].
יח. כשאומר אל אל לא יושיע, יש להפסיק מעט, קודם שיאמר ואנחנו משתחוים וכו'. וכשאומר ואנחנו משתחוים יש לכרוע מעט, כדי שלא יהיה נראה ככופר ח"ו. [שארית יוסף חלק ג עמוד רמד. ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יח עמוד תנט].
יט. מנהגינו לומר על כן נקוה לך בלא וא"ו. ויש נוהגים לומר ועל כן נקוה לך. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה יט עמוד תנט].
כ. כבר נתבאר לעיל [סימן קיג] שכאשר הצבור אומר עלינו לשבח, ומשתחוים כשאומרים "ואנחנו משתחוים" ראוי לכל מי שנמצא בבית הכנסת להשתחוות מעט בכפיפת ראש, יחד עם הצבור. ומכל מקום אין זה חיוב מעיקר הדין. וספרדי המתפלל עם אשכנזים האומרים עלינו לשבח אחר קדושא דסידרא, אין צריך לומר עמהם עלינו לשבח, מאחר וטרוד בסדר תפלתו, וימשיך להתפלל כפי הנוסח שהוא רגיל בו, ואל ישנה את סדר העולמות. ואם כל הצבור עומד, לא יהיה יושב בין העומדים, ויעמוד גם הוא. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כ עמוד תס].
כא. הנמצא באמצע "עלינו לשבח", וכשאמר "שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע", שמע ברכה מחבירו או מהשליח ציבור, או שמע קדיש, צריך לענות אמן, ואין לבטל עניית אמן מפני החשש שמא יראה הדבר כאומר לשם עבודה זרה ח"ו, כיון שמכוין לשם שמים, ואין לבטל עניית אמן במקום שלא אמרו חז"ל לבטלו. ומכל מקום לכתחלה יזהר שלא יבוא לידי כך, אלא יקדים או יאחר. וכן כשקורא פסוק של קללות, כגון בקריאת שמע, כשקורא פסוק וחרה אף ה' בכם, יזהר שלא יקראנו בסמוך לזמן שאומר השליח ציבור קדיש. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כא, עמוד תסה].
כב. אותם הדוחקים זה את זה למהר לצאת מבית הכנסת, לא יפה הם עושים, שמראים בזה כאילו שהייתם בבית הכנסת היא להם לטורח. וכל שכן אותם שבתחלת עלינו לשבח יוצאים, ואומרים עלינו לשבח דרך הליכה. או אותם היוצאים קודם גמר התפלה. זולת אם ממהרים לשיעור תורה וכדומה. ויש מקומות שנהגו שהשליח צבור אומר עלינו לשבח בקול רם, בשפה ברורה ובנעימה, כמו שנוהגים בימים נוראים. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כב עמוד תסו].
כג. מנהג הספרדים שאין אומרים קדיש אחר עלינו לשבח. אלא אומרים קדיש יתום קודם עלינו לשבח. ומכל מקום אם נהגו לומר קדיש אחר עלינו לשבח, ימשיכו במנהגם. [ילקו"י, שם, עמוד תסו].
כד. אם אין יתום בבית הכנסת, אין נכון לבטל אמירת קדיש שלפני עלינו לשבח, אלא יאמר הקדיש אחד מהקהל, לאחר שיבקש רשות מהוריו שאינם מקפידים על זה שיאמר קדיש כשאין שם אחר האומר קדיש. ואם אין אף אחד מהקהל הרוצה לומר קדיש יתום, אומר השליח צבור ברכו קודם עלינו לשבח. ובן הרוצה לומר קדיש יתום על אמו שנפטרה, ואביו מקפיד על כך, מפני שחושש לדעת ההמון, ואי אפשר לשכנעו שלא יקפיד בזה, אם זה במקום שאין מנהג ידוע כגון בארץ ישראל וגלילותיה, צריך לציית לאב וישאר בשב ואל תעשה שלא לומר קדיש, בין קדיש יתום ובין קדיש דרבנן, [ובאופן כזה ישתדל לחדש חידושי תורה לע"נ אמו]. ורק במקום שידוע המנהג בבירור שלא לשמוע לאביו בזה, יחזיקו במנהגם. ואם נפטר אביו, ואמו מקפדת עליו לבל יאמר קדיש בחייה, לא ישמע לאמו, שכבוד האב שנפטר עדיף יותר מכבוד האם אפילו עודנה בחיים. וכל זה כשהאב מקפיד עליו לומר קדיש מפני שחושש לסכנת חייו, אבל אם בגלל כעסו וקפידתו על אמו מצוהו שלא יאמר קדיש, לא יאבה אליו ולא ישמע לו, שהרי זה כאומר לבנו שיעבור על דברי תורה, שאין שומעין לו. [ילקוט יוסף, תשס"ד, תפלה כרך ב, סימן קלב הערה כד].
