א. המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צווחה, ואמר יהי רצון שלא יהיה קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שוא. אלא יתפלל אדם על העתיד לבוא, ויתן הודאה על לשעבר. כגון הנכנס לעיר גדולה אומר, יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתכניסני לכרך זה לשלום, והנכנס בשלום אומר, מודה אני לפניך ה' אלוקינו שהכנסתני לכרך זה בשלום. ביקש לצאת אומר, יהי רצון וכו' שתוציאני מכרך זה לשלום. [שלחן ערוך סימן רל סעיף א'].
ב. מי שאשתו צריכה ללדת, יתפלל עליה שתלד לחיים טובים ולשלום, ויהיה זרע של קיימא, ועוסק במצוות ובמעשים טובים.
ג. כבר ביארנו לעיל, שהנוסע מעיר לעיר שיעור פרסה, מברך תפלת הדרך עם צאתו מהעיר וראה לעיל סימן קי מה שכתבנו כמה פרטים בדיני תפלת הדרך.
ד. לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. [ברכות נט. ש"ע סי' רל סעיף ה'].
ה. אם אי אפשר לו לאדם ללמוד אחר הצהרים בלא שינת צהרים, יישן, וכשניעור משינתו אין צריך לברך אלהי נשמה, אבל יטול ידיו בכלי בלא ברכה. ואין להאריך בשינת הצהרים. וגם בזה לא תהיה כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת. וכן בכל מה שיהנה מהעולם הזה לא יכוין להנאתו, אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת. כדכתיב, בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון אכילה ושתיה והליכה וכו', כולם לעבוד את בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו אם היה צמא או רעב ואכל ושתה להנאתו, אינו משובח, אלא יכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. [ש"ע סי' רלא, וילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, עמוד עא].
