א. יש נוהגים לכתוב פרשת פיטום הקטורת והברייתא שלה על קלף או גויל בכתב יד אשורי, כמו בספר תורה, וקוראים בה בכל יום, והיא סגולה לפרנסה טובה ועושר, כמו שכתוב בספרים. ומכל מקום הואיל ודעת מרן השלחן ערוך להחמיר שלא לכתוב פסוקי תורה בודדים, אין לעשות כן לכתחלה, כיון שאנו קבלנו הוראות מרן, ושב ואל תעשה עדיף, ורק סופר אשכנזי שכותב את פטום הקטורת, מפני שסומך על דעת הרי"ף שהתיר, שפיר דמי. ובדיעבד גם אם נכתבה על ידי סופר ספרדי, רשאים לקרות את פטום הקטורת מתוכה. וכן מותר לכתוב פרשת הקטורת כל ג' תיבות בשורה אחת. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, סימן א' הערה מ, עמוד קלח. יביע אומר חלק ט חיו"ד סימן כג עמוד שו].
ב. כבר נהגו העולם לתלות פסוקי תורה בסוכה, ויש להם על מה שיסמוכו. [שם עמוד קלט].
ג. נהגו לכתוב פסוק שויתי ה' וגו' על עמוד השליח הצבור, ואין בזה איסור. ומה שנהגו בכמה קהלות בימי החגים, לתלות על כתלי בית הכנסת פסוקים, כמו ביום הכפורים "כי קדוש היום לאדונינו" או "כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'", והוא מנהג קבוע מאבותיהם נוחי נפש, אף שיש להם על מה לסמוך, מכל מקום לכתחלה יש להורות שלא לעשות. ואם הדבר נעשה על ידי צילום אין בזה חשש. ואותם הכותבים על קופות של צדקה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", וכיו"ב, אין למחות בידם. וכן מה שכותבים הפסוק או בשער בית הכנסת "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". או "מה טובו אהליך", או "פתחו שערים", ופסוק "ויירא ויאמר מה נורא", וגם "למנצח בנגינות מזמור שיר" בצורת המנורה, ומסביב לה פסוקי תורה ונביאים, וכן בשטרי הכתובה כותבים פסוקים לסימן טוב והצלחה, בכל אלה אין לבטל המנהג. [ילקו"י השכמת הבוקר, תשס"ד סי' א' הערה מא. עמ' קמג].
ד. מה שנהגו לתת תבנית שני לוחות הברית מעל ארון הקודש, ובו ראשי עשרת הדברות, יש להם על מה שיסמוכו וקשה לבטל מנהגם של ישראל. [ילקוט יוסף שם עמ' קמו]
ה. נכון מאד להחמיר שלא להראות לתיירים נוצרים, או שרים ורוזנים שאינן בני ברית, ספר תורה שבארון הקודש, בבואם לבקר בבית הכנסת, אולם כשיש חשש איבה בדבר אפשר להקל, על ידי שהישראל הפותח את הספר תורה בפניהם יקרא על כל פנים פסוק אחד, שלא תהיה פתיחתו על חינם. [יביע אומר חלק ג' חיו"ד סימן טו].
ו. מי שיש לו תהלים הכתוב בכתב יד אשורית על ידי סופר מומחה, וקונסול גוי של בריטניה רוצה לרכוש לו ספר תהלים כזה, אין להקל בדבר. [יבי"א ח"י חיו"ד סי' נח דף שעו טור ב].
ז. אסור להעניק שי ספר תורה לנכרי, אפילו הוא שר מחסידי אומות העולם, שעל כל פנים יורד מקדושת ספר תורה, כשלא ניתן לקרוא בו בציבור ובברכות, וכאילו מביאו לגניזה. וכן כתבו הפוסקים שאסור למכור ספר תורה לקראים, אף על פי שהם אומרים שמאמינים בתורה שבכתב, שעל כל פנים מורידים אותו מקדושתו. וכן הורה הגאון הראש"ל ר' בן ציון מ. ח. עוזיאל זצ"ל, [וכמ"ש בשו"ת משפטי עוזיאל חיו"ד מה"ת סי' סז אות ב]. ועוד, דשמא בזמן העדרו יפול הספר תורה בידים לא נאמנות, ולא ינהגו בו כבוד כראוי. ובפרט שאין כאן טעם של איבה שיכולים ליתן לו מתנה דבר אחר העשוי מכסף וכדומה. [יביע אומר חלק י' חיו"ד סימן נח בהערות לרב פעלים סימן כט, דף שעו טור ב' והלאה].
ח. יש אומרים שאין למסור ספר תורה לבית המשפט של הגויים המבקשים שהמתדיינים ישבעו על ספר תורה, אף אם יניחוהו בארון ובכבוד, שבכך מורידים אותו מקדושתו. ואם יפסלו את הספר תורה, הרי יש כאן גניבת דעת האסורה גם בגוי. ויש שחלקו על זה והתירו על ידי שיפסלו את הספר תורה, כי איסור גניבת דעת הוא מדרבנן ובגוי לא אסרו. וזה עדיף מאשר לטלטל את הספר תורה בכל פעם שהשלטונות יבקשו להשביע עליו. [יביע אומר שם דף שעח טור א].
ט. מעיקר הדין מותר להכנס לבית הכסא כאשר יש בכיס בגדו ספר קודש קטן, אפילו אם מודפס בלשון אשורי. [רדב"ז. ברכ"י יו"ד סי' רפב סק"ז]. והמחמיר שלא להכנס לבית הכסא עם ספר קודש בכיסו, תבא עליו ברכה. אך אם הוא נמצא במקום של גוים ואי אפשר לו להניח את הספר מחוץ לבית הכסא, ינהג כפי עיקר הדין. וכל שכן שמותר להכנס לבית הכסא עם תמונה של רב, שאין בתמונות אלו שום קדושה, אף שאין לנהוג בהם מנהג בזיון. [ולדידן מותר לשבת על ספסל שיש בו ספרי קודש הנדפסים בדפוס שלנו, ואין צריך להעמידם. והאשכנזים מחמירים בזה]. [ילקו"י על הל' השכמת הבוקר, תשס"ד עמ' רסט. ושם עמ' רפא, שמותר להכנס לבית הכסא עם תמונת רב].
י. הזמנות המודפסות בכתב אשורית ונשלחות לחברים וידידים להשתתף בשמחת חתן וכלה או בר מצוה. אף על פי שיש מפקפקים בדבר אם מותר לעשות כן, מפני קדושת הכתב האשורי המיוחד לכתיבת ספרי תורה ותפלין ומזוזות, מכל מקום המנהג פשוט להקל בדבר, בפרט שהכתיבה בהדפסה ולא בכתיבה ממש. ורק שמקבלי ההזמנות יזהרו לבל ישליכום לאשפה, ולא יזלזלו בהם, רק יניחום ויגנזום במקום של כבוד. (ומה טוב להעיר כן בדפוס בשולי ההזמנה). [יביע אומר חלק ח' חיו"ד סימן כד עמוד שז. וחלק י' חיו"ד סימן נח דף שעח טור א'. ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר שם עמו' רעז].
יא. מה שמצוי אצל בעלי הדוכנים שכותבים בכתב אשורי, כאן ניתן לקנות אתרוגים, וכל כיוצא בזה, אין בזה חשש איסור במה שכותבים בכתיבה אשורית, שאפילו ממדת חסידות אין בזה. וכן נהג הגאון החתם סופר. [יביע אומר חלק י' דף שעח טור ב].
יב. מותר למחוק אות שנכתב בסימן ראשי תיבות להורות על שם שמים כגון ה' וכיו"ב. ולכן מותר לכתוב ב"ה בראש מכתב, וכדומה, אף שהמכתב נזרק אחר כך לאשפה. [יביע אומר חלק ד' חיו"ד סימן כ' אות ג'. וחלק ג' חיו"ד סימן ט' אות ה', ויחוה דעת חלק ג' סי' עח, וח"ד סי' נ].
יג. מותר לשמור מכתבים וכדומה בין הכריכה לספר, וכל שכן שמניח המכתב בספר לסימן. [ילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד עמוד רעז רפ].
יד. וכן מותר לכתוב דברי תורה על גבי ספר קודש פתוח, וכגון שרוצה להעתיק ממנו איזה חידוש וכדומה, שכל האיסור אינו רק אם נראה משתמש בספר דרך בזיון, דהיינו שעושה מתחלה דרך השתמשות, אבל אם עושה כן לצורך לימוד, לא הוי דרך בזיון ומותר. ובפרט כשנצרך להעתיק מדברי הפוסקים, שמותר לרשום על הספר עצמו. [שם].
טו. סרטי הקלטה שיש בהם שמות הקודש ופסוקים, אין איסור למוחקם לצורך הקלטת דברי קדושה אחרים במקומם. [יביע אומר חלק ד' סימן כ'. יחוה דעת חלק ד' סימן נ' עמוד רנד]
טז. נכון להזהר היכא דאפשר שלא להכניס סרט זה של רשם-קול שהוקלטו עליו דברי קדושה, אל מקומות המטונפים, כי איסור בזיון כתבי הקודש חמור יותר ממחיקתם, וכמו שכתבו האחרונים. [יביע אומר חלק ד' חיו"ד סימן כ].
יז. שטרות כסף שמודפס עליהם קטעים ממגילות הגנוזות בספר ישעיה, ובהם אזכרות שם שמים, אלא שקשה להבחין בהם בלי זכוכית מגדלת, מותר להכנס בהם לבית הכסא ולבית המרחץ, על כל פנים כשהם מכוסים בבגדו, או בארנק, וכן מותר לשרפם ולבערם בזמן שירצו להוציאם מן המחזור. [יביע אומר חלק ד' חיו"ד סימן כא אות ד'].
יח. יש להתיר להדפיס תיבות "שלום על ישראל" על שטרות כסף, על ידי צילום מכתובת פסיפס שחרות עליה תיבות אלו, ואין לחוש בזה משום מה שאמרו חז"ל (שבת י:) ששמו של הקב"ה שלום. וכן המנהג לכתוב שלום באגרות כדעת הריטב"א והרא"ש שמתירים בזה בפשיטות. [יביע אומר חלק ד' חיו"ד סימן כב].
יט. יש ליזהר שלא ליקח ספר קודש להגן עליו מפני השמש, ואם אינו יכול ללמוד מפני שהשמש זורחת על הספר ועל האותיות, והוא מגין בספר, כגון שמניחו כנגד השמש כדי שיהיה לו צל על הספר ועל הכתיבה, מותר, רק לא יכוין להנאתו. [ילקו"י על הלכות השכמת הבוקר, מהדורת שנת תשס"ד עמו' רסט].
כ. האיסור לשבת על ספסל אחד עם ספרי קודש, הוא רק בספר תורה שקדושתו חמורה, אבל לא בשאר ספרי קודש, וכן דעת מרן, ורק בני אשכנז עליהם להחמיר בזה, גם בשאר ספרי קודש, כדעת הרמ"א. אולם אם הוא ספסל ארוך ומחולק בנסרים שבין איש לרעהו, חשיב הפסקה, ואף על פי שהשטח שוה, יש להתיר גם לבני אשכנז. [ילקוט יוסף על הלכות
השכמת הבוקר, מהדורת תשס"ד, עמוד רסט, ורעז. יביע אומר חלק ט' חיו"ד סימן כב עמוד שה].
כא. ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי נוצרים, מעיקר הדין מותר לקרוא בהם. ומכל מקום האידנא אכשור דרי, שנדפסו ספרי תנ"ך על ידי יהודים כשרים בארצנו הקדושה, מדוייקים להפליא ובאותיות מאירות עינים, ובודאי שכל יהודי ירא שמים, ישתמש אך ורק בספרים אלו, ולא בספרי תנ"ך שנדפסו על ידי נוצרים. [יחוה דעת חלק ג' סימן עט עמוד רסה. יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' ח' עמוד רעט].
כב. ספרי תורה שנכתבו בכתב אשכנזי, כשרים לספרדים, ויכולים לברך על ספר תורה כזה. ששינוי צורת האותיות בין האשכנזים לספרדים אינה פוסלת כלל, והמונע עצמו מלעלות מחשש פסול ח"ו חוששני לו מחטאת להוציא לעז ח"ו על קדושת הספרי תורה. וכן השינוי בכתיבת פצוע דכא, שיש חלק מהאשכנזים שכותבים פצוע דכא באל"ף, והספרדים כותבים דכה בה"א, אינו פוסל הספר תורה לגבי העדות, ובספרי תורה רבים של חלק מהאשכנזים כתוב דכה בה"א. [יחוה דעת ח"ב סי' ג' עמ' יט. יביע אומר ח"ח חיו"ד סי' כה].
כג. יש להכשיר ספרי תורה תפילין ומזוזות אשר חלק מהאותיות שלהם בכתיבה אשכנזית, כסברת הרב ברך שאמר שהובא בבית יוסף, וחלק מהאותיות כתיבה ספרדית כדעת האר"י ז"ל. והוא הדין כשחלק מאותיות צ' היו"ד נוטה לימין כיו"ד הפוכה [כדעת האר"י ז"ל], וחלק כיו"ד רגילה [כדעת הבית יוסף], ואורויי מורינן להכשיר ולא חשיבי כתרתי דסתרי. [יביע אומר חלק ב' חלק יורה דעה סימן כ].
כד. אותיות הוי"ה שנמחקו מקצתן, אף על פי שיש לחוש לכתחלה לדעת הסוברים שצריכים לכתוב אותיות ה' כסדרן, והוא הדין בכל האזכרות והשמות שאינן נמחקים, מכל מקום בדיעבד שלא נכתבו כסדרן אין לפסול הספר תורה כך, וכל שכן אם נעשה מחק וטשטוש באותיות הראשונות של שם, שמותר לתקנם בלי פקפוק, וכן פשט המנהג להקל בדיעבד. [יביע אומר חלק ג' סימן יד].
כה. הכותב ספר תורה בעצמו או על ידי שלוחו, לקיים מצות עשה של כתיבת ספר תורה, ובא להכניסו לבהכ"נ, לא יקדישו הקדש עולמי לבהכ"נ, אלא יתנה במפורש שהוא רק פקדון המופקד בבית הכנסת שיוכלו הצבור לקרות בו, וכל זמן שירצה הוא או בא כחו יוכלו לקחתו חזרה לכל מקום שירצו, וטוב שיכתוב כן בפירוש בתוך התיק של ספר התורה. שאם הוא מקדישו מפקיע מעליו מצות כתיבת ס"ת. [יביע אומר חלק ז' חיו"ד סי' כה].
כו. אנשים רבים הנועדים לדבר מצוה, וקונים ספר תורה כשר בשותפות, יש אומרים שמקיימים בזה מצות כתיבת ספר תורה. ויש אומרים שאין מקיימים מצוה זו בשותפות. ולכן לכתחלה מי שיש בידו יכולת, יקנה ספר תורה לבדו, כי דעת אחרונים רבים שאין יוצאים ידי חובה על ידי קנין בשותפות עם אחרים, ומכל מקום הנוהגים לקנות ספר תורה בשותפות, מפני שאין ידם משגת לעשות זאת לבדם, יש להם על מה שיסמוכו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. כלומר, אותיות "לב" אותיות שלפניהם "אך", ואותיות שלאחריהם "גם", בין המרבה (אותיות גם), בין הממעיט (אותיות אך), בלבד שיכוין לבו (אותיות לב באמצע) לאביו שבשמים, דרחמנא לבא בעי. [יביע אומר חלק י' חיו"ד סימן כט עמוד רמה]
כז. ספרי תורה שנתקבלו מחו"ל ונמצאו בהם יריעות רבות שכל יריעה היא דף אחד או שני דפים בלבד, בניגוד למה שאמרו (במנחות ל.) שאין לעשות יריעה פחותה משלשה דפים, אפילו יש בבית הכנסת ספרי תורה אחרים שנעשו כדת וכהלכה, מותר לקרות בספרי תורה אלו אף לכתחלה, ובברכות התורה, שהדבר נחשב כדיעבד, ושלא כדברי המחמירים בזה. [שו"ת יביע אומר חלק ז' חיו"ד סימן כו].
כח. ספר תורה שנפסל בו עמוד אחד, והסופר חתך בסכין את העמוד ההוא מן הספר תורה, וכתב במקומו עמוד אחר ותפרו עם הספר תורה, ואף על פי שאין עושים בספר תורה פחות משלש דפים, סבור היה הסופר שאין לו לגנוז כמה דפים ואזכרות מתוך ספר תורה שיש בו רק עמוד אחד מקולקל, ולכן נחשב אצלו כדיעבד, דשרי כשהיא יריעה של דף אחד, ספר תורה זה מותר לכתחלה להוציאו ולקרוא בו בצבור, גם כשיש ספרי תורה אחרים העשויים יריעות שלימות, שאין לפגום בקדושת הספר תורה. [שו"ת יביע אומר חלק ז' חיו"ד סימן כו. ובחלק י' בהערות לרב פעלים חלק יורה דעה דף שסא טור ב'].
כט. תפירת יריעות הספר תורה אין להתיר לעשות כן על ידי נשים, שכל תיקוני הספר תורה צריכים להיות על ידי אנשים כשרים. ובמקום שנהגו לתפור היריעות על ידי נשים צריך להזהיר את הסופר שהתפירה הראשונה שבראש היריעה, והאחרונה שבסוף היריעה, והאמצעית, תהיה על ידי אנשים, והנשים יתפרו שאר התפירות. [שו"ת יביע אומר חלק ט' חיו"ד סי' יח עמוד רחץ].
ל. ספר תורה עתיק יומין שברוב הזמן מרוב יושנו אותיותיו נטו קצת לאדמומית, ואינן שחורות כעורב, מותר להעביר קולמוס עם דיו שחור, להשחיר האותיות, ואפילו על שמות הקודש והאזכרות מותר להעביר הדיו, שהעברת הקולמוס על הכתב אינה נקראת כתיבה חדשה, ולראות את הכתיבה הראשונה כאילו נמחקה, וכדמוכח מדברי מרן השלחן ערוך (אורח חיים סימן לב סעיף כז). ואפילו אם האותיות האחרונות שבשם מתוקנות כראוי, ומעביר קולמוס עם דיו שחור רק על האותיות הראשונות שבשם, אין בכך כלום, אף על פי שעל ידי כך נחשב כאילו כתב האזכרה שלא כסדרה, אף על פי כן העיקר בזה שאין צורך שתהיה כתיבת האזכרה כסדרה. [שו"ת יביע אומר חלק ט' חיו"ד סימן יט. וחלק י' דף שסב טור א'].
לא. ספר תורה שחסרים בו תגין באותיות שעטנז גץ, ונמצא כן בשעת הקריאה בספר תורה, אין להורידו, ולהוציא ספר תורה אחר שהוא מתוייג כהלכה, שאין התגין אלא למצוה ולא לעיכובא, ולכן השליח צבור ימשיך בקריאתו עם העולים לספר תורה, ויכולים לברך על קריאתם, ברכה שלפני קריאת התורה וברכה שלאחריה, ואין לומר בזה ספק ברכות להקל מפני סברת הפוסלים, שכיון שמרן פסק כדעת המכשירים והמחלוקת במצוה ולא בברכה אין לומר בזה ספק ברכות להקל. וכמו שכתבו מרן החיד"א ועוד אחרונים. ומכל מקום אם נודע הדבר לפני שיוציאו הספר תורה מארון הקודש לקרוא בו, ויש ספר תורה אחר המתוייג כהלכה, אין להוציאו לכתחלה, אלא יקראו בספר תורה המתוייג כדת, הכשר לכל הדעות. [יביע אומר ח"ט חיו"ד סימן כ עמוד שא].
לב. ש"צ שהיה קורא בס"ת בצבור, ונוכח שאין שם תגין על אותיות בד"ק חי"ה, אלא רק על אותיות שעטנ"ז ג"ץ, רשאים להוציאו לכתחלה לקרות בו במנחה בשבת, אע"פ שיש בבית הכנסת עוד ס"ת המתוייגים כראוי, מפני שאין תגין אלה, אלא מן המנהג, שהרי לא נזכרו בש"ס. ומכל מקום מהיות טוב, תיכף אחר השבת, ישיגו סופר שיעשה תגין גם על אותיות בד"ק חי"ה. [יביע אומר חלק י' חיו"ד סימן כח עמוד רמג].
לג. ספרי תורה שלנו שמצוי בהם דיבוקי אות באות, או אותיות פרודות שאין מחוברות היטב, מפני יושנם, ונמצא כן בהם בשבת בשעת הקריאה, המנהג להוציא ספר תורה אחר ולסיים בו הקריאה בתורה. ומכל מקום שליח צבור המיקל שלא להוציא ספר תורה אחר בגלל דיבוקים ופירודים, אלא ממשיך הקריאה בספר תורה שהתחיל בו, כדי שלא להטריח את הצבור, יש לו על מה שיסמוך. [והיינו באופן שאין צורת האות משתנית, אבל אם צורת האות משתנית, כגון שנתחברו אותיות ו' ונ' ונעשה כאות ת', בזה יש להוציא ספר תורה אחר]. ובכל אופן יתן אל לבו לזכור את מקומות הדיבוקים והפירודים כדי שהסופר יתקנם למחרת. [יבי"א ח"ט חיו"ד סי' כא עמוד שג. יחו"ד ח"ו סימנים נד ונו, עמודים רפו ורצג. וח"ה סי' נח עמוד רסז].
לד. שתי תיבות הסמוכות זו לזו בתפילין או במזוזות, עד שנראות כאילו תיבה אחת הן, מותר לגרור קצת מעובי האות האחרונה של תיבה ראשונה, וקצת מעובי אות ראשונה של תיבה שניה, כדי להרחיקן זו מזו עד שיהיו נראים כשתי תיבות, ואין לחוש בזה משום חק תוכות. [יביע אומר חלק ה' חלק יורה דעה סימן כד].
לה. סופר שהיה כותב ספר תורה, וטעה וכתב אלהיך במקום אלהי, מותר למחוק אות ך' שהיא מיותרת, ועדיף לנהוג כן מאשר לגנוז את היריעה. ויש אומרים שאין למחוק אות ך', אלא יקדור כל השם אלהיך. והעיקר כסברא ראשונה. [יבי"א ח"י חיו"ד סי' נח דף שעט].
לו. אם כתב אלהינו חסר י' יש אומרים שאינו רשאי לגרור אותיות נו ולכתוב ינו, אלא יסלק היריעה. [ט"ז סי' רעו סק"ז]. ויש אומרים שאיסור מחיקת האותיות הנטפלות לשם ה' הוא מן התורה. [לבוש. בנין עולם. אור החיים. חתם סופר]. אולם דעת רוב הפוסקים שיכול למחוק נו, ויכתוב ינו, שכיון שאותיות הנטפלות לשם אין במחיקתם איסור אלא מדרבנן, הילכך כשהוא מוחקן כדי לתקן שם ה' שפיר דמי. [מהר"ם מלובלין. עבודת הגרשוני. משאת בנימין. מרן החיד"א. נודע ביהודה. רעק"א. ישועות מלכו]. ובפרט שיש אומרים שאפילו בשם ה' עצמו כשמוחק קצת מן האותיות שבשם כדי לתקן השם עצמו שפיר דמי. [יבי"א שם דף שפ].
לז. הכותב י"ה משום הוי"ה או אל משם אלהים, ולא סיים לכתוב את השמות במילואם, אין איסור מחיקתן אלא מדרבנן, כיון שבמקום ההוא אינו שם בפני עצמו. [יביע אומר שם].
לח. ספרי תורה של תימנים, שיש בהם כמה שינויים מספרי התורה שלנו, רשאים להוציאם לקרוא בהם בצבור בברכות התורה, כנהוג. ובפרט שאם נבוא לפסול את ספרי התורה של התימנים ח"ו, תפרוץ מחלוקת גדולה בין הצבור על שאין אנו משגיחים במסורת אבותיהם מדורי דורות. ולכן יש להקל בזה. [ילקוט יוסף הלכות קריאת התורה עמ' קמו].
לט. ספר תורה של כמה מהתימנים, שהסופר חקק בו בין הפסוקים שתי נקודות, בסוף פסוק, וסימן מיוחד בטעמים זרקא ואתנחתא, כדי שהעולה הקורא בתורה ידע לפסוק הטעמים כדת, יש לנו להמנע מלעלות לספר תורה כזה, אפילו שסימנים אלו נעשו על ידי ציפורן, ללא כל רישום בדיו. ואם הזמינוהו לעלות לספר תורה כזה, יתחמק באופן שלא יגרום למחלוקת. אולם קהלות יוצאי תימן שנהגו לברך על ספר תורה זה שיש בו סימנים הנז', יש להם על מה שיסמוכו, ואין לעורר ח"ו מחלוקת, כי גדול השלום מאד. ובפרט שיש לצרף סברת הרמב"ם שמותר לברך ברכות התורה על ספר תורה פסול. אלא שמי שדבריו נשמעים לצבור, ייטיב להורות לצאן מרעיתו לתקן את הספר תורה על ידי מחיקת סימנים אלו, כדי שיהיה הספר תורה כשר לדעת כל הפוסקים, ודברי חכמים בנחת – נשמעים. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קמו. יחוה דעת חלק ו' סימן נד עמוד רפ. ושם עמוד רפד בדבר ספר תורה שניקדו בו אות שי"ן לסימן על שי"ן ימנית, אם כשר. ושם עמוד רפג בסופר שהניח אויר חלק כמלוא אות בין פסוק לפסוק אם הספר תורה כשר].
מ. ספר תורה שנכתב על קלף משוח במשיחה לבנה, כשר לקרוא בו בצבור בברכות התורה. אלא שלכתחלה קודם הכתיבה יש להעביר על המשיחה מטלית לבנה ולקנח היטב את הקלף, שלא תהיה המשיחה עבה כל כך. אך אם לא עשו כן אין זה מעכב. ומכל מקום בקריאת פרשת זכור [ופרשת פרה], טוב ונכון להחמיר שלא לקרוא בספר תורה משוח, היכא דאפשר, אלא יקראו בספר תורה הכשר והמהודר ביותר, ושנכתב על קלף שאינו משוח. [ילקוט יוסף, הלכות קריאת התורה עמוד קנו. ובמהדורת תשס"ד, בהוספות ומילואים עמוד שצב. שארית יוסף ח"ג עמוד רעא. יחוה דעת ח"ו סי' נה].
מא. ספר תורה שהשורות ביריעות שלו בשלשת החומשים הראשונים, אינן שוות לשורות של שני החומשים האחרונים, אין הספר תורה נפסל בכך. שרק למצוה בעינן שיהיה מנין השיטין בעמודי הספר תורה שוים. אבל בדיעבד אם פיחת או הוסיף באחד מהם כשר. ואפילו אם באותה היריעה אין הדפים מכוונים כל שאינו משורטט אין לחוש. ומשום הכי בדף האחרון עושים כן לכתחלה. [יביע אומר ח"י חיו"ד סימן נח דף שעח סוף טור ב].
