א. מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או שלא לשתות, אף על פי שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת. ואם הוא לצורך השבת אין צריך להחמיר ולהמנע מהתרת הנדר בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קמט].
ב. אם נדר שלא לאכול בשר, או מתבשיל מבושם שיש באכילתו עונג שבת, אף שיכול לאכול דברים אחרים, אפילו הכי מתירין את הנדר בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנא].
ג. נדרים שאינם מצורך השבת, וכגון אם נדר שלא ילך מחר למקום פלוני, אין להתירם בשבת, וכל כיוצא בזה. ומכל מקום אם עברו והתירו נדרים אלו בשבת, בדיעבד הנדר הותר, ואין צריך לחזור ולעשות התרת נדרים אחר השבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנא].
ד. הבעל יכול להפר את נדרי אשתו בשבת אפילו אם אינם לצורך השבת, מפני שאם לא יפר לה היום לא יוכל עוד להפירם. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנא].
ה. בעל שקיבל שבת מבעוד יום, ושמע שאשתו נדרה, מותר לו להפר את הנדר למרות שכבר קיבל עליו את השבת, דסוף סוף חשיב "ביום שומעו". וכל שכן אם התפלל ערבית ביום חול מבעוד יום, ואחר התפלה שמע שאשתו נדרה, חשיב שפיר "יום שומעו", שהרי לא עבר היום מציאות. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד קנא].
ו. הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני, ואירע אותו יום בשבת, חייב לפורעו קודם אותו יום, ואם לא פרעו יש אומרים שמותר ללוה לפרוע את חובו בשבת, כדי שלא יעבור על איסור שבועה. אך אסור למלוה ליטול את פרעון החוב, דבשבילו לא שייך להתיר איסור מקח וממכר. ולדינא צריך ליתן באותו יום משכון וישמור אותו ויתננו לו בתורת פרעון.
ז. הנשבע לעשות מלאכה עד יום פלוני, וחל אותו יום בשבת, ומלאכה זו אסור לעשותה בשבת, אף אם אסור לעשותה מדרבנן, מותר להישאל על נדרו בשבת, ולהתיר את הנדר כפי הדין. ומכל מקום לכתחלה אם נזכר מהנדר בער"ש, יתירנו בער"ש. [ילקוט יוסף שבת ה עמו' קנב].
