א. מצות עשה מן התורה שיטול כל איש מישראל ארבעה מינים בחג הסוכות, ומצות לולב ומיניו אינה נוהגת מן התורה, אלא ביום ראשון של חג הסוכות, ככתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון". ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, אלא שבמקדש היתה המצוה נוהגת כל שבעה, ככתוב ושמחתם לפני ה' אלהיכם "שבעת ימים". ומשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו, שיהיו הלולב ומיניו ניטלים בכל מקום, בכל משך שבעת הימים, זכר למקדש. (סוכה מא.). והואיל ואין הלולב ומיניו ניטלים בשאר הימים אלא מדברי סופרים לפיכך הקילו חז"ל שיוכל לצאת ידי חובתו בלולב או באתרוג חסר, שרק לגבי היום הראשון נאמר "ולקחתם", לקיחה תמה, מושלמת. אבל מיום השני והלאה "חסר" כשר. ומכל מקום היכא דאפשר ראוי לעשות מצוה מן המובחר להשיג אתרוג אחר שהוא שלם. וכן יוצאים ידי חובה בלולב או באתרוג שאול, ואין צריך שיהיה שלו לגמרי, שרק ביום הראשון נאמר ולקחתם "לכם" משלכם, ולא שאול, וכל שכן גזול. וכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו יחזרו כל הדברים ליושנם. [הרמב"ם פ"ז מהל' לולב הלכה יג-טו].
ב. יש נוהגים לילך אצל הכותל המערבי בחול המועד לנענע הלולב בלי ברכה, לצאת ידי חובה אליבא דהרמב"ם הסובר שבירושלים מצוה מהתורה כל שבעה. אך אין מברכים על הלולב אלא פעם אחת ביום, אף אם נוטלו כמה פעמים. ויש אומרים שגם לדעת הרמב"ם אין החיוב בכל שבעה ימים בירושלים אלא בזמן שבית המקדש היה קיים, אבל בזמן הזה גם לדעת הרמב"ם אין חיוב נטילת לולב בירושלים בשאר הימים אלא מדרבנן. ועוד, שיש לומר שהרמב"ם חזר בו בחיבורו ממה שכתב בפירוש המשנה. ולכן כל שיש חשש ביטול תורה אין צריך להחמיר בדבר לילך לכותל [ששם הוא ודאי העיר ירושלים], אלא יסמוך על דעת רוב האחרונים שלא חששו לזה. אבל אם אין בדבר ביטול תורה טוב שבחול המועד ינענע הלולב ומיניו ליד הכותל. [ילקו"י מועדים עמו' קעא. חזו"ע סוכות, עמו' שלג].
ג. יש מי שכתב שהדרים בירושלים (העתיקה) צריכים להזהר גם בזמן הזה, בכל שבעת הימים, בדין שאול או חסר, כמו ביום הראשון, אולם אין זה לדינא, ואין לפסול שאול וחסר אלא ביום הראשון בלבד, והיינו בכל מקום, ד"לכם" משלכם, אינו אלא ביום הראשון. [בבכורי יעקב (סי' תרנח) כתב, שהדרים בירושלים העתיקה צריכים להזהר גם בזמן הזה, בכל שבעת הימים, בדין שאול או חסר. אולם בשו"ת כפי אהרן ח"ב (סי' יא) כתב, שלא צדק בזה. וכ"ה בחזו"ע סוכות עמוד רפ].
ד. כל הזהיר במצוה זו, זוכה לחיי העולם הזה והעולם הבא, וזוכה לבנים צדיקים שיש להם לב בתורה. והעושה מצוה זו כתקנה יש לו תועלת גדולה לנפשו ולגופו, וניצול הוא וכל אנשי ביתו מכל צרה ומכל גזירה רעה.
ה. ראוי לכל אחד לזכות את שכניו וקרוביו במצוה יקרה זו, ואם רואה אדם את חבירו שהגיע לבית הכנסת ואין לו ד' המינים, יזכה אותו במצוה יקרה זו, אחר שהוא עצמו יצא ידי חובה. [חזון עובדיה על סוכות, שם].
ו. כבר נתבאר שאתרוג שניטלה פיטמתו או עוקצו לדידן כשר לצאת בו ידי חובה בחול המועד, ואף מברכים על אתרוג כזה. [ילקוט יוסף מועדים עמ' קעא, חזון עובדיה סוכות, עמוד רפב].
ז. בזמן שהיה בית המקדש קיים היה הלולב ניטל ביום הראשון אפילו חל בשבת, אפילו חוץ למקדש, בכל מקום שידעו בודאי בקביעות ראש החודש (תשרי), ושהיום בודאי הוא יום הראשון של החג בארץ ישראל. אבל במקומות הרחוקים שלא הספיקו לדעת מתי נקבע ראש החודש, לא היו נוטלים הלולב בשבת, מספק. משחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא ליטול את הלולב בשבת, אפילו ביום ראשון של החג שחל בשבת, ואפילו בני ארץ ישראל שיודעים מתי קידשו את החודש, גזרה שמא יוליך את הלולב בידו, ללמוד ברכתו ונענועו, ויוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים, או יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. [ילקוט יוסף מועדים עמוד קעב, חזון עובדיה סוכות, עמוד שלד].
ח. כשחל יום ראשון של חג סוכות בשבת, וכל שכן אחד מימי חול המועד סוכות שחל בשבת, הלולב ההדס והערבה דינם כדין מוקצה, ואין לטלטלם אפילו לצורך מקומו של הלולב. וראה לעיל סי' תרנג סעיף ח. [ילקו"י שם עמ' קעב, חזון עובדיה סוכות, עמו' שלד, ושצב].
ט. מותר לטלטל את הלולב ומיניו בלילה הראשון של החג, להכינו לצאת בו ידי חובה ביום הראשון, ואין עליו בלילה תורת מוקצה. [בספר יד המלך לנדא (פכ"ה מהל' שבת ה"י) כתב להחמיר בזה, אך בשו"ת דבר משה אמריליו (חאו"ח סי' לז), מבואר להקל, וראה בחזו"ע סוכות עמוד שעב].
י. יש מי שכתב שאחר שאדם יצא ידי חובתו בלולב ביום טוב ראשון, והניחו על דעת להצניעו, והסיח דעתו ממנו, אסור לטלטלו משום מוקצה. אולם למעשה אין בזה איסור מוקצה, שהרי עדיין דעתו עליו לפנותו או ליתנו לאיש אחר לצאת בו ידי חובה, וכל שראוי לצאת בו ידי חובה, לא נאסר בטלטול כלל. ולא מצינו בו איסור טלטול אלא בשבת. [חזון עובדיה סוכות עמוד שעד].
