א. מצוות צריכות כוונה, והיינו שיש לכוין בעשיית המצוה שכוונתו לצאת ידי חובת המצוה. ויש מי שאומר שאם קרא קריאת שמע בסדר התפלה, או אכל מצה, או קידש, או נטל לולב ותקע בשופר, וכדו', אף על פי שלא כיון לצאת, יצא, שהרי משום זה עושה כל הנ"ל, כדי לצאת אף שלא כיון להדיא. ועל זה סמכו רבים אף לכתחלה שאינם מכוונים בפירוש בעת התפלה וקריאת שמע וקידוש לשם מצוה. ומכל מקום ראוי ונכון מאד לכוין בכל מצוה ומצוה בפירוש בעת שמקיים המצוה, שהוא מכוין לשם קיום המצוה. [ילקו"י, תשס"ד, שם עמו' תקיא. שאר"י ח"ב עמ' קנו].
ב. יש אומרים דמה שאמרו מצוות צריכות כוונה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה יוצא ידי חובה גם אם לא כיון לשם מצוה. ויש אומרים שדין זה הוא מן התורה, ואם לא כיון בעשיית המצוה לא יצא ידי חובה מן התורה. [ילקו"י, תשס"ד, סי' ס הע' ב', עמוד תקטז. שאר"י ח"ב עמ' קנט].
ג. אף במצוות דרבנן לכתחלה צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה. ומכל מקום בדיעבד אם לא כיוון במצוות דרבנן, יצא. [ילקו"י, תשס"ד, סי' נט הערה ג', עמוד תקטז. שאר"י חלק ב' עמוד קנט].
ד. אף שלכתחלה צריך לכוין גם במצוות שיש בהם מעשה, כגון באכילת מצה או מרור, מכל מקום בדיעבד אם לא כיוון לשם מצוה, יצא, שכן נהנה. ובפרט לדברי החיי אדם שאם אכל מצה, אף על פי שלא כיון לצאת, יצא, כל שעושה כן בשביל המצוה, ולא לשם דבר אחר. והרוצה להחמיר ולחזור ולאכול, לא יברך שנית משום ספק ברכה לבטלה. ומכל מקום הדבר ברור שאם בירך על המצה על אכילת מצה, אין לך כוונה גדולה מזו ויצא ידי חובה לכולי עלמא. [ילקו"י, תשס"ד, סי' ס' הערה ד', עמוד תקכ. שאר"י ח"ב עמוד קסא].
ה. אין צורך באמירה בפה מלא שעושה המצוה לשם מצוה, וכגון אמירת לשם יחוד וכדומה, אלא די במחשבה לשם מצוה אף לכתחלה. ולא דמי לכתיבת תפילין שצריך לומר שכותב לשם קדושת תפילין. ובפרט במצוה שמברכים עליה בתחלה, שהברכה היא התעוררות הדבור והמחשבה לכוין לשם מצוה. ומכל מקום כבר נהגו רבים וכן שלמים לומר "לשם יחוד" קודם כל מצוה שעושים, כדי לעורר הכוונה בעשיית המצוה לשם מצוה, ובפרט במצות ישיבה בסוכה בליל סוכות, ובמצות ציצית ותפילין. [ילקו"י, תשס"ד, שם הע' ה'. עמוד תקכ. שאר"י ח"ב עמוד קסב].
ו. יש אומרים שבמצוות שבין אדם לחבירו, כגון מעשה צדקה וחסד, כיבוד אב ואם, כבוד רבו, וכדומה, אין צריך לכוין לשם מצוה, דסוף סוף מעשה הצדקה והחסד והכבוד נעשים ומתקיימים. [ילקו"י, תשס"ד, סי' ס' הערה ו', עמוד תקכא. שאר"י ח"ב עמוד קסב].
ז. יש אומרים דבמצוות שאין חובה על האדם לעשותם, כגון תרומות ומעשרות והפרשת חלה ושחיטה, שאינם חיוב על האדם, אלא אם ירצה לאכול מתחייב בהן, יש מקום לומר דלכולי עלמא אין צריך לכוין בהם. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, סי' ס הערה ז, עמוד תקכב. שאר"י ח"ב עמ' קסג].
ח. מצוה שאין בה מעשה אלא אמירה בעלמא, יש מי שכתב דלכולי עלמא צריך שיכוין בה לצאת ידי חובה, ואם לא כיון לא יצא ידי חובה. [ילקו"י, תשס"ד, סי' ס הע' ח', עמ' תקכג. שאר"י ח"ב עמו' קסג].
ט. דעת רוב הראשונים שאם מתכוין להדיא שלא לצאת ידי חובה, לכולי עלמא אינו יוצא ידי חובה. ויש מי שאומר שיוצא ידי חובה בעל כרחו. אך לית מאן דחש להא. ואין חילוק בזה בין מצוה התלויה במעשה למצוה התלויה בדיבור. [ילקו"י, תשס"ד, סי' ס הערה ט. שאר"י ח"ב עמ' קסג].
י. י"א שבמצות סוכה צריך לכוין הטעם של המצוה, שהוא יושב בסוכה זכר ליציאת מצרים, וכמו שנאמר (ויקרא כג, מג): למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. ושהוא בא לקיים מצות עשה באכילתו. ואם לא כיון כן לא יצא ידי חובת מצות סוכה. וי"א שכל זה לצאת ידי חובת המצוה כתיקנה, על הצד היותר טוב, אך בדיעבד אם לא כיוון רק לצאת ידי חובת המצוה שציונו השי"ת, יצא. וכן לגבי ציצית ותפילין, יש אומרים שאם לא כיון תכלית המצוה, לא יצא ידי חובה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על פסוקי דזמרה סי' ס הערה י',עמוד תקכד].
יא. הקורא את המגילה להוציא את הצבור ידי חובתם, צריך לעורר את הצבור שיכוונו לצאת ידי חובה, והוא יכוין עליהם להוציאם ידי חובה. שגם במצוות דרבנן נקטינן לכתחלה דמצוות צריכות כוונה. ובפרט במקרא מגילה שהיא מדברי קבלה, ודמיא לדברי תורה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, ספר על הלכות פסוקי דזמרה, סי' ס' הערה יא, עמוד תקכז].
יב. מי שכותב מכתב לחבירו בימי העומר, וכתב בלילה היום כך וכך לעומר, יש אומרים דכתיבה כדיבור דמי, ויצא ידי חובת הספירה, ואין לו לחזור ולברך באותו לילה על ספירת העומר, ולמחרת יכול להמשיך לספור בברכה. ויש אומרים דלא יצא ידי חובת הספירה. ולכן לדינא, ספק ברכות להקל, ויחזור ויספור באותו לילה בלא ברכה, ולמחרת ימשיך לספור בברכה. [ילקו"י, מהדורת תשס"ד, סי' ס הערה יב, עמוד תקכח, ילקו"י מועדים הל' ספירת העומר].
