קפה. דבר שמותר לטלטלו, שהניח עליו מבעוד יום דבר האסור בטלטול, כגון מוקצה מחמת גופו או מוקצה מחמת חסרון כיס וכדומה, שאסור לטלטלן אף לצורך גופו או מקומו, אסור לטלטל גם את הכלי התחתון, אפילו לצורך גופו או מקומו, מפני שנעשה בסיס לדבר האסור. ויש אומרים שהדין כן גם אם מונח על ההיתר כלי שמלאכתו לאיסור. והוא שהיה המוקצה מונח עליו כל זמן בין השמשות. ואף אם עכשיו אין המוקצה מונח עליו, כגון שנטלו גוי או קטן או נפל מאליו, מכל מקום חשיב כבסיס לדבר האסור. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעד].
קפו. אין נעשה בסיס לדבר האסור אלא אם כן המוקצה הונח על ידי בעליו במתכוין. אבל אם הניחו אדם אחר ללא ידיעת הבעלים, ושלא לטובתו, או אף הניחו בעליו שלא במתכוין, כגון שנפל מידו לשם, לא חשיב כבסיס לדבר האסור. ומיהו בדבר שדרכו להיות מונח שם, אף שהניחו שלא במתכוין חשיב כהניחו במתכוין. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תעה].
קפז. ואמנם ארנק שהשתמשו בו כדי ליתן בתוכו שטרות או מטבעות של כסף, וכן קופה של צדקה, יש אומרים שהרי הם מוקצים אפילו אם אין בהם מעות, ואין לטלטלם בשבת, אפילו לא היו שם מעות בבין השמשות, כיון שהם מיוחדים למוקצה. ויש חולקים ואומרים שמאחר ואין גוף הארנק מוקצה, ורק הוא מיועד להניח בו מוקצה, כל שאין בתוכו מעות או שאר דברים שהם מוקצה, מותר לטלטל את הארנק. ולמעשה נראה שהמיקל לטלטל ארנק ריק מחמה לצל, יש לו על מי לסמוך. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעה].
קפח. דין הבסיס כדין המוקצה שעליו, לפיכך אם הניח מעות או אבן על כרית מערב שבת, היה שם בבין השמשות, או שהניח אבן על פי החבית, אסור לטלטל הכר או החבית כדין המעות והאבן. וחשיבי כמוקצה מחמת גופו שאסור לטלטלו אף לצורך גופו או מקומו. ולכן תיבה שיש עליה מעות, או אפילו אין עליה עתה, והיו עליה בבין השמשות אסור לטלטלה, דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אבל אם עתה אין עליה מעות וגם לא היו עליה בבין השמשות, אפילו ייחדה למעות והניחם עליה מבעוד יום, כיון שסילקם קודם בין השמשות מותר לטלטלה, אפילו מחמה לצל או כדי שלא תיגנב. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' תעו].
קפט. והוא הדין לכלוב של עוף שיצא ממנו העוף קודם השבת ולא חזר לתוכו בשבת.
קצ. לדברי האומרים שדין בסיס לדבר האסור הוא גם בכלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטל את הבסיס עם המוקצה שעליו לצורך גופו או מקומו, אבל לא מחמה לצל. ולדברי האומרים שאין דין בסיס בכלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטל את הבסיס אף מחמה לצל. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד תעו, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרעה. הליכות עולם סוף ח"ג].
קצא. אם היה מונח על החבית או על הכרית גם דבר היתר וגם דבר איסור, לכתחילה יטה החבית וינער הכר, ואם אי אפשר משום הפסד או שצריך להשתמש במקום החבית והכר, יכול להגביהה כולה, שהרי חשיב בסיס לדבר האסור והמותר. והוא שהדבר המותר יהיה חשוב יותר. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעו].
קצב. מגירה שיש בתוכה דברים האסורים בטלטול כמו מעות, אבקות אפיה, וכדו', אין לפותחה בשבת, שהרי מגירה זו היא בסיס לדבר האסור. ואם יש בתוכה גם דברים המותרים בטלטול בשבת, והם חשובים יותר מהדברים האסורים, מותר לפתוח ולסגור את המגירה בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד תעו].
קצג. פמוטים שהדליקו בהם נרות שבת, והניחו על הפמוטים עצמם חתיכת לחם קודם בין השמשות, אין לטלטל את הפמוטים גם לאחר שהנרות כבו, ואין זה חשיב כבסיס לדבר האסור והמותר, שהרי השלהבת חשובה לו יותר, והפמוטים נעשו בשביל השלהבת. ונראה להחמיר בזה גם במגש שנעשה במיוחד לשם הנחת נרות שבת עליו בקביעות. ואם הניח את הפמוטים על גבי מגש רגיל, או אם הניחם על גבי שלחן, והניח על המגש או על השלחן מערב שבת לחם או כלים החשובים יותר מהשלהבת שבנר, מותר לטלטל את המגש לאחר שהנרות כבו, דמאחר שאין המגש או השלחן נעשו במיוחד לצורך השלהבת, מועיל בהם נתינת הלחם, ואז המגש או השלחן חשובים כבסיס לדבר האסור והמותר. [ילקוט יוסף שבת ב' עמוד תעז].
קצד. אסרו חכמים לבטל כלי מהיכנו בשבת, דהיינו ליתן בשבת חפץ שהוא מוקצה על חפץ שאינו מוקצה, שהרי גורם לאסור בטלטול את החפץ שהיה מותר בטלטול. [ילקו"י שם עמ' תעט].
קצה. מותר להניח פסולת לתוך פח-אשפה ריק בשבת, או לתוך המשולש שבכיור. ואין צריך להקפיד ליתן שם בתחלה חתיכת לחם או קליפה הראויה למאכל בהמה. [שם עמו' תפ].
קצו. המפצח גרעינים או שקדים בשבת, לא יניח את הקליפות בתוך צלחת ריקנית, כדי שלא יבטל כלי מהיכנו. אלא יתן בתחלה לתוכה גרעין אחד או שנים, או שאר מאכלים, שאז הצלחת נעשית בסיס לדבר ההיתר, ואחר כך יוכל לתת בתוכה את הקליפות, שאז הכלי חשוב כבסיס לדבר האסור והמותר שמותר לטלטלו. ובדיעבד שהניח את הקליפות לבדן בצלחת ריקה, אם הוא בגדר גרף של רעי, מותר לכתחלה לטלטל הצלחת כדי לזרוק הקליפות. ואם לאו, לכתחלה יניח בתוכה דברים של היתר ויטלטלנה. והמיקל גם בלא זה, כשיש מלח על הקליפות, יש לו על מה לסמוך. ואם הניח הקליפות על השלחן וצריך למקום השלחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל בהמה, מותר להגביה השלחן ממקום למקום. [ילקוט יוסף שבת ב' עמ' תפא].
קצז. טלית ותפילין הנמצאים בכיס אחד, לסברת האומרים שתפילין חשיבי מוקצה, יש אומרים שאסור להוציא את הטלית מהכיס, שהרי הוא מבטל כלי מהיכנו, שעושה את הכיס הגדול כבסיס לתפילין שהם אסורים בטלטול. אלא צריך קודם להניח ספר בתוך הכיס, ואז יהיה מותר לקחת את הטלית. אך לסברת האומרים שאין לתפילין דין מוקצה, מותר ליקח את הטלית מהכיס. וכן להאומרים שאין דין בסיס לדבר האסור אלא במוקצה מחמת גופו, וכדומה, מותר לקחת את הטלית מהכיס הגדול. והעיקר לדינא להקל בזה, שכל שהבסיס לדבר האסור נעשה מאליו ולא בידים, אין כאן איסור משום מבטל כלי מהיכנו. [על פי דברי המאירי שבת קמב, ובמהדורת תשס"ד עמוד תרמא. ואף שבילקו"י שבת ב' עמוד תפב, נתבאר שהמחמיר ליתן ספר קודם שמוציא את הטלית מהכיס הגדול, תע"ב, הנה כתבנו כן עפ"ד כמה אחרונים, אבל לא ראו את דברי המאירי הנז', שטרם נדפס, ובו נתבאר להדיא להקל].
קצח. אם הניח מעות על הכר, על דעת שישארו עליו בכניסת השבת, דהיינו כל זמן בין השמשות, אסור לנער את הכר מן המעות שעליו, מפני שנעשה בסיס לדבר האסור, והרי הוא מוקצה. ולכן אפילו אם בא גוי ונטל המעות מעל הכר, אסור לטלטלו, שכיון שנעשה בסיס לדבר האסור בבין השמשות, מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' מהדורת תשס"ד עמוד תרעד]. ואם שכח מעות או אבן על גבי כרית וכדומה, מטה את הכרית והמעות או האבן והם נופלים מאליהם. ואם אינו צריך לכרית, אלא חושש שהמעות יגנבו, אסור. ואפשר להקל להטות את הכרית בגופו ולא בידו, דהוי טלטול כלאחר-יד. [ילקו"י שבת כרך ב' עמוד תפב. שארית יוסף חלק ג' עמ' תטז].
קצט. כבר נתבאר שמותר להשתמש בשבת בסדין חשמלי המחובר לזרם החשמל מערב-שבת, ואין בזה חשש מצד בסיס לדבר האסור. וכן אין לחוש בזה שמא יגדיל או ימעיט את מדת החום בשבת. ומכל מקום טוב לעשות מערב-שבת איזה קשר משונה או לכתוב על נייר "שבת" וליתנו ליד כפתור החשמל, כדי שאם ישכח ויבוא לשנות את מדת החום, על ידי השינוי או הנייר יזכור שהוא שבת. ואם שכח לחבר את הסדין מערב שבת לזרם החשמל, אסור לחברה בשבת. [שו"ת יחוה דעת חלק ה' סימן כה].
ר. נהגו להקל גם בשעון יד אלקטרוני עם מחשב, ואין לגזור שמא ישתמש במחשב שבשעון. [שהגזרה היתה בנר שדרכו לדעוך, שמא יטה, ולא בהדלקה חדשה, שמא ידליק]. [ירחון קול תורה תמוז תשס"ג עמוד יח].
