א. החופר גומא בשדה, חייב משום חורש, ושיעורו בכל שהוא, שראוי לזרוע בחפירה זו גרעין של דלעת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נ].
ב. היתה לו גבשושית בשדה ונטלה, חייב משום חורש. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נג].
ג. המנכש בעיקרי האילנות, והמקרסם עשבים, או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע, הרי זה תולדת חורש, ומשיעשה כל שהוא חייב. [ילקוט יוסף שבת כרך ה עמוד נג].
ד. החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, פטור אבל אסור. ויש אומרים דאיסורו מן התורה, מלאו דלא תעשה כל מלאכה. והעיקר כדברי האומרים שאיסורו מדרבנן. [ילקו"י שבת ה עמ' נג].
