מידי שבוע אתר "מורשת מרן" מביא תשובה הלכתית חדשה, מאשר השיב מרן פוסק הדור הראשון לציון והרב הראשי לישראל הגאון רבינו יצחק יוסף שליט"א, מח"ס ילקוט יוסף , שולחן המערכת, עין יצחק ועוד.

השבוע המאמר עוסק בנושא: האם יש חיוב מצות ביקור חולים בחולה מורדם ומונשם?

תרמו להחזקת האתר!

בס"ד, ‏י' אייר תשפ"א, 1093-2/פ"א

לכבוד היקר והנעלה, ה"ה אורן דנוס הי"ו

שלום רב,

בעניין שאלתו לגבי חיוב מצוות ביקור חולים בחולה שהינו מורדם ומונשם, אי איכא חיוב לבוא ולבקרו או דילמא שאין בכך כלום.

הנה בגמרא נדרים (מ.) אמרו, כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות. מאי גרמא, אילימא כל המבקר את החולה, מבקש עליו רחמים שיחיה, וכל שאין מבקר את החולה, מבקש עליו רחמים שימות, שימות סלקא דעתך? אלא, כל שאין מבקר חולה, אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות. ע"ש. כלומר, שעל ידי ביקור החולה, מתעורר האדם לבקש עליו רחמים מאת ה' יתברך, שישלח דברו וירפאהו, ויתן בלב הרופאים חכמה בינה ודעת לכלכל דבריהם במשפט להחיש לו רפאות תעלה, ואז בודאי שתפלתו קרובה להתקבל יותר, וכמו שאמרו בשבת (יב:) מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של החולה, שנאמר, ה' יסעדנו על ערש דוי. והזכיר זאת הרמב"ן בספר תורת האדם (ריש שער הסכנה), וסיים: "הילכך, כל המבקר את החולה, ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים את המצוה".

ולטעם זה אין כל הבדל בין אם החולה ער או מורדם ומונשם, ולכאורה במורדם ומונשם איכא חשיבות גדולה יותר לבקרו, שכן יותר מעורר עליו רחמים לפני השי"ת.

ברם ישנו טעם אחר המובא בגמרא נדרים (לט:) וז"ל: אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו. אמרי ליה: אם כן, ליעלון שיתין ולוקמוה. אמר ליה כעישורייתא דבי רבי, ובבן גילו. ע"ש. משמע שעניין ביקור החולים הינו על מנת שייקל את הצער מעל החולה, וכן מבואר בדברי המאירי שם שכתב וז"ל: לעולם יהא אדם זריז במצות ביקור מפני שהמבקר מיקל בחליו של חולה. דרך הערה אמרו, כל המבקר את החולה כאלו נטל אחד מששים מחליו ובבני גילו ר"ל שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל. עכ"ל. וכן משמע מלשון רבינו הרמב"ם בספר הנהגת הבריאות (שער ב' אות יט) וז"ל: לספר לחולים סיפורים משמחים ירחיבו את נפשו ואת לבו, ולחדש חידושים שיסחו את דעתו, ויצחק עליהם וכל חבורתו, ויבחרו לשמשו ולעמוד לפניו מי שישמח בו, עכ"ל. וכעין זה כתב בספר סדר היום (סדר ברכת השחר) וז"ל: וביקור חולים אף על פי שהיא ג"כ גמ"ח, אפ"ה היא ג"כ גדולת הערך, כאחז"ל ביקור חולים אין לו שיעור. והענין הוא, כי גומל חסד עם הגוף ועם הנפש, שלפעמים משיב נפשו של אותו חולה בטוב טעם ודעת אמריו ודבריו דברי פיוס ורצוי וחזוק לסומכו על ערש דוי. ובעינינו אנו רואים הענין הזה, כי לפעמים אדם נכנס לבקר את החולה ויושב עמו שעה או ב' ואומר החולה עצמו: נחמתני נחמתני, החזרת נשמתי בי. ואנו רואין שהקל מעליו חליו. וכן ארז"ל הנכנס לבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו. ואמרו דוקא בבן גילו, הנה נראה בפי', שמשיב נפש החולה בבקרו אותו וכו' עכת"ד.

וע' בשיטה מקובצת שם, דהביא לשון הרי"ץ ז"ל שכתב וז"ל: ובבן גילו. הוא דנוטל אחד מששים בצערו, כלומר בן מזלו שהוא מטבעו ומהנהגתו, כי (אין) [אז] דעתו של חולה נוחה הימנו, ומיקל ממנו חוליו, אבל אם אינו מטבעו והנהגתו, יקוץ בו ויכביד עליו חוליו ויזיקנו. [והגאון בעל יד מלאכי (כללי הדינים כלל קפו) כתב בשם ספר ילקוט הראובני (ריש פרשת וירא) בשם ספר סודי רזא, דהא דאמרו המבקר את החולה נוטל א' מששים מחליו, היינו בעוד שישנו המבקר שם, אבל כשיסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו]. והגרי"ח בספרו בן יהוידע נדרים (שם ד"ה נוטל אחד מששים מצערו) כתב וז"ל: נ"ל ודאי דאין הכונה שיקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר, דזה אי אפשר להיות בטבע, ועוד מצות ביקור חולים מצוה יקרה שהיא אחד מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואיך יתכן שיהיה לו היזק מזה, אך הכונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה, ואז ע"י הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו, על דרך עשורייתא דרבי, כי הצער שיגיע לאחרים יש בו כח יותר להגין ולכפר. וע"ש מש"כ לבאר בטעם שנוטל אחד מששים בחוליו. וראה עוד בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קח). ולמהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן שלה סעיף י). ולמרן אאמו"ר זיע"א בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' פג) מה שהביא בשם המדרש ויקרא רבה (פר' ל"ד סימן א'): אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', אמר רב הונא זה המבקר את החולה, שכל המבקר את החולה פוחת לו אחד מששים בחוליו. אמרו לו, אם כן יעלו ששים לבקרו וירד עמהם לשוק, אמר להם, ששים ובלבד שיהיו אוהבים אותו כנפשם, ואף על פי כן מרויחין לו ע"כ. והסיום ר"ל, שאפילו אינם אוהביו כנפשם, מכל מקום מרויחים לו מחוליו. וכמו שצידד המתנות כהונה שם לפרש בראש דבריו ע"ש.

נמצא א"כ דלפי טעם זה, אם החולה ער איכא בכך משום ביקור חולים, בהיות שהחולה רואה את ידידו המגיע לבקרו, הינו שש ושמח בכך שבאים להשתתף עמו בצערו ולסעדו ולתומכו בעת חוליו, לא כן באופן שהינו מורדם ומונשם.

ועל פי האמור, ביקור חולה מורדם ומונשם תלוי לפי הטעמים הנזכרים. ברם צריך להכיר את המציאות בבתי הרפואה השונים, שכאשר הרופאים רואים חולה שמבקריו רבים, ובכל עת נמצאים אצלו מבני משפחתו וחבריו, למרות שהינו מורדם ומונשם, אזי שנוהגים בו בכבוד ודואגים יותר לרווחתו. לא כן לחולה המוטל מורדם ומונשם על ערש דווי, ואין איש שם על לב לבוא לבקרו לסעדו ולתומכו, אזי שאף הרופאים פחות דואגים לשלומו. ומציאות זו רואים בחוש גם בעניינים שונים שאינם קשורים לרפואה, שאם רואים אדם שיש לו דורש ומבקש, אזי שנוהגים עמו ביתר כבוד מאשר לאדם שאין לו מכר הדואג לשלומו. אשר על כן, חשוב מאוד לבוא ולבקר גם אדם המורדם ומונשם, דמלבד הטעם שמתעורר לבקש עליו רחמים, עוד איכא בהא מצד עזרה וסיוע שהרופאים רואים שיש לחולה דורש ומבקש ומתייחסים אליו בכבוד ומשתדלים ברפואתו ביתר שאת וביתר עז. ולכן בבואו לבקר חולה שהינו מורדם ומונשם, יגש לרופאים וישאל ויבקש לדעת את המצב ומה ניתן לעשות וכדומה, זאת בכדי לעוררם ולהודיעם שיש מי שעומד מאחורי החולה ודואג לשלומו.

ויהי רצון שהרופא לשבורי לב ישלח רפואה שלימה לכל חולי עמו ישראל. ויאמר לצרותינו די אכי"ר.

בברכת התורה,

יצחק יוסף

הראשון לציון

הרב הראשי לישראל