א. שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה היא, שנאמר [שמות כג, יב]: וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה לשבות ממלאכה ביום השבת. ועבר על לא תעשה שנאמר (שמות כ' י'): לא תעשה כל מלאכה. ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, בזמן שבית המקדש קיים אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. ועל דברים האסורין משום שבות יש מהן שלוקין עליהן מכת מרדות, ויש מהן שאסור לכתחלה בלבד ואין לוקין עליהן כלל. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמ' רכב].
ב. לא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. לפיכך העושה מלאכה האסורה בשבת שלא כדרך עשייתה בחול, אלא בשינוי וכלאחר יד, אינו חייב מן התורה, אלא מדרבנן. ולכן הכותב כלאחר יד, ברגלו בפיו ובמרפקו, פטור. וכן כל כיוצא בזה במלאכות שבת. [ילקו"י שם עמ' רכב].
ג. נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר [האסור], כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום. ויש אומרים דמתעסק בשבת אינו חשיב כלל כמעשה עבירה, ופטור ומותר לגמרי. ויש חולקים וסוברים דעל כל פנים חשיב כמעשה עבירה, רק שפטור מעבירה. ונפקא מינה לענין הנאה ממלאכת מתעסק בשבת. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד רכג].
