שלום וברכה!

אודות לוח ספירת העומר הנמצא בבית הכנסת ומראה את מנין היום, והעלה חשש שהמתפללים קוראים בעיניהם את המנין קודם שסופרים, ושמא יש חשש ברכה לבטלה אח”כ שסופרים.

הנה למעשה, מאחר שלכל היותר בקריאת העיניים של המתפללים אין בזה יותר מהרהור, שהרי לא קראו בפיהם, והרי בודאי גם לא נתכוונו לשם מצות ספירת העומר, לכן בודאי יש כאן ספק ספיקא, שמא הרהור לאו כדיבור דמי, ושמא מצוות צריכות כוונה. ועוד, שהרי דעת מרן הש”ע דהרהור לאו כדיבור דמי, וכן שמצוות צריכות כוונה, ומכיון שיש כאן ספק ספיקא בצירוף דעת מרן הש”ע, שפיר דמי לסמוך על זה לחזור ולברך. ויתירה מזו פסק מרן זיע”א בספרו חזון עובדיה יו”ט (עמ’ רמג), שאם ספר בהרהור (ומשמע אפילו בנתכוין למצוה) שיכול לחזור ולספור אח”כ בברכה.

ובפרט בנידון דידן שיש להוסיף כאן סברא חשובה, שבשבילה יש לומר שאפילו לכתחילה אין צריך לחוש ולהוריד הלוח הנזכר, שהרי למעשה אין כאן אפילו כוונה של קריאה, אלא המתפללים נפגשים בלוח בעיניהם וקוראים בו כמתעסק בעלמא, ובזה י”ל דאפילו למי שסובר שמצוות צריכות כוונה, זהו דוקא כשמתכוין למעשה המצוה אלא שלא נתכוין לשם מצוה, משא”כ שאינו מתכוין כלל למעשה רק בגדר מתעסק בעלמא, לכ”ע לא יצא ידי חובה. ואף אם באנו לחוש לאותם שקוראים בלוח ע”מ לדעת כמה היום לעומר בשביל לספור כהוגן, א”כ באנו בזה לסברת הרשב”א ושאר פוסקים, דמאחר שמתכוין להדיא שלא לצאת הספירה זו, שהרי אינו עושה אותה אלא ע”מ לדעת כמה לספור ועפ”ז לספור אח”כ, לכן אף להרשב”א וסיע’ שסוברים שמצוות אינם צריכות כוונה, במקרה כזה אינם יוצאים ידי חובה, שנחשב להם כאילו כיוונו להדיא שלא לצאת ידי חובה. והרי על הרשב”א הזה אנו סומכים במה שאנו שומעים הספירה מהשליח ציבור ומתכוונים לשמוע ע”מ לספור אח”כ כהוגן, וביאר הרשב”א ע”פ האמור, כמבואר בב”י (סי’ תפט), ע”ש.

ולכן למעשה בנידון זה אין לחוש בדבר, ואפשר להשאיר הלוח ללא חשש, וכן המנהג פשוט אף בפני החכמים ואין פוצה פה, והנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם.

בברכה רבה

שמעון ללוש