נראה ברור שהוא גם לכתחילה.

וכן משמע בבירור בדבריו שבגוף ההלכה בילקו”י (עמ’ שלד), שלא סייג ההיתר. וכן משמע נמי מהמבואר ב”הלכה למעשה” שבסו”ס שו”ת הראש”ל ח”א (סי’ נד מהדו”ב עמ’ תקמג). אלא שהוסיף תנאי שלא תתנועע אנה ואנה ברוח מצויה, ע”ש.

וטעמו, כמבואר במקורות לילקו”י, וכן בשו”ת, שבתחילה דן מצד מ”ש האחרונים, דכל שאין ראוי להתקיים כל שבעה יש לדון כבר מהתחלה כאילו אינו, אפילו שעדיין לא נפל. ואח”כ פלפל שגם לפי סברה זו יש כמה צדדים שאפשר להקל, שמא דבריהם שייכים דוקא לגבי הסכך ולא הדפנות, ושמא בעינן דוקא בימים ולא בלילות, וכו’. אבל אח”כ הוסיף טענה שמוציאה את הנידון מעיקרא מכלל ספק, שהנידון שלנו אינו דומה כלל לנידון הפוסקים הנ”ל, שהרי כאן לפי המציאות שלפנינו כעת שיש בה הזרמת אויר יכול לעמוד כל שבעה, ומה לי אם עומד כל שבעה ע”י הזרמת אויר או ע”י מסמרים. משא”כ הדיון של הפוסקים הוא באופן שלפי המציאות שלפנינו כעת הסוכה אינה יכולה להתקיים שבעה ימים, כגון שהעלים שבסכך עומדים להתייבש וליפול בודאי תוך שבעה, שבזה אפילו קודם שנפלו יש דנים לפסול אותם.

ועכ”פ יש כאן כמה ספיקות להקל, והחילוק האחרון הוא סברא אלימתא בפנ”ע, כ”ש בצירוף השאר. כנלפע”ד.