הרב בהליכות עולם (ח”ג עמ’ ג) כתב שצריך לאכול במקום הקידוש לאלתר. וכתב לחלק- אם היה בדעתו לאכול מיד ונאנס ולא אכל מיד אלא שהה אז לא צריך לחזור ולקדש. ואם לא היה דעתו לאכול מיד אז תלוי אם עבר זמן עיכול.
ובחזו”ע (ש”ב עמ’ קכח) לא חילק אם היה דעתו לאכול מיד או לא, אלא תמיד תלוי אם עבר זמן עיכול.
מה הדין הלכה למעשה?
(בקיצור שו”ע חזו”ע ח”א עמ’ קכו כתבו כמו בהליכות עולם, במשנ”ב תפארת סימן רעג הערה 13 כתב כחזו”ע)
תזכו למצוות
0 תשובה
שלום וברכה!
דין זה שצריך לקיים הסעודה בסמוך לקידוש, יסודו בתשובת מהרי”ל, והביאו הרמ”א בדרכי משה ובהגהת הש”ע להלכה, ושם מבואר להדיא דכל שהיה דעתו בשעת קידוש לאכול לאלתר, אף שנתעכב ונשתהה זמן מרובה, נחשב קידוש במקום סעודה. ורק באופן שלא היה דעתו בשעת הקידוש לאכול לאלתר אלא לאחר זמן כשירעב, בזה כתבו שאינו נחשב קידוש במקום סעודה, ובמקרה זה דוקא הביא מרן זיע”א בשו”ת חזו”ע ובהליכו”ע ובחזו”ע שבת את דברי מהריק”ש, לחלק בין אם עבר שיעור עיכול או לא עבר. כלומר, באופן שכתבו הפוסקים שלא יצא, כלומר שלא התכוין לאכול בסמוך, עדיין יש לחלק בשיעור השהיה. אבל כל שהיה בדעתו בשעת הקידוש לאכול לאלתר, זה מפורש במקור הדין במהרי”ל והרמ”א דאפילו נתעכב ונשתהה הרבה יצא י”ח.
בברכה רבה וכל טוב
