אכן בודאי מן הראוי שיתייחסו בהתאם ובכבוד הראוי למי שמלמד אותם תורה באופן קבוע, אם בשביל שע”י זה יתייחסו יותר ברצינות לדברים שמעביר בשיעור, ויקחו את דבריו בכובד ראש הראוי, הן בענייני הלכה והן בענייני הנהגה והשקפה לאורם של רבותינו חכמי הדור. ואם מחמת שעצם היחס הנכון למעביר השיעור, מוסיף הרבה כוחות אחריות ורצינות למלמד עצמו, כפי שהנסיון מוכיח.

ולכן חשוב שידעו את היחס המתאים מצידם ויכבדוהו כראוי ע”פ ההלכה.

אולם יש חשש שאם הדברים יבואו מצד מעביר השיעור בעצמו, הם עלולים להיתפס אצל כמה מהמשתתפים, כניסיון להתיהרות, או כחיפוש כבוד, ולכן יראה לעשות זאת בחכמה, שלא באופן ישיר ומכוון. אלא יכנס לנושא בתוך כדי לימוד המוסר בעניין אמונת חכמים וכבוד התורה, או בתוך לימוד הלכה בדברים שפסקו חכמי הדור, שמזה יוכל להכנס לעניין לשמוע בקול חכמים ואמונת חכמים וכבוד התורה, וכיו”ב. והכל יעשה לשם שמים, ובכל אופן שלא ‘להילחם’ על כך או ‘להילחץ’ מכך או ‘להתאכזב’ מהענין, בשום אופן. כי הוא החלק ‘הטפל’ ביחס לעיקר הגדול שעוסק בו להיות ממצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד.

ובעיקר ישתדל להראות כבוד והערכה לשומעי לקחו, וכן ירעיף עליהם חיבה יתירה, ועי”ז בעזרת ה’ יתברך ישיבו לו בכפל כפלים, וכמים הפנים לפנים, וכבר אמרו חכמים, איזהו מכובד המכבד את הבריות.

ובזה שבדרך אגב בשיעורים מידי פעם משריש ומעצים בלבם את החיוב לכבודם של חכמי הדור, שהם רבותיהם של ישראל, ומסביר להם שהוא ק”ו מהחיוב בכבוד רבו שמלמדו תורה, שחייב בכבודו, לעמוד כשבא בד’ אמותיו, ושלא לקרותו בשמו, וכדומה, ומעט מפתח בדברים הדומים, בזה יצא ידי חובתו להעירם ולעוררם בענין זה. ולא עליו המלאכה לגמור, ויתרכז בעיקר הגדול להרבות כבוד שמים, ומן השמים ישלימו פעולתו לחיים.

בברכת חזק ואמץ כי ה’ עמך, יגדיל תורה ויאדיר!

שמעון ללוש