שלום וברכה,

נראה שאפשר להקל בדבר.

דהנה כתב מרן זיע”א בספרו הבהיר חזו”ע שבת ח”ד (עמ’ קנח) בזה”ל: ונראה שעכ”פ מותר לנענע כוס היין או המים שנתן לתוכו שלג או ברד, כי דיינו לאסור ריסוק בידים ממש, אבל נענוע הכוס בעלמא מותר. ואף שהגר”ח פלאג’י בשו”ת לב חיים ח”ב (סי’ קצב) ד”ה ועיניך, כתב, לא יפה עושים שכשנותנים השלג לתוך הכוס של יין או שכר ועדיין לא נימוח מנענעים הכלי בידים כדי שיהיה נימוח יפה במהרה, וראוי להזהר בזה. ע”ש. לדעתי אין להחמיר בזה. וכאמור. עכל”ק. והיינו טעמא, משום דאף ריסוק בידיים יש כר נרחב ע”פ דברי גדולי הפוסקים הראשונים להתיר, אלא שמרן הש”ע ראה להחמיר בזה, ואין לנו לעשות נגד דבריו, שכבר קיבלנו הוראותיו. אבל בשינוי כל דהו, שכבר נחית דרגא, אף שהוא כוחו ממש כבר יש להקל, לפי שאינו בידיים ממש והוו דלא לוסיף עלה.

ולכאורה ה”נ בנידון דידן, שאינו מרסק בידיים ממש, אלא ע”י כוחו, ויש לומר דיינו לאסור ריסוק בידיים ממש, אבל ע”י כוחו הוו דלא לוסיף עלה ומותר.

עוד יש להוסיף טעם לשבח, ע”פ מה שכתב מרן זיע”א בחזו”ע (שם) לדון לגבי שבירת ארטיק קרח לחתיכות דקות, ובתחילה כתב להתיר מדין פסי”ר דלאכפ”ל בדרבנן, ויש לפלפל האם סברא זו שייכא גם בנ”ד, דלכאורה לא אכפ”ל מריסוק ומיחוי הקרח ע”מ שיוכל לשתות גם את הקרח, אלא כל חפצו ורצונו בקירור המים, ואכמ”ל.

אולם אח”כ הוסיף להתיר שבירת הארטיק מטעם נוסף, שהביא דברי השבולי הלקט בשם אחיו רבי בנימין, שלא אסרו לרסק אלא שלג וברד, שהוא מוליד משקה שלא היה בעולם, אבל השואב מים מערב שבת לכדו וחביתו, וביום השבת בבוקר מצאם קפואים וקרושים, מותר לרסקם, ואין בזה משום מוליד משקה. ע”כ. ועוד הביא שכ”כ האורחות חיים בשם בעל המכתם, שיש לומר דאפילו נקפא השמן מרוב קרירות מותר להפשירו, שהפשירו לא זהו בישולו, “מאחר שאין תחלת ברייתו להיות נקפא”, ולא דמי לחֵלֶב, שמתחלת ברייתו להיות קפוא. ע”כ. וכתב ע”ז מרן זיע”א בחזו”ע, “ואף הארטיק היה מים בתחילתו ונקפא”. והוסיף שגם הרב ערוך השלחן כתב לצדד שמלשון רבותינו משמע שלא הקפידו אלא על ריסוק שלג וברד ולא על קרח, כי הקרח היה קודם מים, ומשום הכי אין בו “לא משום מוליד ולא משום סחיטת פירות”, ע”כ. (וכתב בחזו”ע שהרב ערוה”ש לא הזכיר שכן כתבו הראשונים הנ”ל. ע”ש.)

ולפי זה יש לומר דהוא הדין למיחוי והפשרת קרח או גלידה בידיים, דמכיון שכבר היה נוזלי קודם ההקפאה, לא דברו בו חז”ל כלל באיסור ריסוק שלג וברד. ואף שלא מצינו בפוס’ שהזכירו חילוק זה שהוא כ”כ מהותי, ואדרבא כמה נידונים יש באחרונים על מיחוי וריסוק דברים קפואים שהיו משקה מתחילתם. אולם בחזו”ע שם לא הביא ראשונים שחולקים בזה על הראשונים הנ”ל, ואדרבא הביא דברי הערוך השלחן שכן באמת משמע בדברי כלל רבותינו הראשונים שנקטו דוקא דבר שהיה קפוי מתחילתו.

ולכן נראה שהמיקל לערב קרח בכוס, וכן גלידה, ע”מ למחות ולהפשיר עד שיהיה משקה, יש לו ע”מ שיסמוך. וכ”ש אם עושה רק על ידי שמערה מים ע”ג הקרח, שאינו אלא כוחו. (וכן במיחוי גלידה אפשר שיוליך אנא ואנא ובכך נמצא שאינו ממחה בידים רק גורם בכוחו.) ובזה לא חשיב כמרסק בידים. דומיא דמ”ש מרן זיע”א לחלק בין ריסוק בידים לנענוע דקיל טפי, ודו”ק.

[ויש לעורר, דאין הכרח ללמוד סברא זו של קרח שמתחילתו היה מים, גם לגבי נענוע אשל, שמתחילתו היה חלב נוזל ורק אח”כ נקפא. לפי שיש מקום לחלק, דשאני אשל שהיה חלב ולא אשל, ועכשיו שממחה אותו אינו חוזר להיות נוזל כמו החלב שהיה, אלא נעשה נוזל בסוג חדש שלא היה בעולם, ויש לומר שבזה לא כתבו להקל. אלא שבלאו הכי לגבי אשל אפשר ע”י נענוע וכנ”ל.]

ולכן למסקנא, כל שאינו מרסק בידים ממש, רק ע”י ערוי ששופך עליו, או ע”י נענוע הכוס, וכן כשמוליך אנא ואנא את הקרח והוא נמחה מאליו, וכל כיו”ב, שפיר דמי להקל. וכל שכן בדבר שהיה מעיקרו משקה, כמו קרח, ארטיק, גלידה, וכיו”ב, דבלאו הכי משמעות רבותינו הראשונים דמעיקרא לא היתה בהם הגזירא. ולכן בצירוף הנ”ל שאינו מרסק בידים, יש להקל בזה בשופי. והנלע”ד כתבתי בס”ד.

בברכה רבה וכל טוב

שמעון ללוש