מבואר בגמ’ ברכות (ג:), אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת. וביארו בתוס’ שם, דהיינו דווקא בתוך ארבע אמות שלו. וכן הוא בהמשך הגמ’ (דף יח.) שיש איסור לקרות בתורה ולקרוא ק”ש בבית הקברות בתוך ד’ אמות לקבר, משום לועג לרש. (וראה בתוס’ שם, דהיינו אפי’ בלומד בע”פ). ומרן בבית יוסף (יו”ד סימן שדמ, עמוד יט בשירת דבורה) הביא את דברי הנימוקי יוסף (ב”ק ו: ד”ה ישיבה) שכתב בשם הרמ”ה, שאם אומרים את דברי התורה לעילוי נשמת הנפטר, מותר הדבר. והוסיף מרן, שהביא את דברים אלו “רבינו הגדול” מהר”י אבוהב (בביאורו לטור או”ח), וכתב, שעל זה סמכו לומר פסוקים בבית הקברות ודרשה למתים. עכ”ל. ושכן המנהג פשוט.

נמצא לפי המבואר לעיל, שכל שאומרים את דברי התורה לעילוי נשמת הנפטר, מותר, ולכאורה אין הבדל בין אם אומר תהלים לעילוי נשמתו או משניות. ובאמת שכן כתב להדיא מרן הראש”ל שליט”א בילקו”י (הלכות ביקור חולים ואבילות, סימן נה אות ז) וז”ל, אם לומד “משניות” או קורא תהלים לעילוי נשמת הנפטר, אין בזה משום לועג לרש, שהרי הם עושים זאת לכבודו. וכו’. ע”ש.

וע’ למרן רבינו הגדול זלה”ה בחזו”ע אבילות ח”א (עמוד תלג) שכתב “ואסור לקרות או לשנות בהם (בבתי הקברות), משום לועג לרש, אלא אם כן קורא ושונה לעילוי נשמת המת ולכבודו”. וסתם ולא פירש האם איירי דווקא בתהילים או משניות, ומשמע מדבריו שכל שעושה לעילוי נשמת הנפטר שפיר דמי. ועיין עוד בחזו”ע אבילות ח”ג (עמוד רי) שהזכיר רק אמירת תהלים, אך בהערה בהמשך דבריו (עמוד ריא ד”ה המבקרים) כתב בפירוש “המבקרים בבית הקברות, וקוראים תהלים או ששונים כמה משניות ליד הקברות, יאמרו לפני כן: לעילוי נשמת כל מתי ישראל הקבורים כאן, ובפרט לפלוני בן פלונית הקבור כאן” וכו’. [וע”ע בח”ב עמוד רלח].

ועיין בספר מנהגי הראש”ל ח”א (פרק כב סעיפים יח ולד) שכשהיה מרן זיע”א עולה לבית העלמין לציונה של הרבנית ע”ה היה קורא רק תהלים. וראה עוד בספר ארחת מרן ח”א שכתב שהיה נמנע מלומר משניות סמוך לקבר, אלא רק תהלים וקדיש. ונמצא שיש מקור למה ששמעתם, אך לא ידענו מה הטעם בעניין זה. והשי”ת יאיר עינינו במאור תורתו. אמן.  

אליהו דניאל אוזן