גם "מצב הרוח" באחריותך! / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

בפשטות, הדבר החשוב ביותר לכל אדם בעולם, הוא "מצב הרוח" שלו. לאמור, ההרגשה הנפשית האישית המלווה אותו במהלך שעות היום והליל. זו שגורמת לו להחליט אם החיים יפים ואכן "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ל"ז ע"א), או חלילה "על כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי" (אבות פ"ד מכ"ב)…

"מצב הרוח" מושפע בדרך הטבע ממאפיינים אישיים, סביבתיים, רוחניים וגשמיים רבים. ממזג האויר, ועד בריאות הגוף והנפש, מיחס בני המשפחה, ועד מבטם הצלול או הצולב של הסובבים.

אולם מסתבר שעדיין, עיקר האחריות על "מצב הרוח" ורוממותו, תלויים אך ורק בנו.

כי הרי לפני הכל, אנו מחליטים למי לאפשר לפגוע לנו בשלוות הנפש וממילא במצב הרוח. כי לא דומה אדם שמעניק רשות לכל הסובבים אותו להשתלט על מצב רוחו, לאדם שאינו מעניק זכות זו כי אם למעטים בלבד.

ולא זו בלבד, אלא אינו דומה אדם בעל אמונה למי שאיננו כזה. כי  גם כאשר כבר החליט לקבל כל האשמה המוטחת בו, הרי שהמאמין מסתכל על אותו משמיץ ורואה בו סימן משמיים ותו לא, בעוד רעהו חסר האמונה רואה לפניו נחשול המאיים להטביעו.

זה נכון גם למשברי החיים האישיים, כמו מצב בריאותי או כלכלי רעוע, גם שם ניצב המאמין על עומדו ומקיים בעצמו את הפסוק בתהלים (טז, ח) "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", ומימלא הוא רואה את כל הסובב אותו על שלל כחותיו בבחינת "וכלא קמיה כלא חשיבין" (זוה"ק הקדמה י"א ע"ב), דהיינו "שכל הכחות האחרים נחשבים לפניו כלא כלום" (פירוש הסולם שם).

ואם כן, ככל שיהיה האדם מאמין גדול יותר, כך יהיה "פגיע" קטן יותר… כי האמונה תעניק את הכחות להבין שמה שקורה עכשיו אינו משהו שנקבע כאן בארץ, אלא שורשו בשמים. ומה שנגזר משמים תמיד טוב הוא, כי הרי "אין דבר טמא יורד מן השמים" (סנהדרין נ"ט ע"ב) ואין דבר רע יורד מהשמים.

ומה יהיה על אותם דברים שנראים ממש – אבל ממש – רעים? מה יהיה עם הקשיים שלא נראה שהולכים להיפתר? מה יהיה עם המנהרות שלא נראה או בקצוותיהן?

על כך מגיב המאמין "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ, כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל, כִּי ה' סוֹמֵךְ יָדוֹ" (תהלים לז, כג-כד). אם ה' יתברך הוא זה שמכוון את צעדי, והוא זה שמוביל אותי אל המקום הנוכחי אליו הגעתי, הרי שהוא גם אחראי לבטחוני לשלומי ולטובתי.

תעודת הביטוח האמיתית היא התעודה השמימית הניתנת על ידי בורא העולם למי שמאמין ודבק בו. "וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי, יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי (שם יג, ו). שלושה חלקים עוקבים – ביטחון בה' המוביל לישועה, ומשם לשירה של תודה.

נערה שהתפללה לזיווג הגון במשך שנים, נשאלה על ידי חברותיה ערב חופתה, איך הצליחה במשך שנים רבות כל כך להתפלל ולייחל מבלי להתייאש?

והיא ענתה כדלהלן:

בכל תפילה שלא נענתה, ראיתי בעיני רוחי את ה' יתברך מנענע לי בראשו, וכביכול מסמן לי בידו: "המתיני בתי, אמנם טרם הגיע הזמן, אולם קרובה ישועתך לבוא וצדקתך להיגלות".

כחה של אמונה!

***
בפרשתנו הנאווה, מגלה ה' יתברך למשה את סודה של "פרה אדומה", אותה פרה שמצד אחד מטהרת את הטמא ומצד שני מטמאת את הטהור. "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר פרק יט, ב).

שלמה המלך מעיד בקהלת (ז, כג) "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". והגמרא מסבירה (יומא י"ד ע"א ונדה ט' ע"א) שכוונתו למצוות פרה אדומה שלא היתה מובנת לו כמו שהובנה למשה על ידי הקדוש ברוך הוא.

אלא שלמתבונן בפסוקים בהמלכתו של שלמה, הדברים אינם נראים ברורים דיים. "וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם"… (מלכים א ה, ט-יא). ללמדך שחכמת שלמה היתה גדולה מחכמת כל בני הדורות שקדמו לו, כשבכללן משה רבינו עליו השלום. אם כן היאך יתכן שיהיה טעם כלשהו לפרה אדומה, אשר יוכל משה לקבלו מה' יתברך בהבנה, בעוד שלמה לא יצליח להגיע אליו לבדו מעומק מחשבתו?

ומה שיש להאיר בזה הוא שבדרגתו של משה רבינו לא היה צורך בהבנת טעם גשמי או רוחני כלשהו בהסבר התופעה המוזרה "פרה אדומה". הוא הסתפק בכך שה' יתברך החליט שפרה תטמא את הטהור ועם כל זאת תטהר את הטמא. מבחינת משה היתה זו הבנה בדרכי ה' יתברך, כי אם כך הוא החליט, ודאי שכך צריך להיות, זוהי האמת וזהו ההיגיון.

שלמה לעומתו ניסה להבין את הטעם והצורך בעיני שכלו, ובעיני השכל אין רצון ה' הופך לסיבה.

כך הדבר ברוחניות וכך הוא בגשמיות. אם משהו קרה לך, כנראה שזה רצון ה', ואם כן הרי ברור שהוא לטובתך, ותשתדל מאד שלא "להפריע" בהתנהגותך לאותה הנהגה ניסית המכוונת אליו.

ברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

 

שתיקה שמחנכת יותר / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

כמה פעמים הערנו ליניק רק כאשר היה ברור לנו שהערה זו תוביל אותו להבנה מחודשת לטובה? כמה פעמים נזפנו בו רק לאחר שהיה ברור לנו שהוא יקבל את הדברים באהבה ויהפוך אותם לחלק מאורח חייו? כמה פעמים הגבהנו את קולנו רק משום שהיה ברור לנו שזו הדרך היחידה להחדרת הערכים הנכונים בלבו?

או בקצרה, מתי ניהלנו דו שיח עם בנינו מתוך מטרה לחנך ולא בכדי לפרוק, לאיים, לכפות או להשיג דקות קטנות של שקט?

פשט הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו), מלמד שבניגוד למחשבה הראשונית לפיה יש לחנך את הנער על פי "דרכנו" המבוגרים, המבינים, המחנכים, יש לחנך את הנער אך ורק על פי דרכו.

וגם הסיבה לכך מבוארת בפסוק, כי רק באופן שכזה "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". ללמדך, כי בכל דרך שונה תהיה התוצאה חינוך לטווח הקצר בלבד.

המוזר הוא, שבדרך כלל תגובות ההורים ל"פשעי" ילדיהם אינן נמדדות במאזני השכל ולפי אמות מידה חינוכיות, אלא נוצרים הם במעין "אוטומט" רגשי כניסיון נואש לעזרה ראשונה, ובמקרים מסוימים כשחרור לחץ ותסכול.

המעניין הוא, שלאחר מחשבה והתבוננות מגלים שבדרך כלל השתיקה מביאה תוצאה טובה יותר מאותו דיבור רגשי וחסר הבנה. כנראה שגם בזה נכון לומר את מאמר הגמרא (מגילה י"ח ע"א) "מלה בסלע, משתוקא בתרין".

כאשר נשאל מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל היאך לנהוג בילד הישן בסוף זמן קריאת שמע דאורייתא, השיב שיש לקרוא בשמו ותו לא. ומשנשאל האם להניח לו באם לא יתעורר, ענה שוודאי שיש להניח לו, משום שאם לא כן לא נרוויח ילד מחונך יותר אלא ילד מתרעם יותר שעלול למאוס בכל.

כל כך פשוט, כל כך נכון, הגאונות שבפשטות!

ילד עלול לחיות תחת כנפי הורים המדרדרים אותו "בטוב ליבם" אל עבר פי פחת, כאשר הכל מתוך כוונה טובה לבנות את אישיותו וליישר את אורחותיו.

***
בפרשתנו (במדבר ח,ב) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". ופירש רש"י: "על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה"

ודורשים זאת על חינוך דור ההמשך וכדלהלן: שלא תהא ההדלקה דלה ומאירה לאותה שעה בלבד, אלא שתהא עולה מאליה. עולה מאליה גם כאשר אין את כפיית ההורים, עולה מאליה גם בגבור משברי החיים, עולה מאליה עד כי יזקין לא יסור ממנה.

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים". 

 

להתרגש ולהתלהב / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

לפני שנים רבות, כאשר רצה הקדוש ברוך הוא להעניק את התורה, היה עם ישראל "העם היחיד" אשר השיב לשאלתו של הקדוש ברוך במילים: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז).
שלושה ימים לפני מתן תורה ציווה האלוקים את משה: "הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ" (שם יט, כג). כמו כן, ביקש הקדוש ברוך הוא שלא יעלה אדם להר, וכלשון הכתוב: "וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל  ה' פֶּן יִפְרָץ בָּם" (שם, כד).

לילה לפני מתן תורה, לאחר ארוחת ערב – סעודת חג דשנה, עלה העם על יצועו והתקשה להתעורר בזריחת יום המחרת. כאשר "הגיע" הקדוש ברוך הוא אל ההר, מצא הוא את עצמו ללא העם אותו בחר, ללא "בנו בכורו ישראל".

כתשובת המשקל לכך נדרש מאיתנו מדי שנה להישאר ערים במהלך כל ליל חג השבועות, לעסוק בתורה הקדושה, ולחזור בקצרה בדרך לימוד על כל מה שאנו אמורים לקבל שוב מחדש בבוקרו של יום. [ולהרחבה יעוי' א"א ופמ"ג או"ח תצ"ד, ושיכנה"ג בהגה"ט אות ה', ותו"ח על האו"ח בשם אביו בעל מחנה חיים, ודו"ק].

וכאן נשאלת השאלה: וכי מדוע אמורה להיות תשובת המשקל "לילה ללא שינה", והלא החטא של עם ישראל באותו דור לא היה בעצם לכתם לישון על יצועם, אלא בכך שאיחרו את השכמתם קום למעמד הנשגב? ואם כן שומה היה עלינו דוקא להקפיד לישון מדי שנה בליל חג השבועות, ולעשות הכל בכדי לקום בזמן עוד בטרם תנץ החמה ולהיות מוכנים לקבלת התורה. מה היא אם כן תשובת המשקל בהיותנו ערים במהלך כל הלילה ועמלים בתורה?

והתשובה היא, שיסוד גדול נלמד דווקא מאותה תשובה שלכאורה איננה תשובת המשקל. והיא, שהקפדתו של הקדוש ברוך הוא על עם ישראל שבאותו הדור, לא היתה "היאך לא השכמתם קום לקבלת התורה". אלא "היאך הצלחתם להירדם בלילה כה גדול המקדים את היום המשמעותי ביותר בחייכם כעם, הלא הוא יום קבלת התורה".

עם ישראל כעם החל את ניצני דרכו עוד כמה מאות שנים לפני, כאשר אברהם אבינו החל להכיר את בוראו וזכה ממנו להבטחות, כשבראשן "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יג-יד). לאמור, מאות שנים טווה ה' יתברך יחד עם אבות האומה את העם החדש הנקרא "ישראל", ובעצם מאות שנים ממתינים ומייחלים משמים ומארץ ליום המיוחל הלא הוא יום מתן תורה.

על הפסוק: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (שם א, לא) דורשים חז"ל (שבת פ"ח ע"א) ש'השישי' אינו מדבר על היום השישי בשבוע בו נברא העולם, אלא על היום השישי לחודש סיוון שבו ניתנה התורה לעם ישראל. שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: "אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו."

ומעבר לכך, תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, מלמדים אותנו חז"ל הקדושים (זבחים קט"ז ע"א), שכבר היתה התורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. וכדברי הזוהר המפורסמים (כרך ב תרומה קס"א ע"א)"אסתכל בה באורייתא וברא עלמא". כך שלפי כל אמת מידה מדובר הוא ביום המרכזי ביותר לכל צבא השמים והארץ, ליקום כולו, ובראש כולם לעם ישראל.
והנה, אתם כעם נבחר, כמי שהולך להצדיק את קיומו של היקום, מצליחים להירדם לילה לפני הסיבה האמיתית לכך?

אם לא הצלחתם להתלהב, להתפעל ולהתרגש עד כדי חוסר יכולת להירדם בלילה הזה, הרי שתשובת המשקל שלכם לא אמורה להיות השכמה בימי חגי השבועות הבאים, אלא ערנות מוחלטת.

ונשאלת השאלה: ומה בוער כל כך לקדוש ברוך הוא באותה התרגשות והתלהבות חסרה? מדוע מפריע לו כל כך שנקבל את התורה בשוויון ובשלוות נפש עליהם אנו מתאמנים כה רבות?

התשובה לכך ברורה ופשוטה, נכונה לכל מישורי החיים, ובעיקר לחשובים שבהם.

אומר לנו הקדוש ברוך הוא: כאשר אינכם מגלים סימני התלהבות והתרגשות, לא רק שהנכם מוכיחים בזה שאינכם מבינים את גודל השעה וייחודיות המתנה אותה אני מעניק לכם. אלא הרבה יותר גרוע מכך! בהתנהגות זו אתם בעצם הופכים להיות כלי קיבול קטנים שאינם ראויים למתנה מיוחדת זו.

כלומר, חוסר ההתרגשות הוא המוביל להתנהגות שגויה, אשר תפגע בכם כבר בקבלת אותה מתנה מיוחדת, והרבה יותר ברבות השנים לאחריה. וזאת, משום שאדם שלא משכיל להתלהב ולהתרגש מגודל הרגע, לא יוכל לעולם להכיל אותו נכונה ולהשתמש בו כפי שאכן מצופה ממנו.

נכונים הם הדברים בחיי הרוחניות שלנו, ובראשם בקבלת התורה. ונכונים הם לא פחות בחיי הגשמיות שלנו, ובראש סולם העדיפויות הלא הם חיי המשפחה.

בכדי לגרום לחיי המשפחה להיות מדהימים, נפלאים, מאתגרים ומלאי סיפוק, יש צורך "להתרגש" מהם בכל יום מחדש.

אדם שמשכיל להפוך את יחסיו עם בני הבית למלאי תוכן, כשבראשם הם מלאי ציפייה, התלהבות והתרגשות מגודל המעמד הזניח והשולי כל כך לכאורה הלא הוא "פגישה עם בני המשפחה הקרובה מידי יום". יהיו חיי הנישואין לא רק "נסבלים" ובמקרה הטוב "לא גורמים לחוסר יישוב הדעת", אלא יהיו הם עצמם מקור ההשראה והכח הגדול לשמחה, שלוות נפש ויישוב דעת.

אם כל מפגש עם הילדים יהיה מלווה בהתרגשות והתלהבות אמיתיים, התרגשות מאותו רגע בו אני זוכה להיפגש "עם הילד הנפלא והמתוק ביותר בעולם, עם הילד שעד לרגע זה אני חוקר ודורש בזכות מה זכיתי להיות אבא של אוצר שכזה", הרי שהמפגש יוביל לכוחות נפש אדירים – הן אצל ההורים והן אצל הילדים. כל מפגש כזה יהיה חלק מ'אטרקציה' מדהימה הלא היא – החיים המדהימים אותם העניק לנו בטובו ה' יתברך.

בחיים כאלה, שגרת היומיום אינה "מסע" או "משהו שאין ברירה אבל חייבים לעבור אותו בשלום"… בחיים כאלה, השגרה האפורה בעיני האחרים, מאירה באור יקרות בתוככי ביתנו. באותה התלהבות והתרגשות הגורמים לחיים להיראות יפים כל כך, הולכים ומתגברים מדי יום ומדי שעה דווקא בעקבות אותם חיים מלאי תוכן, אשר נהיו כאלה בעקבותיהן של ההתרגשות וההתלהבות המקדימות.

"מעגל האימה" של רטינות, אכזבות וחיים קשים, שגוררים בעקבותיהם שוב רטינות וחוזר חלילה, מתהפך כאן למעגל האושר של שמחה התלהבות וחיים מאירים, הגוררים בעקבותיהם שוב ושוב שמחה והתלהבות גדולים עוד יותר.

בחג השבועות אמורים כולנו לזכור את הסיבה שלשמה ובעטיה אנו ערים בלילה הקדוש הזה. להכיל בקרבנו, בראש ובראשונה, רגשות שמחה והתלהבות לרגל היום הקדוש והשעה המופלאה של קבלת התורה מחדש. ומעבר לכך לזכור להכניס את אותה התלהבות והתחדשות אמיתית בחיינו יום יום ושעה שעה, מה שיעניק לנו את החיים המופלאים שיעניקו לנו את הזכות הגדולה ביותר לשוב ולהתלהב מחדש.

התלהבות ראשונה: מדף גמרא, משיעור תורה, או אפילו מחידוש "קטן" על הפרשה.

התלהבות שניה: מהארת פנים שמימית, מהקלה כלשהי בסדר היום העמוס, מחיסכון ביורוקרטי אימתני, או מפגישה מקרית שהוכיחה שוב כי "מֵה' מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג).

והתלהבות שלישית: מעצם החיים, ומההזדמנויות הקטנות אותן הן מניחים לפתחנו פגישה יומיומית עם בני הבית, ושותפות אמת בדרך ומהלך החיים במעגלים הקרובים של בני משפחה וחברים רוחניים וגשמיים.

התלהבות והתרגשות מחיי הרוחניות והגשמיות במקביל, יוצקים תוכן לחיים, ולהתחדשות זו זוכים בחג המרומם שלפנינו.

וברוכים תהיו!
מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

מתכון להצלחה בעולמה של תורה / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

בכל קבוצה תורנית ובכל רמה, יש את אותם הרואים ברכה בעמלם, עולים מעלה אחר מעלה ושמחים בחלקם, ואת אותם שאינם זוכים לכך.
זה נכון בחברה, בקהילה, בשיעור תורה, ואף בהיכלי הישיבות ובכוללים.

מה מבדיל בבין אותם הזוכים להצלחה, לבין אותם "המצליחים" לסבול ולחוות חוסר הצלחה וחוסר טעם בלימוד, כאשר בתווך נמצאים אותם אשר זוכים במקביל גם לימי אהבה וגם לימי שנאה?

במבט ראשון, נראה היה שאולי הרמה התורנית, רמת יראת השמים או תנאים סביבתיים, הם אלו שגורמים להצלחה ולכישלון. אולם, בפועל מסתבר, שאותו מיעוט חסר ההצלחה נמצא בכל רמה רוחנית וגשמית, תורנית ובעלת יראת שמים לכאורה.
בפרשתנו (במדבר א, א) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי", מביא המדרש (רבה במדבר או' ז') "למה במדבר סיני? אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני".
מאמר מעין זה מובא במסכת עירובין (נ"ד ע"א), שם מספרת הגמרא על רבא בנו של רב יוסף בר חמא, שרבו – רב יוסף, ביקש ממנו: "אל תשב במקומך עד שתסביר לי את לשון הפסוק וממדבר מתנה". אמר לו התלמיד: "כל המשים עצמו כמדבר הזה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה".

במבט ראשון נראות שתי הדרשות דומות, אולם הן שונות לחלוטין. ואכן מהמדבר ניתן לקבל שתי תובנות, ואין כל קשר בין האחת לחברתה.

הראשונה הנלמד בפרשתנו, שיעשה האדם עצמו "הפקר" כמדבר. בדיוק כמו שבמדבר אין טאבו לאדם, ואין מי שיטע אהל או יגדור חלקה ויקבל דרישה לפינוי או צו הריסה. כך אמור הלומד לקבל על עצמו את "דעת התורה", כביכול אין בעלות על מחשבתו מבלעדיה. ועל כך מובטח שיזכה העושה כן "לקנות את חכמת התורה".
לעומת זאת, הלימוד השני במסכת עירובין מלמד שגם אם דורכים עליך וגם אם קצת כואב… אתה אמור שלא להגיב בזעם או לנקום כמדבר זה שהכל דשין עליו ואינו פוצה פה או מצפצף. ועל כך מובטח "תורה ניתנת לו במתנה".

שתי דרישות, ותמורתן שתי הבטחות שונות. הראשונה לרכוש את חכמת התורה, והשניה שלא תאבד ממנו לאחר זמן.

ואם תאמר, היאך נדרש מבשר ודם  שלא לכעוס לרטון או להגיב בשעה שאחרים "דורכים" עליו ועוד ללמוד זאת מהמדבר. והלא המדבר גדול ואימתני כל כך עד שאינו חש באותן פסיעות, מה שאין כן בשר ודם החש בכל .
ויש לומר, שזו בדיוק דרישתו של הקב"ה מהאדם, להיות מספיק גדול וחזק בעיני עצמו מכדי להגיב על דברים פעוטים שכאלו. כי ככל שיהיה האדם בעל הערכה עצמית גבוהה יותר, ממילא יהיה בעל ענווה יותר בפני האחרים, ואז יזכה ותהיה התורה ניתנת לו במתנה.
אם כן, החלק של הלקח מבמדבר בפרשתנו אינו שייך למידות או להתגברות והבלגה, אלא לעצם דרך הלימוד ועבודת ה' הכרוכה בו. לבטל מחשבת בעלות כלשהי, ולהפוך את המח להפקר ממש מול כל תובנה ולקח של התורה הקדושה ומלמדיה.

וכלפי מה הדברים אמורים? היאך ניתן להיות הפקר כמדבר ועם כל זה לקבל את הדרך והמטרה?

על כך מסביר הספרי (דברים פסקה קנ"ד אות י"א), "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם". כלומר, גם אם יורו לך חכמי ישראל הוראה אשר תיראה בעיניך הפוכה מהאמת לגמרי, הרי שעליך לקיימה, ושם תמצא את ההצלחה.
ככל שאנו מנסים לאפיין את אותו זן נדיר שלא הצליח למצוא את מקומו באהבה בהיכלי התורה, אנו מוצאים את שתי הכשלונות הללו, כאשר בדרך כלל הם מצוותים זה לזה.
הם מעולם לא ניסו לתת הזדמנות לגדולי ישראל בכלל ולמורם ורבם הנוכחי בפרט לנתב להם את הדרך. תמיד היו הם החכמים והמבינים אשר "הסבירו" לעצמם או לכבוד הרב את המצב, נתנו לו להבין טוב יותר מה דרוש להתפתחותם ולשיעור קומתם התורנית, וחידשו חילוק בין הוראתם של גדולי ישראל לכלל לבין מה שהיו מורים לו היו הם עצמם עומדים לפניהם ומציגים את עמדתם.

הזן שמכוון את הרב ודורש ממנו את התשובה לה הוא מצפה, גם אם נראה במבט חיצוני שההצלחה מאירה לו פנים, תמיד יישאר הוא ריקן, חלול וחסר סיפוק. משום שדרכו אינה דרך התורה בתפארתה, והפרטים הקטנים אותם מנסה הוא "לדוג" מרבותיו ולבצע או להימנע מקיומם, הם בדיוק הפרטים המבדילים "בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח).

זה נכון בכל מסגרת תורנית, וזה הכרחי הרבה יותר בין תלמיד לרבו ובין בעל תשובה למורה דרכו.

מעבר לכך זהו הזן שלא השכיל להיות סבלן ולקבל גם "דישה" מאחרים ללא תגובה, וכל מעשה או מילה פוגעת קבלו מיד את התגובה ההוגנת לה. מה שגרם להצלחה הראשונה לו גם היתה ברכישת חכמת התורה, לטבוע ביגון חוסר קניינה לאורך זמן.
לפנינו מתכון לרכישת התורה בתחילת הדרך ולקבלתה במתנה לבלתי תשתכח. כאשר סוף ימי הספירה וחג השבועות הקרב ובא, הוא הזמן המתאים ביותר לקבל על עצמנו את מתכון ההצלחה, את ההתבטלות האמתית לרצונו של הקדוש ברוך הוא, ואת כח הספיגה למשברי החיים. כך נזכה לקניינה של תורה בשלמות, ולקבלתה שוב מאהבה.

ליל הסדר – "ללמוד" לומר תודה • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

בליל הסדר אנו מנהלים סעודה מרכזית משפחתית המלאה בסתירות, והגיע הזמן לנסות יחד להבין מהי מטרת הסתירות הללו בלילה מרכזי כל כך.

מצד אחד אנו נוהגים כבני מלכים, לבושים בהידור, מסבים על כרים וכסתות, מעלים סעודה דשנה ורעננה על השולחן, מוזגים זה לזה כוסות של יין כדרכם של מלכים. אולם מאידך אנו אוכלים מצה משום שהיא לחם עוני, חרוסת משום שהיא דומה לטיט, כרפס כי שמו מרמז על עבודת הפרך, ויין אדום בדווקא בין היתר משום שהוא מזכיר לנו את דמם של ילדי ישראל שנטבחו לצורך מקלחתו הידועה לשמצה של פרעה.

אז מהי באמת מטרתו של הערב המבורך ביותר בשנה, לשחזר את הסבל או לחוש את הפורקן? לזכור את העבדות או לחגוג את היותנו בני חורין?

והתשובה לכך טמונה בשורש נפשנו, וביסוד חיותנו.

אנחנו פשוט לא יודעים לומר תודה, כך נולדנו, וכך נסיים את חיינו אם לא יחולו בהם שינוי משמעותי.

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" (מ"ר קהלת מפ"ש).

כלומר, אדם לעולם יהיה רודף אחר הממון, וככל שיהיה לו יותר כך יראה את עצמו זקוק ליותר. אם יש לו רק מאה שקלים בארנק, הוא יהיה תאב לעוד מאה בלבד. אולם אם יהיו לו אלף שקלים, הרי שהוא יראה את עצמו תאב ורודף אחרי אלף נוספים. לפי זה, ככל שיש לאדם יותר, כך חסר לו יותר. ולפי זה גם: "העשיר הגדול ביותר הוא המסכן הגדול ביותר", משום שחסר לו הרבה יותר מאשר לעני או לאיש הממוצע בשוק.

ולפי זה נבין נפלא מדוע אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"א) "איזהו עשיר השמח בחלקו". וזאת משום שכל אדם בונה לעצמו ארנק וכספת הגדולים פי שניים ממה שבאמת יש לו. כך, כאשר יש לו אלף שקלים הוא בונה כספת המכילה אלפיים. וכאשר שואלים אותו מה המצב הכלכלי שלו, הוא עונה בדכדוך שחסרים לו בכספת אלף שקלים. והרבה יותר גרוע ממנו הוא מי שיש בידו עשרה מליוני שקלים, משום שהוא כבר בנה לעצמו חדר עם מקום להכלת עשרים מליונים, והוא עצוב הרבה יותר ומדוכדך על כך שחסרים לו עשרה מליון שקלים טבין ותקילין…

'העשיר השמח בחלקו' לעומתם, יש לו כספת המותאמת בדיוק לממון שברשותו, אם יש לו רק מאה שקלים אזי הוא בונה כספת המכילה מאה שקלים בלבד ולא שקל אחד יותר. וכששואלים אותו על מצבו הכלכלי, מיד הוא עונה שהמצב מצויין שהרי אין לו בכספת מקום אפילו לשקל אחד נוסף…

ממילא נבין, שאם תבוא לאדם סתם כך במהלך חייו ותאמר לו שישא עיניו למרום ויאמר תודה לבורא העולם על כל הטוב אשר גמלו, הוא יסתכל עליך במבט תמה ויאמר: אני? על מה תודה? המרצדס שלי כבר שנתיים על הכביש, והווילה שלי בקושי עם שישה עשר מפלסים. אם היית מגיע איתי לתערוכה בחו"ל היית מבין מה זה רכב ומה זו דירה. על מה שיש לי, אלוקים צריך לומר לי תודה על כך שאני מוכן לעבוד אותו למרות הקשיים…

וכאן מתחילה הבעייה של כולנו בליל הסדר, כי לא ניתן לבקש מאיתנו לומר תודה בתנאים כאלו. הרי כולנו נתלונן על המשכנתא, על החובות, על הדירה, על הרכב, ועל מה לא…

מה עושה הקדוש ברוך הוא? מביא לנו מצד אחד לחוש את העוני והשפלות שהיו לאבותינו במצריים. מסביר לנו בצורה הברורה ביותר שכך היינו צריכים להיראות היום, כי אלמלא נגאלנו "עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצריים". ומאידך לראות שבסך הכל קורת גג לראשך יש בערב זה, וכרית להסב עליה גם יש, ואוכל ויין ומוצרי הסדר גם יש.

אם כך: גם אם תמשיך להתלונן על מה שאין לך כיום ואתה מצפה לו שיגיע בקרוב, לפחות תאמר תודה על כברת הדרך שעשית עד כה, מחייו של עבד מוכה ונרצע לחייו של בן חורין שאת "המינימום" הנוכחי יש לו.

כך הדבר בכל תחום אחר בחיינו, אדם לא יודע להודות על התקדמותו הרוחנית, על ידיעותיו בלימוד, על פרנסתו, ועל משפחתו שהוקמה אט אט יש מאין. אדם בטבעו מלא תלונות, ציפיות, כיסופים והמתנה למתנה הבאה שיזכה לה.

פסק זמן כזה צריך כל אחד מאיתנו ולא רק בליל הסדר אלא בכל השנה כולה. פסק זמן שיבהיר מהיכן באת והיכן אתה היום, מה ציפית מעצמך ומה לפחות יש לפניך בשעה יפה זו.

רק כך נלמד להודות ולהלל לרבון העולמים על כל הטוב אשר גמלנו ועוד יגמלנו, אמן.

אלו שיעורי הבית שלנו לליל הסדר, וכך נחנך את ילדינו למלאכת הקודש הנכונה בלילה זה ובכל ימות השנה כולה.

בברכת הצלחה מרובה לכולנו, במלאכת הקודש הכללית והפרטית.

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

הכל בידי שמים – והעיקר להרבות כבוד שמים • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

חז"ל אומרים (ברכות לג:) "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כלומר, כל תולדות האדם, חכם או טיפש, עני או עשיר, גבור או חלש, הכל נגזר מהשמים. וכמובן שזה כולל כל צורכי הגוף הגשמיים בריאות, כבוד, אושר, פרסום, תפקיד, משרה, שררה, חתן, כלה, שלום בית. חוץ מיראת שמים! דהיינו רוחניות, תורה, מצוות, בעל תשובה, זה בידי אדם (עיין נידה טז:).

וזה כלל גדול באמונה. הכל בידי שמים משמע הכל הכל. חוץ מיראת שמים! אך ורק רוחניות בידי האדם (עיין מגילה כה. בתד"ה הכל). 
ורואים כאן כלל גדול חזק כמו ברזל, שהכל בידי ה' יתברך. וכמובן שעושים השתדלות, אלא שזה מוכרח לעשות אבל לא מוכרח שיועיל. 
הכרח ההשתדלות
וידוע מהרמב"ן (פרשת וישב) הגזרה אמת והחריצות שקר. ובעל אמונה גדול משתדל קצת. ובעל אמונה קטן משתדל הרבה. ובהר סיני בקבלת התורה, ענו כולם ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). ואנחנו בידי ה' יתברך.
כל צורכי הגוף זה בידי שמים, וקיום התורה והמצוות, בידיים שלנו. ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. בבחינת "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) בידיים שלנו. " נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (שם כ, כז) בידי ה' יתברך (עיין מד"ר פרשת תצוה)
תפקידים ציבוריים – מהשמיים
התוצאות של הבחירות לממשלה שיהיו השבוע (ד' ניסן תשע"ט) הכל בידי ה' יתברך. תפקיד ראש ממשלה, שרים וסגנים, מנהלים ועובדים,וכל צוות עובדי ציבור ועובדי מדינה, עובדי עיריה ועובדי תברואה, והאחראים על צינורות המים שבמדינה. הכל נקבע מהשמים בלבד (עין ברכות נח.).
והחידוש כאן, שאפילו תפקיד קטן מאד, הכל בהשגחה מהשמים, מי יהיה אחראי לעשות (עיין מהרש"א ב"ב צא:).
וכאשר יש לנו זכויות, זוכים לקבל אנשים טובים העוזרים לתושבים בעין טובה ובלב רחום וחנון, והכל מהשמים. וכשאין זכויות חס ושלום, אז מקבלים עונשים מהשמים, ונותנים את התפקידים בידי אנשים קשים, ומסכנים התושבים. 
תפקידים רוחניים – תלוי בנו
ומאידך, תפקידים אשר יש בהם תועלת רוחנית כמו חיזוק היהדות, תקציבים למוסדות תורה, זה תלוי בתושבים שעושים מאמץ גדול לשיתוף פעולה ולהרים יד ולהצביע למען התורה והמצוות. ויש בזה כבוד שמים וחיזוק הדת וגם קידוש השם כאשר תושבים רבים במדינה, הרימו יד למען התורה והמצוות. 
ומסכנים האנשים שבחרו בהרמת יד בעבור פלוני ואלמוני, כאשר באמת הגשמיות אך ורק בידי ה' יתברך. 
וכמה שמחים ומאושרים אוהבי התורה באמת, אשר הרימו יד להצביע לחיזוק הדת, לחיזוק כבוד התורה. והם שותפים בכל העשיה שעושים במשך השנים למען התורה, עבור שבע מליון תושבי ארץ הקודש. וזכות הרבים דבר גדול מאד מאד (עיין שו"ע סימן פט סעיף ו).
ביאור דברי רבינו יונה
ובזה מובן היטב דברי רבינו יונה (מגדולי הראשונים לפנים שבע מאות שנה בספרו שערי תשובה שער ג אות קסח) האומר, כאשר גדולי ישראל וחכמי התורה נאספים יחד למען התורה. למען חיזוק הדת. חובה קדושה לכולנו להצטרף. ומי שלא מצטרף הרי זה חילול השם ואין לו חלק לעולם הבא, עיין שם. 
וזה מובן לנו היטב, כי זה תפקיד שלנו לקדש שם שמים. ולעורר ולחזק ולהרים יד למען התורה ולא להיות אדיש, ולא לגרום למחלוקות ולחילול השם וקנאה ושנאה וכיוצא בזה. ואוי לנו ביום הדין. 
וידוע דבריו הקדושים של רבינו החפץ חיים זיע"א (בספר מכתבים ומאמרים דף צו) "כל הדת תלויה במקצת בעלי תורה שנמצאים בישראל". ולמדנו מכאן שאסור להיות אדיש. ואסור לזלזל בענין הבחירות לממשלה, כי יש הרבה גופי תורה שתלויים בזה. 
ואדרבה להתלהב ולהתרגש ולהשפיע כמה שיותר. נכון שהכל בידי שמים, אבל העיקר להרבות כבוד שמים כמה שיותר, שלא נהיה חס ושלום בבחינת "וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ" (משלי ז, כו), דהיינו עוצם עיניו וסוגר פיו, והיהדות בסכנה (עיין פרש"י סוטה כב.)
בידי האדם לטהר אפילו טומאה של גוי
ויתכן בזה לבאר את המאמר הגדול שבזוהר הקדוש בפרשת השבוע. וכידוע שרבינו החפץ חיים זיע"א היה ממליץ לתלמידיו לקרוא כל שבוע את המוסר שבזוהר הקדוש בפרשה.
בפרשת מצורע יש אחת עשרה מצוות עשה, ואחד מהם זה מצות עשה של נגע צרעת בקירות הבית. להרוס את הבית לגמרי. ורש"י מוסיף בשם המדרש שיש בזה גם תועלת לישראל, שהגויים היו מטמינים זהב בקירות הבית. וזה לטובת ישראל שיקחו את כל המטמוניות, עיין שם.
ובזוהר הקדוש (תזריע דף נ.) מוסיף לבאר שהגויים היו בונים בית, ומזכירים שֵׁם של עבודה זרה, ויש בבית רוח טומאה ומזיק ליושבים. והצרעת זה סימן שבית זה עשו אותו לשם עבודה זרה. וחובה להרוס אותו כליל. 
ומכאן לומד הזוהר הקדוש, מי שבונה בית, צריך להזכיר בפה ממש שבונה בית לכבוד ה' יתברך. ואז יהיה סייעתא דשמיא, וה' יתברך מביא קדושה בבית זה. ויש בו הצלחה לדיירים שם, עיין שם. 
וכך עשינו בסייעתא דשמיא בבנין עטרת חכמים בעיר הקודש חולון, בזמן יציקת הביטון (בשנת תשנ"ז) בכל המקומות, אמרנו תפילות וסליחות ותחנונים. 
ובעזרת ה' בזכות הציבור היקר אוהבי תורה, נזכה להוסיף בקרוב עוד ארבע קומות לכבוד ה' יתברך. ובית מדרש כזה נקרא מקדש מעט (עיין מגילה כט.).
ישוב דברי הזוהר הקדוש
ולכאורה, אם ה' יתברך מביא לנו את ארץ הקודש "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוֹב". "וִירִשְׁתֶּם אוֹתָה וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", אז למה צריך להפריע לנו מה שחושבים הגויים, הרי ה' יתברך יכול לבטל את כל הטומאה מהבתים ברגע אחד. כי אחרי הכל זה ארץ הקודש, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". וכי יש כח לגויים להזיק לנו בטומאה שלהם.
ועוד, מסתברא כל הבתים של הגוים היה בהם טומאה בעשייה, וכי בכולם היה נגע צרעת?
ויתכן ליישב שבאמת זה תלוי בדיירים, בתושבים היהודים הנכנסים לבתים כאשר מכוונים ואומרים, אני נכנס לבית גדול בארץ הקודש, ומכוון לקדש את הבית ברמ"ח עשה ושס"ה ל"ת. אז זה כמו חנוכת הבית. והמזיקין בורחים ומתבטלים לגמרי, ואז אין נגע צרעת ואין טומאה ואין כלום. 
אבל כאשר נכנסים לארץ הקודש ולבית שנבנה כאן, ולא מכוונים ולא מתאמצים לקדש בו שם שמים, אז הטומאה עדיין קיימת ויכולה להזיק. ויש צורך להרוס את הכל ולבנות מחדש. 
כלומר יש ביהודי כח גדול של כוונה לשם שמים, לשם קדושה. ובזה לבטל את כל המרעין בישין. וזה בבחינת אתערותא דלתתא. 
ובזוהר הקדוש מאריך בהרבה מקומות, שעל ידי הכוונה להרבות כבוד שמים, זוכים לישועות גדולות (עיין בזוה"ק פנחס דף רל:)
שבת הגדול
וזה בעצם ההפטרה של שבת הגדול. שהנביא מלאכי מעורר אותנו ואומר בשם ה' יתברך, "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם" (מלאכי ג, יג), כלומר, עם ישראל דיברו ואמרו משפט קשה שאסור לחושבו וכל שכן לאומרו. שלא לחשוב שהרשעים טוב להם, והרשעים לא נענשים. ואדרבה להיפך, על ידי עמל תורה ויראה, נבין ונשכיל כיצד לחיות בעולם הזה.
והנביא מוסיף שבזמן הגאולה, יום בוער כתנור. ופירש רש"י הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה, "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (תהלים יט, ז) זה שמש של שבת הגדול. "וְאוֹר הַֽחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם" (ישעיה ל, כו) שבע כפול שבע כפול שבע שזה שלש מאות ארבעים ושלש, והכל ישרף! ורק לומדי התורה ינצלו. 
כי אש התורה חזק יותר מהאש של השמש. ומי שעושה כל מעשיו על פי התורה, זוכה לכך.
והנביא ישעיה (פרק מג, ב) מוסיף "כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִּבְעַר בָּךְ", ופירש רש"י זה אש של הנביא מלאכי, שהעוסקים בתורה ויודעים להרבות כבוד שמים. ועליהם אמר הנביא ירמיה (פרק כג, כט) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".
וזה בעצם התפקיד שלנו להתחזק באמונה שהכל מהשמים ולעשות תמיד השתדלות להרבות כבוד שמים וזה עושה רעש גדול בשמים, ולהרבות עם כולם אהבה ואחוה שלום ורעות. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. אמן ואמן.
מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

מתי "לא" מורידים את המסכה מהאביון? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את הסוג הזה של האדם שממש – אבל ממש – אין לו מה לאכול, אולם הוא לא יעז לדפוק לך על הדלת ולבקש כמה שקלים. יש לו "אישיות", הוא מרגיש די "מכובד" עם עצמו, ומבחינתו ההשפלה של הבקשה גרועה יותר מהרעב אותו הוא חווה.

יש מנגד את אלו שלא ממש זקוקים, ואולי אפילו מצבם הכלכלי טוב יותר מכל אחד משותפי שיחתנו. אבל הם יודעים לבקש, הם מתחננים, ובמקרה הצורך אפילו בוכים לקבל את מתת היד של הסובב אותם. לחלקם יש גם סיפורי זוועה לספר, חלקם גם אמיתיים, אולם פרטים "קטנים ממש" חסרים בהם.
לדוגמא, יכול הקבצן לבכות מכל הלב על בן שלאחר טיפולים קשים שעלו הון רב הלך לבית עולמו, אולם הוא "שוכח" לספר שהיה זה לפני עשרים וחמש שנה, ומאז כבר הספיק לחתן בכבוד רב את אחיו הקטנים של המנוח על חשבון האח שבמרומים…

יש מקרים בהם מקצין הקבצן ומספר על חיי עוני מהם הוא חושש, ולא חלילה אותם הוא חווה ביום יום.
וישנם כאלה שהתחילו עם הצדקה אמיתית, אולם אהבו את המלאכה, והמשיכו בה גם כאשר הבעייה הקשה שגרמה לקיבוץ הנדבות כבר נפתרה או נפטרה…
רבותינו (עי' ברוחב ברש"י ב"מ קי"א ע"ב) מלמדים אותנו שיעור בלשון הקודש – עברית במיטבה – והיא כדלהלן:

עני – הוא חסר כל המתבייש לבקש נדבה.
אביון – מלשון "אובה" שמתאווה לכל טוב ואינו משיגו.

ועל כך אומרת הגמרא הקדושה (שם) שהעני קודם לאביון בנתינת שכרו, משום שהוא בוש לבקש מאחרים ועל כן הוא בסיכון גבוה יותר מהאביון "שיודע" לבקש ולדאוג לעצמו.
אלא מאי? האביון יודע לבקש עד אשר מתמלאת נפשו "כל טוב", כי לאחר ששבר האדם את מחסום הבושה, שוב אינו יכול/מצליח/רוצה באותו מחסום, ומעתה כספם וזהבם של האחרים "קורץ" לו והוא מוצא את הדרך לליבם ומשם לכיסם.

המבחן קשה! משום שעלינו למצוא בין כל האביונים את העניים האמיתיים, כי הרי ללא זה לא קיימנו את מצוות הצדקה, וכמאמר הגמרא (ב"ק ט"ז ע"ב) שהמעניק צדקה לבני שאדם שאינם מהוגנים אינו מקבל על כך שכר.

משום כך, המצווה המונחת לפתחנו בכל מהלך ימות השנה היא: "צדקה לעניים", לאמור: "ברר מיהו העני האמיתי והענק לו צדקה".

מה שמוזר בסיפור הזה היא מצוות "מתנות לאביונים", בה אנו מצווים ביום הפורים. גם דגש על "אביונים" ולא על "עניים", וגם הדרישה להעניק "מתנות" ולא צדקה". מה קורה ביום הזה? מה הופך את מה שאנו רגילים לו במהלך כל השנה ללא רלוונטי/אקטואלי/עדכני/עכשווי/ו/או אחר?…

הלא מאותם אביונים אנחנו נזהרים בכל השנה כולה, ובדיוק מאותה מתנה מיותרת אנחנו נמנעים. כל חפצנו ותשוקתנו הוא למצוא את העניים האמיתיים ולהעניק להם "צדקה מהודרת". מה אם כך קורה בפורים?

והתשובה היא: בפורים, פעם בשנה, אנו מתייחסים אל אותם "אביונים" במיוחד, ומעניקים להם "מתנות".

לא "עניים" ולא "צדקה", לא "אומללים" ולא "סיוע", לא "רעבים" ולא "בית תמחוי" – אלא "מתנות לאביונים".

וכה הם דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (ע"ח ע"ב) "מגבית פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר", ולדעת רוב הראשונים (וע"פ הירושלמי במגילה פ"א ה"ד) "אין מדקדקין" במהותו של העני, בנכסיו וביכולותיו. ובלשונם: "כל הפושט יד נותנים לו".

ומדוע? מה השתנה פורים מכל השנה כולה? מדוע בפורים אנחנו תומכים "בין היתר" בדיוק באותם אנשים מהם אנו נזהרים כל כך במהלך השנה כולה?

התשובה פשוטה: בכל מהלך השנה אנו מצווים לדאוג לעניים ולפרנסם, זה לא סוד וזו לא הוראה חד פעמית. בפורים תקנו לנו מרדכי ואסתר תקנה "חד שנתית" מיוחדת, לדאוג לאביונים הנזנחים במהלך כל השנה, בדיוק כמו שתפקידנו לדאוג לרעינו להם לא חסר מאומה ולהעניק להם "משלוח מנות".
וכמאמר הכתוב (אסתר ט, כ-כב) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

התשובה פשוטה, אולם אחריה מסתתר מסר שאינו פשוט בכלל…

מה בוער לנו כל כך בפורים להעניק מתנות למי שלא ברור שזקוק להם, ומה בוער לנו לשלוח מנות לאותם שגם ללא תכולת הצלופן המרשרש יש מה לאכול בסעודת פורים ובכלל?
במעמד הר סיני קבלו עם ישראל את התורה מיראה, מתוך פחד מוות של ממש, כמבואר במסכת שבת (פ"ח ע"א) "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

אולם בימי מרדכי ואסתר שבו וקבלו את התורה מאהבה (שם) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר" (אסתר ט, כז)
ומדוע? מה היה מיוחד כל כך בנס שבמגילת אסתר יותר מכל ניסי מצריים? מדוע ניסי מצריים לא הצליחו לגרום לעם "קשה עורף" זה לקבל את התורה באהבה? האם לא היה די בעשרת המכות, יציאת מצריים, ענני הכבוד, עמוד האש והענן, בארה של מרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני בכדי להוכיח שממש "משתלם" להיות עבדי ה' יתברך? מה התחדש לעמנו היקר בפורים?

והתשובה לכך – כרגיל – מעוררת, מפעימה, מלמדת ומחדשת את היכרותנו עם בורא העולם בגילוי נוסף.

עד היום הבין העם שכאשר מחליט האלוקים להעניק לו "טוב" הוא עושה זאת בצורה הטובה ביותר, כאשר גם כאשר מחליט הוא להעניק "רע" הוא עושה זאת טוב יותר מכל אחד אחר, אולם יש להאמין שאותו רע הוא לטובתנו.

אולם היום "הבין" עם ישראל לראשונה, שלא רק שאין "רע" שמוענק לנו על ידי ה' יתברך, אלא כל "רע" הוא בעצם ההכנה לטוב, ובלעדיה לא ניתן היה לקבל את הטוב.
כי הרי כולנו יודעים מה היה קורה אם עם ישראל היה מתקבץ בכדי להרוג את מבקשי נפשם העמלקים. מיד היה האו"ם מגנה, בית המשפט הבינלאומי בהאג מורה על השבתת תנשק עד תום ההליכים, וארה"ב מקסימום מטילה ווטו…

ומה קרה כאשר העמלקים בראשותו של המן קבעו יום הרג לעם ישראל?

האו"ם הסביר שמכיון שישראל אינה חברה באו"ם אין ביכלתה להערב, בית המשפט בהאג הבהיר שאין בסמכותו לשפוט על מלחמות פנימיות, וארה"ב שלחה סיוע למקרה של "פצועים שלא ימצאו את מותם בשדה הקרב".

ואז כאשר התחלפה הגזירה "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) כבר היה מאוחר מצידם של "התאגידים הבינלאומיים" להתערב.
כך שהוכח שללא "הגזירה הרעה" של האלוקים לא ניתן היה לקיים את "הגזירה הטובה", מה שהפך את "הרעה" להכנה ל"טובה".

מכאן הבין העם שאין רע שמתרחש על ידי האלוקים בעולם, וגם מה שנראה רע – טוב הוא, ויש לחבקו לנשקו ולקבלו באהבה, ופשוט להמתין ליום בו נבין [או שלא…] עד כמה היה הוא לטובתנו.
וכעת נחזור למצוות היום.

מבקשים ממך מרדכי ואסתר להתייחס ביום הזה גם לאלו שנראים "רעים" ולהכיר את "הטוב" שבהם. לחשוב שאם אדם מגיע לרמה של "התנהגות של בושה" בטבעיות, הרי שגם אם מסתתרים לו מליוני דולרים בחשבון בנק בשווייץ – הוא ממש אומלל. כי אומללות לא נקבעת רק בכסף, אלא גם ובעיקר באותה תחושה תאווה של אביון החש שאם חסר לו משהו משלימות "כל טוב", הוא ממש אומלל ועליו לכתת את רגליו ולקבץ נדבות.

בפורים אנו מתייחסים גם לבעייתיים כאל שווים, ומעניקים משלוחי מנות גם לעשירים. כי בפורים כל מה שנראה "לא זקוק כל כך" עד "לא זקוק בכלל", זקוק הוא לאותה הארת פנים ולאותו משלוח מחבק.

באותה מידה מלמדים אותנו רבותינו, שהמאמר "כל הפושט יד נותנים לו" נכון גם לגבינו, ויום פורים הוא היום לבקש מה' יתברך את כל מחסורינו. וגם הוא, לא ימאס בתחינת האביון התאב לשלימות "כל טוב", ויעניק לו מלא חופניים.

ועכשיו… אחרי שנכנסנו לתמונה האמיתית של פורים, והצלחנו להבין עד כמה דווקא השונה וההפוך הם מצוות היום, ועד כמה "ונהפוך הוא" אינו רק תיאור מצב ושיר ילדות אלא מהות היום. נבין טוב יותר את המצווה הבאה: "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).

כי הלא לאחר הבנה שכזו, אתה באמת לא יכול לכעוס על המן… כי הרי אם תחשבן את העניין טוב – תבין שלא היית מכיר את מרדכי מבלי פעילותו האובססיבית של המן שקדמה לה…

נקיים את מצוות היום "ההפוכות" באהבה, נעניק מלא חופניים גם למי ש"לא בדיוק" אומלל, ונקבל מה' יתברך גם בתחומים בהם אנו "לא בדיוק" אומללים, ומיום פורים נצא מלאים בשפע של רוחניות וגשמיות ומילוי כל המשאלות לעבודת ה' יתברך.
 

וברוכים תהיו!

מה יכול להפוך כל אדם לשמח ומאושר? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

התחלנו את חודש אדר ב' דהשתא, ואנו מתקרבים לימי הפורים ימי השמחה. ושאלת השאלות היא היאך זוכים לאותה שמחה? אותה שמחה שמשפרת את שלום הבית, השמחה המעניקה יתר כוחות לחינוך הילדים, השמחה שמאפשרת לחיי היום יום להיראות אחרת, פשוט שמחים יותר…רבותינו הקדושים שהנפיקו את המאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט ע"א), בעצם הודיעו לנו שהשמחה אכן תלויה רק בנו, ואנו הם אלה שאמורים להחליט לשמוח. ואין שום קשר בין השמחה למצב האישי, למינוס בבנק וליחסים עם השכנים.

במסכת מגילה (ז' ע"ב) מפרטת הגמרא הקדושה יותר את מצוות היום: "אמר רבא חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולא הסתפקה הגמרא בכך, עד שהביאה את המעשה הבא: שני גדולי ישראל רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים משותפת והשתכרו, ואז קם רבה ושחט את רבי זירא, למחרת, כאשר כאשר הצטללה דעתו של רבה וחש הוא בחסרונו של רבי זירא, ביקש עליו רחמים והחיה אותו בתחיית המתים מחדש ממש. בפורים הבא, בשנה שלאחר מכן, פנה שוב רבה לרבי זירא והציע לו לשוב ולחגוג יחדיו, אולם אז סירב רבי זירא ואמר לו שלא בכל פעם קורים ניסים"…

ועל יסודות השמחה בכלל, ועל דברי הגמרות הללו בפרט, ישנן כמה שאלות:

א. מהי שמחה. כלומר, מהי אותה הרגשה הנקראת שמחה. האם מדובר ברגש הגורם לפצוח בריקוד, או שמא בצורך לשורר בקול נעים לפחות. האם מדובר במשהו שנבחן על פי מעשה בכלל, או שיכולה השמחה לחול גם על אדם היושב ודומם?
ב. אם אכן השמחה טובה כל כך, מדוע שיהיה זמן מיוחד לשמחה "משנכנס אדר" ולא נשמח בכל השנה כולה?
ג. היאך מגיעים לשמחה ומה הגורם לה. האם הדבר תלוי בדברים חיצוניים כגון שתיית יין ותו לא, או ששתיית היין נוספת לסיבת השמחה ורק מפרה ומרבה אותה?
ד. הרי השכרות לכאורה אינה מטבע ורגילות הצדיקים ובני הדעת, ואם כן היאך ניתן לחייב להגיע אליה בפורים?
ה. לכאורה הגמרא מביאה מעשה "שאינו מעודד את קיום דבריה" בלשון המעטה. מיד לאחר הציווי של "חייב אדם להשתכר" מספרת לנו הגמרא על תולדותיו הבעייתיים של אותו ציווי, בכך שקם רבה תוך כדי סעודת פורים ושחט את חבירו רבי זירא. ולכאורה אין כאן המקום לאותו מעשה, וגם אם היה צורך לעדכננו בקיומו היה של הגמרא הקדושה לעשות זאת במרחק של כמה דפים לפחות ולא מיד לאחר ציווי מצוות השכרות…

וכה הם דברי הגאון מוילנא במהות השמחה והדרך להגיע אליה. על הפסוק (משלי טו, טו) "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד", כותב הגאון שלושה דברים:

א. השיכור שמח רק בשעת שכרותו בדיוק, לא לפניה ולא אחריה, אבל "טוב הלב" עליו נאמר "משתה תמיד", הוא שמח כל הזמן כמו השיכור בשעת שכרותו, ביום ובלילה, בקרה ובשרב, בתחילת השנה ובסופה, תמיד הוא שמח כשמחת השיכור בשיא שכרותו.
ב. ניתן להגיע לשמחה זו רק על ידי שמקיימים את מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", שאז מאושרים במה שיש לנו ויכולים לשמוח בזה שמחה שלמה, ועינינו אינה צרה באחרים ואיננו עסוקים בהתבכיינות על מה שחסר לנו.
ג. המידה הזאת באה לאדם "מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע". כלומר אדם שלא חי ברגשות אשמה מול אלוקיו או מול חבריו. ומי שיש בו שמחה תדיר, "יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו", כמו שנאמר (משלי יז, כב) "לב שמח ייטיב גהה".

וביאור הדברים הוא, שלעולם לא יהיה אדם תאב וחסר שמח, משום שלעולם יראה הוא את החסר לו ויצטער על כך. ואם כן, לא תחול השמחה אלא בלב המאמין בה' אשר הוא שמח בחלקו ויודע שכל מה שיש לו הוא המגיע לו ואינו צריך ליותר מזה.

היוצא מכך הוא, שהדבר הראשון עליו צריך לעמול החפץ בשמחה היא האמונה בה' יתברך המזמן לו כל חפצו וצרכיו, ושאם חסר לו דבר אין זה כי אם לטובתו, וכל אשר הוא צריך נמצא בידו. וכך מסיר האדם מעליו את המונע הראשון למשכן השמחה.

דבר נוסף שיש להבין ולעשות בטרם נזכה לשמחה, היא ההבנה שהשמחה לא תחול לעולם על אדם שאינו שלם עם מעשיו ואורחותיו. אדם עם יסורי מצפון לא יוכל לעולם להיות שמח, ולכן גנב לעולם לא יוכל לחגוג את גניבתו בשמחה. בכל עת יציקו לו מצפוניו, וזכר האנשים אותם רושש יעמוד מול עיניו. לאמור, בכדי לזכות להגיע לשמחה אמיתית שומה על האדם לוודא שאורחותיו ישרים וכל פעולותיו כשרות ורצויות הן.

ובזה גם נבין את כחו של היין לחזק לב חכמים מחד, ולהכות לב כסילים מאידך. שהרי על הפסוק במשלי (ל"א, ו') "תנו שכר לאובד ויין לְמרי נפש". פרש רש"י "לאובד" – למי שסופו לאבוד, לרשעים. "למרי נפש" – המצטערין על עניים ועל אבלם. והוסיף הרלב"ג בפירושו: הנה השכר והיין אינו ראוי כי אם "למרי נפש ולאובד", "שישכח" המר נפש לדין ולא ידע סדר טענותיו אשר בהם יתבאר משפטו ודינו.

ואמנם הגמרא מסיקה בברכות (נ"ז ע"א) שאדם שחלם על היין זהו חלום טוב לתלמידי חכמים, וזה משום שהתלמיד חכם בשתיית מעט יין זוכה להגיע להשגות גבוהות וטובות, בעוד הרשע מתהולל והיין רע לו, ומשום כך גם חילום שכזה נועד לרמוז על רע הבא עליו.

וביאור הדברים מובן נפלא לפי כל האמור.

כי האדם אשר הוא שלם בנפשו, ואין לו יסורי מצפון על מעשיו, אינו צריך "לברוח" מהמצב הקיים בכדי לשמוח, הוא יכול לשמוח למרות החובות והבעיות הסובבות אותו. ומה שאין כן אדם שדרכיו אינם ישרות, זקוק הוא ליותר ויותר אמצעים חיצוניים בכדי להצליח לברוח מהמצב בו הוא נמצא. ולכן הרשע זקוק ליין רב בכדי להרגיש שמח, כי ללא היין אין לבו שלם עליו והוא חש כאב על דרכו עם קונו ועם חבריו.
ומה שאין כן האדם השלם בנפשו, שזוכה להיות רגוע ושליו בכל מעשיו, ששמחתו תמידית "בגלל" המצב שבו הוא נמצא, ולא בגלל שהוא "בורח" מהמצב בו הוא נמצא. הוא אינו צריך את היין בכדי לשמוח, מספיק לו מעט יין רק בכדי להתמקד בשמחה, ולהסיט את דעתו קצת מהמינוס ומבעיות משעולי החיים הזמניים, וכבר הוא מוסיף שמחה על שמחתו וצהלה על צהלתו.

וזו גם הסיבה שבגללה המעיטו חז"ל בכחו של היין וספרו לנו שהוא גם יודע לגרום בעיות קשות.

ומשום כך גם סיפרו לנו עד להיכן יכול הוא לדרדר את המצב ולגרום אפילו לאיבוד חיים.

ולשאלה האחרונה שנשארה, והיא: אם השמחה טובה כל כך, מדוע צריכים להרבות בה רק באדר ולא במשך כל השנה כולה, התשובה היא פשוטה וברורה. הקדוש ברוך הוא יצר את יום כיפור כל שנה, לא בשביל שנעשה עברות ונשוב בתשובה בכל שנה, אלא בכדי שבכל שנה נתעלה ברמה רוחנית גבוהה יותר ואז נבקש סליחה על דברים שבשנה שעברה לא בקשנו עליהם סליחה משום שלא היה בדעתנו אז ברמה הרוחנית שבה היינו שזו עברה בכלל.

לדוגמא, אם בכיפור הראשון התחזק בעל התשובה וביקש סליחה על תפילת שחרית שלא התפלל, בשנה שאחריה יבקש סליחה על כך שלא דקדק במילים, ובשנה שאחריה יבקש סליחה על שלא כיוון מספיק, וכך ילך ויתקדם עד שבסוף ימיו יבקש סליחה על כך שלא כיוון את כוונות האר"י ז"ל על פי הסוד. כך שבכל שנה עולים ביום כיפור כיתה, ונשארים באותה רמה גבוהה עד לכיפור הבא שאז עולים בעוד רמה.
וכך העניין בדיוק בימי אדר ובראשם פורים. בכל שנה אנו מתעלים ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, ולומדים טוב יותר היאך לשמוח. מנקים את השולחן מדברים שאיננו שלימים איתם, גם אם בשנה שעברה חשבנו שהם טובים מספיק. מתחזקים באמונה בקדוש ברוך הוא ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, וכך זוכים לשמחה ברמה גבוהה יותר למשך כל השנה כולה. ובשמחה זו נשארים עד אדר הבא שאז עולים ברמה גבוהה יותר, וכן הלאה שנה אחר שנה.

מה שגורם בפועל לחוות את רגש השמחה גדול יותר וחזק יותר משנה לשנה, ואדר של שנה זו אמור להיות שמח הרבה יותר מאדר של השנה הקודמת, ושניהם יחד קטנים יותר מהאדר של השנה הבאה.

ה' יתברך יזכנו "לנקות את שולחן" מכל מרעין בישין בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, לבטוח בו ולעבדו בלבב שלם, ולזכות לשמחה עצומה ללא גבולות בשנה זו בכל שנה ושנה.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

 

סוד ההצלחה – הגעת ליעד! • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

נפגשנו כאן ערב הילולת הצדיקים שנערכה ע"י מוסדות הקודש "עטרת חכמים", ראינו את הקולות ושמענו את האורות (!). אפילו העלון לבש חג, והמדורים ופינות הפרסום יצאו במחול…
אז רגע לפני שנמשיך בעניין שלשמו התכנסנו…

היתה הילולא נפלאה, מיוחדת, נאדרת, נהדרת ומרוממת על כל ברכה ותהילה. היה חיזוק רוחני עצום לכלל המשתתפים מגדולי ישראל, היה חיזוק עצום לכחם של עמלי התורה, היה חיזוק עצום לנטל המוסדות, והיה גם את היעד הבא הניצב פתחם של המוסדות.

להזכירכם! ולפחות למי שהיה, בהילולא נתרמו 78 החזקות אברך מלאות, מה שמשאיר את המוסדות עם יעד גיוס של 142 החזקות אברך בלבד… לא גדול על השותפים הנאמנים מוסרי הנפש.

אך לא לשם כך התכנסנו היום.

היום נשוחח על תעצומות הלב והנפש שאחזו את כלל הציבור ערב ההילולא. את האברכים שהפכו עולמות להצלחתה, את הנדיבים שהפכו ארנקים, את הציבור שהגיע בהמוניו, ואת שוחרי היוקרה שנלחמו על כניסה למתחם הנדיבים כאילו היו חלק מהם…

ביישנים הפכו לדרשנים, עצלנים הפכו לאשד אנרגיה, חסכנים הפכו לנדיבים, ואפילו עדיני נפש ואצילי רוח הפכו לבעלי מרפקים.

גילינו שבעת מלחמה, ובפרט בעת מלחמת קודש, חבויים בבני האדם כחות אותם לא הכירו עד כה. גילינו שמימיננו ומשמאלנו ניצבים מלאכים בדמות בני אדם, שמיד כאשר יש צורך פורשים הם כנפי לבן ומגיעים לכל יעד פיזי פיסי ו/או אחר ברגע.

וכלשון החזון איש באגרותיו (איגרת י"א/י"ג) על בן תורה: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן האדם. אבל באמת הוא מלאך, הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה".

זה משהו שקורה באופן קבוע בערבי הילולא ובמערכות בחירות. משהו שיכול לחזור למחסני הנפש עד להילולא הבאה או עד למערכת הבחירות הבאה – המוקדם מבין השניים.
ועל כך נשוחח היום.

מה מונע מאיתנו להתנהל באותה רמה בכל ימות השנה?

מה רע היה לנו בימים יפים אלו בהם הספיק הקטן שבישראל לפחות פי 4 מהספקיו השגרתיים מידי יום?

ולהיפך, מי יכול שלא להעיד על תוספת נחת המובילה לתוספת כחות בעקבות אותה פעילות יתירה דייקא?

מי יכול להתעלם מהברק בעיניים, משלוות הנפש, מאורך הרוח וממצב הרוח הנוסקים לגבהים דווקא בימים כאלו?

לו הייתי מספיק לבקש את רשותם של כל האברכים מוסרי הנפש שניהלו ופקדו על הצלחתו של האירוע, הייתי נוקב כאן בשמות, אך לא הספקתי…

הייתי מספר לכם מי הם אותם עדיני נפש, שהתגלו כאריות בערב ההילולא ובמהלכה, בכדי לוודא מול כל ספק שהביא ועשה את המוטל עליו בדיוק כמסוכם. את אותם ביישנים שפנו ללא חת ל"קשים" שבתורמים, מיששו את דופקם ווידאו מיהו "קש" ומיהו "קשה"… את אצילי הרוח שידעו ברגע של מבחן לנהל את העומדים תחתם באחריות ובדייקנות שאינה מביישת מפקד בצבא המלחמה. ועל כולם את כלל אברכי המוסדות שלא השאירו פינה וזווית שלא פנו למסתתר בתוכה, הכו על קדקודו, ואמרו לו "גדל" בהחזקת התורה שלך.

קבלתי תלונות מכאלו שקבלו יותר מטלפון אחד או שניים בעניין, והגיבו בצורה קשה לאברך מוסר הנפש שפנה אליהם לזכותם בחבל ונחלה בעולם הזה ובעולם הבא, במקום שיודו לו על אשר ניסה להעניק להם את נפשם לשלל. ואותו אברך, מבלי לפצות פה ולצפצף, התנצל בעדינות והמשיך ליעד הבא.

לראות את פעילי המוסדות מנסים להתרים אדם בעל יכולת, שלא רק שאינו תורם, אלא גם מגיע להילולא ומבקש לשבת במתחם הנדיבים, נלחם על כך ואפילו מצליח. וגם שם נשאר לקיים את הפסוק (משלי יט, כד) "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה". והם "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב א, כג) להציל "אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו" (ירמיהו נא, מד), ולהצילו מקיום החזון (ישעיהו ג, יב) "עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ", בעוד הלה מאיים "לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב, ג), וחייהם ניתנים להם לשלל בזכותה של מלכות "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב).

וכאן הבן שואל, האם לא ניתן להשתמש באותם כחות עלומים גם במהלך השנה כולה? האם לא ניתן לגלות יכולות גם בין הילולא לחברתה ובין מערכת בחירות למישנתה?

מה בעצם גורם לנו לקבל את האחריות ולשאת על שכמנו משהו הגדול בצורה כזו או אחרת מכוחותינו השגרתיים, ולא להשתמש באותן יכולות גם בחיי היום יום?

והתשובה לכך במילה אחת היא" היעד.

כאשר יש יעד, והוא תחום בזמן ובביצוע, כולנו חזקים, כולנו יכולים וכולנו מנצחים, הבעייה שלנו ביום היום היא חוסר היעד.

כשאברכי כולל עטרת חכמים זכו ליעדים בסדרי הצהריים הכוללים חומר לימודי קצוב מראש מידי חודש, אשר בסופו נערך מבחן ומחולקים מלגות לפי אחוזי ההצלחה, פרחה ההתמדה בסדרי הצהריים לפחות כמו בסדרי הבוקר. כי כך הוא חוקו של יעד! הוא גורם לסובבים להבין שיש לעמול להגיע אליו ואז לפוש…

וזאת משום שטבעו של האדם לדחות דברים לרגע בו ממש אין ברירה ויש לבצע אותן, וכמאמר העצל: "למה לדחות למחר את מה שניתן לדחות למחרתיים".

והנה עתה, כאשר ניצב לפניך היעד, והוא מוגבל בזמן וברף ההצלחה, אתה מבין שאין מקום לאותה דחייה.

ועל כך יש להליץ את דברי הגמרא במסכת עירובין (כ"ב ע"א) "והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם". שלא לדחות למחר את מה שניתן לעשות היום…

אם הובנו הדברים נכון, הרי שמעתה כל מה שמבדיל בינינו לבין עשייה של לפחות פי ארבע מהשגרה הוא "היעד". לו נציב לעצמנו יעד, ונחליט לעמוד בו, הרי שנצליח להכפיל ולשלש את כחנו ולהפתיע אף את עצמנו.

ואם תאמר, מילא הילולא או מערכת בחירות, הרי אין תוקפה וגבורתה תלוי בי ולכן אני עושה ככל יכלתי לעמוד ביעד, ואילו החלטה שלי הלא בידי היא, ומה יגרום לי לעמוד בה?

ויש לומר, דוקא משום כך, כי אם אחרים יכולים להחליט על ענייניהם וסדרי העדיפות שלהם ולגרום לי להציב יעד בגלל רצונם, וכי אני ורצוני לא נהיה בעלי הבית על משמעת חיי ולא נחליט לבד שיעד זה הוא יעד החיים שלנו?

לו יחליט כל בן תורה על סדר סיום ש"ס בין הסדרים לפי סדר מדוקדק ומערכת מסודרת, יזכה הוא להצלחה יותר ממערכת הבחירות של ש"ס…

לו יחליט כל מתחיל דרך חדשה לקבוע עיתים לתורה במימדים של "יהרג ואל יעבור", הרי שבמהרה ימצא את עצמו עומד ביעד ואף ביותר ממנו.

כי הכלל האמור להנחותנו הוא: "יעד שנקבע על ידנו, חשוב ובוער הרבה יותר מיעד שנקבע על ידי אחרים". ואם ביעד שנקבע על ידי אחרים בכחך לעמוד, כל שכן וקל וחומר שתעמוד ביעד שנקבע על ידך לצרכיך ולהתפתחותך הרוחנית ולא פחות הגשמית.

הסיכון היחיד בכך הוא, שביעד אותו אתה קבעת, בידך גם המפתח לבטלו. וכאן אמורה להיות החלטה אמיצה, לפיה לאחר קביעת היעד אין דרך חזרה ואין אני יכול לשנותה.

ואם אתה חושש מכך, תניח את המפתח אצל רבך או חברך הטוב. תן להם את כושר השיפוט ותתחייב ברמת ההתחייבות הדרושה לך שלא תסיר את היעד ללא אישורם המפורש ובכתב.

בברכת הצלחה ליעד האישי של כל אחד מאיתנו, בברכת הצלחה ליעד המשותף בהחזקת התורה, ובהצלחה רבה ביעד של לתקן עולם במלכות שדי, בביאות משיח צדקנו במהרה בימינו.

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

כלא מזהב או דירת אושר מתקלפת? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!
 

איך מעניש האלוקים אדם במאסר עולם אמיתי? איך הוא גורם לו שלא להתפלל אפילו על מצבו הקשה? איך ניצלים ממצבים כאלה? ואיך ניתן לנהל חיים מאושרים ללא תנאים?

כאשר משטרת ישראל רוצה לעצור מאן דהו, היא זקוקה לאישור משופט, לניידת גלויה או סמויה, לארבעה עד ששה שוטרים בתפקיד, ולתזמון מדוייק לשהותו של חשוד בביתו.
כאשר היא רוצה להכניס את הבחור לכלא, כבר מתחילה מלחמה אמיתית, כי זה אמור לעבור דרך משפט, כרונולוגיה של בירוקרטיה, מצבי רוח של שופטים, עורכי דין, עדים, נותני ונוטלי שוחד, ורק לאחר מכן מימון מלא לבין המלון הקרוי "כלא".
אז יש את המקסימום לעברה המוגדר כ"מאסר עולם", משמעותו המשפטית לכל היותר היא: ביוון 25 שנה, בגרמניה 20 שנה. בישראל עד 24 שנה או עד חילוף השבויים הבא – המוקדם מבין השניים… אמנם בארצות הברית ההגדרה הרשמית היא עד מות האסיר, ובבריטניה מראש התקופה אינה מוגדרת, אבל גם במקומות אלו לאחר מס' שנים יש מקום לדון ובדרך כלל גם לשחרר את הנאשם לפני יומו האחרון.

ומה קורה כאשר האלוקים מחליט לשלוח את אחד מנתיניו למעצר בן מספר שעות, הוא פשוט מעניק לו צו המכונה "קלקול מעיים" המשאיר אותו בין שעה לשעתיים בתוך חדר קטן וצר, במקרים רבים גם ללא אוורור נאות ועם נתונים תברואתיים קשים.

כאשר מחליט האלוקים לשלוח אדם למעצר בן שבוע או שבועיים, הוא מעניק לו צו אחר הקרוי "שפעת", "דלקת ריאות" או יתר השמות המתארים וירוסים ויראליים ואחרים המעניקים לנאשם את "העונג" לשכב במיטה תחת שמיכת פוך שמותירה מרחב מחיה או תמרון הקטנים מצינוק מצוי.

להמשיך? אז כך, בנוגע למאסר עולם, אין צורך להגיע למחלות חשוכות מרפא או לעוני מחפיר, לפעמים ממש ההיפך.

בוקר אחד קם הנאשם והוא מגלה שזכה בלוטו האמריקאי בסך אגדי של מאה מליוני דולרים. הוא מממש את הזכייה, מתייעץ עם האנשים הנכונים, ומשקיע את כל הונו ברכישת חממת משקיעים עצומה, משהו שכל משקיע שמכבד את עצמו חייב להניח בה לפחות רבע מהונו.

ומכאן סיפור "ההצלחה" רק מתחיל…

הוא מגלה שעם הכישרון שהיה חבוי בו עד כה, ניתן להרוויח בכל יום לא פחות מחמישים אלף דולר. הוא מתחיל "לגור" במשרד, והוא אפילו מזמין את רעייתו וילדיו לביקורים… ואם מגיע יום בו הוא חושב להעניק ביקור גומלין לאנשים היקרים לו כל כך, הרי שבו ביום הוא מזהה הזדמנות עסקית לרווח של מאה אלף דולר, מה שגונז את הרעיון מיידית.

עם הזמן הוא בונה לו לשכה שכוללת מטה נוחה ומקלחון צמוד, ומאז הוא פשוט "שוכח" איך נראה הבית. הילדים גדלים, מסיימים לימודים, מקימים בתים, מתרחבים ומביאים לעולם דור חדש, והוא רק מבצע להם העברות בנקאיות… אין לו זמן להכיר אותם, אין לו שהות להחליף איתם מילה, וכך הוא חי את חייו ליד החיים האמיתיים.

בשעות האחרונות לפני שהוא נפרד מהעולם, הוא מזהה ליד מיטתו פרצופים מוכרים, אולם באותה מידה הוא בהחלט לא מצליח להיזכר מהיכן הם מוכרים לו. ואז הילדים שלו, שכבר מכהנים כסבים בעצמם, מזכירים לו את השמות והגדלים, והוא מעכל לראשונה שמיטב שנותיו עברו עליו בבית כלא מזהב…

אדם כזה, במעשה הטוב הראשון שיעשה, יזכה להפסד של מאתיים אלף דולר מידי יום. מה שיגרום לו לשוב לאחר שבוע שכזה לבית בצהרי היום לחיקם החם של רעייתו וילדיו, לאכול ארוחת צהריים חמה ופשוטה בחיק המשפחה, לשמוע מכל ילד מה עבר עליו במהלך הימים האחרונים, ואולי אפילו לצאת איתם לסיבוב קצר או לנופשון בגינה הציבורית.

כשרעייתו תשאל אותו בתדהמה על מהות הביקור, הוא יסביר לה בזעף שהנה רק התחיל להניח תפילין ולהעניק צדקה, ובמקום להרוויח יותר הוא רק מפסיד "באתי כי הבנתי שכל שעה נוספת שלי במשרד גוררת הפסדים" הוא יאמר…

מה שלא הבין הברנש הוא, שמה שהיה עד היום מוגדר בעיניו כ"שפע" היה בעצם "פשע", מה שחשב עד כה ל"שכר" היה בעצם ה"עונש". ודווקא בעת בה הוא מיישר את אורחותיו, הוא יזכה באמת ובתמים במוצר הנחשק כל כך הקרוי "שפע".

מורדות הדורות גרמו לייצור חדש הקרוי "בורסה", והוא העניק פתרון למי שנגזר עליו להיות עני מבלי לרצות להיחלץ מביצת העוני הטובענית.

ואיך זה עובד? מקבל הבחור אפשרות רכישה על גבי המחשב, הוא כבר רואה את עצמו מצליח, ואופיו המהמר וההרפתקן לא נותן לו לממש זאת. הוא צובר מיליונים ואפילו יותר, הוא רואה את חלום חייו אוטוטו מתגשם, הוא מבטיח לעצמו שבמיליון הבא הוא יתחיל ליהנות מהכסף ואולי אפילו לתרום לתורה ולנזקקים… רק שבתחנה האחרונה, במפגש עם המלאך המשלח את נפשות בני העולם לבית הדין של מעלה, הוא מבין סופית שהיום שאחרי כבר לא יהיה לעולם…

אדם כזה חי את חייו בעוני מחפיר, אך בחדווה והתלהבות של מיליונר. תאוות הבצע שלו משאירה אותו חי חיים כפולים לפני ואחרי המקלדת, והוא לעולם לא יתפלל להינצל מחיי "העושר" הללו…

אם עוד יש ששואלים בימינו את שאלת השאלות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" (ברכות ז' ע"א), ניתן להביא להם לקרוא את המאמר הזה, ולהבין עד כמה "כלא מזהב" יכול להיות כואב, בדיוק כמו ש"בית עם צבע מתקלף" יכול להיות משכן האושר.

השאלה המקורית לא מדברת על ה"מאושרים" של ימינו…

בברכת הצלחה בבחירת האושר האמיתי, ובתפילה לשפע מלוא חפניים.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

 

העמוד הבא »