ליל הסדר – "ללמוד" לומר תודה • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

בליל הסדר אנו מנהלים סעודה מרכזית משפחתית המלאה בסתירות, והגיע הזמן לנסות יחד להבין מהי מטרת הסתירות הללו בלילה מרכזי כל כך.

מצד אחד אנו נוהגים כבני מלכים, לבושים בהידור, מסבים על כרים וכסתות, מעלים סעודה דשנה ורעננה על השולחן, מוזגים זה לזה כוסות של יין כדרכם של מלכים. אולם מאידך אנו אוכלים מצה משום שהיא לחם עוני, חרוסת משום שהיא דומה לטיט, כרפס כי שמו מרמז על עבודת הפרך, ויין אדום בדווקא בין היתר משום שהוא מזכיר לנו את דמם של ילדי ישראל שנטבחו לצורך מקלחתו הידועה לשמצה של פרעה.

אז מהי באמת מטרתו של הערב המבורך ביותר בשנה, לשחזר את הסבל או לחוש את הפורקן? לזכור את העבדות או לחגוג את היותנו בני חורין?

והתשובה לכך טמונה בשורש נפשנו, וביסוד חיותנו.

אנחנו פשוט לא יודעים לומר תודה, כך נולדנו, וכך נסיים את חיינו אם לא יחולו בהם שינוי משמעותי.

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות" (מ"ר קהלת מפ"ש).

כלומר, אדם לעולם יהיה רודף אחר הממון, וככל שיהיה לו יותר כך יראה את עצמו זקוק ליותר. אם יש לו רק מאה שקלים בארנק, הוא יהיה תאב לעוד מאה בלבד. אולם אם יהיו לו אלף שקלים, הרי שהוא יראה את עצמו תאב ורודף אחרי אלף נוספים. לפי זה, ככל שיש לאדם יותר, כך חסר לו יותר. ולפי זה גם: "העשיר הגדול ביותר הוא המסכן הגדול ביותר", משום שחסר לו הרבה יותר מאשר לעני או לאיש הממוצע בשוק.

ולפי זה נבין נפלא מדוע אמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"א) "איזהו עשיר השמח בחלקו". וזאת משום שכל אדם בונה לעצמו ארנק וכספת הגדולים פי שניים ממה שבאמת יש לו. כך, כאשר יש לו אלף שקלים הוא בונה כספת המכילה אלפיים. וכאשר שואלים אותו מה המצב הכלכלי שלו, הוא עונה בדכדוך שחסרים לו בכספת אלף שקלים. והרבה יותר גרוע ממנו הוא מי שיש בידו עשרה מליוני שקלים, משום שהוא כבר בנה לעצמו חדר עם מקום להכלת עשרים מליונים, והוא עצוב הרבה יותר ומדוכדך על כך שחסרים לו עשרה מליון שקלים טבין ותקילין…

'העשיר השמח בחלקו' לעומתם, יש לו כספת המותאמת בדיוק לממון שברשותו, אם יש לו רק מאה שקלים אזי הוא בונה כספת המכילה מאה שקלים בלבד ולא שקל אחד יותר. וכששואלים אותו על מצבו הכלכלי, מיד הוא עונה שהמצב מצויין שהרי אין לו בכספת מקום אפילו לשקל אחד נוסף…

ממילא נבין, שאם תבוא לאדם סתם כך במהלך חייו ותאמר לו שישא עיניו למרום ויאמר תודה לבורא העולם על כל הטוב אשר גמלו, הוא יסתכל עליך במבט תמה ויאמר: אני? על מה תודה? המרצדס שלי כבר שנתיים על הכביש, והווילה שלי בקושי עם שישה עשר מפלסים. אם היית מגיע איתי לתערוכה בחו"ל היית מבין מה זה רכב ומה זו דירה. על מה שיש לי, אלוקים צריך לומר לי תודה על כך שאני מוכן לעבוד אותו למרות הקשיים…

וכאן מתחילה הבעייה של כולנו בליל הסדר, כי לא ניתן לבקש מאיתנו לומר תודה בתנאים כאלו. הרי כולנו נתלונן על המשכנתא, על החובות, על הדירה, על הרכב, ועל מה לא…

מה עושה הקדוש ברוך הוא? מביא לנו מצד אחד לחוש את העוני והשפלות שהיו לאבותינו במצריים. מסביר לנו בצורה הברורה ביותר שכך היינו צריכים להיראות היום, כי אלמלא נגאלנו "עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצריים". ומאידך לראות שבסך הכל קורת גג לראשך יש בערב זה, וכרית להסב עליה גם יש, ואוכל ויין ומוצרי הסדר גם יש.

אם כך: גם אם תמשיך להתלונן על מה שאין לך כיום ואתה מצפה לו שיגיע בקרוב, לפחות תאמר תודה על כברת הדרך שעשית עד כה, מחייו של עבד מוכה ונרצע לחייו של בן חורין שאת "המינימום" הנוכחי יש לו.

כך הדבר בכל תחום אחר בחיינו, אדם לא יודע להודות על התקדמותו הרוחנית, על ידיעותיו בלימוד, על פרנסתו, ועל משפחתו שהוקמה אט אט יש מאין. אדם בטבעו מלא תלונות, ציפיות, כיסופים והמתנה למתנה הבאה שיזכה לה.

פסק זמן כזה צריך כל אחד מאיתנו ולא רק בליל הסדר אלא בכל השנה כולה. פסק זמן שיבהיר מהיכן באת והיכן אתה היום, מה ציפית מעצמך ומה לפחות יש לפניך בשעה יפה זו.

רק כך נלמד להודות ולהלל לרבון העולמים על כל הטוב אשר גמלנו ועוד יגמלנו, אמן.

אלו שיעורי הבית שלנו לליל הסדר, וכך נחנך את ילדינו למלאכת הקודש הנכונה בלילה זה ובכל ימות השנה כולה.

בברכת הצלחה מרובה לכולנו, במלאכת הקודש הכללית והפרטית.

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

הכל בידי שמים – והעיקר להרבות כבוד שמים • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

חז"ל אומרים (ברכות לג:) "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים". כלומר, כל תולדות האדם, חכם או טיפש, עני או עשיר, גבור או חלש, הכל נגזר מהשמים. וכמובן שזה כולל כל צורכי הגוף הגשמיים בריאות, כבוד, אושר, פרסום, תפקיד, משרה, שררה, חתן, כלה, שלום בית. חוץ מיראת שמים! דהיינו רוחניות, תורה, מצוות, בעל תשובה, זה בידי אדם (עיין נידה טז:).

וזה כלל גדול באמונה. הכל בידי שמים משמע הכל הכל. חוץ מיראת שמים! אך ורק רוחניות בידי האדם (עיין מגילה כה. בתד"ה הכל). 
ורואים כאן כלל גדול חזק כמו ברזל, שהכל בידי ה' יתברך. וכמובן שעושים השתדלות, אלא שזה מוכרח לעשות אבל לא מוכרח שיועיל. 
הכרח ההשתדלות
וידוע מהרמב"ן (פרשת וישב) הגזרה אמת והחריצות שקר. ובעל אמונה גדול משתדל קצת. ובעל אמונה קטן משתדל הרבה. ובהר סיני בקבלת התורה, ענו כולם ואמרו "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). ואנחנו בידי ה' יתברך.
כל צורכי הגוף זה בידי שמים, וקיום התורה והמצוות, בידיים שלנו. ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. בבחינת "נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) בידיים שלנו. " נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (שם כ, כז) בידי ה' יתברך (עיין מד"ר פרשת תצוה)
תפקידים ציבוריים – מהשמיים
התוצאות של הבחירות לממשלה שיהיו השבוע (ד' ניסן תשע"ט) הכל בידי ה' יתברך. תפקיד ראש ממשלה, שרים וסגנים, מנהלים ועובדים,וכל צוות עובדי ציבור ועובדי מדינה, עובדי עיריה ועובדי תברואה, והאחראים על צינורות המים שבמדינה. הכל נקבע מהשמים בלבד (עין ברכות נח.).
והחידוש כאן, שאפילו תפקיד קטן מאד, הכל בהשגחה מהשמים, מי יהיה אחראי לעשות (עיין מהרש"א ב"ב צא:).
וכאשר יש לנו זכויות, זוכים לקבל אנשים טובים העוזרים לתושבים בעין טובה ובלב רחום וחנון, והכל מהשמים. וכשאין זכויות חס ושלום, אז מקבלים עונשים מהשמים, ונותנים את התפקידים בידי אנשים קשים, ומסכנים התושבים. 
תפקידים רוחניים – תלוי בנו
ומאידך, תפקידים אשר יש בהם תועלת רוחנית כמו חיזוק היהדות, תקציבים למוסדות תורה, זה תלוי בתושבים שעושים מאמץ גדול לשיתוף פעולה ולהרים יד ולהצביע למען התורה והמצוות. ויש בזה כבוד שמים וחיזוק הדת וגם קידוש השם כאשר תושבים רבים במדינה, הרימו יד למען התורה והמצוות. 
ומסכנים האנשים שבחרו בהרמת יד בעבור פלוני ואלמוני, כאשר באמת הגשמיות אך ורק בידי ה' יתברך. 
וכמה שמחים ומאושרים אוהבי התורה באמת, אשר הרימו יד להצביע לחיזוק הדת, לחיזוק כבוד התורה. והם שותפים בכל העשיה שעושים במשך השנים למען התורה, עבור שבע מליון תושבי ארץ הקודש. וזכות הרבים דבר גדול מאד מאד (עיין שו"ע סימן פט סעיף ו).
ביאור דברי רבינו יונה
ובזה מובן היטב דברי רבינו יונה (מגדולי הראשונים לפנים שבע מאות שנה בספרו שערי תשובה שער ג אות קסח) האומר, כאשר גדולי ישראל וחכמי התורה נאספים יחד למען התורה. למען חיזוק הדת. חובה קדושה לכולנו להצטרף. ומי שלא מצטרף הרי זה חילול השם ואין לו חלק לעולם הבא, עיין שם. 
וזה מובן לנו היטב, כי זה תפקיד שלנו לקדש שם שמים. ולעורר ולחזק ולהרים יד למען התורה ולא להיות אדיש, ולא לגרום למחלוקות ולחילול השם וקנאה ושנאה וכיוצא בזה. ואוי לנו ביום הדין. 
וידוע דבריו הקדושים של רבינו החפץ חיים זיע"א (בספר מכתבים ומאמרים דף צו) "כל הדת תלויה במקצת בעלי תורה שנמצאים בישראל". ולמדנו מכאן שאסור להיות אדיש. ואסור לזלזל בענין הבחירות לממשלה, כי יש הרבה גופי תורה שתלויים בזה. 
ואדרבה להתלהב ולהתרגש ולהשפיע כמה שיותר. נכון שהכל בידי שמים, אבל העיקר להרבות כבוד שמים כמה שיותר, שלא נהיה חס ושלום בבחינת "וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ" (משלי ז, כו), דהיינו עוצם עיניו וסוגר פיו, והיהדות בסכנה (עיין פרש"י סוטה כב.)
בידי האדם לטהר אפילו טומאה של גוי
ויתכן בזה לבאר את המאמר הגדול שבזוהר הקדוש בפרשת השבוע. וכידוע שרבינו החפץ חיים זיע"א היה ממליץ לתלמידיו לקרוא כל שבוע את המוסר שבזוהר הקדוש בפרשה.
בפרשת מצורע יש אחת עשרה מצוות עשה, ואחד מהם זה מצות עשה של נגע צרעת בקירות הבית. להרוס את הבית לגמרי. ורש"י מוסיף בשם המדרש שיש בזה גם תועלת לישראל, שהגויים היו מטמינים זהב בקירות הבית. וזה לטובת ישראל שיקחו את כל המטמוניות, עיין שם.
ובזוהר הקדוש (תזריע דף נ.) מוסיף לבאר שהגויים היו בונים בית, ומזכירים שֵׁם של עבודה זרה, ויש בבית רוח טומאה ומזיק ליושבים. והצרעת זה סימן שבית זה עשו אותו לשם עבודה זרה. וחובה להרוס אותו כליל. 
ומכאן לומד הזוהר הקדוש, מי שבונה בית, צריך להזכיר בפה ממש שבונה בית לכבוד ה' יתברך. ואז יהיה סייעתא דשמיא, וה' יתברך מביא קדושה בבית זה. ויש בו הצלחה לדיירים שם, עיין שם. 
וכך עשינו בסייעתא דשמיא בבנין עטרת חכמים בעיר הקודש חולון, בזמן יציקת הביטון (בשנת תשנ"ז) בכל המקומות, אמרנו תפילות וסליחות ותחנונים. 
ובעזרת ה' בזכות הציבור היקר אוהבי תורה, נזכה להוסיף בקרוב עוד ארבע קומות לכבוד ה' יתברך. ובית מדרש כזה נקרא מקדש מעט (עיין מגילה כט.).
ישוב דברי הזוהר הקדוש
ולכאורה, אם ה' יתברך מביא לנו את ארץ הקודש "וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוֹב". "וִירִשְׁתֶּם אוֹתָה וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", אז למה צריך להפריע לנו מה שחושבים הגויים, הרי ה' יתברך יכול לבטל את כל הטומאה מהבתים ברגע אחד. כי אחרי הכל זה ארץ הקודש, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה". וכי יש כח לגויים להזיק לנו בטומאה שלהם.
ועוד, מסתברא כל הבתים של הגוים היה בהם טומאה בעשייה, וכי בכולם היה נגע צרעת?
ויתכן ליישב שבאמת זה תלוי בדיירים, בתושבים היהודים הנכנסים לבתים כאשר מכוונים ואומרים, אני נכנס לבית גדול בארץ הקודש, ומכוון לקדש את הבית ברמ"ח עשה ושס"ה ל"ת. אז זה כמו חנוכת הבית. והמזיקין בורחים ומתבטלים לגמרי, ואז אין נגע צרעת ואין טומאה ואין כלום. 
אבל כאשר נכנסים לארץ הקודש ולבית שנבנה כאן, ולא מכוונים ולא מתאמצים לקדש בו שם שמים, אז הטומאה עדיין קיימת ויכולה להזיק. ויש צורך להרוס את הכל ולבנות מחדש. 
כלומר יש ביהודי כח גדול של כוונה לשם שמים, לשם קדושה. ובזה לבטל את כל המרעין בישין. וזה בבחינת אתערותא דלתתא. 
ובזוהר הקדוש מאריך בהרבה מקומות, שעל ידי הכוונה להרבות כבוד שמים, זוכים לישועות גדולות (עיין בזוה"ק פנחס דף רל:)
שבת הגדול
וזה בעצם ההפטרה של שבת הגדול. שהנביא מלאכי מעורר אותנו ואומר בשם ה' יתברך, "חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם" (מלאכי ג, יג), כלומר, עם ישראל דיברו ואמרו משפט קשה שאסור לחושבו וכל שכן לאומרו. שלא לחשוב שהרשעים טוב להם, והרשעים לא נענשים. ואדרבה להיפך, על ידי עמל תורה ויראה, נבין ונשכיל כיצד לחיות בעולם הזה.
והנביא מוסיף שבזמן הגאולה, יום בוער כתנור. ופירש רש"י הקב"ה יוציא חמה מנרתיקה, "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ" (תהלים יט, ז) זה שמש של שבת הגדול. "וְאוֹר הַֽחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם" (ישעיה ל, כו) שבע כפול שבע כפול שבע שזה שלש מאות ארבעים ושלש, והכל ישרף! ורק לומדי התורה ינצלו. 
כי אש התורה חזק יותר מהאש של השמש. ומי שעושה כל מעשיו על פי התורה, זוכה לכך.
והנביא ישעיה (פרק מג, ב) מוסיף "כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִּבְעַר בָּךְ", ופירש רש"י זה אש של הנביא מלאכי, שהעוסקים בתורה ויודעים להרבות כבוד שמים. ועליהם אמר הנביא ירמיה (פרק כג, כט) "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".
וזה בעצם התפקיד שלנו להתחזק באמונה שהכל מהשמים ולעשות תמיד השתדלות להרבות כבוד שמים וזה עושה רעש גדול בשמים, ולהרבות עם כולם אהבה ואחוה שלום ורעות. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. אמן ואמן.
מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

מתי "לא" מורידים את המסכה מהאביון? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את הסוג הזה של האדם שממש – אבל ממש – אין לו מה לאכול, אולם הוא לא יעז לדפוק לך על הדלת ולבקש כמה שקלים. יש לו "אישיות", הוא מרגיש די "מכובד" עם עצמו, ומבחינתו ההשפלה של הבקשה גרועה יותר מהרעב אותו הוא חווה.

יש מנגד את אלו שלא ממש זקוקים, ואולי אפילו מצבם הכלכלי טוב יותר מכל אחד משותפי שיחתנו. אבל הם יודעים לבקש, הם מתחננים, ובמקרה הצורך אפילו בוכים לקבל את מתת היד של הסובב אותם. לחלקם יש גם סיפורי זוועה לספר, חלקם גם אמיתיים, אולם פרטים "קטנים ממש" חסרים בהם.
לדוגמא, יכול הקבצן לבכות מכל הלב על בן שלאחר טיפולים קשים שעלו הון רב הלך לבית עולמו, אולם הוא "שוכח" לספר שהיה זה לפני עשרים וחמש שנה, ומאז כבר הספיק לחתן בכבוד רב את אחיו הקטנים של המנוח על חשבון האח שבמרומים…

יש מקרים בהם מקצין הקבצן ומספר על חיי עוני מהם הוא חושש, ולא חלילה אותם הוא חווה ביום יום.
וישנם כאלה שהתחילו עם הצדקה אמיתית, אולם אהבו את המלאכה, והמשיכו בה גם כאשר הבעייה הקשה שגרמה לקיבוץ הנדבות כבר נפתרה או נפטרה…
רבותינו (עי' ברוחב ברש"י ב"מ קי"א ע"ב) מלמדים אותנו שיעור בלשון הקודש – עברית במיטבה – והיא כדלהלן:

עני – הוא חסר כל המתבייש לבקש נדבה.
אביון – מלשון "אובה" שמתאווה לכל טוב ואינו משיגו.

ועל כך אומרת הגמרא הקדושה (שם) שהעני קודם לאביון בנתינת שכרו, משום שהוא בוש לבקש מאחרים ועל כן הוא בסיכון גבוה יותר מהאביון "שיודע" לבקש ולדאוג לעצמו.
אלא מאי? האביון יודע לבקש עד אשר מתמלאת נפשו "כל טוב", כי לאחר ששבר האדם את מחסום הבושה, שוב אינו יכול/מצליח/רוצה באותו מחסום, ומעתה כספם וזהבם של האחרים "קורץ" לו והוא מוצא את הדרך לליבם ומשם לכיסם.

המבחן קשה! משום שעלינו למצוא בין כל האביונים את העניים האמיתיים, כי הרי ללא זה לא קיימנו את מצוות הצדקה, וכמאמר הגמרא (ב"ק ט"ז ע"ב) שהמעניק צדקה לבני שאדם שאינם מהוגנים אינו מקבל על כך שכר.

משום כך, המצווה המונחת לפתחנו בכל מהלך ימות השנה היא: "צדקה לעניים", לאמור: "ברר מיהו העני האמיתי והענק לו צדקה".

מה שמוזר בסיפור הזה היא מצוות "מתנות לאביונים", בה אנו מצווים ביום הפורים. גם דגש על "אביונים" ולא על "עניים", וגם הדרישה להעניק "מתנות" ולא צדקה". מה קורה ביום הזה? מה הופך את מה שאנו רגילים לו במהלך כל השנה ללא רלוונטי/אקטואלי/עדכני/עכשווי/ו/או אחר?…

הלא מאותם אביונים אנחנו נזהרים בכל השנה כולה, ובדיוק מאותה מתנה מיותרת אנחנו נמנעים. כל חפצנו ותשוקתנו הוא למצוא את העניים האמיתיים ולהעניק להם "צדקה מהודרת". מה אם כך קורה בפורים?

והתשובה היא: בפורים, פעם בשנה, אנו מתייחסים אל אותם "אביונים" במיוחד, ומעניקים להם "מתנות".

לא "עניים" ולא "צדקה", לא "אומללים" ולא "סיוע", לא "רעבים" ולא "בית תמחוי" – אלא "מתנות לאביונים".

וכה הם דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (ע"ח ע"ב) "מגבית פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר", ולדעת רוב הראשונים (וע"פ הירושלמי במגילה פ"א ה"ד) "אין מדקדקין" במהותו של העני, בנכסיו וביכולותיו. ובלשונם: "כל הפושט יד נותנים לו".

ומדוע? מה השתנה פורים מכל השנה כולה? מדוע בפורים אנחנו תומכים "בין היתר" בדיוק באותם אנשים מהם אנו נזהרים כל כך במהלך השנה כולה?

התשובה פשוטה: בכל מהלך השנה אנו מצווים לדאוג לעניים ולפרנסם, זה לא סוד וזו לא הוראה חד פעמית. בפורים תקנו לנו מרדכי ואסתר תקנה "חד שנתית" מיוחדת, לדאוג לאביונים הנזנחים במהלך כל השנה, בדיוק כמו שתפקידנו לדאוג לרעינו להם לא חסר מאומה ולהעניק להם "משלוח מנות".
וכמאמר הכתוב (אסתר ט, כ-כב) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

התשובה פשוטה, אולם אחריה מסתתר מסר שאינו פשוט בכלל…

מה בוער לנו כל כך בפורים להעניק מתנות למי שלא ברור שזקוק להם, ומה בוער לנו לשלוח מנות לאותם שגם ללא תכולת הצלופן המרשרש יש מה לאכול בסעודת פורים ובכלל?
במעמד הר סיני קבלו עם ישראל את התורה מיראה, מתוך פחד מוות של ממש, כמבואר במסכת שבת (פ"ח ע"א) "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

אולם בימי מרדכי ואסתר שבו וקבלו את התורה מאהבה (שם) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר" (אסתר ט, כז)
ומדוע? מה היה מיוחד כל כך בנס שבמגילת אסתר יותר מכל ניסי מצריים? מדוע ניסי מצריים לא הצליחו לגרום לעם "קשה עורף" זה לקבל את התורה באהבה? האם לא היה די בעשרת המכות, יציאת מצריים, ענני הכבוד, עמוד האש והענן, בארה של מרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני בכדי להוכיח שממש "משתלם" להיות עבדי ה' יתברך? מה התחדש לעמנו היקר בפורים?

והתשובה לכך – כרגיל – מעוררת, מפעימה, מלמדת ומחדשת את היכרותנו עם בורא העולם בגילוי נוסף.

עד היום הבין העם שכאשר מחליט האלוקים להעניק לו "טוב" הוא עושה זאת בצורה הטובה ביותר, כאשר גם כאשר מחליט הוא להעניק "רע" הוא עושה זאת טוב יותר מכל אחד אחר, אולם יש להאמין שאותו רע הוא לטובתנו.

אולם היום "הבין" עם ישראל לראשונה, שלא רק שאין "רע" שמוענק לנו על ידי ה' יתברך, אלא כל "רע" הוא בעצם ההכנה לטוב, ובלעדיה לא ניתן היה לקבל את הטוב.
כי הרי כולנו יודעים מה היה קורה אם עם ישראל היה מתקבץ בכדי להרוג את מבקשי נפשם העמלקים. מיד היה האו"ם מגנה, בית המשפט הבינלאומי בהאג מורה על השבתת תנשק עד תום ההליכים, וארה"ב מקסימום מטילה ווטו…

ומה קרה כאשר העמלקים בראשותו של המן קבעו יום הרג לעם ישראל?

האו"ם הסביר שמכיון שישראל אינה חברה באו"ם אין ביכלתה להערב, בית המשפט בהאג הבהיר שאין בסמכותו לשפוט על מלחמות פנימיות, וארה"ב שלחה סיוע למקרה של "פצועים שלא ימצאו את מותם בשדה הקרב".

ואז כאשר התחלפה הגזירה "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) כבר היה מאוחר מצידם של "התאגידים הבינלאומיים" להתערב.
כך שהוכח שללא "הגזירה הרעה" של האלוקים לא ניתן היה לקיים את "הגזירה הטובה", מה שהפך את "הרעה" להכנה ל"טובה".

מכאן הבין העם שאין רע שמתרחש על ידי האלוקים בעולם, וגם מה שנראה רע – טוב הוא, ויש לחבקו לנשקו ולקבלו באהבה, ופשוט להמתין ליום בו נבין [או שלא…] עד כמה היה הוא לטובתנו.
וכעת נחזור למצוות היום.

מבקשים ממך מרדכי ואסתר להתייחס ביום הזה גם לאלו שנראים "רעים" ולהכיר את "הטוב" שבהם. לחשוב שאם אדם מגיע לרמה של "התנהגות של בושה" בטבעיות, הרי שגם אם מסתתרים לו מליוני דולרים בחשבון בנק בשווייץ – הוא ממש אומלל. כי אומללות לא נקבעת רק בכסף, אלא גם ובעיקר באותה תחושה תאווה של אביון החש שאם חסר לו משהו משלימות "כל טוב", הוא ממש אומלל ועליו לכתת את רגליו ולקבץ נדבות.

בפורים אנו מתייחסים גם לבעייתיים כאל שווים, ומעניקים משלוחי מנות גם לעשירים. כי בפורים כל מה שנראה "לא זקוק כל כך" עד "לא זקוק בכלל", זקוק הוא לאותה הארת פנים ולאותו משלוח מחבק.

באותה מידה מלמדים אותנו רבותינו, שהמאמר "כל הפושט יד נותנים לו" נכון גם לגבינו, ויום פורים הוא היום לבקש מה' יתברך את כל מחסורינו. וגם הוא, לא ימאס בתחינת האביון התאב לשלימות "כל טוב", ויעניק לו מלא חופניים.

ועכשיו… אחרי שנכנסנו לתמונה האמיתית של פורים, והצלחנו להבין עד כמה דווקא השונה וההפוך הם מצוות היום, ועד כמה "ונהפוך הוא" אינו רק תיאור מצב ושיר ילדות אלא מהות היום. נבין טוב יותר את המצווה הבאה: "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).

כי הלא לאחר הבנה שכזו, אתה באמת לא יכול לכעוס על המן… כי הרי אם תחשבן את העניין טוב – תבין שלא היית מכיר את מרדכי מבלי פעילותו האובססיבית של המן שקדמה לה…

נקיים את מצוות היום "ההפוכות" באהבה, נעניק מלא חופניים גם למי ש"לא בדיוק" אומלל, ונקבל מה' יתברך גם בתחומים בהם אנו "לא בדיוק" אומללים, ומיום פורים נצא מלאים בשפע של רוחניות וגשמיות ומילוי כל המשאלות לעבודת ה' יתברך.
 

וברוכים תהיו!

מה יכול להפוך כל אדם לשמח ומאושר? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

התחלנו את חודש אדר ב' דהשתא, ואנו מתקרבים לימי הפורים ימי השמחה. ושאלת השאלות היא היאך זוכים לאותה שמחה? אותה שמחה שמשפרת את שלום הבית, השמחה המעניקה יתר כוחות לחינוך הילדים, השמחה שמאפשרת לחיי היום יום להיראות אחרת, פשוט שמחים יותר…רבותינו הקדושים שהנפיקו את המאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט ע"א), בעצם הודיעו לנו שהשמחה אכן תלויה רק בנו, ואנו הם אלה שאמורים להחליט לשמוח. ואין שום קשר בין השמחה למצב האישי, למינוס בבנק וליחסים עם השכנים.

במסכת מגילה (ז' ע"ב) מפרטת הגמרא הקדושה יותר את מצוות היום: "אמר רבא חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ולא הסתפקה הגמרא בכך, עד שהביאה את המעשה הבא: שני גדולי ישראל רבה ורבי זירא ערכו סעודת פורים משותפת והשתכרו, ואז קם רבה ושחט את רבי זירא, למחרת, כאשר כאשר הצטללה דעתו של רבה וחש הוא בחסרונו של רבי זירא, ביקש עליו רחמים והחיה אותו בתחיית המתים מחדש ממש. בפורים הבא, בשנה שלאחר מכן, פנה שוב רבה לרבי זירא והציע לו לשוב ולחגוג יחדיו, אולם אז סירב רבי זירא ואמר לו שלא בכל פעם קורים ניסים"…

ועל יסודות השמחה בכלל, ועל דברי הגמרות הללו בפרט, ישנן כמה שאלות:

א. מהי שמחה. כלומר, מהי אותה הרגשה הנקראת שמחה. האם מדובר ברגש הגורם לפצוח בריקוד, או שמא בצורך לשורר בקול נעים לפחות. האם מדובר במשהו שנבחן על פי מעשה בכלל, או שיכולה השמחה לחול גם על אדם היושב ודומם?
ב. אם אכן השמחה טובה כל כך, מדוע שיהיה זמן מיוחד לשמחה "משנכנס אדר" ולא נשמח בכל השנה כולה?
ג. היאך מגיעים לשמחה ומה הגורם לה. האם הדבר תלוי בדברים חיצוניים כגון שתיית יין ותו לא, או ששתיית היין נוספת לסיבת השמחה ורק מפרה ומרבה אותה?
ד. הרי השכרות לכאורה אינה מטבע ורגילות הצדיקים ובני הדעת, ואם כן היאך ניתן לחייב להגיע אליה בפורים?
ה. לכאורה הגמרא מביאה מעשה "שאינו מעודד את קיום דבריה" בלשון המעטה. מיד לאחר הציווי של "חייב אדם להשתכר" מספרת לנו הגמרא על תולדותיו הבעייתיים של אותו ציווי, בכך שקם רבה תוך כדי סעודת פורים ושחט את חבירו רבי זירא. ולכאורה אין כאן המקום לאותו מעשה, וגם אם היה צורך לעדכננו בקיומו היה של הגמרא הקדושה לעשות זאת במרחק של כמה דפים לפחות ולא מיד לאחר ציווי מצוות השכרות…

וכה הם דברי הגאון מוילנא במהות השמחה והדרך להגיע אליה. על הפסוק (משלי טו, טו) "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד", כותב הגאון שלושה דברים:

א. השיכור שמח רק בשעת שכרותו בדיוק, לא לפניה ולא אחריה, אבל "טוב הלב" עליו נאמר "משתה תמיד", הוא שמח כל הזמן כמו השיכור בשעת שכרותו, ביום ובלילה, בקרה ובשרב, בתחילת השנה ובסופה, תמיד הוא שמח כשמחת השיכור בשיא שכרותו.
ב. ניתן להגיע לשמחה זו רק על ידי שמקיימים את מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"א): "איזהו עשיר השמח בחלקו", שאז מאושרים במה שיש לנו ויכולים לשמוח בזה שמחה שלמה, ועינינו אינה צרה באחרים ואיננו עסוקים בהתבכיינות על מה שחסר לנו.
ג. המידה הזאת באה לאדם "מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע". כלומר אדם שלא חי ברגשות אשמה מול אלוקיו או מול חבריו. ומי שיש בו שמחה תדיר, "יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו", כמו שנאמר (משלי יז, כב) "לב שמח ייטיב גהה".

וביאור הדברים הוא, שלעולם לא יהיה אדם תאב וחסר שמח, משום שלעולם יראה הוא את החסר לו ויצטער על כך. ואם כן, לא תחול השמחה אלא בלב המאמין בה' אשר הוא שמח בחלקו ויודע שכל מה שיש לו הוא המגיע לו ואינו צריך ליותר מזה.

היוצא מכך הוא, שהדבר הראשון עליו צריך לעמול החפץ בשמחה היא האמונה בה' יתברך המזמן לו כל חפצו וצרכיו, ושאם חסר לו דבר אין זה כי אם לטובתו, וכל אשר הוא צריך נמצא בידו. וכך מסיר האדם מעליו את המונע הראשון למשכן השמחה.

דבר נוסף שיש להבין ולעשות בטרם נזכה לשמחה, היא ההבנה שהשמחה לא תחול לעולם על אדם שאינו שלם עם מעשיו ואורחותיו. אדם עם יסורי מצפון לא יוכל לעולם להיות שמח, ולכן גנב לעולם לא יוכל לחגוג את גניבתו בשמחה. בכל עת יציקו לו מצפוניו, וזכר האנשים אותם רושש יעמוד מול עיניו. לאמור, בכדי לזכות להגיע לשמחה אמיתית שומה על האדם לוודא שאורחותיו ישרים וכל פעולותיו כשרות ורצויות הן.

ובזה גם נבין את כחו של היין לחזק לב חכמים מחד, ולהכות לב כסילים מאידך. שהרי על הפסוק במשלי (ל"א, ו') "תנו שכר לאובד ויין לְמרי נפש". פרש רש"י "לאובד" – למי שסופו לאבוד, לרשעים. "למרי נפש" – המצטערין על עניים ועל אבלם. והוסיף הרלב"ג בפירושו: הנה השכר והיין אינו ראוי כי אם "למרי נפש ולאובד", "שישכח" המר נפש לדין ולא ידע סדר טענותיו אשר בהם יתבאר משפטו ודינו.

ואמנם הגמרא מסיקה בברכות (נ"ז ע"א) שאדם שחלם על היין זהו חלום טוב לתלמידי חכמים, וזה משום שהתלמיד חכם בשתיית מעט יין זוכה להגיע להשגות גבוהות וטובות, בעוד הרשע מתהולל והיין רע לו, ומשום כך גם חילום שכזה נועד לרמוז על רע הבא עליו.

וביאור הדברים מובן נפלא לפי כל האמור.

כי האדם אשר הוא שלם בנפשו, ואין לו יסורי מצפון על מעשיו, אינו צריך "לברוח" מהמצב הקיים בכדי לשמוח, הוא יכול לשמוח למרות החובות והבעיות הסובבות אותו. ומה שאין כן אדם שדרכיו אינם ישרות, זקוק הוא ליותר ויותר אמצעים חיצוניים בכדי להצליח לברוח מהמצב בו הוא נמצא. ולכן הרשע זקוק ליין רב בכדי להרגיש שמח, כי ללא היין אין לבו שלם עליו והוא חש כאב על דרכו עם קונו ועם חבריו.
ומה שאין כן האדם השלם בנפשו, שזוכה להיות רגוע ושליו בכל מעשיו, ששמחתו תמידית "בגלל" המצב שבו הוא נמצא, ולא בגלל שהוא "בורח" מהמצב בו הוא נמצא. הוא אינו צריך את היין בכדי לשמוח, מספיק לו מעט יין רק בכדי להתמקד בשמחה, ולהסיט את דעתו קצת מהמינוס ומבעיות משעולי החיים הזמניים, וכבר הוא מוסיף שמחה על שמחתו וצהלה על צהלתו.

וזו גם הסיבה שבגללה המעיטו חז"ל בכחו של היין וספרו לנו שהוא גם יודע לגרום בעיות קשות.

ומשום כך גם סיפרו לנו עד להיכן יכול הוא לדרדר את המצב ולגרום אפילו לאיבוד חיים.

ולשאלה האחרונה שנשארה, והיא: אם השמחה טובה כל כך, מדוע צריכים להרבות בה רק באדר ולא במשך כל השנה כולה, התשובה היא פשוטה וברורה. הקדוש ברוך הוא יצר את יום כיפור כל שנה, לא בשביל שנעשה עברות ונשוב בתשובה בכל שנה, אלא בכדי שבכל שנה נתעלה ברמה רוחנית גבוהה יותר ואז נבקש סליחה על דברים שבשנה שעברה לא בקשנו עליהם סליחה משום שלא היה בדעתנו אז ברמה הרוחנית שבה היינו שזו עברה בכלל.

לדוגמא, אם בכיפור הראשון התחזק בעל התשובה וביקש סליחה על תפילת שחרית שלא התפלל, בשנה שאחריה יבקש סליחה על כך שלא דקדק במילים, ובשנה שאחריה יבקש סליחה על שלא כיוון מספיק, וכך ילך ויתקדם עד שבסוף ימיו יבקש סליחה על כך שלא כיוון את כוונות האר"י ז"ל על פי הסוד. כך שבכל שנה עולים ביום כיפור כיתה, ונשארים באותה רמה גבוהה עד לכיפור הבא שאז עולים בעוד רמה.
וכך העניין בדיוק בימי אדר ובראשם פורים. בכל שנה אנו מתעלים ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, ולומדים טוב יותר היאך לשמוח. מנקים את השולחן מדברים שאיננו שלימים איתם, גם אם בשנה שעברה חשבנו שהם טובים מספיק. מתחזקים באמונה בקדוש ברוך הוא ברמה גבוהה יותר משנה שעברה, וכך זוכים לשמחה ברמה גבוהה יותר למשך כל השנה כולה. ובשמחה זו נשארים עד אדר הבא שאז עולים ברמה גבוהה יותר, וכן הלאה שנה אחר שנה.

מה שגורם בפועל לחוות את רגש השמחה גדול יותר וחזק יותר משנה לשנה, ואדר של שנה זו אמור להיות שמח הרבה יותר מאדר של השנה הקודמת, ושניהם יחד קטנים יותר מהאדר של השנה הבאה.

ה' יתברך יזכנו "לנקות את שולחן" מכל מרעין בישין בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, לבטוח בו ולעבדו בלבב שלם, ולזכות לשמחה עצומה ללא גבולות בשנה זו בכל שנה ושנה.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

 

סוד ההצלחה – הגעת ליעד! • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

נפגשנו כאן ערב הילולת הצדיקים שנערכה ע"י מוסדות הקודש "עטרת חכמים", ראינו את הקולות ושמענו את האורות (!). אפילו העלון לבש חג, והמדורים ופינות הפרסום יצאו במחול…
אז רגע לפני שנמשיך בעניין שלשמו התכנסנו…

היתה הילולא נפלאה, מיוחדת, נאדרת, נהדרת ומרוממת על כל ברכה ותהילה. היה חיזוק רוחני עצום לכלל המשתתפים מגדולי ישראל, היה חיזוק עצום לכחם של עמלי התורה, היה חיזוק עצום לנטל המוסדות, והיה גם את היעד הבא הניצב פתחם של המוסדות.

להזכירכם! ולפחות למי שהיה, בהילולא נתרמו 78 החזקות אברך מלאות, מה שמשאיר את המוסדות עם יעד גיוס של 142 החזקות אברך בלבד… לא גדול על השותפים הנאמנים מוסרי הנפש.

אך לא לשם כך התכנסנו היום.

היום נשוחח על תעצומות הלב והנפש שאחזו את כלל הציבור ערב ההילולא. את האברכים שהפכו עולמות להצלחתה, את הנדיבים שהפכו ארנקים, את הציבור שהגיע בהמוניו, ואת שוחרי היוקרה שנלחמו על כניסה למתחם הנדיבים כאילו היו חלק מהם…

ביישנים הפכו לדרשנים, עצלנים הפכו לאשד אנרגיה, חסכנים הפכו לנדיבים, ואפילו עדיני נפש ואצילי רוח הפכו לבעלי מרפקים.

גילינו שבעת מלחמה, ובפרט בעת מלחמת קודש, חבויים בבני האדם כחות אותם לא הכירו עד כה. גילינו שמימיננו ומשמאלנו ניצבים מלאכים בדמות בני אדם, שמיד כאשר יש צורך פורשים הם כנפי לבן ומגיעים לכל יעד פיזי פיסי ו/או אחר ברגע.

וכלשון החזון איש באגרותיו (איגרת י"א/י"ג) על בן תורה: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן האדם. אבל באמת הוא מלאך, הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה".

זה משהו שקורה באופן קבוע בערבי הילולא ובמערכות בחירות. משהו שיכול לחזור למחסני הנפש עד להילולא הבאה או עד למערכת הבחירות הבאה – המוקדם מבין השניים.
ועל כך נשוחח היום.

מה מונע מאיתנו להתנהל באותה רמה בכל ימות השנה?

מה רע היה לנו בימים יפים אלו בהם הספיק הקטן שבישראל לפחות פי 4 מהספקיו השגרתיים מידי יום?

ולהיפך, מי יכול שלא להעיד על תוספת נחת המובילה לתוספת כחות בעקבות אותה פעילות יתירה דייקא?

מי יכול להתעלם מהברק בעיניים, משלוות הנפש, מאורך הרוח וממצב הרוח הנוסקים לגבהים דווקא בימים כאלו?

לו הייתי מספיק לבקש את רשותם של כל האברכים מוסרי הנפש שניהלו ופקדו על הצלחתו של האירוע, הייתי נוקב כאן בשמות, אך לא הספקתי…

הייתי מספר לכם מי הם אותם עדיני נפש, שהתגלו כאריות בערב ההילולא ובמהלכה, בכדי לוודא מול כל ספק שהביא ועשה את המוטל עליו בדיוק כמסוכם. את אותם ביישנים שפנו ללא חת ל"קשים" שבתורמים, מיששו את דופקם ווידאו מיהו "קש" ומיהו "קשה"… את אצילי הרוח שידעו ברגע של מבחן לנהל את העומדים תחתם באחריות ובדייקנות שאינה מביישת מפקד בצבא המלחמה. ועל כולם את כלל אברכי המוסדות שלא השאירו פינה וזווית שלא פנו למסתתר בתוכה, הכו על קדקודו, ואמרו לו "גדל" בהחזקת התורה שלך.

קבלתי תלונות מכאלו שקבלו יותר מטלפון אחד או שניים בעניין, והגיבו בצורה קשה לאברך מוסר הנפש שפנה אליהם לזכותם בחבל ונחלה בעולם הזה ובעולם הבא, במקום שיודו לו על אשר ניסה להעניק להם את נפשם לשלל. ואותו אברך, מבלי לפצות פה ולצפצף, התנצל בעדינות והמשיך ליעד הבא.

לראות את פעילי המוסדות מנסים להתרים אדם בעל יכולת, שלא רק שאינו תורם, אלא גם מגיע להילולא ומבקש לשבת במתחם הנדיבים, נלחם על כך ואפילו מצליח. וגם שם נשאר לקיים את הפסוק (משלי יט, כד) "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה". והם "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב א, כג) להציל "אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו" (ירמיהו נא, מד), ולהצילו מקיום החזון (ישעיהו ג, יב) "עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ", בעוד הלה מאיים "לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב, ג), וחייהם ניתנים להם לשלל בזכותה של מלכות "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב).

וכאן הבן שואל, האם לא ניתן להשתמש באותם כחות עלומים גם במהלך השנה כולה? האם לא ניתן לגלות יכולות גם בין הילולא לחברתה ובין מערכת בחירות למישנתה?

מה בעצם גורם לנו לקבל את האחריות ולשאת על שכמנו משהו הגדול בצורה כזו או אחרת מכוחותינו השגרתיים, ולא להשתמש באותן יכולות גם בחיי היום יום?

והתשובה לכך במילה אחת היא" היעד.

כאשר יש יעד, והוא תחום בזמן ובביצוע, כולנו חזקים, כולנו יכולים וכולנו מנצחים, הבעייה שלנו ביום היום היא חוסר היעד.

כשאברכי כולל עטרת חכמים זכו ליעדים בסדרי הצהריים הכוללים חומר לימודי קצוב מראש מידי חודש, אשר בסופו נערך מבחן ומחולקים מלגות לפי אחוזי ההצלחה, פרחה ההתמדה בסדרי הצהריים לפחות כמו בסדרי הבוקר. כי כך הוא חוקו של יעד! הוא גורם לסובבים להבין שיש לעמול להגיע אליו ואז לפוש…

וזאת משום שטבעו של האדם לדחות דברים לרגע בו ממש אין ברירה ויש לבצע אותן, וכמאמר העצל: "למה לדחות למחר את מה שניתן לדחות למחרתיים".

והנה עתה, כאשר ניצב לפניך היעד, והוא מוגבל בזמן וברף ההצלחה, אתה מבין שאין מקום לאותה דחייה.

ועל כך יש להליץ את דברי הגמרא במסכת עירובין (כ"ב ע"א) "והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם". שלא לדחות למחר את מה שניתן לעשות היום…

אם הובנו הדברים נכון, הרי שמעתה כל מה שמבדיל בינינו לבין עשייה של לפחות פי ארבע מהשגרה הוא "היעד". לו נציב לעצמנו יעד, ונחליט לעמוד בו, הרי שנצליח להכפיל ולשלש את כחנו ולהפתיע אף את עצמנו.

ואם תאמר, מילא הילולא או מערכת בחירות, הרי אין תוקפה וגבורתה תלוי בי ולכן אני עושה ככל יכלתי לעמוד ביעד, ואילו החלטה שלי הלא בידי היא, ומה יגרום לי לעמוד בה?

ויש לומר, דוקא משום כך, כי אם אחרים יכולים להחליט על ענייניהם וסדרי העדיפות שלהם ולגרום לי להציב יעד בגלל רצונם, וכי אני ורצוני לא נהיה בעלי הבית על משמעת חיי ולא נחליט לבד שיעד זה הוא יעד החיים שלנו?

לו יחליט כל בן תורה על סדר סיום ש"ס בין הסדרים לפי סדר מדוקדק ומערכת מסודרת, יזכה הוא להצלחה יותר ממערכת הבחירות של ש"ס…

לו יחליט כל מתחיל דרך חדשה לקבוע עיתים לתורה במימדים של "יהרג ואל יעבור", הרי שבמהרה ימצא את עצמו עומד ביעד ואף ביותר ממנו.

כי הכלל האמור להנחותנו הוא: "יעד שנקבע על ידנו, חשוב ובוער הרבה יותר מיעד שנקבע על ידי אחרים". ואם ביעד שנקבע על ידי אחרים בכחך לעמוד, כל שכן וקל וחומר שתעמוד ביעד שנקבע על ידך לצרכיך ולהתפתחותך הרוחנית ולא פחות הגשמית.

הסיכון היחיד בכך הוא, שביעד אותו אתה קבעת, בידך גם המפתח לבטלו. וכאן אמורה להיות החלטה אמיצה, לפיה לאחר קביעת היעד אין דרך חזרה ואין אני יכול לשנותה.

ואם אתה חושש מכך, תניח את המפתח אצל רבך או חברך הטוב. תן להם את כושר השיפוט ותתחייב ברמת ההתחייבות הדרושה לך שלא תסיר את היעד ללא אישורם המפורש ובכתב.

בברכת הצלחה ליעד האישי של כל אחד מאיתנו, בברכת הצלחה ליעד המשותף בהחזקת התורה, ובהצלחה רבה ביעד של לתקן עולם במלכות שדי, בביאות משיח צדקנו במהרה בימינו.

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

כלא מזהב או דירת אושר מתקלפת? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!
 

איך מעניש האלוקים אדם במאסר עולם אמיתי? איך הוא גורם לו שלא להתפלל אפילו על מצבו הקשה? איך ניצלים ממצבים כאלה? ואיך ניתן לנהל חיים מאושרים ללא תנאים?

כאשר משטרת ישראל רוצה לעצור מאן דהו, היא זקוקה לאישור משופט, לניידת גלויה או סמויה, לארבעה עד ששה שוטרים בתפקיד, ולתזמון מדוייק לשהותו של חשוד בביתו.
כאשר היא רוצה להכניס את הבחור לכלא, כבר מתחילה מלחמה אמיתית, כי זה אמור לעבור דרך משפט, כרונולוגיה של בירוקרטיה, מצבי רוח של שופטים, עורכי דין, עדים, נותני ונוטלי שוחד, ורק לאחר מכן מימון מלא לבין המלון הקרוי "כלא".
אז יש את המקסימום לעברה המוגדר כ"מאסר עולם", משמעותו המשפטית לכל היותר היא: ביוון 25 שנה, בגרמניה 20 שנה. בישראל עד 24 שנה או עד חילוף השבויים הבא – המוקדם מבין השניים… אמנם בארצות הברית ההגדרה הרשמית היא עד מות האסיר, ובבריטניה מראש התקופה אינה מוגדרת, אבל גם במקומות אלו לאחר מס' שנים יש מקום לדון ובדרך כלל גם לשחרר את הנאשם לפני יומו האחרון.

ומה קורה כאשר האלוקים מחליט לשלוח את אחד מנתיניו למעצר בן מספר שעות, הוא פשוט מעניק לו צו המכונה "קלקול מעיים" המשאיר אותו בין שעה לשעתיים בתוך חדר קטן וצר, במקרים רבים גם ללא אוורור נאות ועם נתונים תברואתיים קשים.

כאשר מחליט האלוקים לשלוח אדם למעצר בן שבוע או שבועיים, הוא מעניק לו צו אחר הקרוי "שפעת", "דלקת ריאות" או יתר השמות המתארים וירוסים ויראליים ואחרים המעניקים לנאשם את "העונג" לשכב במיטה תחת שמיכת פוך שמותירה מרחב מחיה או תמרון הקטנים מצינוק מצוי.

להמשיך? אז כך, בנוגע למאסר עולם, אין צורך להגיע למחלות חשוכות מרפא או לעוני מחפיר, לפעמים ממש ההיפך.

בוקר אחד קם הנאשם והוא מגלה שזכה בלוטו האמריקאי בסך אגדי של מאה מליוני דולרים. הוא מממש את הזכייה, מתייעץ עם האנשים הנכונים, ומשקיע את כל הונו ברכישת חממת משקיעים עצומה, משהו שכל משקיע שמכבד את עצמו חייב להניח בה לפחות רבע מהונו.

ומכאן סיפור "ההצלחה" רק מתחיל…

הוא מגלה שעם הכישרון שהיה חבוי בו עד כה, ניתן להרוויח בכל יום לא פחות מחמישים אלף דולר. הוא מתחיל "לגור" במשרד, והוא אפילו מזמין את רעייתו וילדיו לביקורים… ואם מגיע יום בו הוא חושב להעניק ביקור גומלין לאנשים היקרים לו כל כך, הרי שבו ביום הוא מזהה הזדמנות עסקית לרווח של מאה אלף דולר, מה שגונז את הרעיון מיידית.

עם הזמן הוא בונה לו לשכה שכוללת מטה נוחה ומקלחון צמוד, ומאז הוא פשוט "שוכח" איך נראה הבית. הילדים גדלים, מסיימים לימודים, מקימים בתים, מתרחבים ומביאים לעולם דור חדש, והוא רק מבצע להם העברות בנקאיות… אין לו זמן להכיר אותם, אין לו שהות להחליף איתם מילה, וכך הוא חי את חייו ליד החיים האמיתיים.

בשעות האחרונות לפני שהוא נפרד מהעולם, הוא מזהה ליד מיטתו פרצופים מוכרים, אולם באותה מידה הוא בהחלט לא מצליח להיזכר מהיכן הם מוכרים לו. ואז הילדים שלו, שכבר מכהנים כסבים בעצמם, מזכירים לו את השמות והגדלים, והוא מעכל לראשונה שמיטב שנותיו עברו עליו בבית כלא מזהב…

אדם כזה, במעשה הטוב הראשון שיעשה, יזכה להפסד של מאתיים אלף דולר מידי יום. מה שיגרום לו לשוב לאחר שבוע שכזה לבית בצהרי היום לחיקם החם של רעייתו וילדיו, לאכול ארוחת צהריים חמה ופשוטה בחיק המשפחה, לשמוע מכל ילד מה עבר עליו במהלך הימים האחרונים, ואולי אפילו לצאת איתם לסיבוב קצר או לנופשון בגינה הציבורית.

כשרעייתו תשאל אותו בתדהמה על מהות הביקור, הוא יסביר לה בזעף שהנה רק התחיל להניח תפילין ולהעניק צדקה, ובמקום להרוויח יותר הוא רק מפסיד "באתי כי הבנתי שכל שעה נוספת שלי במשרד גוררת הפסדים" הוא יאמר…

מה שלא הבין הברנש הוא, שמה שהיה עד היום מוגדר בעיניו כ"שפע" היה בעצם "פשע", מה שחשב עד כה ל"שכר" היה בעצם ה"עונש". ודווקא בעת בה הוא מיישר את אורחותיו, הוא יזכה באמת ובתמים במוצר הנחשק כל כך הקרוי "שפע".

מורדות הדורות גרמו לייצור חדש הקרוי "בורסה", והוא העניק פתרון למי שנגזר עליו להיות עני מבלי לרצות להיחלץ מביצת העוני הטובענית.

ואיך זה עובד? מקבל הבחור אפשרות רכישה על גבי המחשב, הוא כבר רואה את עצמו מצליח, ואופיו המהמר וההרפתקן לא נותן לו לממש זאת. הוא צובר מיליונים ואפילו יותר, הוא רואה את חלום חייו אוטוטו מתגשם, הוא מבטיח לעצמו שבמיליון הבא הוא יתחיל ליהנות מהכסף ואולי אפילו לתרום לתורה ולנזקקים… רק שבתחנה האחרונה, במפגש עם המלאך המשלח את נפשות בני העולם לבית הדין של מעלה, הוא מבין סופית שהיום שאחרי כבר לא יהיה לעולם…

אדם כזה חי את חייו בעוני מחפיר, אך בחדווה והתלהבות של מיליונר. תאוות הבצע שלו משאירה אותו חי חיים כפולים לפני ואחרי המקלדת, והוא לעולם לא יתפלל להינצל מחיי "העושר" הללו…

אם עוד יש ששואלים בימינו את שאלת השאלות של "צדיק ורע לו ורשע וטוב לו" (ברכות ז' ע"א), ניתן להביא להם לקרוא את המאמר הזה, ולהבין עד כמה "כלא מזהב" יכול להיות כואב, בדיוק כמו ש"בית עם צבע מתקלף" יכול להיות משכן האושר.

השאלה המקורית לא מדברת על ה"מאושרים" של ימינו…

בברכת הצלחה בבחירת האושר האמיתי, ובתפילה לשפע מלוא חפניים.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

 

איך [לא] מדברים עם ילד? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

במסגרת שיחותינו הנאוות… נשוחח היום שיחה מעמיקה, קצת קשה, אך מעבר להכל מועילה ומשנה חיים בעזרת ה'. אך לפניה נגדיר יחד את השותפים לשיחה זו, ונשתדל גם להקפיד בכך…
 
שיחתנו זו אינה מיועדת לבעלי לב חלש, לא למהירי זעם [עצבניים בלע"ז] ולא לציבור הנשים.
 
ובכן, תאר לעצמך שאתה נכנס לבית הכנסת באיחור, והרב ממקום מושבו מצביע על השעון ומורה לך באצבע להסתלק מבית הכנסת בבושת פנים. האם לדעתך מעשה שכזה היה גורם לך להגיע מחר לבית הכנסת ובזמן, או לחילופין לשקול לעזוב את בית הכנסת הנוכחי או את בתי הכנסת בארץ ובעולם בכלל?
 
באותה מידה, חשוב נא מה היה עובר במוחך, לוּ ביום מן הימים היית מתפאר במעשה טוב שעשית או בכישרון מיוחד שיש לך, ואז מיד היתה נשמעת דפיקה על השולחן וחבר היה מרעים בקולו ואומר: 'זו בדיוק גאווה, ועליך מיד לחדול ממידה מגונה זו'. האם אותה אמירה פוגעת, היתה גורמת לך ממחר לשקול לעבוד על מידת הענווה, או שמא היתה מובילה אותך אף למרוד ולעשות את ההיפך?
 
ברור לכולנו, שבכל דרך של כפייה כלשהי, בה יעניקו לנו תובנות, הרי שהיא מיועדת למשוך את מוחנו לנהוג היפך אותן תובנות, ובמקרה הטוב לפחות להתעלם מהן. מה אם כך 'ריבונו של עולם' גורם לאבות ולמחנכים כלשהם, להאמין שאם יצווחו במלוא גרונם על ילדיהם בשעת מעידה – או אפילו בשעה בה יעשו מעשה שאינו הגון במזיד, תגרור אותה צעקה או עלבון ליניק לשנות את אורחותיו?
 
הרי אם למבוגרים גורמת אותה 'ההשפלה' בדרך כלל את ההיפך, ובעוד שלמבוגר שכל בקודקודו ונפשו אינה פגיעה כנפש הילד, הרי שהצעיר עם נפש רגישה ועם מוח רפה יחסית, ודאי שיבחר את ההיפך מאותו צעד אליו מנסים הוריו ומחנכיו להובילו באלימות.
 
אז נכון שהיצר מראה לנו לפעמים איך הילד משתנה לפי אותן מנות זעם לפחות בתקופה הקרובה. אולם, בדיוק משום כך כותב לנו שלמה המלך, החכם מכל האדם, את הפסוק הבא: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). ההבדל בין מחנך לבין מי שמנסה להשקיט את זעמו הוא: בעוד הזועם מצליח לגרום לעצמו סביבה שקטה, ולראות את ילדו במשך הדקות הקרובות נוהג על פי הדרך אותה מתווה הוא לו. הרי שהמחנך עושה זאת לאורך זמן, בזכות ההבנה הנחשקת של "גם כי יזקין לא יסור ממנה". ההבדל היחיד ביניהם הוא, באיזו דרך מסביר המחנך או המבוגר לקטן את אשר נכון לעשות ואת צורת ההתנהגות המקובלת.
 
אדם שגוער בבנו, מכיוון שהמהומה אותה הוא מקים או המעשה אותו הוא עושה לא נתפסים אצלו טוב בעדשת העין. הוא אינו עושה זאת על פי 'דרכו של הנער', אלא על פי 'דרכו שלו' כמבוגר. בדרך זו, מן הסתם מתמרד הילד, ובהזדמנות הראשונה בה לא יהיה אותו מבוגר מאיים למול עיניו, יעשה הוא ככל עולה על רוחו, ובדרך כלל יהיה זה "היפך החינוך" אשר העניק לו אותו ישיש. לעומת זאת, כאשר תתבצע אותה משימה אך הפעם ב'דרכו של הנער', הרי שיבין ויפנים זאת הנער ויזכה למשוך זאת גם עד זקנה ושיבה.
 
ואיך זה עובד?
 
ניקח לדוגמא ילד שלא קם בבוקר לתפלה וללימודים שבעקבותיהם. הורה ומחנך, אשר ינסו לדבר בשפתם הגבוהה או אפילו הכעוסה, יצווחו כנגד עור התוף העדין של הילד דברי מוסר ותוכחה, ובמקרה הגרוע יותר אף חירופים וגידופים – מה שיגרום לילד לרצות להתחפר עמוק יותר בעמקי הכרית והשמיכה. לעומת זאת, מחנך אמיתי ינשום עמוק, ובטרם יפצה את פיו ינסה להיכנס לראשו של הילד ולהבין מה עובר עליו, מה הרע והטוב אותן יכול הוא להכיל בשכלו הקט, ורק לאחר מכן יתחיל לפלס לו דרך על פי 'דרכו של הילד' אל נבכי מוחו ומעמקי לבבו.
 
לפעמים יחליט המחנך האמיתי שכל מילה שיוציא מפיו רק תיגרע, כי הנה כבר רואה הוא את הילד משתעמם ומתחרט על הרגע הפזיז בו החליט לפספס יום לימודים נוסף, יום המלווה גם בחוויות חברתיות מרגשות אשר אינן בנמצא במרחבי הבית. בכזה מקרה יחליט המחנך האמיתי, כי דרכו של הילד כבר ספגה את אותה הבנה והנה מיותר אף לשוחח בנושא.
 
ושימו לב! בכזה מקרה, לא רק ששיחת חינוך לא תסייע, אלא להיפך היא גם תגרע. כי אם ניתן יהיה להעניק לילד יום שקט שבו הוא לבדו מחליט על הגרוע שבשהייה בבית, ודאי שמחר יהיה הוא מראשוני הקמים ויתחיל את יומו ברגל ימין. אולם אם במקום לקבל את השקט הדרוש להחלטה נבונה שכזו, הוא יקבל גערות ושיחות מוסר מעמיקות ש'יבהירו לו' עד כמה חייו אינם חיים ביום שכזה, הרי שהרגש הילדותי יגרום לו רק להתמרד ולהראות להוריו גם מחר שזה היה נפלא להתעורר מאוחר ולהשתעמם יום תמים בבית.
 
במקרים חריגים יותר, כאשר יראה המחנך האמיתי לנכון לשוחח על בעיה זו או על כל בעיה אחרת עם היניק, הוא לא יעשה זאת מנקודת המבט שלו, אלא אך ורק ובדווקא מנקודת המבט של הילד. "חנוך לנער על פי דרכו", על פי 'דרכו של הנער'. שם הוא יעניק לו את היתרונות אשר גם במוחו של ילד קטן ייראו ברורים, מובנים ונכונים, ופחות ידבר עמו על דברים גבוהים, גדולים או מופשטים.
 
ילד שיבין במוחו הדל עד כמה הדרך הנכונה טובה ואמיתית יותר, יבחר בה מיוזמתו "ואף כי יזקין לא יסור ממנה".
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, א-ב). ביארו בספרי החסידות, כי "בהעלותך את הנרות" רמז הוא לחינוך הילדים. כאשר בדיוק כפי דרשת חז"ל (שבת כ"א ע"א) על הפסוק בתחילת פרשת תצוה: "להעלות נר תמיד", שאת הנר יש להדליק עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה, כך את לבו של הקטן יש להדליק באור התורה עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה. לאמור, שלא יצטרך עוד לסיוע ההורה או המחנך כדי לבחור ולדבוק בדרך הטוב, אלא יעשה זאת מיוזמתו ובחירתו גם כאשר יתנתק מהם "גם כי יזקין…".
 
וזה יסוד ההצלחה בחינוך, אם הצלחת לשכנע גם את מוחו הקטן של הזאטוט עד כמה הדרך הזו הנכונה, הוא ימשיך ויבחר בה מיוזמתו גם כאשר לא תהיה לצידו. אולם, אם במקום לשכנע אותו בכך, בחרת בדרך "הקלה" כביכול, ורק כפית עליו את דרכך, הרי שהרבה לפני שיזקין, בו ביום בו לא יראה בך איום לעתידו, ינטוש הוא את החינוך אותו הענקת לו על פי דרכך.
 
ומדוע, אם כן, לא נועדה שיחה זו לבעלי לב חלש ולא למהירי חמה?
 
משום ששניהם באופיים לא יכולים לראות את הילד שרוע על מיטתו עד שעות מאוחרות. הראשון, משום שכבר רואה הוא בעיני רוחו את בנו 'הפרחח' מבלה ימים ולילות בשינה אל מעמקי היום. ולאחר מכן בשיטוט ברחובות ללא מעש. בעוד השני נפגע ונעלב עד עמקי נשמתו מאותה תוצאה מזעזעת אשר יצאה מחלציו, ומיד מטיח בו את כל האשמות שבעולם.
 
ולציבור הנשים, שלמרות אזהרתנו בראש המאמר המשיכו וקראו את תוכנו עד למילים אלו ממש. כי הלא אמרו חז"ל (בראשית רבה לך לך פרשה מ"ה או' ה') ארבע מדות נאמרו בנשים, ואחת מהן: "צייתניות", לאמור מאזינות לשיחות לא להן, שנאמר: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (בראשית י"ח, י'). ואם שרה אמנו כזו, ודאי שלא נחשדו בנותיה שלא ללכת בדרכה [וכנראה זה נובע מאחריותן לנקיון חומרי השמע והצפייה של הבעל והילדים, כה לחי!].
 
שימו לב "אמהות יקרות מאד", שלא לאבד את עתידו של הילד מרוב לחץ, או ברגש לא נכון של רגע. "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צ"ט ע"ב), ולפעמים "אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה" (שבת קנ"א ע"ב). אמנם זה נכון לגבי מבוגר לפעמים. אולם לגבי ילדים, זה לא לפעמים, אלא בדרך כלל. משום שבדרך כלל אורך הרוח, כחות הנפש והתגובה המיושבת והמחושבת הם אלו שמעניקים לילד את דרך החינוך על פי דרכו, וממנה לא יסור גם עד זקנה ושיבה.
 
והיו אומרים גדולי ישראל לאמהות ששאלו על חינוך הילדים לתורה, ובעיקר בגיל ההתבגרות: תקפידו שהילד יאכל טוב, ישן טוב וישמח בכל רגע במחיצתכם. את יתר עבודות הקודש, תשאירו למחנכים האמתיים ולאבות בני התורה.
 
החלטות מקבלים מהראש ולא מהכרס. החלטה נכונה נובעת ממחקר מקיף אותו עורך המוח על פי כל הנתונים האפשריים, ולא בתחושת לב, חלילה. החלטה חשובה יותר מחינוך הילדים כמעט ולא קיימת, כך שדווקא שם יש לאמץ את המחשבה, להתייעץ ולפעול רק לאחר הבנה ברורה במה היא דרכו של הנער.
 
תוספת חשובה מאד: במקרה בהם אין לך דעה ברורה מה נכון להגיב על מעשהו של בנך, אל תגיב בכלל. משום שתגובה שאינה נכונה, תהרוס הרבה יותר מאשר חוסר תגובה.
 
בברכת הצלחה רבה במשימת החיים, הלא היא חינוך הילדים, ובברכה לקיום החזון "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נ"ד, י"ג).
וברוכים תהיו!

כיצד ניתן לגדל ילדים שמחים ומאושרים? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

התחלנו את חודש אדר א', וזה כבר אומר שיש צורך לחמם מנועים.

הגמרא במסכת תענית (ו' ע"א) מלמדת אותנו, שכשם שמשנכנס חודש אב יש למעט בשמחה, כך משנכנס חודש אדר יש להרבות בשמחה. לאמור: מראש חודש אדר יש להגביר את הווליום של השמחה ולהעלותו לרמת דציבלים גבוהה יותר.
"משנכנס" כולל גם את האדר הראשון, ואפילו את יומו הראשון של ראש החודש, על אף שהוא בכלל עדיין שייך לחודש שבט.
וכאן עומד הבן ושואל, ריבונו של עולם! אילו באמת היה לי את הגישה ללחצן השמחה, וכי הייתי ממתין עד אדר? הלא הייתי משתמש בו מיד ומחלץ את עצמי מימי דיכאון ועצבות קשים, היכן הוא אותו לחצן המגביר את עוצמת השמחה בגוף?
ושאלה נוספת: אם קיים לחצן כזה, מדוע שנלחץ עליו רק בחודש אדר, מדוע שלא נשתמש בו בכל השנה כולה? וכי שמחה בחודשים אחרים היא דבר פסול כל כך?
ואם כבר, אז להורים שבינינו ישנה שאלה נוספת: גם אם נמצא את הלחצן הזה בגופנו ונלמד לעבוד אתו, היאך נוכל להעניק לילדינו את אותה שמחה, היכן נמצא לחצן השמחה של הזאטוטים הללו במרחבי גופם המיניאטורי?
כל אדם יכול להחליט לשמוח
והתשובות לכל השאלות, כדלהלן:
אין אדם שלחצן השמחה חבוי בתוכו, לכל אחד הוא מונח בכל נקודה בגוף, הוא מוגש בכל בוקר על מגש של כסף, הוא נמצא ליד הגמרא שלך, על מקלדת המחשב שלך ולצד צלחת האוכל שלך. אתה אמור רק להחליט להשתמש בו, והוא מקפיץ בך את השמחה.
מה גורם ללחצן להילחץ ולהקפיץ את השמחה? פשוט צריך להסיר ממנו את מה שמפריע לו לפעול, והוא מתחיל להרים את רמת השמחה ולהרים ולהרים…
שני דברים גורמים לאדם להיות עצוב באמת, הדבר הראשון הוא ייסורי מצפון, משהו שהוא עושה והוא לא שלם איתו (המצפון הוא בעצם הנפש האלוקית שנמצאת בכל אדם, ועל כך יש להרחיב בהזדמנות אחרת בע"ה). והדבר השני הוא חוסר אמונה תמימה ומלאה ברבון העולם הקדוש ברוך הוא.
אדם שביצע פשע לא יוכל לשמוח באמת גם אם יקיף את עצמו בכל תענוגי החיים, ולהפך, הוא יקיף את עצמו יותר ויותר בתענוגות רק בכדי להכהות את צעקת המצפון/ הנפש. בכדי להיכנס למעגל השמחה יש לנקות את החיים מכל דבר שאינך שלם עמו, מכל דבר שאינו לרצון ה' יתברך, מכל דבר שעלול לגרום לסובבים אותך להצטער שלא בצדק.
לאחר נקיון יסודי שכזה, תתחיל להתחזק באמונה בה' יתברך. א. תאמין שהוא כל יכול ואין דבר שקשה לו לעשות למענך, ב. תאמין שהוא אוהב אותך יותר מהוריך רעייתך וילדיך ורוצה רק את הטוב ביותר עבורך, ג. תאמין שהוא יודע טוב יותר ממך/ מהרופא שלך/ מהבנקאי שלך/ מהיועץ העסקי שלך מה הטוב ביותר עבורך. והנה לך מתכון בטוח להיות מאושר אבל ממש מאושר מכל מה שקורה לך, כי אתה הרי בחור טוב שנמצא בידיים טובות וגם מה שלא נראה במושגיך כדבר טוב אתה סמוך ובטוח שהוא כזה ואך טוב וחסד מקיפים אותך יום יום ושעה שעה.
ולמה עושים את זה רק באדר? זו שאלה שמתחילה בצורה לא נכונה. לא עושים את זה רק באדר, אלא שאת חודשי אדר וניסן מקדישים לחיזוק ושיפור הלחצן הזה. בכל שנה בחודשים הללו שהם חודשי ניסים לישראל (וכדברי רש"י במקום) מגבירים את השמחה יותר ממה שהיתה בשנה שעברה. מה שאומר שבגיל 33 אתה אמור להיות אדם שמח יותר מימים אלה בגיל 32 אשתקד… הלחצן אמור להיות לחוץ ללא הרף, בכל שנה אתה רק משפר אותו מצליח ללחוץ עליו בעוד כמה מילימטרים נוספים ומגביר את רמת השמחה התמידית שלך.

ואיך גורמים לילד הקטן לחיות חיי שמחה?
ועכשיו לשאלת השאלות: היכן נמצא הלחצן הזה בילדינו הקטנים? האם יש להם בכלל לחצן כזה? האם הם בכלל זקוקים ללחצן או שזה מגיע איתם בטבע?
התשובה היא: ילד להורים מדוכאים מנהל את חייו בדיכאון, וילד להורים שמחים מנהל את חייו בשמחה. כאשר יגדלו הילדים תהיה להם ההזדמנות לבחור דרך אחרת, וגם אז יהיה להם קשה יותר לבחור דרך אחרת ממה שהורגלו בביתם. אולם בהיותם ילדים פשוט אין להם ברירה, אם אבא ואמא רוטנים על כל דבר, הילדים יעשו זאת אחריהם בחיקוי מדוייק. וכן להיפך, ילד שרואה את הוריו שמחים מאושרים ומקבלים כל דבר באהבה, יחיה חיי שמחה ויראה את הטוב בכל המתרחש סביבו.
הורה שרוצה ילדים מאושרים כל השנה, ו'מרבים בשמחה' בכל חודש אדר מחדש, יהיה חייב לבצע את העבודה לא על ילדיו אלא על עצמו. "חינוך הורים" ולא "חינוך ילדים", זוכרים? אז זה נכון גם בחודש נאדר ונהדר זה.
ניקוי השולחן מכל מה שאמור להעיב על הנפש רוחנית ומצפונית, אמונה תמימה בכל יכול בורא העולם, והנה אנחנו מאושרים וילדינו בעקבותינו.
יזכנו ה' למלא את עבודת החודש הזה בשלמות, ולראות כל בני ביתנו מאושרים עמנו לעד, אמן.

וברוכים תהיו!

 

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

אשת חייל מי ימצא? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

ולבקשותיכם ודרישותיכם, היום נשוחח עם הנשואים שבינינו, עם אלו שבדרך, ועם אלו שבדרך חזור…

אז כך, דורות על גבי דורות מנסים ללמוד את סודה ומהותה של האשה.
צוותים שלמים של גברים יצאו לחקור את הנושא המורכב הזה, ובדרך כלל שלא בהצלחה גדולה.
עוד משלמה המלך שאמר (קהלת ז, כח) "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" עבור דרך הפסוק (שם, כו) "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים", וכלה בכתוב (משלי יח, כב) "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" ובכתוב (שם לא, י) "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ".

מה מורכב כל כך במהותה של האשה? מה לא ברור בהתנהלות שלה ומולה? מה הופך את היחסים עימה למורכבים ומלאי חרדות, חששות, עליות ומורדות לכאורה?

האשה במהותה מצליחה להיות עדינת נפש רכה וענוגה מחד, אולם ברגע של משבר כעס או סתם התפרצות הופכת להיות אובססיבית, קנאית, משפילה ורומסת.
גם בין הגברים יש רכים וענוגים ויש רעים ומושחתים, רק ששם זה לא משתנה בדרך כלל בצורה קוטבית כל כך.
ההוא שמוגדר במהלך כל השנה כרע ומושחת, יבוא במקסימום ביום כיפור לבית הכנסת ויחייך לגבאי את אותו חיוך מצמית בו הוא משתמש בפגישתו עם קולגה או שותף לפשע, וללא יותר מדאי שינויים…
הגבר הרך והענוג, במקרה הגרוע ביותר יגביה את קולו ויבקש שלא לפטפט לידו בשעה בה הוא מרוכז בעבודה או נם את שנת הצהריים שלו, וגם הוא ללא יותר מדאי שינויים…
אך לעומתם, האשה עדינת הנפש ואצילת הרוח הרכה והענוגה של היום, יכולה להיות הקשוחה, הקשה, המקטרת, ואפילו הרעה והאכזרית של מחר.

וציבור הגברים עומד המום מול פלאי הטבע, ועוד בטרם מתאושש הוא שב ומקבל את אותה רעיה ענוגה ועדינה, ובשיחת נפש היא מסבירה לו בפשטות עד כמה "הוא" אשם בשינויים הקיצוניים הללו…
מה קורה כאן באמת?

אז כך, בפרשתנו מתגלה אחד מסודות היקום על ידי ה' יתברך ושליחיו הנאמנים חכמי ישראל, והוא מסתתר בפסוק הבא: (שמות יט, ג) "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
והמדרש (שמות רבה פרשה כ"ח או' ב') מבאר ש"בית יעקב" אלו הנשים ו"בני ישראל" אלו הגברים. ועל כך מתעניין המדרש בדבר הקדמת ציבור הנשים לציבור הגברים, ועונה את שלושת התשובות הבאות:

תשובה ראשונה: למה לנשים תחלה? שהן מזדרזות במצוות.
תשובה שניה: כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה.
ותשובה שלישית: אמר הקדוש ברוך הוא, כשבראתי את העולם לא ציוותי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה.
וכל גבר אשר לו אמא, אשה, אחות או בת, היה אמור להסמיק עד תנוכי אזניו מבושה למענן…
וכי כך ניתן לומר על ציבור הנשים האיכותי שלנו? האם בקלות כזו הן יבטלו את התורה? האם הן שוחרות כבוד כל כך עד שבגלל פגיעה אישית על אשר התבשרו בבשורה הזו במהדורא השניה ולא בראשונה כבר ילחמו את מלחמת חייהן? מה קורה פה?
והחמור עוד יותר, האם בידי "יצורים מסוכנים" כאלו אנו מפקידים את חינוך ילדינו, כמו שנאמר בתשובה השניה? והאם עליהן ניתן לומר שהן מזדרזות במצוות כמו בתשובה הראשונה? והלא מדובר כאן ביצור כלאיים מוזר שיכול להזדרז במצוות ומאידך במחי יד לבטל את האחרים מאותן מצוות בדיוק אך ורק בגלל פגיעה בכבודו האישי. מה באמת קורה פה?

והתשובה על כך מורי ורבותי שותפי שיחתנו, מדהימה, מפעימה, מלמדת, מעצימה ומפקחת את ציבור הנשים והגברים כאחד, והיא כדלהלן:

בכדי להוביל את העולם לשלימות בריאתו, היה צריך בורא העולם מישהו שיפתח אותו, מישהו שידבר על רוחניות כאילו היא ממשית, ויחדיר בילדים את העתיד כאילו הוא כבר כאן, ולשם כך הוא ברא את האשה.
האשה היא יצירת פאר במובן הרוחני, ולא פחות מכך במובן הגשמי המחנך.

גבר לא יכול להתלהב ממצווה כפי שתעשה זאת אשה בעלת אותה רמה רוחנית בדיוק.
ובאותה מידה גבר לא יוכל להחדיר בזאטוט מושגים בסיסיים, כמו זהירות, אהבה, מילים ראשונות וכל מה שיניק צריך בכדי להתפתח, כמו אשה בעלת אותו קשר דם ומנת משכל.

כי אבא לעולם לא ידבר עם בנו התינוק ש"יודע רק לבכות", בעוד האמא תשוחח עם בנה עוד בטרם נולד…

לאשה יש כח להכפיל בדעתה כל דבר בעשרות ואפילו במאות פעמים, כך שבזריזות לקיום המצווה היא תעמוד תמיד ראשונה. וכך גם בנה – למרות מגבלות שכלו – יבין את הנאמר על ידה באותו אחוז בודד ומספק שיקלוט מדבריה המוכפלים, כי אחוז מדבריה הוא כמעט מאה אחוז מהמציאות.
אך אותו "לוח הכפל" עובד גם כאשר האשה נפגעת או כאשר היא חשה קצת יותר בודדה ועזובה מתמיד.

כל איחור, כל מילה כמעט פוגעת וכל חסרון קטנטן בתקשורת חיובים רציפה, מוביל לתחושה של ניתוק, ניכור ואסון. ואז מתגלים – ובצדק – תגובות לא הגיוניות מאותה נסיכה מלפני דקותיים.
שיעורי הבית לנשים הם: לקחת בפרופורציה את מה שמכעיס או מעציב, כי לא תמיד מדובר באותו היקף של כאב שהלב משדר.
ומאידך, לציבור הגברים. הכח העיקרי הגורם לאשה להישאר בעליונותה הרוחנית, ובכשרונה הגדול בחינוך הילדים, הוא היחס החיובי אותו היא מקבלת, וההרגשה הטובה בה היא חשה. מה שמלמדנו שהמפתח לכך נתון בעיקר בידי בעלה!

בעל שידע לפאר ולרומם את אשתו, בעל שישכיל להקדים אותה בידיעה בכל דבר שבקדושה, בעל שבחכמתו ישמור על אורה הגדול מאיר ובוהק, בעל כזה יזכה לאשת חיל ללא עליות וירידות וללא הפתעות מיותרות.
הקדוש ברוך הוא לא התעלם מציבור הנשים במעמד הר סיני, הוא לא השאיר אותן מאחור, ולא ביקש מהן להשתנות. אלא נתן להן את הבחירה "להחליט" על הרצון הגדול בקבלת התורה, למרות שידע שלא יסכימו אלמלא התבשרו על כך ראשונות.

כי דרך חיים שתובנתה במיוחד לקיום העולם והיהדות – לא משנים. חיים על פיה, מנתבים בדרכה וסוללים איתה יחד את "שירת החיים".

יזכה ה' יתברך את ציבור הנשים להבין את כחן הגדול, ואת ציבור הגברים לדעת ולהשתתף בכח עצום זה, וירבו אהבה ואחווה שלום ורעות.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

מצא את ההבדלים בין ה"מאמין" ל"מאמין" • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

כולנו מאמינים באלוקים, וכולנו בני מאמינים, אולם מסתבר שלמרות הכל יש כמה הבדלים בינינו לבין עצמנו.

יש את אלו שמאמינים גם בסטנדרט, ביום יום, בשגרה ואפילו בשעה שבה הם מבצעים משהו עם סיכון כל שהוא שבין אחד למאה. ויש את אלו שרק כאשר ממש אבל ממש אין ברירה, וכבר לא ניתן לעשות משהו, וכל מה ומי שמסביב מרים ידיים, אז נושאים הם עיניים למרום ומכריזים: "ה' יעזור", "בעזרת ה' יהיה בסדר" ואפילו "מי שמאמין לא מפחד"…

זה הזן שאצלו האמונה היא משהו שמשתמשים בו כברירת מחדל, כאשר כבר אין משהו אחר לעשות, משהו בסגנון של "מילים של השלמה" ותו לא.

המדובר הוא ברמת אמונה נמוכה ואפילו נמוכה מאד. כי אם ניתן להשתמש באמונה עוד בטרם כלו כל הקיצין, למה לנו לשמור אותה לאחר תום כל אפשרות אחרת, ועוד לא להתאכזב כאשר היא אינה פועלת את פעולתה?

הגמרא במסכת בבא קמא (ל"ח ע"א) מספרת על האמורא הגדול "עולא" שבקשו חבריו שיצטרף אליהם לניחום אבלים, אמר להם שאינו מוכן להצטרף לכל אירוע של ניחום אבלים בבבל משום שהם אומרים מילים של גידוף כלפי מעלה. וזאת מאחר שכאשר מנחמים זה את זה, הם אומרים "מה ניתן לעשות?" מה שאומר כביכול שאם היה מה לעשות היו עושים זאת…

ומה באמת הפריע ל"עולא" במילים הללו? הלא באמת היו עושים משהו לו ניתן היה לעשות. וכי אם היה המת עדיין בחיים, לא היו מזמינים אמבולנס או מביאים לפתחו את טובי הרופאים? מה אם כן הפריע לו כל כך בנחמתם?

אומר לך האמורא הגדול "עולא": אם אתה באמת מאמין באלוקים ומבין שהוא יודע טוב יותר ממך מה לעשות, איזו גזירה לגזור ואיזה הסכם לכרות [תרתי משמע], הרי שלעולם לא היית מדבר "לאחר מעשה" כמי שלו יכל היה משנה את החלטתו של ה' יתברך.

כי אם אתה מבין שמה שהוא עושה זהו הטוב ביותר, ואם למרות שנתן לך את האפשרות להיוועץ ברופא ולעשות ככל יכלתך במהלך חייו של קרובך, והנה עכשיו למרות הכל נעל את שערי השמים בפני תפילותיך ואת שערי הארץ מסיוע כלשהו אותו יכלת להעניק לקרובך, הרי שהטוב ביותר לקרובך ולך הוא הסתלקותו מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. ואם כך, למרות הצער והכאב, אל לך להתבטא בצורה בה אתה לא משלים עם האובדן.

אמונה, לא אמורה לבוא כהשלמה לרע ובלית ברירה, היא אמורה להיות על המדף יום יום ושעה שעה, וגם בזמן בו ניתן לעשות משהו במסגרת הרשות אותה נתן לנו ה' יתברך, יש לסמוך על "אבינו מלכנו" שיודע טוב יותר מאיתנו מהו טוב ומהו רע ותמיד יעשה רק את הטוב הנצחי.

את ההבדל בין שני ה"זנים" של המאמינים ניתן לראות בזמן של טרום שעת האפס, בזמן בו עוד ניתן לעשות משהו. האם אז נאמן האדם לרצון הבורא? האם עושה הוא את המוטל עליו על פי הוראות היצרן? האם נושא הוא תפילה או שמסתמך רק על כחו ועוצם ידו?

כי לאחר שעת האפס, זו אינה "חכמה" ולא "אמונה" לומר "ה' יעזור" או מילות השלמה כדוגמת "הכל משמים".

ושמעתי בשיחתו של המגיד הרב אלימלך בידרמן שליט"א, שדרכו של אדם שמתכנן הצלחה או הצלה לומר: "בסיעתא דשמיא" או "ה' יעזור", לאמור – ההצלחה וההצלה תהיינה שלי וה' רק "יסייע" ו"יעזור" בכך. אולם לאחר הכישלון, דרכו של אדם לומר: "הכל משמים", לאמור – אם לא הצלחתי, אות הוא כי בשמים לא רצו בכך, כי הכישלון שייך אך ורק להם…

והנה בפרשתנו זוג פסוקים דומים כל כך, אולם שונים כל כך, וננסה יחד לשית לבנו לשינויים.

הפסוק הראשון: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב).

והפסוק השני: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם שם, כט).

ועכשיו, יעצרו נא שותפי שיחתנו את קריאת המאמר, ויחפשו את ההבדלים שבין שני הפסוקים.

שבנו אליכם…
והנה ההבדל הראשון הוא, שבפסוק הראשון נאמר: "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", ואילו בשני: "בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם".

וההבדל השני הוא, שבפסוק הראשון נכתב: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה" בכתיב מלא ["חומה" עם אות ו'], ואילו בשני: "חֹמָה" בכתיב חסר [ללא האות ו'].

מה מקור ההבדל וטעמו? והלא בתורה כל אות מדוקדקת ומחושבת?

אז כך, בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות פי"ד סי' כ"ט) כתוב שהמילה "חמה" נכתבה חסרת האות ו' ללמדנו "שחימה התמלאו מלאכי השרת על ישראל לפי שהיה ביניהם עבודה זרה".

ועל כך שואלים בשם הגאון וילנא זיע"א (ואודה למי שימצא לי את מקורו), והלא בפעם הראשונה הכתוב מביא את אותן מילים, ושם המילה "חומה" נכתבת בכתיב מלא, מדוע אם כן נכתבה המילה הזו פעם מלאה ופעם חסרה?

ועל כך עונה הגאון זיע"א, ששני זנים היו בעם ישראל, ומעשה שהיה כך היה.

פנה עם ישראל למשה בתחינה לישועה לאחר שמצרים אחריו הים לפניו והמדבר משני צדדיו, פנה משה לאלוקים בצעקה, ואז אומר לו ה' יתברך את צמד הפסוקים הבא: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם שם, טו-טז).

כלומר שמצווה הקדוש ברוך הוא את משה לומר לבני ישראל להיכנס לתוך הים, ורק לאחר מכן מצווה את משה לבקוע להם את הים, מה שמוביל לסיום דברי ה' יתברך "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". כלומר שיכנסו לים בעודו ים, ורק לאחר מכן ימצאו את עצמם ביבשה כאשר יתרחש הנס.

הזן הראשון שבעם ישראל היה בעל אמונה ונכנס מיד לים, וכדברי הגמרא (סוטה ל"ז ע"א) שנכנס נחשון בן עמינדב עד אשר הגיעו המים לחוטמו, ואז נעשה הנס ונבקע הים. הזן השני, ההוא שמאמין רק כאשר ממש אבל ממש אין בריה, לא הסכים להיכנס לים בטרם יראו במו עיניהם את הים הופך ליבשה. הם נשארו בחוץ, המתינו לנס שיתרחש, ורק משהתרחש "קפצו" ליבשה…

הפסוק הראשון מדבר על הזן הראשון שקפץ למים, ולכן עליו נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", שכניסתם היתה לתוך הים ממש ואז נהפך הוא ליבשה, ולכן עליהם נאמר באותו פסוק:  "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", חומה של ממש, הגנה מלאה וללא כעס.

אולם הפסוק השני מדבר על הזן השני שקפץ רק לאחר שהפך הים ליבשה, ולכן עליו נאמר: "הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", ועליהם נאמר ההמשך הלא מחמיא כל כך: "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", ללא אות ו', ומלשון חימה וכעס.

מדהים! נכון?

אז הלקח מדהים עוד יותר.

כי רק למי שמאמין באלוקים עוד כאשר יש לו ברירה להישאר על החוף… מגיע נס למעלה מדרך הטבע ברחמים וללא חימה. כל היתר יזכו גם הם להצטרף לנס לאחר שיתרחש, אולם הוא יהיה מלווה בחימה בה אף אחד מאיתנו לא מעוניין.

פעמים רבות בחיינו אנו נמצאים בפני פרשת דרכים, בכל מקרה שכזה יש את הדרך הטובה והרצויה יותר על ידי ה' יתברך, ובכל פעם ההבדלים נראים קטנים וצרים יותר ורב הנסתר על הנגלה. ניתן להכיר את הדרך הנכונה על ידי התייעצות בדעת תורה, או למצער לוודא באיזו דרך נוכל להיות פנויים ומרוכזים יותר במחויבויותינו הרוחניות והגשמיות על פי רצון ה'.

ולמרווח הצר הזה שבין ההחלטה הנבונה לבין ההתעלמות מרצון ה' יתברך, נכנס היצר הרע. הוא משכנע שלא בדיוק לכך התכוון הכתוב, ושלא ממש מתאים בשלב הזה "להתפנק בפינוקים רוחניים" כאלה, ושהממון, הכבוד או כל דבר גשמי אחר חשובים הרבה יותר גם למען עתידנו הרוחני וגם למען עתיד ילדינו, ועוד…

אולם כאן מתייחדת ההנהגה העליונה בהידור מיוחד לכל מי שיודע "לקפוץ למים" לפי החלטתו של ה' יתברך ורצונו המובא בתורתו הקדושה או על ידי חכמי ישראל. כאשר למולה ניצבת באיחור ועם מלאי סימני שאלה וחימה ההנהגה לאותם שממתינים לאחרים שיקפצו למים, ורק כאשר יראו במו עיניהם קרקע יציבה ובטוחה יציבו את כף רגלם בהיסוס בדרך אותה בחר הבורא.

זה נכון בקיום המצוות ברמות הכוללות קשיים למושגינו העכשוויים, זה נכון בשלום בית ובחינוך הילדים, וזה נכון במצוות הצדקה והסיוע בגמילות חסדים. בכל פעם שתוצב בפנינו דרך חדשה שתיראה קשה יותר ממה שהורגלנו, נדע שפמלייה של מעלה מביטה בנו בהערכה, ממתינה יחד איתנו להצלחה, ומשם קצרה הדרך לברכה ומילוי המשאלות לעבודת ה' יתברך.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

העמוד הבא »
רוצים להתעדכן ראשון בתוכן חדש? הצטרפו לרשימת התפוצה של מורשת מרן!