איך [לא] מדברים עם ילד? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

במסגרת שיחותינו הנאוות… נשוחח היום שיחה מעמיקה, קצת קשה, אך מעבר להכל מועילה ומשנה חיים בעזרת ה'. אך לפניה נגדיר יחד את השותפים לשיחה זו, ונשתדל גם להקפיד בכך…
 
שיחתנו זו אינה מיועדת לבעלי לב חלש, לא למהירי זעם [עצבניים בלע"ז] ולא לציבור הנשים.
 
ובכן, תאר לעצמך שאתה נכנס לבית הכנסת באיחור, והרב ממקום מושבו מצביע על השעון ומורה לך באצבע להסתלק מבית הכנסת בבושת פנים. האם לדעתך מעשה שכזה היה גורם לך להגיע מחר לבית הכנסת ובזמן, או לחילופין לשקול לעזוב את בית הכנסת הנוכחי או את בתי הכנסת בארץ ובעולם בכלל?
 
באותה מידה, חשוב נא מה היה עובר במוחך, לוּ ביום מן הימים היית מתפאר במעשה טוב שעשית או בכישרון מיוחד שיש לך, ואז מיד היתה נשמעת דפיקה על השולחן וחבר היה מרעים בקולו ואומר: 'זו בדיוק גאווה, ועליך מיד לחדול ממידה מגונה זו'. האם אותה אמירה פוגעת, היתה גורמת לך ממחר לשקול לעבוד על מידת הענווה, או שמא היתה מובילה אותך אף למרוד ולעשות את ההיפך?
 
ברור לכולנו, שבכל דרך של כפייה כלשהי, בה יעניקו לנו תובנות, הרי שהיא מיועדת למשוך את מוחנו לנהוג היפך אותן תובנות, ובמקרה הטוב לפחות להתעלם מהן. מה אם כך 'ריבונו של עולם' גורם לאבות ולמחנכים כלשהם, להאמין שאם יצווחו במלוא גרונם על ילדיהם בשעת מעידה – או אפילו בשעה בה יעשו מעשה שאינו הגון במזיד, תגרור אותה צעקה או עלבון ליניק לשנות את אורחותיו?
 
הרי אם למבוגרים גורמת אותה 'ההשפלה' בדרך כלל את ההיפך, ובעוד שלמבוגר שכל בקודקודו ונפשו אינה פגיעה כנפש הילד, הרי שהצעיר עם נפש רגישה ועם מוח רפה יחסית, ודאי שיבחר את ההיפך מאותו צעד אליו מנסים הוריו ומחנכיו להובילו באלימות.
 
אז נכון שהיצר מראה לנו לפעמים איך הילד משתנה לפי אותן מנות זעם לפחות בתקופה הקרובה. אולם, בדיוק משום כך כותב לנו שלמה המלך, החכם מכל האדם, את הפסוק הבא: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו). ההבדל בין מחנך לבין מי שמנסה להשקיט את זעמו הוא: בעוד הזועם מצליח לגרום לעצמו סביבה שקטה, ולראות את ילדו במשך הדקות הקרובות נוהג על פי הדרך אותה מתווה הוא לו. הרי שהמחנך עושה זאת לאורך זמן, בזכות ההבנה הנחשקת של "גם כי יזקין לא יסור ממנה". ההבדל היחיד ביניהם הוא, באיזו דרך מסביר המחנך או המבוגר לקטן את אשר נכון לעשות ואת צורת ההתנהגות המקובלת.
 
אדם שגוער בבנו, מכיוון שהמהומה אותה הוא מקים או המעשה אותו הוא עושה לא נתפסים אצלו טוב בעדשת העין. הוא אינו עושה זאת על פי 'דרכו של הנער', אלא על פי 'דרכו שלו' כמבוגר. בדרך זו, מן הסתם מתמרד הילד, ובהזדמנות הראשונה בה לא יהיה אותו מבוגר מאיים למול עיניו, יעשה הוא ככל עולה על רוחו, ובדרך כלל יהיה זה "היפך החינוך" אשר העניק לו אותו ישיש. לעומת זאת, כאשר תתבצע אותה משימה אך הפעם ב'דרכו של הנער', הרי שיבין ויפנים זאת הנער ויזכה למשוך זאת גם עד זקנה ושיבה.
 
ואיך זה עובד?
 
ניקח לדוגמא ילד שלא קם בבוקר לתפלה וללימודים שבעקבותיהם. הורה ומחנך, אשר ינסו לדבר בשפתם הגבוהה או אפילו הכעוסה, יצווחו כנגד עור התוף העדין של הילד דברי מוסר ותוכחה, ובמקרה הגרוע יותר אף חירופים וגידופים – מה שיגרום לילד לרצות להתחפר עמוק יותר בעמקי הכרית והשמיכה. לעומת זאת, מחנך אמיתי ינשום עמוק, ובטרם יפצה את פיו ינסה להיכנס לראשו של הילד ולהבין מה עובר עליו, מה הרע והטוב אותן יכול הוא להכיל בשכלו הקט, ורק לאחר מכן יתחיל לפלס לו דרך על פי 'דרכו של הילד' אל נבכי מוחו ומעמקי לבבו.
 
לפעמים יחליט המחנך האמיתי שכל מילה שיוציא מפיו רק תיגרע, כי הנה כבר רואה הוא את הילד משתעמם ומתחרט על הרגע הפזיז בו החליט לפספס יום לימודים נוסף, יום המלווה גם בחוויות חברתיות מרגשות אשר אינן בנמצא במרחבי הבית. בכזה מקרה יחליט המחנך האמיתי, כי דרכו של הילד כבר ספגה את אותה הבנה והנה מיותר אף לשוחח בנושא.
 
ושימו לב! בכזה מקרה, לא רק ששיחת חינוך לא תסייע, אלא להיפך היא גם תגרע. כי אם ניתן יהיה להעניק לילד יום שקט שבו הוא לבדו מחליט על הגרוע שבשהייה בבית, ודאי שמחר יהיה הוא מראשוני הקמים ויתחיל את יומו ברגל ימין. אולם אם במקום לקבל את השקט הדרוש להחלטה נבונה שכזו, הוא יקבל גערות ושיחות מוסר מעמיקות ש'יבהירו לו' עד כמה חייו אינם חיים ביום שכזה, הרי שהרגש הילדותי יגרום לו רק להתמרד ולהראות להוריו גם מחר שזה היה נפלא להתעורר מאוחר ולהשתעמם יום תמים בבית.
 
במקרים חריגים יותר, כאשר יראה המחנך האמיתי לנכון לשוחח על בעיה זו או על כל בעיה אחרת עם היניק, הוא לא יעשה זאת מנקודת המבט שלו, אלא אך ורק ובדווקא מנקודת המבט של הילד. "חנוך לנער על פי דרכו", על פי 'דרכו של הנער'. שם הוא יעניק לו את היתרונות אשר גם במוחו של ילד קטן ייראו ברורים, מובנים ונכונים, ופחות ידבר עמו על דברים גבוהים, גדולים או מופשטים.
 
ילד שיבין במוחו הדל עד כמה הדרך הנכונה טובה ואמיתית יותר, יבחר בה מיוזמתו "ואף כי יזקין לא יסור ממנה".
 
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" (במדבר ח, א-ב). ביארו בספרי החסידות, כי "בהעלותך את הנרות" רמז הוא לחינוך הילדים. כאשר בדיוק כפי דרשת חז"ל (שבת כ"א ע"א) על הפסוק בתחילת פרשת תצוה: "להעלות נר תמיד", שאת הנר יש להדליק עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה, כך את לבו של הקטן יש להדליק באור התורה עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה. לאמור, שלא יצטרך עוד לסיוע ההורה או המחנך כדי לבחור ולדבוק בדרך הטוב, אלא יעשה זאת מיוזמתו ובחירתו גם כאשר יתנתק מהם "גם כי יזקין…".
 
וזה יסוד ההצלחה בחינוך, אם הצלחת לשכנע גם את מוחו הקטן של הזאטוט עד כמה הדרך הזו הנכונה, הוא ימשיך ויבחר בה מיוזמתו גם כאשר לא תהיה לצידו. אולם, אם במקום לשכנע אותו בכך, בחרת בדרך "הקלה" כביכול, ורק כפית עליו את דרכך, הרי שהרבה לפני שיזקין, בו ביום בו לא יראה בך איום לעתידו, ינטוש הוא את החינוך אותו הענקת לו על פי דרכך.
 
ומדוע, אם כן, לא נועדה שיחה זו לבעלי לב חלש ולא למהירי חמה?
 
משום ששניהם באופיים לא יכולים לראות את הילד שרוע על מיטתו עד שעות מאוחרות. הראשון, משום שכבר רואה הוא בעיני רוחו את בנו 'הפרחח' מבלה ימים ולילות בשינה אל מעמקי היום. ולאחר מכן בשיטוט ברחובות ללא מעש. בעוד השני נפגע ונעלב עד עמקי נשמתו מאותה תוצאה מזעזעת אשר יצאה מחלציו, ומיד מטיח בו את כל האשמות שבעולם.
 
ולציבור הנשים, שלמרות אזהרתנו בראש המאמר המשיכו וקראו את תוכנו עד למילים אלו ממש. כי הלא אמרו חז"ל (בראשית רבה לך לך פרשה מ"ה או' ה') ארבע מדות נאמרו בנשים, ואחת מהן: "צייתניות", לאמור מאזינות לשיחות לא להן, שנאמר: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו" (בראשית י"ח, י'). ואם שרה אמנו כזו, ודאי שלא נחשדו בנותיה שלא ללכת בדרכה [וכנראה זה נובע מאחריותן לנקיון חומרי השמע והצפייה של הבעל והילדים, כה לחי!].
 
שימו לב "אמהות יקרות מאד", שלא לאבד את עתידו של הילד מרוב לחץ, או ברגש לא נכון של רגע. "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צ"ט ע"ב), ולפעמים "אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה" (שבת קנ"א ע"ב). אמנם זה נכון לגבי מבוגר לפעמים. אולם לגבי ילדים, זה לא לפעמים, אלא בדרך כלל. משום שבדרך כלל אורך הרוח, כחות הנפש והתגובה המיושבת והמחושבת הם אלו שמעניקים לילד את דרך החינוך על פי דרכו, וממנה לא יסור גם עד זקנה ושיבה.
 
והיו אומרים גדולי ישראל לאמהות ששאלו על חינוך הילדים לתורה, ובעיקר בגיל ההתבגרות: תקפידו שהילד יאכל טוב, ישן טוב וישמח בכל רגע במחיצתכם. את יתר עבודות הקודש, תשאירו למחנכים האמתיים ולאבות בני התורה.
 
החלטות מקבלים מהראש ולא מהכרס. החלטה נכונה נובעת ממחקר מקיף אותו עורך המוח על פי כל הנתונים האפשריים, ולא בתחושת לב, חלילה. החלטה חשובה יותר מחינוך הילדים כמעט ולא קיימת, כך שדווקא שם יש לאמץ את המחשבה, להתייעץ ולפעול רק לאחר הבנה ברורה במה היא דרכו של הנער.
 
תוספת חשובה מאד: במקרה בהם אין לך דעה ברורה מה נכון להגיב על מעשהו של בנך, אל תגיב בכלל. משום שתגובה שאינה נכונה, תהרוס הרבה יותר מאשר חוסר תגובה.
 
בברכת הצלחה רבה במשימת החיים, הלא היא חינוך הילדים, ובברכה לקיום החזון "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נ"ד, י"ג).
וברוכים תהיו!

כיצד ניתן לגדל ילדים שמחים ומאושרים? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

התחלנו את חודש אדר א', וזה כבר אומר שיש צורך לחמם מנועים.

הגמרא במסכת תענית (ו' ע"א) מלמדת אותנו, שכשם שמשנכנס חודש אב יש למעט בשמחה, כך משנכנס חודש אדר יש להרבות בשמחה. לאמור: מראש חודש אדר יש להגביר את הווליום של השמחה ולהעלותו לרמת דציבלים גבוהה יותר.
"משנכנס" כולל גם את האדר הראשון, ואפילו את יומו הראשון של ראש החודש, על אף שהוא בכלל עדיין שייך לחודש שבט.
וכאן עומד הבן ושואל, ריבונו של עולם! אילו באמת היה לי את הגישה ללחצן השמחה, וכי הייתי ממתין עד אדר? הלא הייתי משתמש בו מיד ומחלץ את עצמי מימי דיכאון ועצבות קשים, היכן הוא אותו לחצן המגביר את עוצמת השמחה בגוף?
ושאלה נוספת: אם קיים לחצן כזה, מדוע שנלחץ עליו רק בחודש אדר, מדוע שלא נשתמש בו בכל השנה כולה? וכי שמחה בחודשים אחרים היא דבר פסול כל כך?
ואם כבר, אז להורים שבינינו ישנה שאלה נוספת: גם אם נמצא את הלחצן הזה בגופנו ונלמד לעבוד אתו, היאך נוכל להעניק לילדינו את אותה שמחה, היכן נמצא לחצן השמחה של הזאטוטים הללו במרחבי גופם המיניאטורי?
כל אדם יכול להחליט לשמוח
והתשובות לכל השאלות, כדלהלן:
אין אדם שלחצן השמחה חבוי בתוכו, לכל אחד הוא מונח בכל נקודה בגוף, הוא מוגש בכל בוקר על מגש של כסף, הוא נמצא ליד הגמרא שלך, על מקלדת המחשב שלך ולצד צלחת האוכל שלך. אתה אמור רק להחליט להשתמש בו, והוא מקפיץ בך את השמחה.
מה גורם ללחצן להילחץ ולהקפיץ את השמחה? פשוט צריך להסיר ממנו את מה שמפריע לו לפעול, והוא מתחיל להרים את רמת השמחה ולהרים ולהרים…
שני דברים גורמים לאדם להיות עצוב באמת, הדבר הראשון הוא ייסורי מצפון, משהו שהוא עושה והוא לא שלם איתו (המצפון הוא בעצם הנפש האלוקית שנמצאת בכל אדם, ועל כך יש להרחיב בהזדמנות אחרת בע"ה). והדבר השני הוא חוסר אמונה תמימה ומלאה ברבון העולם הקדוש ברוך הוא.
אדם שביצע פשע לא יוכל לשמוח באמת גם אם יקיף את עצמו בכל תענוגי החיים, ולהפך, הוא יקיף את עצמו יותר ויותר בתענוגות רק בכדי להכהות את צעקת המצפון/ הנפש. בכדי להיכנס למעגל השמחה יש לנקות את החיים מכל דבר שאינך שלם עמו, מכל דבר שאינו לרצון ה' יתברך, מכל דבר שעלול לגרום לסובבים אותך להצטער שלא בצדק.
לאחר נקיון יסודי שכזה, תתחיל להתחזק באמונה בה' יתברך. א. תאמין שהוא כל יכול ואין דבר שקשה לו לעשות למענך, ב. תאמין שהוא אוהב אותך יותר מהוריך רעייתך וילדיך ורוצה רק את הטוב ביותר עבורך, ג. תאמין שהוא יודע טוב יותר ממך/ מהרופא שלך/ מהבנקאי שלך/ מהיועץ העסקי שלך מה הטוב ביותר עבורך. והנה לך מתכון בטוח להיות מאושר אבל ממש מאושר מכל מה שקורה לך, כי אתה הרי בחור טוב שנמצא בידיים טובות וגם מה שלא נראה במושגיך כדבר טוב אתה סמוך ובטוח שהוא כזה ואך טוב וחסד מקיפים אותך יום יום ושעה שעה.
ולמה עושים את זה רק באדר? זו שאלה שמתחילה בצורה לא נכונה. לא עושים את זה רק באדר, אלא שאת חודשי אדר וניסן מקדישים לחיזוק ושיפור הלחצן הזה. בכל שנה בחודשים הללו שהם חודשי ניסים לישראל (וכדברי רש"י במקום) מגבירים את השמחה יותר ממה שהיתה בשנה שעברה. מה שאומר שבגיל 33 אתה אמור להיות אדם שמח יותר מימים אלה בגיל 32 אשתקד… הלחצן אמור להיות לחוץ ללא הרף, בכל שנה אתה רק משפר אותו מצליח ללחוץ עליו בעוד כמה מילימטרים נוספים ומגביר את רמת השמחה התמידית שלך.

ואיך גורמים לילד הקטן לחיות חיי שמחה?
ועכשיו לשאלת השאלות: היכן נמצא הלחצן הזה בילדינו הקטנים? האם יש להם בכלל לחצן כזה? האם הם בכלל זקוקים ללחצן או שזה מגיע איתם בטבע?
התשובה היא: ילד להורים מדוכאים מנהל את חייו בדיכאון, וילד להורים שמחים מנהל את חייו בשמחה. כאשר יגדלו הילדים תהיה להם ההזדמנות לבחור דרך אחרת, וגם אז יהיה להם קשה יותר לבחור דרך אחרת ממה שהורגלו בביתם. אולם בהיותם ילדים פשוט אין להם ברירה, אם אבא ואמא רוטנים על כל דבר, הילדים יעשו זאת אחריהם בחיקוי מדוייק. וכן להיפך, ילד שרואה את הוריו שמחים מאושרים ומקבלים כל דבר באהבה, יחיה חיי שמחה ויראה את הטוב בכל המתרחש סביבו.
הורה שרוצה ילדים מאושרים כל השנה, ו'מרבים בשמחה' בכל חודש אדר מחדש, יהיה חייב לבצע את העבודה לא על ילדיו אלא על עצמו. "חינוך הורים" ולא "חינוך ילדים", זוכרים? אז זה נכון גם בחודש נאדר ונהדר זה.
ניקוי השולחן מכל מה שאמור להעיב על הנפש רוחנית ומצפונית, אמונה תמימה בכל יכול בורא העולם, והנה אנחנו מאושרים וילדינו בעקבותינו.
יזכנו ה' למלא את עבודת החודש הזה בשלמות, ולראות כל בני ביתנו מאושרים עמנו לעד, אמן.

וברוכים תהיו!

 

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

אשת חייל מי ימצא? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

ולבקשותיכם ודרישותיכם, היום נשוחח עם הנשואים שבינינו, עם אלו שבדרך, ועם אלו שבדרך חזור…

אז כך, דורות על גבי דורות מנסים ללמוד את סודה ומהותה של האשה.
צוותים שלמים של גברים יצאו לחקור את הנושא המורכב הזה, ובדרך כלל שלא בהצלחה גדולה.
עוד משלמה המלך שאמר (קהלת ז, כח) "וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי" עבור דרך הפסוק (שם, כו) "וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים", וכלה בכתוב (משלי יח, כב) "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" ובכתוב (שם לא, י) "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ".

מה מורכב כל כך במהותה של האשה? מה לא ברור בהתנהלות שלה ומולה? מה הופך את היחסים עימה למורכבים ומלאי חרדות, חששות, עליות ומורדות לכאורה?

האשה במהותה מצליחה להיות עדינת נפש רכה וענוגה מחד, אולם ברגע של משבר כעס או סתם התפרצות הופכת להיות אובססיבית, קנאית, משפילה ורומסת.
גם בין הגברים יש רכים וענוגים ויש רעים ומושחתים, רק ששם זה לא משתנה בדרך כלל בצורה קוטבית כל כך.
ההוא שמוגדר במהלך כל השנה כרע ומושחת, יבוא במקסימום ביום כיפור לבית הכנסת ויחייך לגבאי את אותו חיוך מצמית בו הוא משתמש בפגישתו עם קולגה או שותף לפשע, וללא יותר מדאי שינויים…
הגבר הרך והענוג, במקרה הגרוע ביותר יגביה את קולו ויבקש שלא לפטפט לידו בשעה בה הוא מרוכז בעבודה או נם את שנת הצהריים שלו, וגם הוא ללא יותר מדאי שינויים…
אך לעומתם, האשה עדינת הנפש ואצילת הרוח הרכה והענוגה של היום, יכולה להיות הקשוחה, הקשה, המקטרת, ואפילו הרעה והאכזרית של מחר.

וציבור הגברים עומד המום מול פלאי הטבע, ועוד בטרם מתאושש הוא שב ומקבל את אותה רעיה ענוגה ועדינה, ובשיחת נפש היא מסבירה לו בפשטות עד כמה "הוא" אשם בשינויים הקיצוניים הללו…
מה קורה כאן באמת?

אז כך, בפרשתנו מתגלה אחד מסודות היקום על ידי ה' יתברך ושליחיו הנאמנים חכמי ישראל, והוא מסתתר בפסוק הבא: (שמות יט, ג) "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
והמדרש (שמות רבה פרשה כ"ח או' ב') מבאר ש"בית יעקב" אלו הנשים ו"בני ישראל" אלו הגברים. ועל כך מתעניין המדרש בדבר הקדמת ציבור הנשים לציבור הגברים, ועונה את שלושת התשובות הבאות:

תשובה ראשונה: למה לנשים תחלה? שהן מזדרזות במצוות.
תשובה שניה: כדי שיהיו מנהיגות את בניהן לתורה.
ותשובה שלישית: אמר הקדוש ברוך הוא, כשבראתי את העולם לא ציוותי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם. עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה.
וכל גבר אשר לו אמא, אשה, אחות או בת, היה אמור להסמיק עד תנוכי אזניו מבושה למענן…
וכי כך ניתן לומר על ציבור הנשים האיכותי שלנו? האם בקלות כזו הן יבטלו את התורה? האם הן שוחרות כבוד כל כך עד שבגלל פגיעה אישית על אשר התבשרו בבשורה הזו במהדורא השניה ולא בראשונה כבר ילחמו את מלחמת חייהן? מה קורה פה?
והחמור עוד יותר, האם בידי "יצורים מסוכנים" כאלו אנו מפקידים את חינוך ילדינו, כמו שנאמר בתשובה השניה? והאם עליהן ניתן לומר שהן מזדרזות במצוות כמו בתשובה הראשונה? והלא מדובר כאן ביצור כלאיים מוזר שיכול להזדרז במצוות ומאידך במחי יד לבטל את האחרים מאותן מצוות בדיוק אך ורק בגלל פגיעה בכבודו האישי. מה באמת קורה פה?

והתשובה על כך מורי ורבותי שותפי שיחתנו, מדהימה, מפעימה, מלמדת, מעצימה ומפקחת את ציבור הנשים והגברים כאחד, והיא כדלהלן:

בכדי להוביל את העולם לשלימות בריאתו, היה צריך בורא העולם מישהו שיפתח אותו, מישהו שידבר על רוחניות כאילו היא ממשית, ויחדיר בילדים את העתיד כאילו הוא כבר כאן, ולשם כך הוא ברא את האשה.
האשה היא יצירת פאר במובן הרוחני, ולא פחות מכך במובן הגשמי המחנך.

גבר לא יכול להתלהב ממצווה כפי שתעשה זאת אשה בעלת אותה רמה רוחנית בדיוק.
ובאותה מידה גבר לא יוכל להחדיר בזאטוט מושגים בסיסיים, כמו זהירות, אהבה, מילים ראשונות וכל מה שיניק צריך בכדי להתפתח, כמו אשה בעלת אותו קשר דם ומנת משכל.

כי אבא לעולם לא ידבר עם בנו התינוק ש"יודע רק לבכות", בעוד האמא תשוחח עם בנה עוד בטרם נולד…

לאשה יש כח להכפיל בדעתה כל דבר בעשרות ואפילו במאות פעמים, כך שבזריזות לקיום המצווה היא תעמוד תמיד ראשונה. וכך גם בנה – למרות מגבלות שכלו – יבין את הנאמר על ידה באותו אחוז בודד ומספק שיקלוט מדבריה המוכפלים, כי אחוז מדבריה הוא כמעט מאה אחוז מהמציאות.
אך אותו "לוח הכפל" עובד גם כאשר האשה נפגעת או כאשר היא חשה קצת יותר בודדה ועזובה מתמיד.

כל איחור, כל מילה כמעט פוגעת וכל חסרון קטנטן בתקשורת חיובים רציפה, מוביל לתחושה של ניתוק, ניכור ואסון. ואז מתגלים – ובצדק – תגובות לא הגיוניות מאותה נסיכה מלפני דקותיים.
שיעורי הבית לנשים הם: לקחת בפרופורציה את מה שמכעיס או מעציב, כי לא תמיד מדובר באותו היקף של כאב שהלב משדר.
ומאידך, לציבור הגברים. הכח העיקרי הגורם לאשה להישאר בעליונותה הרוחנית, ובכשרונה הגדול בחינוך הילדים, הוא היחס החיובי אותו היא מקבלת, וההרגשה הטובה בה היא חשה. מה שמלמדנו שהמפתח לכך נתון בעיקר בידי בעלה!

בעל שידע לפאר ולרומם את אשתו, בעל שישכיל להקדים אותה בידיעה בכל דבר שבקדושה, בעל שבחכמתו ישמור על אורה הגדול מאיר ובוהק, בעל כזה יזכה לאשת חיל ללא עליות וירידות וללא הפתעות מיותרות.
הקדוש ברוך הוא לא התעלם מציבור הנשים במעמד הר סיני, הוא לא השאיר אותן מאחור, ולא ביקש מהן להשתנות. אלא נתן להן את הבחירה "להחליט" על הרצון הגדול בקבלת התורה, למרות שידע שלא יסכימו אלמלא התבשרו על כך ראשונות.

כי דרך חיים שתובנתה במיוחד לקיום העולם והיהדות – לא משנים. חיים על פיה, מנתבים בדרכה וסוללים איתה יחד את "שירת החיים".

יזכה ה' יתברך את ציבור הנשים להבין את כחן הגדול, ואת ציבור הגברים לדעת ולהשתתף בכח עצום זה, וירבו אהבה ואחווה שלום ורעות.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

מצא את ההבדלים בין ה"מאמין" ל"מאמין" • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

כולנו מאמינים באלוקים, וכולנו בני מאמינים, אולם מסתבר שלמרות הכל יש כמה הבדלים בינינו לבין עצמנו.

יש את אלו שמאמינים גם בסטנדרט, ביום יום, בשגרה ואפילו בשעה שבה הם מבצעים משהו עם סיכון כל שהוא שבין אחד למאה. ויש את אלו שרק כאשר ממש אבל ממש אין ברירה, וכבר לא ניתן לעשות משהו, וכל מה ומי שמסביב מרים ידיים, אז נושאים הם עיניים למרום ומכריזים: "ה' יעזור", "בעזרת ה' יהיה בסדר" ואפילו "מי שמאמין לא מפחד"…

זה הזן שאצלו האמונה היא משהו שמשתמשים בו כברירת מחדל, כאשר כבר אין משהו אחר לעשות, משהו בסגנון של "מילים של השלמה" ותו לא.

המדובר הוא ברמת אמונה נמוכה ואפילו נמוכה מאד. כי אם ניתן להשתמש באמונה עוד בטרם כלו כל הקיצין, למה לנו לשמור אותה לאחר תום כל אפשרות אחרת, ועוד לא להתאכזב כאשר היא אינה פועלת את פעולתה?

הגמרא במסכת בבא קמא (ל"ח ע"א) מספרת על האמורא הגדול "עולא" שבקשו חבריו שיצטרף אליהם לניחום אבלים, אמר להם שאינו מוכן להצטרף לכל אירוע של ניחום אבלים בבבל משום שהם אומרים מילים של גידוף כלפי מעלה. וזאת מאחר שכאשר מנחמים זה את זה, הם אומרים "מה ניתן לעשות?" מה שאומר כביכול שאם היה מה לעשות היו עושים זאת…

ומה באמת הפריע ל"עולא" במילים הללו? הלא באמת היו עושים משהו לו ניתן היה לעשות. וכי אם היה המת עדיין בחיים, לא היו מזמינים אמבולנס או מביאים לפתחו את טובי הרופאים? מה אם כן הפריע לו כל כך בנחמתם?

אומר לך האמורא הגדול "עולא": אם אתה באמת מאמין באלוקים ומבין שהוא יודע טוב יותר ממך מה לעשות, איזו גזירה לגזור ואיזה הסכם לכרות [תרתי משמע], הרי שלעולם לא היית מדבר "לאחר מעשה" כמי שלו יכל היה משנה את החלטתו של ה' יתברך.

כי אם אתה מבין שמה שהוא עושה זהו הטוב ביותר, ואם למרות שנתן לך את האפשרות להיוועץ ברופא ולעשות ככל יכלתך במהלך חייו של קרובך, והנה עכשיו למרות הכל נעל את שערי השמים בפני תפילותיך ואת שערי הארץ מסיוע כלשהו אותו יכלת להעניק לקרובך, הרי שהטוב ביותר לקרובך ולך הוא הסתלקותו מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. ואם כך, למרות הצער והכאב, אל לך להתבטא בצורה בה אתה לא משלים עם האובדן.

אמונה, לא אמורה לבוא כהשלמה לרע ובלית ברירה, היא אמורה להיות על המדף יום יום ושעה שעה, וגם בזמן בו ניתן לעשות משהו במסגרת הרשות אותה נתן לנו ה' יתברך, יש לסמוך על "אבינו מלכנו" שיודע טוב יותר מאיתנו מהו טוב ומהו רע ותמיד יעשה רק את הטוב הנצחי.

את ההבדל בין שני ה"זנים" של המאמינים ניתן לראות בזמן של טרום שעת האפס, בזמן בו עוד ניתן לעשות משהו. האם אז נאמן האדם לרצון הבורא? האם עושה הוא את המוטל עליו על פי הוראות היצרן? האם נושא הוא תפילה או שמסתמך רק על כחו ועוצם ידו?

כי לאחר שעת האפס, זו אינה "חכמה" ולא "אמונה" לומר "ה' יעזור" או מילות השלמה כדוגמת "הכל משמים".

ושמעתי בשיחתו של המגיד הרב אלימלך בידרמן שליט"א, שדרכו של אדם שמתכנן הצלחה או הצלה לומר: "בסיעתא דשמיא" או "ה' יעזור", לאמור – ההצלחה וההצלה תהיינה שלי וה' רק "יסייע" ו"יעזור" בכך. אולם לאחר הכישלון, דרכו של אדם לומר: "הכל משמים", לאמור – אם לא הצלחתי, אות הוא כי בשמים לא רצו בכך, כי הכישלון שייך אך ורק להם…

והנה בפרשתנו זוג פסוקים דומים כל כך, אולם שונים כל כך, וננסה יחד לשית לבנו לשינויים.

הפסוק הראשון: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב).

והפסוק השני: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם שם, כט).

ועכשיו, יעצרו נא שותפי שיחתנו את קריאת המאמר, ויחפשו את ההבדלים שבין שני הפסוקים.

שבנו אליכם…
והנה ההבדל הראשון הוא, שבפסוק הראשון נאמר: "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", ואילו בשני: "בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם".

וההבדל השני הוא, שבפסוק הראשון נכתב: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה" בכתיב מלא ["חומה" עם אות ו'], ואילו בשני: "חֹמָה" בכתיב חסר [ללא האות ו'].

מה מקור ההבדל וטעמו? והלא בתורה כל אות מדוקדקת ומחושבת?

אז כך, בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות פי"ד סי' כ"ט) כתוב שהמילה "חמה" נכתבה חסרת האות ו' ללמדנו "שחימה התמלאו מלאכי השרת על ישראל לפי שהיה ביניהם עבודה זרה".

ועל כך שואלים בשם הגאון וילנא זיע"א (ואודה למי שימצא לי את מקורו), והלא בפעם הראשונה הכתוב מביא את אותן מילים, ושם המילה "חומה" נכתבת בכתיב מלא, מדוע אם כן נכתבה המילה הזו פעם מלאה ופעם חסרה?

ועל כך עונה הגאון זיע"א, ששני זנים היו בעם ישראל, ומעשה שהיה כך היה.

פנה עם ישראל למשה בתחינה לישועה לאחר שמצרים אחריו הים לפניו והמדבר משני צדדיו, פנה משה לאלוקים בצעקה, ואז אומר לו ה' יתברך את צמד הפסוקים הבא: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם שם, טו-טז).

כלומר שמצווה הקדוש ברוך הוא את משה לומר לבני ישראל להיכנס לתוך הים, ורק לאחר מכן מצווה את משה לבקוע להם את הים, מה שמוביל לסיום דברי ה' יתברך "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". כלומר שיכנסו לים בעודו ים, ורק לאחר מכן ימצאו את עצמם ביבשה כאשר יתרחש הנס.

הזן הראשון שבעם ישראל היה בעל אמונה ונכנס מיד לים, וכדברי הגמרא (סוטה ל"ז ע"א) שנכנס נחשון בן עמינדב עד אשר הגיעו המים לחוטמו, ואז נעשה הנס ונבקע הים. הזן השני, ההוא שמאמין רק כאשר ממש אבל ממש אין בריה, לא הסכים להיכנס לים בטרם יראו במו עיניהם את הים הופך ליבשה. הם נשארו בחוץ, המתינו לנס שיתרחש, ורק משהתרחש "קפצו" ליבשה…

הפסוק הראשון מדבר על הזן הראשון שקפץ למים, ולכן עליו נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", שכניסתם היתה לתוך הים ממש ואז נהפך הוא ליבשה, ולכן עליהם נאמר באותו פסוק:  "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", חומה של ממש, הגנה מלאה וללא כעס.

אולם הפסוק השני מדבר על הזן השני שקפץ רק לאחר שהפך הים ליבשה, ולכן עליו נאמר: "הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", ועליהם נאמר ההמשך הלא מחמיא כל כך: "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", ללא אות ו', ומלשון חימה וכעס.

מדהים! נכון?

אז הלקח מדהים עוד יותר.

כי רק למי שמאמין באלוקים עוד כאשר יש לו ברירה להישאר על החוף… מגיע נס למעלה מדרך הטבע ברחמים וללא חימה. כל היתר יזכו גם הם להצטרף לנס לאחר שיתרחש, אולם הוא יהיה מלווה בחימה בה אף אחד מאיתנו לא מעוניין.

פעמים רבות בחיינו אנו נמצאים בפני פרשת דרכים, בכל מקרה שכזה יש את הדרך הטובה והרצויה יותר על ידי ה' יתברך, ובכל פעם ההבדלים נראים קטנים וצרים יותר ורב הנסתר על הנגלה. ניתן להכיר את הדרך הנכונה על ידי התייעצות בדעת תורה, או למצער לוודא באיזו דרך נוכל להיות פנויים ומרוכזים יותר במחויבויותינו הרוחניות והגשמיות על פי רצון ה'.

ולמרווח הצר הזה שבין ההחלטה הנבונה לבין ההתעלמות מרצון ה' יתברך, נכנס היצר הרע. הוא משכנע שלא בדיוק לכך התכוון הכתוב, ושלא ממש מתאים בשלב הזה "להתפנק בפינוקים רוחניים" כאלה, ושהממון, הכבוד או כל דבר גשמי אחר חשובים הרבה יותר גם למען עתידנו הרוחני וגם למען עתיד ילדינו, ועוד…

אולם כאן מתייחדת ההנהגה העליונה בהידור מיוחד לכל מי שיודע "לקפוץ למים" לפי החלטתו של ה' יתברך ורצונו המובא בתורתו הקדושה או על ידי חכמי ישראל. כאשר למולה ניצבת באיחור ועם מלאי סימני שאלה וחימה ההנהגה לאותם שממתינים לאחרים שיקפצו למים, ורק כאשר יראו במו עיניהם קרקע יציבה ובטוחה יציבו את כף רגלם בהיסוס בדרך אותה בחר הבורא.

זה נכון בקיום המצוות ברמות הכוללות קשיים למושגינו העכשוויים, זה נכון בשלום בית ובחינוך הילדים, וזה נכון במצוות הצדקה והסיוע בגמילות חסדים. בכל פעם שתוצב בפנינו דרך חדשה שתיראה קשה יותר ממה שהורגלנו, נדע שפמלייה של מעלה מביטה בנו בהערכה, ממתינה יחד איתנו להצלחה, ומשם קצרה הדרך לברכה ומילוי המשאלות לעבודת ה' יתברך.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

כבוד ראש הממשלה ירום הודו • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

תארו לעצמכם בשנות השואה האיומות, את אחד מגדולי ישראל עומד מול היטלר שר"י [=שם רשעים ירקב], ומעניק לו כבוד כראש ממשלת גרמניה, אגב בקשת חנינה לאזרחיה הדוויים של "המדינה הנאורה".
היינו מאמינים שהוא עושה זאת בלית ברירה, מתוך פחד, או לפחות בכדי שיחון את עמו ויתייחס לבקשתו ולו ברצינות מה.

אולם מה היה קורה לו היתה הפניה מנוסחת בכתב על ידי אדם גדול הנמצא במקום בטוח מחוץ לגבולותיה של המדינה, ולא זו בלבד, אלא שיש בידו כח לכפות על הצורר את דעתו ורצונו, והנה הוא פותח את מכתבו במילים: "אדוני כבוד ראש הממשלה"?

כאן כבר היינו נזעקים לעבר אותו מנהיג דגול ושואלים בתמיהה, על מה ראה לפנות לאותו "חיית אדם" בתואר מכבד שכזה.

אולם למרבה הפליאה, בפרשתנו פונה משה רבינו לרודן של הדור הלא הוא פרעה, אשר היה לא פחות אכזר ומושחת מאותו צורר גרמני ואולי אף יותר. ומעניק לו את הכבוד השמור לרמי מעלה, וכל זאת בעידודו של ה' יתברך.

וזה מתחיל כך.

כאשר שולח האלוקים את משה לפרעה הוא אומר לו: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה? וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יא-יג).

שמתם לב? לא "לפרעה הרשע", ולא לפחות "לפרעה", אלא "אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם". והמדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יג ד"ה ויקרא) מסביר: "הקדוש ברוך הוא אמר לו לחלוק כבוד למלכות".

ואם לא די בכך, כאשר משה עומד לפני פרעה לאחר מכת חושך, ופעם ראשונה שכבר פרעה מאבד את הרשמיות והדיסטנס ושואג על משה במלא פה את אשר על ליבו, משה עדיין מתייחס אליו במלא הכבוד השמור למלכים רמי מעלה.

וכך זה נראה:

פרעה אומר למשה: "לֵךְ מֵעָלָי, הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" (שם י, כח).

ומשה משיב לו: "כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (שם שם, כט).

ואז בפני פרעה זוכה משה להתגלות נבואית בה הוא מתבשר על ידי ה' יתברך על מכת בכורות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה, כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה" (שם יא, א).

ומשה מרוקן את אשפת חיציו בפני פרעה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שם שם, ד-ז).

ואז מגיע הפסוק המוזר הבא: "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי, וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר: צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ, וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא. וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף (שם שם, ח).

כלומר אומר משה לפרעה: "עוד תראה שכל עבדיך יבואו אלי ויבקשנו שאצא ממצרים".

ומסבירה זאת הגמרא הקדושה במסכת זבחים (ק"ב ע"א) שרצה משה לומר לפרעה: "עוד תבוא אתה בכבודך ובעצמך לביתי אשר בארץ גושן, ותתחנן שאצא ממצרים עם כל בני ישראל", אולם מכיון שאין זה משום כבודה של מלכות לדבר כך, אמר לו: "כל עבדיך יבואו ויבקשו ממני לצאת עם בני ישראל ממצריים".

כבודה של מלכות!

ואיזו מלכות? מלכות מצרים בראשות הרודן פרעה, רוצח הילדים, הבוגד בעמו, המתעלל בעם ישראל והמחליף את דבריו השכם והערב.

כי גם למלך רשע יש להעניק כבוד, מישהו מינה אותו לתפקיד הזה, והמישהו הזה הוא ריבונו של עולם, והוא החליט שלא יהיה שלטון בלעדיו.

חברים יקרים!

נכפתה עלינו מערכת בחירות נוספת, עוד בטרם התאוששנו מקודמתה הארורה או המבורכת תלוי בגרסאות, בצדדי המפה הפוליטית ובעלות מול תועלת. והנה קם לו בכל בוקר הנבחר הבא, ההוא שיודע יותר מכולם, ההוא שמביא את הפתרון לכל בעיה, ההוא שבעצם לפחות להיום הוא המלך הבא. אבל כדרכם של מלכים במערכות בחירות, הוא לא מתמקד בטוב ובמיוחד שבמשנתו אלא ברע ובאופל שבמשנת יריביו.

וכאן אנו – הציבור – נכנסים לתמונה.

יש לנו נשיא, ראש ממשלה, שרים וחברי כנסת, אשר רובם ככולם דם מדמנו ובשר מבשרנו, ואף אחד מהם לא באמת מתחרה בפרעה או בהיטלר.

האם נדע לכבד גם את מי שלא מאמין בדרכנו? להתייחס יפה גם למי שלא חושב כמונו? להעריך את מעשיו של האדם ואת התפקיד אותו הוא נושא מבלי לטנף את פינו עליו בגלל דרכו הפוליטית?
כל אחד מהנבחרים עושה משהו למען העם והארץ על פי אמונתו ודעתו הרחבה או הצרה, והוא עושה זאת פעמים רבות על חשבון חיי המשפחה שלו, על חשבון שלוות נפשו ועל חשבון פיסת הכבוד האחרונה שעוד נשארה לו. הוא מקריב בדרכו למענך למעני ולמען כולנו, ומגיע לו לפחות את היחס אותו מקבל פרעה ממשה רבינו.

זה נכון לגבי ראש הממשלה, זה נכון לגבי ראש העירייה וזה נכון גם לגבי המנהל או הבוס שלך בעבודה. הגמרא במסכת ברכות (נ"ח ע"א) מלמדת שאפילו האחראי על בארות המים הוא "נבחר ציבור", ונבחר לאחר שמשמים הכריזו על כך.

נכבד כל אדם באשר הוא, נרבה שלום, ויקויים בנו: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ירושלמי מגילה פ"ד הי"ב).

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

איך מייצרים "נס" למעלה מדרך הטבע? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

לפעמים אנחנו "נפגעים" מה' יתברך!

נראה לנו שאנחנו עושים "כפי יכלתנו", משתדלים ומתאמצים למלא את רצון האלוקים, ואפילו מידי פעם "מתקדמים" יותר ממה שהכרנו עד היום. והנה למרות זאת, העסק לא הביא את ההצלחה המסחררת לה ציפינו, שלום הבית לא בדיוק לפי התוכניות, והתנהגות הילדים ממש לא עונה על הציפיות.

זה נראה שכאילו הצוות שם בשמים לא עוקב מספיק אחרי מעשינו חלילה, ולא נותן את "הפידבק" הדרוש להמשך העשייה הנדרשת מאתנו.

וכאן מתחילות "לנוע" מחשבות זרות אל עבר מוחנו: אולי לא זו הדרך? אולי באמת לא "מתייחסים" למעשים שלי שם בשמים? אולי שכחו אותי?

והשאלה "החיובית" ביותר מבכל המגוון היא: אולי בכדי לקבל איזו שהיא הצלחה מעבר למה שאני רגיל כיום, דרוש ממני משהו אחר?

אז כך, אם מה שתכננת לא הולך, והצעדים להם ציפית בשחמט החיים לא מתבצעים, יתכן שבכלל אתה מייחל למשהו שהוא בכלל לא טוב בעבורך. כי מי כמו האלוקים יודע מה טוב לך, ומי כמוך לא יודע…

אך אם בכל זאת אתה מתכנן הצלחה כלשהי למעלה מדרך הטבע, או לפחות מעוניין להכיר את הדרך המובילה לישועה מיוחדת, או אפילו לתהליך נדיר הקרוי "נס" – יש לנו על מה לדבר…

לפני הכל, נלמד יחד איך התהליך עובד, איך מתקבלות ההחלטות השמיימיות ביחס לכל אחד מאתנו.

זה מתחיל מזה שהאלוקים ברא את העולם, והחליט לנהל אותו בדרך "הטבע". "הטבע" בגימטריא מדויקת עולה כמניין "א-להים", יש מישהו שלא שמע על זה? כך שמאותו "רגע מכונן" בו ברא האלוקים את העולם, ישנן סדרי עדיפויות, סדרי שכר ועונש, סדרי נתינה וקבלה, סדרי גמול וכל סדר הגיוני יותר או פחות במוחותינו הדלים הקרוי בשמו הכללי: "הטבע".

כך שכל אדם על פי התנהגותו, אמונתו, מעשיו הטובים והאחרים, תפילותיו, גלגוליו הקודמים ועוד כמה פרמטרים אישיים קובע לעצמו ברצונו או שלא ברצונו את אורח חייו בעולם הזה לטוב או למוטב.
אלא מאי? מגיע האדם מספר פעמים בחייו ליום בו הוא דורש משהו מעבר לסטנדרט המגיע לו, משהו מעבר למעשיו השגרתיים, משהו שיזכה אותו להעפיל לגובה אליו הוא לא רגיל ואף לא מצפה בשגרת היום יום להגיע.

הוא פותח עסק חדש ומבקש הצלחה מסחררת, הוא מעוניין להקים בית ומבקש את בת הזוג המושלמת, הוא מייחל לילדים ורוצה את הטובים ביותר שבארסנל [ויש דבר כזה]. ואז הוא מברר איך ניתן להגיע לאותה חוויה נדירה למרות אורח חייו אשר עם כל יחודיותו עדיין אינו מספק את הסחורה הנדירה המבוקשת, ולשם כך התכנסנו כאן היום לשיחתנו המשותפת…

שימו לב טוב!

כאשר האלוקים מקבל ממך את כל מה שאתה "יכול ומסוגל להעניק" בכדי למלא את דרישותיו, הרי שהוא "גומל" לך חזרה את כל מה שהטבע "יכול ומסוגל להעניק". כך שאם תרצה משהו למעלה מדרך הטבע, יהיה עליך להעניק משהו מעבר ליכולותיך ואפשרויותיך השגרתיות.

והדוגמא הראשונה לכך כמובן בפרשתנו.

כאשר האלוקים מכה את פרעה ומצריים במכת "צפרדע" הוא מיידע את פרעה על ידי משה בתהליך: "הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֗י נֹגֵ֛ף אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖ בַּֽצְפַרְדְּעִֽים. וְשָׁרַ֣ץ הַיְאֹר֘ צְפַרְדְּעִים֒, וְעָלוּ֙ וּבָ֣אוּ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖ וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ, וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙ וּבְעַמֶּ֔ךָ וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ. וּבְכָ֥ה וּֽבְעַמְּךָ֖ וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ יַעֲל֖וּ הַֽצְפַרְדְּעִֽים" (שמות ז, כז-כט).

וכאן הדגש הוא על צמד המילים "וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ". ומה הדגש בכך? לכולנו ידוע שצפרדע שחודרת לתנור בוער או לסיר לוהט מוצאת מיד את מותה, וכולנו גם יודעים שבעלי החיים כבר מיום היוולדם יודעים להיזהר ולהישמר מכל דבר העלול להפסיק את חייהם עלי אדמות. וכאן כביכול מתחייב האלוקים בפני פרעה שתהיינה צפרדעים שלא יסתפקו "בְּבֵיתֶ֔ךָ, וּבַחֲדַ֥ר מִשְׁכָּבְךָ֖, וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ, וּבְבֵ֤ית עֲבָדֶ֙יךָ֙", אלא יעפילו הלאה אל עבר "וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ".

זו כביכול התחייבות שאם לא תתקיים יהיה פגיעה בכבוד שמים, שהרי דברי האלוקים לא קויימו במלואם. ואמנם כאשר הגיעו הצפרדעים בהמוניהם למצריים, קפצו וקרקרו כולם על מיטות פרעה ועבדיו, גלשו על כסאות השן וספות הסלון, מלאו את הבתים והארמונות, בעוד קבוצה קטנה פנתה לתנורים הבוערים ולסירים המהבילים.

וזה נשמע בערך כך: הצפרדע מ"קבוצת מטות פרעה" פונה לצפרדע מ"קבוצת התנורים והסירים", ומעדכנת אותה שהיא הולכת להתכסות בפוך מנוצות אווז תוצרת "חרטומי מצריים", תוך כדי שהיא מבררת אצל חברתה להיכן פניה מועדות. החברה עונה לה שהיא בדרך לתנור של פרעה… החברה משפשפת את אזניה בתימהון ומנסה לוודא שאכן שמעה היטב, וההיא חוזרת ומעדכנת אגב קפיצה שאכן היא בדרך לתנור. ואז הדו שיח מתנהל כך:

– "לתנור? למה לתנור?"
– "כי מי שתקפוץ לתנור תקדש שם שמים בכך שהיא מקיימת את רצון הבורא".
– "נכון, אבל גם מי שתקרקר לפרעה מתחת לפוך תקיים את רצונו של הבורא".
– "נכון, אבל קידוש ה' הרבה יותר גדול יהיה על ידי מי שתקפוץ לתנור, כי נוגד את הטבע שלנו".
– "אבל את מבינה שאם תעשי את זה, את תמותי"…
– "מבינה!"
– "ואת מבינה שאם תמותי, יותר לא תוכלי לקיים את רצון הבורא במגוון פרשיות חדשות מזדמנות?"
– "מבינה!"
– " אז אם כך אולי לא משתלם לאלוקים שתקפצי? מה אם כך גורם לך בכל זאת לקפד את פתיל חייך בגיל צעיר כל כך?"
– "פשוט מאד, על הפוך של פרעה יש הרבה קופצים [תרתי משמע], ואילו לתנור אין ביקוש. ובהיות והאלוקים אמר שיכנסו גם לתנור, ומשם יתפרסם ברחבי העולם קידוש ה' מיוחד, אני קופצת לשם".
– "אחותי, אולי תחשבי על זה שוב"…
– "חשבתי! וזו המסקנא שלי".
– "אני לא מסוגלת להאמין שזה הצעד שאת עושה, תחשבי על החברות שיתגעגעו אליך [תרתי משמע], תחשבי על המסיבות שתפסידי, את לא יכולה לעשות את זה, לא להם ולא לך".
– "החלטתי! והנה אני כבר פונה שמאלה למטבח".
– "אז תזכרי רק שתמיד אהבנו אותך, ושתמיד נזכור אותך. ואני מתחייבת לומר עליך קדיש והשכבה ולערוך לך אזכרה מכובדת"…

ומה קורה לאחר מכן?

פרעה מבקש ממשה בתחנונים להסיר את הצפרדעים (שם ח, ד), משה מבקש זאת מה' יתברך (שם שם, ח), ואז מופיע הפסוק הבא: "וַיַּ֥עַשׂ ה' כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה, וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצְפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת" (שם  שם, ט).

שמתם לב?
הצפרדעים מתו, אבל אלו צפרדעים? "מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת", וההם מהתנורים והסירים משום מה לא מוזכרים כאן. האם הם נכללו בצוותים של הבתים? האם היה להם גורל שונה?

אז כך: החזקוני, ר' חיים פלטיאל והאלשך הקדוש (שם) כותבים: "לפי שמסרו נפשם למות על מצות הקדוש ברוך הוא, חזרו למקום תולדתם חיים". והדעת זקנים מבעלי התוספות (שם) מוסיף: "אותם שבתנורים לא מתו לפי שבטחו בהקב"ה ונכנסו בתנור חם בצווי השם".
במילים אחרות, "דרך הטבע" לסילוק הצפרדעים ממצרים היה על מותם של הצפרדעים, וזה מה שנעשה עם כל הצפרדעים שנהגו ב"דרך הטבע". אולם הצפרדעים שקפצו לאש "למעלה מדרך הטבע", זכו ונעשה להם "נס" שהוא "למעלה מדרך הטבע".

כך שבסופו של תהליך, הצפרדעים מקבוצת "התנורים והסירים" אמרו קדיש והשכבה וערכו "אזכרה מכובדת" לחברותיהן מקבוצת "מטות פרעה" ועל היתר…

ועל כך אומרת הגמרא הקדושה (פסחים נ"ג ע"ב, והובא במד"ר שמות רבה י' או' ב') "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמם מהצפרדעים, ומה הצפרדעים שאין מצווים על קדושת השם כתוב בהם: ובתנוריך ובמשארותיך – הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווים על קדושת השם – על אחת כמה וכמה.

ומוסיף תוספות רי"ד (שם) בבירוא הדברים: "מה ראו שסמכו על ה"נס", ובוטחים היו שהקדוש ברוך הוא יעשה להם "נס"? זה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים".
כלומר, יש מתכון ל"תעשיית ניסים", והמתכון לא עובר דרך מקובלים, באבות, או סגולות למיניהן. קפוץ גבוה יותר מיכולותיך, זנק מעבר לרגילותך, עשה "למעלה מדרך הטבע" ותקבל "נס" שהוא "למעלה מדרך הטבע".

והגאון הגדול הרב יצחק זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד שם, ע"פ החת"ס שם) למד מתודוס איש רומי שהוא בעל המאמר בגמרא, עצה להינצל קצת מיסורים המגיעים לאדם בעקבות מעשיו מהעבר. והיא על ידי שיתמוך בתורה ב"שיעור גדול יותר" מעבר לצדקה רגילה, "שיהיה לתלמידי חכמים כדי פרנסתם בצורה מכובדת".

ולפי האמור מבואר נפלא גם המאמר וגם בעל המאמר, שרק על ידי מאמץ "למעלה מדרך הטבע" שלנו, אנו זוכים לייחס מיוחד משים "למעלה מדרך הטבע" גם על ידי ההקלה מהייסורים המגיעים בדרך הטבע, וגם על ידי ניסים ונפלאות אותם מעניק לנו הבורא "למעלה מדרך הטבע".

יזכנו ה' יתברך לעשות ככל יכלתנו ואף מעבר לזה, ולזכות לרב טוב כל הימים "למעלה מדרך הטבע ממש".

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

 

כיצד מייצרים מנהיג? / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

לו היינו רוצים לייצר בביתנו את המנהיג של הדור הבא, את ההוא שיקבל החלטה עבור כל העם, אותו אחד שמילה שלו היא בעצם מילה של דורות והחלטה שלו משנה את חייהם של מיליונים מעתה ועד מי יודע כמה. מה היינו צריכים לעשות? על מה לעבוד? במה להקפיד בחינוכו?

במבט שטחי זה נראה כך: נלמד אותו מגוון שפות, נרשום אותו לאוניברסיטה הטובה ביותר, נשכור לו מורים פרטיים, נעניק לו ספריות ענק עם קורות חייהם של מפלצות המנהיגות מהדורות הקודמים, נקנח במושגים בביטחון, בכלכלה, בסטטוס קוו, בפוליטיקה, בטקטיקות הישרדות על הכסא – והנה לנו המנהיג המושלם הבא.

מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא, שנזכה לבחור חכם, "שני לאיינשטיין", ואולי אפילו מי שניתן לברך עליו: "ברוך שחלק מחכמתו לבני אדם". אולם "מנהיג" הוא לא יהיה!

מתעניינים בשאלת "כיצד מייצרים מנהיג"? רוצים אחד כזה אצלכם בבית? או אולי בכלל טוב יהיה להפוך את כל בנינו למנהיגים, כל אחד ברמתו, בעיסוקו העתידי ובחבל הארץ אותה ינהל? ויותר מכך, טוב שנלמד איך עושים זאת בכדי לספח לעצמנו עשור אחוזים או שניים של מנהיגות, כי אף פעם לא מאוחר מדאי…

אז כך – המרשם מופיע בפרשתנו מתחילתו ועד סופו.

פרעה מלך מצריים מחליט שבניו נכדיו וניניו של ישראל הסבא, או בקיצור: "בני ישראל", רבים ועצומים וכבר מסתובבים בארצו כמה מליונים מיותרים (שמות א, ט) [מזכיר מישהו?]. הוא מחליט כצעד ראשון לקרוא "לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת", ולומר להן: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה" (שם שם, טו-טז). פשוט וקל, ללא תאי גזים וללא משרפות, כל תינוק יומת בלידתו, תוך פרסום בעיתונות המצרית ובמגזינים הרפואיים על מחלה גנטית קשה הגורמת ליהודיות ללדת תינוקות מתים.

אולם בפועל זה לא קורה, "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת  הַיְלָדִים" (שם שם, יז). תוך סיכון אישי, לא רק שהן לא "הורגות" את התינוקות, אלא להיפך, "מחיות" אותן. "יש מהיולדות שהיו עניות, והיו הולכות המיילדות וגובות מים ומזון מבתיהן של עשירות ונותנות להן. יש מהתינוקות שראויים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומים, או שראויים למות בשעת יציאתם הם או אמם, והיו עומדות בתפלה והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתן" (שמות רבה פרשה א' סי' ט"ו).

ואז כאשר מזמן מלך מצרים את המיילדות בכדי להבין מה קורה כאן? "וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א, יח). הן עונות לו את התשובה המוזרה הבאה: "לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שם שם, יט). "אתה – אדוני המלך – מכיר את נשות מצריים, ולכן אתה חושב שיש לנו את האפשרות להספיק ולהרוג את הילד לפני שאמו תשים לב לכך, אולם עליך לדעת שהיהודיות יולדות עוד בטרם מגיעה המיילדת למיטתן, כך שכאשר מגיעה המיילדת האמא הטרייה כבר משחקת עם תינוקה החדש ולא ניתן להרוג את הזאטוט מבלי שאמו תחוש בכך".

אם ובת, ובשמן המקורי: "יוכבד ומרים", מסכנות את חייהן מול מלך אכזר, למען נשים אשר גורלן ממילא בידיו של אותו עריץ, ואשר יוכל גם בלעדיהן להרוג את אותם תינוקות וכפי שבאמת מתארת התורה כצעד הבא לקראת "הפתרון הסופי" (שם שם, כב).

בשלב הבא יולדת האם המסורה בעצמה בן, ובמקום להמתין לקלגסי פרעה שישליכו אותו ליאור, היא עושה זאת בעצמה, כאשר היא מפקידה את בנה בתוך תיבה (שם ב, ב-ג). ואז האחות המסורה "מרים" לא נוטשת, "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שם שם, ד). היא עוקבת אחר גורלו של אחיה, ולאחר מכן מצליחה גם להצילו בהביאה לבת פרעה את אימו מולידתו של הילד כמינקת (שם שם, ח).

והילד הזה גדל, ונקרא שמו על ידי בת פרעה "מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם שם, י). הוא גדל בבית פרעה כנכדו ממש, ואף מצליח מידי פעם לגנוב את תשומת לבו במשחקים מסוכנים (שמות רבה פרשה א' או' כ"ז).

ומכאן שלושה נתונים על חייו הצעירים של משה במצריים:

הראשון: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שם שם, יא), הוא יוצא למרות חירותו לראות מה עובר על אחיו הסובלים, כי הוא לא נותן לידיעות הללו לעבור ליד אזניו מבלי לנסות להקל מסבלם של אחיו. "היה רואה בסבלותם ובוכה, ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם" (שמות רבה פרשה א' או' כ"ז).

השני: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ  עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב). הוא מסכן את עצמו למען בן עמו, ושולח לעולם אחר את המצרי המתעלל בו.

השלישי: וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי" (שם שם, יג-יד). משה רואה שני יהודים רבים, והוא ממהר להפריד ביניהם, כי בדיוק כפי שלא יתן לאחים אהובים לסבול מאחרים, כך לא יתן להם לסבול זה מזה.

וכאן מתחילה הדרמה. "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שם שם, יד-טו). משה נכנס בעקבות התערבותו במריבת אחיו לסכנת חיים, מה שלא מותיר בידו ברירה כי אם לברוח לארץ אחרת.

אבל כאן לא הסתיימו נפתולי חייו של המנהיג הבא. "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן, וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם שם, טז-יז). משה "לא לומד לקח", ולמרות הסבל אותו הוא עובר ברגעים אלו בעקבות "התערבותו" למען שלומם של אחרים, שוב הוא "מתערב" למען בנות שמעולם לא ראה. הוא נלחם ברועים המגרשים אותן, ובמו ידיו משקה את צאנן (הברקה מדהימה אותה שמעתי אמש מידיד נפשי שליט"א החפץ בעילום שמו, בשם בנו המופלא כאביו).

משה נושא את אחת הבנות שהציל (שם שם, כא) ומאז הוא ב"תפקיד" חדש: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל  הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה" (שם ג, א). מה בדיוק קרה שם?
המדרש (שמות רבה פרשה ב' או' ב') מפרט: "משה, לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל". לשאת גדי על כתפיים, משום שהוא עייף.

עד כאן אורח חייו של משה בפרשתנו, והסיבה בגללה בחר ה' יתברך בו למנהיג.

לא כישרון ולא כושר, לא גבורה ולא חכמה, לא ביטחון ולא כלכלה. בסך הכל "אכפתיות" למען האחר גם אם לא עליו מוטל לדאוג לו.

ושימו לב מהיכן ההתחלה, מאמא שמוסרת נפש למען היולדות, ויוצרת בן ובת אכפתיים עד כלות. "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד, יב), הלא הוא האח הגדול אהרון שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א מי"ב). לא מסתפק בטובו האישי, ומקפיד להעניק אותו לכל הסובבים. כי כאשר המקור הוא הדוגמא האישית של ההורים, כל הילדים – וללא יוצא מן הכללי – הולכים בדרך המופלאה הזו.

זוהי התוצאה של בית עם מסירות לאחרים, וזהו המתכון הבלעדי למנהיגות.

יזכנו ה' יתברך להנהיג את ביתנו, ולזכות להיות מנהיגים יותר מאשר מונהגים, ולהקים דור של מנהיגים בישראל "למען שמו באהבה".

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

 

יש רק דרך אחת "ליהנות מהחיים" – נעים להכיר! / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

אילו נשאלנו, מי מהשניים אוהב את הנאות החיים וממצה אותן יותר: אדם העובד לפרנסתו מבוקר עד ערב, זמין ללקוחות, פותר בעיות, מנהל עובדים, עונה לטלפונים מיילים והודעות בקצב מסחרר, ובסוף החודש מגיע לביתו עם סך של משכורת הזהה ל"שכר הממוצע במשק"? או "גנב" השוכב בטל ברוב שעות היום, ובממוצע של פעם בחודשיים שלושה חודר לביתו של אדם אמיד או קצת יותר, פורץ כספת, וזוכה לרווחה כלכלית הזהה למשכורתו "השנתית" של הראשון?

במבט שטחי, ה"גנב" הוא האדם שנהנה מהחיים יותר מכל אחד אחר. הוא לא עובד קשה, אין לו עול והתחייבויות עתידיות, הוא לא אמור לעבור ריאיון עבודה, למצוא חן בעיני הבוס, לקום מוקדם בבוקר לעבודה, להילחץ מכל שינוי בתלוש השכר, ועוד כל מיני "מרעין בישין" העוברים על השכיר או העצמאי "המסודר".

אם נשאיר את הצדק מחוץ לתמונה [אם באמת היה שייך…], הרי שחייו של הגנב טבולים בדבש. השקעה קטנה, הכנסה גדולה, וללא תלות באף אדם בעולם.

אלא מאי? אף אחד מאיתנו לא מוכן להחליף את השקט הנפשי והשלווה, בחיי פאניקה מכל דפיקה בדלת או הבהוב כחול. ובאותה מידה אף אחד לא באמת מוכן לאכול על חשבון מישהו אחר, או להילחם במצפון על כל נסיעה ברכב שנרכש בממונו של אחר.

אם כך, כאשר נידרש לשאלה הזו נענה בפשטות ובוודאות: "חייו של העובד למחייתו הם החיים הרצופים בהנאות, בעוד חייו של הגנב הם רצף של פחדים ותחושות שליליות".

אם נעלה את רף השאלה, ונחקור מי נהנה יותר מהחיים: העצמאי, הנוטל על אחריותו את התנהלותו של העסק, עמידה בתחרות, שיווק ופרסום, וכל זאת תוך כדי עמידה בדרישות החוק השונות, אולם זוכה בכל נתח הרווחים הגדול של העסק. או לחילופין העובד השכיר, האחראי על מספר קטן של פרטים בעסק הגדול, ומשתכר בשכר קבוע לפי שעה או מקסימום לפי בונוסים התלויים בהצלחות אישיות קטנות.

כאן כבר נתחיל לגרד בפדחת ולהסביר שזה ממש תלוי באופיו של האדם המדובר, ועד כמה הוא בנוי באמת לנהל עסק. אולם על דבר אחד נסכים ללא עוררין, והוא, שגם העצמאי יכל להיות שכיר ולהסתפק בהכנסה קבועה "ללא כאבי ראש". אולם הוא בחר את הקמת העסק על שלל "כאבי הראש" שלו, דוקא בגלל רצונו להביא לבית צרור גדול יותר של מזומנים מידי חודש, וליהנות מהחיים עוד יותר.

מכאן כבר נגיע יחד למסקנא קבועה בכל אחת מרמות השאלות: האם עדיף "בעל החברה הגדולה" מ"בעל העסק המנוהל כעוסק מורשה"? האם עדיף "הטייקון" על "העצמאי"? האם עדיף "ההוא שכלכלת המדינה תלויה במצב רוחו" מ"הטייקון"? ועוד…

בכל אחת מהשאלות התשובה תהיה זהה. מי שהחליט "לזכות" ולקחת את הנאות החיים צעד אחד קדימה, ולפרוץ מעגל נוסף של "חיי שעה", הוא זה שמעניק לעצמו את  "החובה" לעבוד קשה יותר ולקבל אחריות רחבה יותר לשם כך.

כך שסיכום העניין יהיה: "ככל שעובדים קשה יותר, כך מעידים על רצון להנאות החיים הגדולות והטובות יותר". משהו בסגנון של: "רוצה חופשה מדהימה יותר? תשקיע בעבודה יותר"…
מדהים עד כמה התובנה הזו כתובה בפרשתנו, בברכתו של יעקב אבינו לבנו יששכר לפני אלפי שנים…

ובלשון הכתוב (בראשית מט, יד-טו): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס  עֹבֵד".

ובמבט ראשון אין מוזר יותר מכך. לאחר שראית שאין כמו המנוחה, מדוע נטית את שכמך לסבול והיית למס עובד? אולם לפי התובנה המשותפת בשיחתנו, הדברים מאירים כספירים. כי דוקא מי שאוהב את החיים והנאותיהם, יודע ומצליח להשקיע בעבודה טובה בכדי להגיע לתוצאה טובה עוד יותר.

זה נכון בחיי המעשה הגשמיים, וזה נכון עוד יותר בחיי הנפש והנשמה הרוחניים.

אין הנאה "נפשית" או "נשמתית" שאינה תלויה וכבולה בהשקעה אותה יש להשקיע בכדי לקבל את אותה הנאה בדיוק. והיפה הוא, שבדיוק כמו בהנאות הגשמיות, ככל שתהיה ההשקעה גדולה יותר כך תהיה ההנאה גדולה יותר.

ניתן לראות זאת ב"מבחני הרוחניות הקטנים ביותר" או ליתר דיוק "הבסיסיים ביותר" כמו שמירת שבת. רק מי שישקיע "שבת מושלמת" ללא בישול אפילו לכבוד שבת וללא הצצה בנייד, יזכה לחוות את העונג האמיתי אותה היא מעניקה להורים וילדים המסבים לשולחן מבלי להיות דרוכים לכל אוושת סיר או מכשיר.

וניתן לראות זאת ב"מבחני השפע הרוחני הגדול", כדוגמת "סיום מסכת בעיון" או "חקירה בעומק מלאכת שבת" מיסודה ועד פרטיה ודקדוקיה הקלים ביותר לפי כל דעות הראשונים והאחרונים בנושא ועד לפסיקת ההלכה הברורה.

רק כך ניתן להבין את חייהם המאושרים של האברכים עמלי התורה, אשר הגשמיות המתלווה אליהם באורח קבע אינה "מנקרת עיניים", אפילו לא את של השכיר מפתיחת מאמרנו. אולם האושר האופף אותם, את נשותיהם, ואת ילדיהם בכל גיל, אינו ניתן לתפישה ואינו מצוי גם לא בהיכליהם של ה"טייקונים" ואפילו לא בהיכלו של "ההוא שכלכלת המדינה תלויה במצב רוחו"…

והאברכים בימינו הם בעצם שבט יששכר, אלו שכלכלת המדינה באמת תלויה בהם ובתלמודם, ואלו שמטים את שכמם לסבול דוקא לאחר שראו מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה.
יבטח כל אחד מאיתנו את עתיד חופשתו ונופשיו העתידיים בזה ובבא, על ידי עמל גשמי ורוחני מהנה. נחנך לאורח חיים מיוחד זה את בנינו, ונזכה לרוות מהם נחת ואך טוב כל הימים.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת חכמים".

כיצד מזהים אדם שמילה שלו זו מילה? / הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

ישנם אנשים שעל התחייבות שלהם, גם אם נאמרה בטלפון, מוכנים כולם להשקיע אפילו מיליונים. וישנם כאלה שגם אם יבקשו הלוואה של מאתיים שקלים ליומיים, תעדיף להעניק להם חמישים במתנה במקום הלוואה שלא תוחזר…

מה נותן למילה של האדם את המשקל הנכון, מה גורם לאנשים להתייחס למילה של אדם אחד כאל שוות ערך ולמילה של אחר כאילו שלא נאמרה?

במבט שטחי, שוויה של מילה נאמד לפי שוויו הכלכלי של בעליה. אולם אם נפשפש בתאי הזיכרון שלנו, נגלה שישנם בעלי הון שלא נסכים לסמוך על מילה שלהם גם לא בסכומים קטנים, ולעומתם אחרים ש"אינם גומרים את החודש" יקבלו אצלנו כבוד ויקר על כל מילה שתצא מפיהם עד כדי השקעה כלכלית גם אם היא גדולה ממדיהם האישיים.

אז כך, אם ביקש ממך אדם הלוואה של מאה שקלים ליומיים, ולא החזירם גם כעבור שנתיים, הרי שאתה יודע שמילה שלו לא תהיה שווה בשום מקרה מאה שקלים. לעומתו, האחר שביקש ממך חמש מאות שקלים לחודשיים והחזיר אותם ביום המיועד בדיוק, הראה לך עד כמה מילה שלו שווה לפחות חמש מאות שקלים.

באותה מידה מוכר שהציע לך מוצר באלף שקלים והבטיח שאם לא ישביע את רצונך "כספך יוחזר ללא דין ודברים", ואכן עמד בכך, העלה את יוקרתה של המילה שלו לסך של אלף שקלים חדשים. בעוד שאם יתכחש להתחייבותו, או שיתרץ עשרות תירוצים שיסבירו עד כמה אין הוא מחוייב במקרה ספציפי זה לעמוד בהתחייבותו, הרי שהוזיל את מילתו בו ברגע אל מתחת לרף האלף.

בהיותי בחור ישיבה, שלח ראש הישיבה את המזכיר לקרוא לחדרו לכמה מזקני הבחורים שהובילו מהלך שלא היה לרוחו. הבחורים נעלו את עצמם בחדר, ולא הגיבו לקריאותיו הרמות של המזכיר.

צעיר הייתי, וניסיתי לפשר. ביררתי עם הבחורים מאחורי הדלת את הסיבה לסירובם, והם אמרו שהצורה בה פונה אליהם המזכיר משפילה ולכן הם אינם מוכנים להיענות לה. שאלתי אותם אם ברגע ש"אצליח" להוציא את המזכיר מהתמונה, יאבו לגשת לחדרו של ראש הישיבה? והם ענו בחיוב. מיד נגשתי לראש הישיבה, בקשתי ממנו "לצרכי פשרה" להוריד את המזכיר מהדרישה ומהטונים, ו"תוך רבע שעה" הבחורים פה.

המזכיר הוריד טונים ונוכחות עד "אפס", ואני נגשתי בשמחה לחדר הנעול להזכיר לבחורים הצפונים בו על התחייבותם. אולם הם מלאו את פיהם מים, לא התייחסו ולא אבו לצאת מהחדר.
נגשתי במבט מושפל לראש הישיבה, ואמרתי לו שלא הצלחתי לעמוד במשימה אותה נטלתי על עצמי, ושאני מיצר ומתנצל על כך, ושלהבא ככל הנראה זה לא יקרה…

ואז שמעתי ממרן ראש הישיבה הגאון הגדול הרב שאול גבאי שליט"א ראש ישיבת "אמרי דעת", את התובנה הבאה: "נכון שהיתה לך כוונה טובה, ונכון שבשעת מעשה היית בטוח שלאחר סילוקו של המזכיר מהפרשייה תוכל להביא את הבחורים לחדרי. אולם אחריות אמתית אינה נשברת לעולם. ולא משום שהעומד אחריה חזק יותר מכולם, אלא משום שהאחראי האמתי לא נוטל על עצמו אחריות שאין ודאות של מאה אחוז שיוכל לעמוד בה".

כלומר, הסביר לי ראש הישיבה הדגול, האשמה אותה מגלגל אני לפתחך אינה מדוע לא עמדת בהתחייבות, אלא מדוע נטלת על עצמך התחייבות כזו שיש סיכוי ולא הקלוש ביותר שלא תוכל לעמוד בה.
"נער היית גם זקנתי"… ורושמו של אותו מעמד מול עיני בכל פעם שאני נוטל אחריות או עומד בה. היה זה מסוג הרגעים שניתן להצביע עליהם לאורך ימים ושנים ולומר: "ברגעים הללו משהו נבנה בי לעד".

האחריות לעמוד אחרי המילה שלך, היא הקובעת את ערכה של המילה, וככל שתעמוד בה יותר, שוויה יהיה גדול יותר.

את המשקל של המילה, ואת שוויה של התחייבות שניתן לעמוד בה מול התחייבות אחרת שלא ניתן לעמוד בה אנו רואים בפרשיותינו.

בפרשת מקץ, כאשר יעקב מסרב לשלוח עם בניו את בנימין, ניגש אליו ראובן ואומר את המשפט הבא: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז). ותגובתו של יעקב כאילו אינה ממין הטענה: "וַיֹּאמֶר, לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם, כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה (שם שם, לח). כביכול לא שמע יעקב את דברי בנו בכורו ראובן.
לעומתו, כאשר ניגש אלי ויהודה ואומר: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (שם מג, ט). מיד אומר יעקב את משפט ההשלמה הבא: "אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה, מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (שם שם, יא).

ואכן זהו הציון אותו מקבלים ראובן ושמעון מהתנא באבות דרבי נתן (פל"ז ד"ה שואל) "שואל כעניין זה יהודה, ושואל שלא כעניין זה ראובן".
משום שכאשר ראובן מציע להרוג את שני בניו במידה ולא יצליח להחזיר את בנימין אחיו בריא ושלם, ברור לכולם שהוא לא מתכוון לכך באמת. מה שמותיר את יעקב ללא תגובה לדבריו "אין משיבין אותו על דברי הבטלה" (אדר"נ נ"ב פ"מ ד"ה ושואל).
לעומתו יהודה שלא מציע עונש מוות או ייסורים שלא ניתן לעמוד בהם, אלא "בסך הכל" עונש "רוחני מצפוני" כואב, "וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים", נענה מיד בחיוב.

ואכן בפרשתנו, ממלא יהודה את תפקידו נאמנה, ופורע את התחייבותו במלואה. וכאשר נראה שהעניינים יוצאים מכללך שליטה, ובנימין נשלח לעבדות במצרים הרחוקה, מיד: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה". (שם מד, יח). וכלשון המדרש (בראשית רבה פצ"ג ס"ו) "הגשה למלחמה". ומוסיף המדרש (שם ס"ז) "מסר עצמו על בנימין, אמר שמא ימחל הקדוש ברוך הוא על אותו עוון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו אני מביאו לך".

הרמב"ן (בראשית מב, לז) מביא את הסיבה השניה הגורמת שלא להסתמך על מילה ללא משקל: "ועוד, כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו".

ללמדך, ששתי משימות חיים הופכות מילה ל"בעלת משקל", הראשונה: התחייבות הגיונית שניתן לעמוד בה, והשניה: עמידה בהתחייבויות קודמות.

זה נכון גם לנו כבעלי המילה החפצים ביקרה ובכובד משקלה, וגם במשקל אותו נעניק למילתו של האחר. לעולם, ובכל שלב, נזכור את העומד בפנינו, נשקלל את יכולותיו ואת היסטוריית עמידתו בדבריו, ורק לאחר מכן נקבל החלטה בדבר ההסתמכות על מילתו החדשה.

יצר הנמהרות, הנובע מהעצלות, משדל אותנו לסמוך שוב ושוב על מילתו של אותו חסר אחריות, ולהעניק לו "קרדיט" נוסף. אולם – בדרכו של יעקב אבינו – יש להיזהר ולא להעניק "זכות" למי שחשבונו אצלנו ביתרת "חובה", אלא אם כן המדובר הוא במשהו מזערי שנוכל לעמוד בו גם אם לא תתמלא אותה התחייבות.

שלשה הסימנים שלנו כעם: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט ע"א), עלולים להיות שלוש סיבות לנפילה נוספת וכואבת בפני "דמעות התנין" של ה"קורס" הבא. אולם תורתנו הקדושה מלמדת אותנו שוב ושוב, שלא "ליפול" על ידי "שלטון הרגש", אלא לנווט גם אותו על שלל מעלותיו ב"שלטון השכל" בלבד.

בהצלחה רבה באחת ממשימות החיים המשמעותיות,

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

"אדם רע" מסוג אחר! ואיך יוצאים מזה? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את הזן השגרתי של "אדם רע", ההוא שעושה לך "רע". אך יש זן נוסף, מורכב יותר, כזה שלא מוגדר בסטנדרט כ"אדם רע", אך האסונות שהוא גורם גדולים בהרבה מהמתחרים. מיהו? ואיך מתפטרים ממנו? מפתיע!
ה"אדם רע" השגרתי הוא אותו אחד שתופס לך את החנייה, מטפטף עם שקית האשפה בכל חדר המדרגות, עוקף תורים, חותך בכבישים תוך סיכון חיי אדם, מגביר ווליום בלילות, מהלך אימים על הסובבים, לא מוותר על "פיפס" מהזכויות שלו ובמקביל יוצר מידי יום זכויות נוספות…
הוא מוגדר, הוא ברור, הוא צועק ובועט. הוא ממרר את החיים, ולא נותן לשכוח מקיומו. זה נובע מתסכול, מטראומות, מפחדים, ובמקרים מסוימים אפילו מרשעות לשמה. קורה…
עליו אתה מכוון בכל בוקר בתפילה, אשר מקורה הראשון בגמרא (ברכות ט"ז ע"ב) "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים, מאדם רע ומפגע רע, מיצר רע מחבר רע משכן רע" (בימינו השתנו הנוסחאות בחלק מהעדות במקצת).
אולם יש "אדם רע" מסוג אחר, כזה שאינו "מצייץ", אינו מפריע, ואפילו לא מגביה את קולו בשיחה איתך. הוא תמיד בצד בעמדה של המוותר, המרחם, האוהב והכי חשוב "הנרדף".

הוא "רק" מסביר לך שהוא "אינו" מתלונן על ילדיך שהרעישו אמש בשעת צהריים שגרתית, ועל אשתך שלא אמרה שלום לאשתו, ועליך שביציאה מבית הכנסת הזעפת לו פנים, ועל רכבך שחנה אמנם בחנייה שלך אך בלט שלושה סנטימטר וגרם לו עוול בכך שהיה צריך להתאמץ עוד קצת בכדי להחנות את רכבו.
זה ההוא שתמיד מתבכיין על רוע מזלו, כאשר בראש רוע המזל הוא מציב אותך, את רעייתך את ילדיך, ואת עצם ההיכרות או הקרבה שלכם אליו.
אתה שומע ממנו בחוסר טקט משווע עד כמה – למרות שמציאותך מפריעה לו – הוא עדיין מוותר, ועד כמה – למרות כל הנזקים שאתה עושה לו – הוא עדיין שותק, ועד כמה – למרות שההיכרות ביניכם היא טובה לך ואסון לו – הוא עדיין לא מקפד את פתיל חייה.
במקרים חריפים יותר הוא גם מספר לך עד כמה ההצלחות שלך תלויות בו… הוא ליווה אותך מרחוק, הוא העניק לך בדרכים עקיפות, המליץ עליך במקומות העבודה, ערב למענך בבנק, עשה הכל למען עתידך מבלי שתדע. ובקיצור: גידל אותך מבלי שידעת על כך, ועוד מצליח לשמור על שקט גם אחרי הנזקים שאתה עושה לו…
אתה שומע ושוב חושק שיניים. רק אמש אמרה לך רעייתך שכבר נמאס לה מ"טוב לבו" של האדם, ומהתזכורות שלו ל"אסונות הקטנים" הלא הם ילדיך, ומעבר לכך ל"אסונות הגדולים" הלא הם אתה ורעייתך. היא בקשה ממך כבר כמה פעמים לנסות להסתכסך איתו, מה שימנע ממנה בכל מפגש או שיחת טלפון לקבל את פניו המרחמות והמוותרות. ושוב הסברת לה עד כמה לא ניתן להסתכסך עם אדם שרק מסביר לך עד כמה הוא אוהב אותך למרות כל הרע שאתה עושה לו…
זה יכול להיות קרוב משפחה, יכול להיות שכן, חבר לעבודה, שותף, בוס, עובד, אדם לספסל הלימודים, אדם בספסל בית הכנסת, חמיך, חמותך, ובמקרים קשים יותר אפילו הורה או בן זוג.

 

בעוד שמזן ה"אדם רע" השגרתי ניתן להינצל על ידי מעבר דירה, הרי שמהאדם מהזן "הנרדף" לא ניתן להתפטר בקלות. גם בגלל ש"סמוך עליו", ומרוב "אהבת חינם" המפעמת בקרבו הוא יגיע לכל מקום אליו תברח, ידרוש בשלומך ויסביר לך עד כמה הוא סובל ממציאותך גם כאן. גם משום שלא תמיד אותו אחד ש"מרחם" עליך ו"אוהב" אותך הוא מישהו רחוק שניתן להיפרד ממנו, לפעמים הוא בן משפחה ולפעמים אפילו קרוב מאד. וגם משום שכל כך רבים השכנים הללו עד שניתן למצוא אותם בכל בניין, בכל קרן זווית, בכל חברה, בכל קהילה ובכל מקום עבודה או לימודים מסודר.
לפני שנדון בפתרון, ננסה יחד להבין מדוע היצורים "הנרדפים" הללו נופלים דוקא עליך? הרי לא באמת שמעת מכל החברים עד כמה יש בחייהם אחד כזה. האם זה אומר שאתה סתם חסר מזל שנטפלים אליו "יצורים" מוזרים שכאלה? ואם ממש תשים לב, תראה שגם ההוא שנטפל אליך, לא עושה זאת לכל יתר הקרובים השכנים או החברים המשותפים שלכם, כאילו הוא בוחר אנשים כמוך בפינצטה…
אז כך, בדיוק כמו שעבריין בוחר לו מראש על מי ליפול, כך "האדם הנרדף" שלך בוחר. העבריין בוחר את הבחור החלש וחסר היציבות, ההוא שלא יתקשר לעולם למשטרה "כי ג'וג'ו אמר שלא תעז לערב משטרה", ולא מספר להורים "כי הוא אמר שאם ישמע על זה ממישהו הוא גומר אותי", ולא רומז לחבר טוב על הבעיה "כי יש לו אוזניים בכל מקום"…
כך גם חברך "הנרדף" לעולם לא יבחר את מי שיהיה מספיק אמיץ לומר לו את האמת בפנים, וגם אם בטעות הוא יפול על אחד כזה, מספיק שההוא יענה לו: "תפסיק לדמיין שעשית משהו למעני, תפסיק לחשוב שמישהו חושב עליך, ופעם אחרונה שאתה מסביר לאשתי עד כמה אתה פגוע מזה שהיא התעטשה לידך, בפעם הבאה אני מתלונן על הטרדה", וכבר ידידנו הנרדף מחפש קרבן אחר לספר לו עד כמה ההוא בוגד ביחס הטוב אותו הוא מרעיף כלפיו מיום היוולדו ועד אמש.
ההבדל היחיד בין "האדם הנרדף" לרעהו "העבריין", הוא שבניגוד לעבריין שעושה זאת מתוך שחיתות ורוע לב כמעט גרידא, "האדם הנרדף" עושה זאת שלא במודע. משהו בסגנון של ה"קוזק הנגזל", רק שבמקרה דנן לשם שינוי הקוזק "באמת" מרגיש נגזל.
הפתרון הראשוני הוא לנסות "להתעלם" מקיומו של האובייקט. להגדיר את אישיותו כחולה, ואת דבריו כגניחותיו של חולה. לאף אדם אין זכות או אפילו מצפון לנזוף בחולה מיוסר על גניחותיו, וכך יש להתייחס לאומלל האמיתי שבפנינו.
זה קשה, לא תמיד זה מצליח, ובמיוחד זה לא לבעלי "לב חלש" שממש לוקחים ללב גם גניחות של חולה, ולכן זה נקרא "פתרון ראשוני". אם הוא ממש לא עובד, בלית ברירה יש לעבור לשלב הבא.

 

והשלב הבא הוא להתנהג בחוסר טקט – כך פשוט. התרופה ל"חסר טקט" ולשקר גבולי היא "חוסר טקט נגדי".
אם הוא אומר לך: "אתה יודע שאתמול הייתי צריך להתגבר על מידותי ולא להגיב על ברכת הערב טוב המעליבה ששיגרת לעברי ליד כולם", תאמר לו: "ממש חבל שלא עשית זאת, על כל פנים אם זה עושה לך כל כך רע, יותר לא תשמע ממני ברכת ערב טוב לעולם".
אם הוא אומר לך: "אני רואה ששכחת מי גידל אותך ומי הפעיל את קשריו בכדי שיקבלו בחור עקום כמוך למקום העבודה הזה", תאמר לו: "אני חושב שאינך יודע את שמו של הבוס שלי, בדיוק כמו שהוא לא יודע את שלך, מוזר שאתה חושב שיש קשר בינך לבין ההצלחה שלי במקום העבודה".
אם הוא אומר לך: "אני ממש לא מצליח להבין מה המבטים הללו שאתה זורק לעברי בכל פעם שאני נכנס לבית הכנסת", תאמר לו: "גם אני לא מצליח להבין, ולכן מעתה אני מתחייב שלא להסתכל לכיוונך לעולם, שלום ולא להתראות".
רק תגובה קשה, כואבת ולוהטת עד כדי כוויה אמורה להיות זו שתעצור את העוול. וכאן שיעורי הבית הראשונים שלנו, להגדיר זאת כעוול ולהתייחס לדמעות התנין הללו כדמעותיו של העבריין השכונתי התורן בדרכו למשימת השתלטות נוספת.
לשם השוואה, המשנה במסכת אהלות (פ"ז מ"ו) מלמדת שאשה המתקשה בלידתה ובאה עד שערי מוות "מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים, מפני שחייה קודמין לחייו". וביאר זאת הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"ט) "מפני שהוא כרודף אחריה להורגה". אותו עובר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, נגזר דינו למיתה מדין "רודף" בגלל שבעצם קיומו הוא הורג את אמו. כי להרוג גם ללא כוונה – זהו רצח.
ובפרשתנו (בראשית לז, ב) "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר אֶת  בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם".
ליוסף היו רק כוונות טובות, והוא רצה בטובתם של אחיו, אולם עם כל זה כל דבר רע שאמר עליהם התקיים בו כעונש לפרטי פרטים ממש (יעוי' בירושלמי פאה פ"א ה"א, ובבראשית רבה פרשה פד סימן ז). ונשאלת השאלה, מדוע היה צריך יוסף להיענש על כך, הרי עשה זאת משום שדאג לחינוכם של אחיו על ידי אביו, והיו לו רק כוונות טובות.
ולפי נושא שיחתנו להיום, התשובה היא: "יוסף הצדיק! אחיך עושים מעשים שניתן לפרשם לשבח ולגנאי, מדוע אתה מפרש אותם באופן  קבוע לגנאי? כנראה שמשהו לא מושלם בך לפי דרגתך הגבוהה, ועל כך עליך להיענש".

 

כך גם ה"אדם הנרדף", גם אם אתה משוכנע שהוא עושה זאת ללא כוונה, הרי שהוא מטרד מצד אישיותו לפני הכל כלפי עצמו, ולפחות למען הסמוכים על שולחנך עליך להפסיק זאת.
וזה גם לא אמור לכאוב לך, ומצבו המביך לא אמור להיות כעול על צווארך, משום שאל לך להכביד על לבך במצוקתו של האחר שאינה קשורה אליך ואין בידך לסייע לה. במקרה הטוב תתפלל עליו, אולם בלב לא מאחסנים בעיות שאינן קשורות אליך ואין לך אפשרות לפותרן, וכמאמר הכתוב (משלי יג, יב) "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב".
ומכאן והילך המדובר הוא בחיים חדשים, חיים ללא ליווי מתמיד של מישהו שהופך לחלק מאורח חייך, החיים אמתיים שלך עם הרצונות והיעדים אותם אתה מציב לעצמך וללא חשש.

 

ועכשיו לשאלת השאלות: איך תדע שאתה לא כזה "אדם רע" במסווה של טוב, אוהב, מרחם ונרדף? הרי גם הבחור עליו אנו משוחחים עד כה לא חושב לרגע להגדיר את עצמו כאדם רע, להיפך, הוא מטיל את הרפש על כל הסובבים אותו.
אז כך, תבדוק כמה מתוך המקרים המתרחשים סביבך מוגדרים על ידך כרעים או לפחות כנעשים על ידי אנשים בעלי כוונות רעות. על כמה מנבחרי הציבור אתה חושב מחשבות שליליות, ועל כמה ממנהלי העסקים/ המוסדות/ החברות שאתה בקשר איתן אין לך מילה טובה לומר, וכמה מהחברים שלך מבחינתך לא ממלאים את תפקידם נאמנה.
וגם בזה אין שחור ולבן בלבד, אין אדם טוב ואדם רע בלבד, יש גם הרבה רמות ביניהם. ככל שתסמן לך יותר אנשים כרעים, הרי שאחוזי הרוע שלך גבוהים, וככל שתסמן פחות כאלה הרי שהמצב מדהים.
כך אני גם מציע לברר את טוב הלב בת או בן הזוג עמם נפגשים למטרות נישואין, פשוט לשאול את דעתם על הסובבים אותם, וככל שתהיה חיובית או שלילית הרי שזהו הציון שנתנו הם בלא משים לעצמם.

 

ואיך יוצאים מזה? הרי יותר קל להתפטר מ"אדם רע" אחר, אך איך יוצאים מ"אדם רע" השוכן בקרבך?
לשון רעה נובעת מעין רעה המובלת על ידי לב רע וגורמת להשחיר את כל הסובב (אבות פ"ב מ"ט), כך שבכדי להפוך את הדברים יש לשוב ולייצר "לב טוב" שמוביל ל"עין טובה" שגורמת ל"לשון טובה".
אולם במבחן המציאות אין לנו את הכלים לשנות את הלב, הוא פנימי מדאי ורגיש מאד… עלינו להתחיל את שיעורי הבית מהסוף. להתחיל ולדבר טוב על כולם למרות שלא ממש מרגישים זאת, עם הזמן לחוש בכך בעין טובה, ואז ישאר רק ללב ליישר קו ולהיות לב טוב.
"כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (החינוך פרשת בא מצוה ט"ז), אחרי לשון נמשכת העין ואחריה הלב.
וזה נכון לכל אדם בכל רמה, כי מעל כל טוב יש טוב עוד יותר, ומי שירגיל את עצמו בכך יגלה עד כמה גם דברים קטנים ואנשים קטנים שהפריעו לו במהלך הדרך, הופכים להיות בלתי מזיקים במקרה הגרוע ומועילים מאד במקרה הטוב.

 

ילדים שיגדלו בבית בו הלך הרוח הוא לדבר טוב על כולם, להודות להלל לשבח ולפאר את כל הסובבים, ולפתוח כל יום בתודה לה' על המצב הנוכחי הקיים ולא על נס כלשהו לו אנו מייחלים, יזכו ויתחילו את חייהם ברגל ימין, באהבה לזולת, ובשלימות ה"אדם הטוב".
בהצלחה רבה לכולנו באחד ממבני החיים המשמעותיים.

 

ברוכים תהיו!

« העמוד הקודםהעמוד הבא »
הירשמו לקבלת "הלימוד היומי בתורת מרן" מידי יום לתיבת המייל שלכם!