שלום וברכה מורי ורבותי!
במסגרת שיחותינו הנאוות… נשוחח היום שיחה מעמיקה, קצת קשה, אך מעבר להכל מועילה ומשנה חיים בעזרת ה’. אך לפניה נגדיר יחד את השותפים לשיחה זו, ונשתדל גם להקפיד בכך…
שיחתנו זו אינה מיועדת לבעלי לב חלש, לא למהירי זעם [עצבניים בלע”ז] ולא לציבור הנשים.
ובכן, תאר לעצמך שאתה נכנס לבית הכנסת באיחור, והרב ממקום מושבו מצביע על השעון ומורה לך באצבע להסתלק מבית הכנסת בבושת פנים. האם לדעתך מעשה שכזה היה גורם לך להגיע מחר לבית הכנסת ובזמן, או לחילופין לשקול לעזוב את בית הכנסת הנוכחי או את בתי הכנסת בארץ ובעולם בכלל?
באותה מידה, חשוב נא מה היה עובר במוחך, לוּ ביום מן הימים היית מתפאר במעשה טוב שעשית או בכישרון מיוחד שיש לך, ואז מיד היתה נשמעת דפיקה על השולחן וחבר היה מרעים בקולו ואומר: ‘זו בדיוק גאווה, ועליך מיד לחדול ממידה מגונה זו’. האם אותה אמירה פוגעת, היתה גורמת לך ממחר לשקול לעבוד על מידת הענווה, או שמא היתה מובילה אותך אף למרוד ולעשות את ההיפך?
ברור לכולנו, שבכל דרך של כפייה כלשהי, בה יעניקו לנו תובנות, הרי שהיא מיועדת למשוך את מוחנו לנהוג היפך אותן תובנות, ובמקרה הטוב לפחות להתעלם מהן. מה אם כך ‘ריבונו של עולם’ גורם לאבות ולמחנכים כלשהם, להאמין שאם יצווחו במלוא גרונם על ילדיהם בשעת מעידה – או אפילו בשעה בה יעשו מעשה שאינו הגון במזיד, תגרור אותה צעקה או עלבון ליניק לשנות את אורחותיו?
הרי אם למבוגרים גורמת אותה ‘ההשפלה’ בדרך כלל את ההיפך, ובעוד שלמבוגר שכל בקודקודו ונפשו אינה פגיעה כנפש הילד, הרי שהצעיר עם נפש רגישה ועם מוח רפה יחסית, ודאי שיבחר את ההיפך מאותו צעד אליו מנסים הוריו ומחנכיו להובילו באלימות.
אז נכון שהיצר מראה לנו לפעמים איך הילד משתנה לפי אותן מנות זעם לפחות בתקופה הקרובה. אולם, בדיוק משום כך כותב לנו שלמה המלך, החכם מכל האדם, את הפסוק הבא: “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה” (משלי כב, ו). ההבדל בין מחנך לבין מי שמנסה להשקיט את זעמו הוא: בעוד הזועם מצליח לגרום לעצמו סביבה שקטה, ולראות את ילדו במשך הדקות הקרובות נוהג על פי הדרך אותה מתווה הוא לו. הרי שהמחנך עושה זאת לאורך זמן, בזכות ההבנה הנחשקת של “גם כי יזקין לא יסור ממנה”. ההבדל היחיד ביניהם הוא, באיזו דרך מסביר המחנך או המבוגר לקטן את אשר נכון לעשות ואת צורת ההתנהגות המקובלת.
אדם שגוער בבנו, מכיוון שהמהומה אותה הוא מקים או המעשה אותו הוא עושה לא נתפסים אצלו טוב בעדשת העין. הוא אינו עושה זאת על פי ‘דרכו של הנער’, אלא על פי ‘דרכו שלו’ כמבוגר. בדרך זו, מן הסתם מתמרד הילד, ובהזדמנות הראשונה בה לא יהיה אותו מבוגר מאיים למול עיניו, יעשה הוא ככל עולה על רוחו, ובדרך כלל יהיה זה “היפך החינוך” אשר העניק לו אותו ישיש. לעומת זאת, כאשר תתבצע אותה משימה אך הפעם ב’דרכו של הנער’, הרי שיבין ויפנים זאת הנער ויזכה למשוך זאת גם עד זקנה ושיבה.
ואיך זה עובד?
ניקח לדוגמא ילד שלא קם בבוקר לתפלה וללימודים שבעקבותיהם. הורה ומחנך, אשר ינסו לדבר בשפתם הגבוהה או אפילו הכעוסה, יצווחו כנגד עור התוף העדין של הילד דברי מוסר ותוכחה, ובמקרה הגרוע יותר אף חירופים וגידופים – מה שיגרום לילד לרצות להתחפר עמוק יותר בעמקי הכרית והשמיכה. לעומת זאת, מחנך אמיתי ינשום עמוק, ובטרם יפצה את פיו ינסה להיכנס לראשו של הילד ולהבין מה עובר עליו, מה הרע והטוב אותן יכול הוא להכיל בשכלו הקט, ורק לאחר מכן יתחיל לפלס לו דרך על פי ‘דרכו של הילד’ אל נבכי מוחו ומעמקי לבבו.
לפעמים יחליט המחנך האמיתי שכל מילה שיוציא מפיו רק תיגרע, כי הנה כבר רואה הוא את הילד משתעמם ומתחרט על הרגע הפזיז בו החליט לפספס יום לימודים נוסף, יום המלווה גם בחוויות חברתיות מרגשות אשר אינן בנמצא במרחבי הבית. בכזה מקרה יחליט המחנך האמיתי, כי דרכו של הילד כבר ספגה את אותה הבנה והנה מיותר אף לשוחח בנושא.
ושימו לב! בכזה מקרה, לא רק ששיחת חינוך לא תסייע, אלא להיפך היא גם תגרע. כי אם ניתן יהיה להעניק לילד יום שקט שבו הוא לבדו מחליט על הגרוע שבשהייה בבית, ודאי שמחר יהיה הוא מראשוני הקמים ויתחיל את יומו ברגל ימין. אולם אם במקום לקבל את השקט הדרוש להחלטה נבונה שכזו, הוא יקבל גערות ושיחות מוסר מעמיקות ש’יבהירו לו’ עד כמה חייו אינם חיים ביום שכזה, הרי שהרגש הילדותי יגרום לו רק להתמרד ולהראות להוריו גם מחר שזה היה נפלא להתעורר מאוחר ולהשתעמם יום תמים בבית.
במקרים חריגים יותר, כאשר יראה המחנך האמיתי לנכון לשוחח על בעיה זו או על כל בעיה אחרת עם היניק, הוא לא יעשה זאת מנקודת המבט שלו, אלא אך ורק ובדווקא מנקודת המבט של הילד. “חנוך לנער על פי דרכו”, על פי ‘דרכו של הנער’. שם הוא יעניק לו את היתרונות אשר גם במוחו של ילד קטן ייראו ברורים, מובנים ונכונים, ופחות ידבר עמו על דברים גבוהים, גדולים או מופשטים.
ילד שיבין במוחו הדל עד כמה הדרך הנכונה טובה ואמיתית יותר, יבחר בה מיוזמתו “ואף כי יזקין לא יסור ממנה”.
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת” (במדבר ח, א-ב). ביארו בספרי החסידות, כי “בהעלותך את הנרות” רמז הוא לחינוך הילדים. כאשר בדיוק כפי דרשת חז”ל (שבת כ”א ע”א) על הפסוק בתחילת פרשת תצוה: “להעלות נר תמיד”, שאת הנר יש להדליק עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה, כך את לבו של הקטן יש להדליק באור התורה עד אשר תהא השלהבת עולה מאליה. לאמור, שלא יצטרך עוד לסיוע ההורה או המחנך כדי לבחור ולדבוק בדרך הטוב, אלא יעשה זאת מיוזמתו ובחירתו גם כאשר יתנתק מהם “גם כי יזקין…”.
וזה יסוד ההצלחה בחינוך, אם הצלחת לשכנע גם את מוחו הקטן של הזאטוט עד כמה הדרך הזו הנכונה, הוא ימשיך ויבחר בה מיוזמתו גם כאשר לא תהיה לצידו. אולם, אם במקום לשכנע אותו בכך, בחרת בדרך “הקלה” כביכול, ורק כפית עליו את דרכך, הרי שהרבה לפני שיזקין, בו ביום בו לא יראה בך איום לעתידו, ינטוש הוא את החינוך אותו הענקת לו על פי דרכך.
ומדוע, אם כן, לא נועדה שיחה זו לבעלי לב חלש ולא למהירי חמה?
משום ששניהם באופיים לא יכולים לראות את הילד שרוע על מיטתו עד שעות מאוחרות. הראשון, משום שכבר רואה הוא בעיני רוחו את בנו ‘הפרחח’ מבלה ימים ולילות בשינה אל מעמקי היום. ולאחר מכן בשיטוט ברחובות ללא מעש. בעוד השני נפגע ונעלב עד עמקי נשמתו מאותה תוצאה מזעזעת אשר יצאה מחלציו, ומיד מטיח בו את כל האשמות שבעולם.
ולציבור הנשים, שלמרות אזהרתנו בראש המאמר המשיכו וקראו את תוכנו עד למילים אלו ממש. כי הלא אמרו חז”ל (בראשית רבה לך לך פרשה מ”ה או’ ה’) ארבע מדות נאמרו בנשים, ואחת מהן: “צייתניות”, לאמור מאזינות לשיחות לא להן, שנאמר: “וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו” (בראשית י”ח, י’). ואם שרה אמנו כזו, ודאי שלא נחשדו בנותיה שלא ללכת בדרכה [וכנראה זה נובע מאחריותן לנקיון חומרי השמע והצפייה של הבעל והילדים, כה לחי!].
שימו לב “אמהות יקרות מאד”, שלא לאבד את עתידו של הילד מרוב לחץ, או ברגש לא נכון של רגע. “פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה” (מנחות צ”ט ע”ב), ולפעמים “אמרה תורה חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה” (שבת קנ”א ע”ב). אמנם זה נכון לגבי מבוגר לפעמים. אולם לגבי ילדים, זה לא לפעמים, אלא בדרך כלל. משום שבדרך כלל אורך הרוח, כחות הנפש והתגובה המיושבת והמחושבת הם אלו שמעניקים לילד את דרך החינוך על פי דרכו, וממנה לא יסור גם עד זקנה ושיבה.
והיו אומרים גדולי ישראל לאמהות ששאלו על חינוך הילדים לתורה, ובעיקר בגיל ההתבגרות: תקפידו שהילד יאכל טוב, ישן טוב וישמח בכל רגע במחיצתכם. את יתר עבודות הקודש, תשאירו למחנכים האמתיים ולאבות בני התורה.
החלטות מקבלים מהראש ולא מהכרס. החלטה נכונה נובעת ממחקר מקיף אותו עורך המוח על פי כל הנתונים האפשריים, ולא בתחושת לב, חלילה. החלטה חשובה יותר מחינוך הילדים כמעט ולא קיימת, כך שדווקא שם יש לאמץ את המחשבה, להתייעץ ולפעול רק לאחר הבנה ברורה במה היא דרכו של הנער.
תוספת חשובה מאד: במקרה בהם אין לך דעה ברורה מה נכון להגיב על מעשהו של בנך, אל תגיב בכלל. משום שתגובה שאינה נכונה, תהרוס הרבה יותר מאשר חוסר תגובה.
בברכת הצלחה רבה במשימת החיים, הלא היא חינוך הילדים, ובברכה לקיום החזון “וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ” (ישעיה נ”ד, י”ג).
וברוכים תהיו!
