הרב אליהו כהן • כיצד נהפוך את הפגיעה הכואבת להזדמנות מצוינת?

הרב אליהו כהן, מחבר הספרים "מעדני המלך", במדורו הקבוע על חינוך ילדים.


הכירו את יוסי, ילד צדיק וחמוד, עדין ושברירי, קצת הרבה פגיע, ועם לא הרבה בטחון עצמי.

יום שבת בבוקר, יוסי יוצא קצת מבית הכנסת לפני קריאת התורה להתאוורר, אחד המתפללים, ישיבש'ר מדופלם בעיני עצמו לפחות, שקלט אותו בחוץ מצא את שעת הכושר להתאמן עליו במצות החינוך שפספס עם ילדיו, ולעיני שאר הילדים הנמצאים שם פנה אליו בקול תוכחה וגער בו: תמיד אתה מלכלך את בית הכנסת, תתבייש לך איזה מין התנהגות זו, מי חינך אותך בצורה כזו, ועוד כהנה קיתונות של תוכחות כיד ה' הרעה עליו.

יוסי בורח לבית סמוק לחיים מבושה ועלבון, ובקול בוכים מודיע חגיגית כי יותר רגליו לא תדרכנה על מפתנו של בית הכנסת הזה!

אביו של יוסי, אברך יקר שתורתו אומנותו, עומד בפני דילמה כיצד להגיב.

לכאורה אפשר להציע לו כמה אפשרויות.

האפשרות הראשונה שאינה מציאותית מבחינתו, היא, לתפוס את "המוכיח החצוף" בצוארונו בבית הכנסת לעין כל, וכאשר עשה כן יעשה לו, לגעור בו נמרצות בכל מלאי 'המלים היפות' הקיימות באוצרו הטוב, תוך כדי קיום מצות נענוע לולב והנפת העומר בקרבן המצורע, לבל יזיד עוד להעיז את פניו כנגד הנסיך הקטן שבסך הכל לכלך פה ושם את בית הכנסת.

למרות שישנם הורים לא מעטים שללא היסוס יבחרו בדרך נחמדה זו, ברור שחוץ מהתפרצות של המדות המגונות והשליליות שלהם אין שום מניע חיובי ושום תוצאה חיובית לתגובה כזו.

בן לאב 'מסור' כזה, קיבל חינוך מודגם ומומחש: א. שמותר להלבין את פני חבירו ברבים, ואם תוסיף ל'מלבין קפה' הזה גם קצת 'קצפת אלימה', ילמד הילד שלא נורא להרים יד על אחר, גם לא בבית הכנסת. ב. הילד למד שהמעשה שהוא עשה אינו חמור כלל ועיקר ואין שום מניעה ללכלך את בית הכנסת. ג. והחמור מכל, הילד ילמד גם מכאן ולהבא שכל מה שהוא יעשה יהיה אביו לצידו כי "הוא" -הבן- צודק, ולא ירחק היום והבן יהיה צודק גם מול אביו, ומול אנשים שהוא אמור לקבל מהם דרך חיים, שלא לדבר על אשתו וילדיו לעתיד.

אפשרות נוספת שהינה יותר אנושית, לגשת אל המוכיח בעדינות ולומר לו שדבריו העליבו מאוד את הילד וגרמו לו לעזוב את בית הכנסת, ולבקשו שיתנצל…

כמובן שאפשרות כזו היא נאיבית בדרך כלל, שכן אדם גס שכל שאינו מהסס להלבין פני אחר ברבים, לא ממש יכאב לו שמישהו נעלב בגללו, ובפרט שמסתמא הוא יוכיח שדבריו נעשו לשם שמים ואדרבא עלינו להודות לו שהוא הואיל בטובו 'לשוחח' עם בננו על חינוכו, ואנו אלה שצריכים להתנצל על שבכלל איננו מעריכים את הקרבתו למעננו.

הנכון ביותר הוא, להסביר לילד שאם הוא חושב שאינו מסוגל להתפלל כאן יותר – הצדק עמו (לא נכפה עליו להתפלל), עליו להבין שישנם אנשים גסים בעולם שמידי פעם צריך להתמודד עם מעשיהם, נרמוז לו שאם הוא חושב שההערה של אותו אדם היתה נכונה כדאי שיקחנה לתשומת לבו, ונציע לו למחול ולסלוח בלבו לאותו אדם.

בכך גם הרווחנו שנשארנו לצדו של בננו, גם טיפחנו את מדותיו לטובה, וגם הקנינו לו דרך חיים והיכרות עם אחד הצדדים האפלים שבעולם שלצערינו עלינו להתמודד עמם, ואם הוא יפנים וישתפר בענין כבוד בית הכנסת יהיה זה שכרינו, וגם אם לא – עוד ארוכה הדרך לפנינו ללמוד איך מנחילים ערכים אלה לעומק ובנועם.

לתגובות: piniben26@gmail.com

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *