חינוך בנעימות • הרב חנניה מנס – הגישה הנכונה לחינוך נער בגיל ההתבגרות


הגישה הנכונה לחינוך נער בגיל ההתבגרות

ליל שבת, שכונה ירושלמית.  זאב, בן ה-16, שובת בבית הוריו היקרים, שכה דואגים לו.   בעת נטילת הידיים, צדה עינו של אביו כיצד בנו אינו נוטל ידיים, כמבואר בהלכה, וחיסר מקצת מההלכות. הוא העיר לבנו על כך: "זאב, שים לב לנאמר בהלכה..".

במהלך הסעודה, האב גם דאג לכך שזאב, שחזר מהישיבה, יהיה מספר 1 בקיום הלכות שבין אדם לחברו ביחס לאחיו ואחיותיו. הוא, כמובן, לא שכח גם לתחקר אותו מה למדו השבוע בישיבה, ולא פספס לשאול כמה שאלות על הסוגיא הנלמדת, כדי להחכים את בנו.

בסיומה של הסעודה הציע האב לבנו ללמוד עמו חברותא.

*

בבית השכנים, יואב, בן כיתתו של זאב, אף הוא שובת בבית הוריו היקרים, שאף הם לא מסירים דאגה ומחשבה מבנם היקר.

במהלך נטילת הידיים, גם אביו של יואב שם לב לכך, שבנו אינו נוטל ידיים בדיוק כמבואר  בהלכה. האב בחר לשתוק.

במהלך הסעודה, הציע לבנו יואב שיאמר דבר תורה, לכבוד השבת, והאב עצמו גם נשא מדיברותיו במהלך הסעודה ושאל שאלה ש"עלתה" במוחו בבירור הלכות נטילת ידיים, וענה עליה, כך שכל בני הבית ידעו את ההלכה שנשכחה מהם.

בסיומה של הסעודה, הציע האב ליואב בנו ללמוד עמו חברותא.

*

וכעת אליך, קורא נבון. באיזה בית, לדעתך, נענה האב בתשובה חיובית מבנו, ללמוד עמו חברותא, ובאיזה – נענה בתשובה שלילית מוחלטת, או מתחמקת?

 

אמת! זאב התחמק וענה תשובה שלילית מוחלטת, ואילו יואב, ללא היסוס, ענה תשובה חיובית ולמד עם אביו סוגיות שנלמדו במהלך השבוע בישיבתו.

ובכן, מדוע? מה ההבדל בין יואב שענה תשובה חיובית, לזאב ששלל את הלימוד המשותף?

 

ישנו משפט, שכתב הרב שמשון רפאל הירש להוריו: "מחנכי בילדותי, מדריכי בנערותי, וידידי בבגרותי"

משפט זה הוא אבן דרך לכל הורה אשר ילדיו באו לגיל הנערות, בגישתו לחנך את הבן המתבגר או הבת המתבגרת.

כשם שהילד הוא אינו אותו הילד כשהוא בן 8, כך אינו אותו ילד בהיותו בן 15, וכשם שהוא אינו אותו ילד, על ההורה להתנהג בהתאם ובדרך אחרת, כאילו מדובר בשני ילדים שונים.

הרש"ר הירש מלמדנו, שעל כל הורה/מחנך, כשניגש למלאכת החינוך, לשנות את גישתו בין חינוך הילד הצעיר לימים, שאז יש לחנכו כמו שחינכנו אותו כשהיה תינוק, לדוגמא: רצה לגעת באש  והעמדנו אותו על מקומו. בדרך זו – שהוא עדיין ילד, עלינו לחנכו ולהעמידו על מקומו.

אולם, כאשר הילד גדל ונהפך לנער, עלינו להדריך אותו בדרך הישר, כמדריך ולא כמחנך, שאם נחנך אותו, כילד קטן, בהערות וגערות וכד' נחטיא את המטרה, חלילה.

עלינו, כאמור, לשנות את הגישה ובעת בגרותו כבר ננהג עמו כידידים, נתעניין, נדרוש בשלומו, נחמיא, ונמנע מלהתערב ולחנכו.

אביו של יואב התנהג כיאות, הדריך את בנו, נתן לו תחושה נעימה. הוא לא פנה לבנו בצורה ישירה אלא בעקיפין ובדרך אגב איתגר את בני הבית בשאלה הלכתית הקשורה להיכן שהילד טעה. הוא לא 'תחקר' אותו על החומר הנלמד בישיבה אלא רק הציע עצמו כחברותא.

מאידך, אביו של זאב טעה בגישתו. הוא העיר, נתן תחושה של בחינה, ועוד במהלך הסעודה, לפני שאר בני הבית. היה עליו להדריך, ולנסות, כמו שאומרים: 'להגיע בסיבוב', לא לתת חלילה הרגשה של בחינה, שרק הזיקה והרחיקה את זאב מאביו. צורת התנהגות זו אין השפעתה רק לזמן קצר אלא עלולה היא להשפיע ולהזיק גם לטווח ארוך.

נזכור אפוא ונפנים את דבריו של הרש"ר הירש להוריו: "מחנכי בילדותי מדריכי בנערותי וידידי בבגרותי".

נכתב ע"י הרב חנניה מנס – יו"ר ארגון "בנועם שיח"

1 תגובות על “חינוך בנעימות • הרב חנניה מנס – הגישה הנכונה לחינוך נער בגיל ההתבגרות

תגובות (1)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *