מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

שלום וברכה מורי ורבותי!

בליל הסדר אנו מנהלים סעודה מרכזית משפחתית המלאה בסתירות, והגיע הזמן לנסות יחד להבין מהי מטרת הסתירות הללו בלילה מרכזי כל כך.

מצד אחד אנו נוהגים כבני מלכים, לבושים בהידור, מסבים על כרים וכסתות, מעלים סעודה דשנה ורעננה על השולחן, מוזגים זה לזה כוסות של יין כדרכם של מלכים. אולם מאידך אנו אוכלים מצה משום שהיא לחם עוני, חרוסת משום שהיא דומה לטיט, כרפס כי שמו מרמז על עבודת הפרך, ויין אדום בדווקא בין היתר משום שהוא מזכיר לנו את דמם של ילדי ישראל שנטבחו לצורך מקלחתו הידועה לשמצה של פרעה.

אז מהי באמת מטרתו של הערב המבורך ביותר בשנה, לשחזר את הסבל או לחוש את הפורקן? לזכור את העבדות או לחגוג את היותנו בני חורין?

והתשובה לכך טמונה בשורש נפשנו, וביסוד חיותנו.

אנחנו פשוט לא יודעים לומר תודה, כך נולדנו, וכך נסיים את חיינו אם לא יחולו בהם שינוי משמעותי.

“אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות” (מ”ר קהלת מפ”ש).

כלומר, אדם לעולם יהיה רודף אחר הממון, וככל שיהיה לו יותר כך יראה את עצמו זקוק ליותר. אם יש לו רק מאה שקלים בארנק, הוא יהיה תאב לעוד מאה בלבד. אולם אם יהיו לו אלף שקלים, הרי שהוא יראה את עצמו תאב ורודף אחרי אלף נוספים. לפי זה, ככל שיש לאדם יותר, כך חסר לו יותר. ולפי זה גם: “העשיר הגדול ביותר הוא המסכן הגדול ביותר”, משום שחסר לו הרבה יותר מאשר לעני או לאיש הממוצע בשוק.

ולפי זה נבין נפלא מדוע אמרו חז”ל (אבות פ”ד מ”א) “איזהו עשיר השמח בחלקו”. וזאת משום שכל אדם בונה לעצמו ארנק וכספת הגדולים פי שניים ממה שבאמת יש לו. כך, כאשר יש לו אלף שקלים הוא בונה כספת המכילה אלפיים. וכאשר שואלים אותו מה המצב הכלכלי שלו, הוא עונה בדכדוך שחסרים לו בכספת אלף שקלים. והרבה יותר גרוע ממנו הוא מי שיש בידו עשרה מליוני שקלים, משום שהוא כבר בנה לעצמו חדר עם מקום להכלת עשרים מליונים, והוא עצוב הרבה יותר ומדוכדך על כך שחסרים לו עשרה מליון שקלים טבין ותקילין…

‘העשיר השמח בחלקו’ לעומתם, יש לו כספת המותאמת בדיוק לממון שברשותו, אם יש לו רק מאה שקלים אזי הוא בונה כספת המכילה מאה שקלים בלבד ולא שקל אחד יותר. וכששואלים אותו על מצבו הכלכלי, מיד הוא עונה שהמצב מצויין שהרי אין לו בכספת מקום אפילו לשקל אחד נוסף…

ממילא נבין, שאם תבוא לאדם סתם כך במהלך חייו ותאמר לו שישא עיניו למרום ויאמר תודה לבורא העולם על כל הטוב אשר גמלו, הוא יסתכל עליך במבט תמה ויאמר: אני? על מה תודה? המרצדס שלי כבר שנתיים על הכביש, והווילה שלי בקושי עם שישה עשר מפלסים. אם היית מגיע איתי לתערוכה בחו”ל היית מבין מה זה רכב ומה זו דירה. על מה שיש לי, אלוקים צריך לומר לי תודה על כך שאני מוכן לעבוד אותו למרות הקשיים…

וכאן מתחילה הבעייה של כולנו בליל הסדר, כי לא ניתן לבקש מאיתנו לומר תודה בתנאים כאלו. הרי כולנו נתלונן על המשכנתא, על החובות, על הדירה, על הרכב, ועל מה לא…

מה עושה הקדוש ברוך הוא? מביא לנו מצד אחד לחוש את העוני והשפלות שהיו לאבותינו במצריים. מסביר לנו בצורה הברורה ביותר שכך היינו צריכים להיראות היום, כי אלמלא נגאלנו “עדיין אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים לפרעה במצריים”. ומאידך לראות שבסך הכל קורת גג לראשך יש בערב זה, וכרית להסב עליה גם יש, ואוכל ויין ומוצרי הסדר גם יש.

אם כך: גם אם תמשיך להתלונן על מה שאין לך כיום ואתה מצפה לו שיגיע בקרוב, לפחות תאמר תודה על כברת הדרך שעשית עד כה, מחייו של עבד מוכה ונרצע לחייו של בן חורין שאת “המינימום” הנוכחי יש לו.

כך הדבר בכל תחום אחר בחיינו, אדם לא יודע להודות על התקדמותו הרוחנית, על ידיעותיו בלימוד, על פרנסתו, ועל משפחתו שהוקמה אט אט יש מאין. אדם בטבעו מלא תלונות, ציפיות, כיסופים והמתנה למתנה הבאה שיזכה לה.

פסק זמן כזה צריך כל אחד מאיתנו ולא רק בליל הסדר אלא בכל השנה כולה. פסק זמן שיבהיר מהיכן באת והיכן אתה היום, מה ציפית מעצמך ומה לפחות יש לפניך בשעה יפה זו.

רק כך נלמד להודות ולהלל לרבון העולמים על כל הטוב אשר גמלנו ועוד יגמלנו, אמן.

אלו שיעורי הבית שלנו לליל הסדר, וכך נחנך את ילדינו למלאכת הקודש הנכונה בלילה זה ובכל ימות השנה כולה.

בברכת הצלחה מרובה לכולנו, במלאכת הקודש הכללית והפרטית.

מתוך העלון השבועי “עטרת זקנים”.