מצא את ההבדלים בין ה"מאמין" ל"מאמין" • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי! 

כולנו מאמינים באלוקים, וכולנו בני מאמינים, אולם מסתבר שלמרות הכל יש כמה הבדלים בינינו לבין עצמנו.

יש את אלו שמאמינים גם בסטנדרט, ביום יום, בשגרה ואפילו בשעה שבה הם מבצעים משהו עם סיכון כל שהוא שבין אחד למאה. ויש את אלו שרק כאשר ממש אבל ממש אין ברירה, וכבר לא ניתן לעשות משהו, וכל מה ומי שמסביב מרים ידיים, אז נושאים הם עיניים למרום ומכריזים: "ה' יעזור", "בעזרת ה' יהיה בסדר" ואפילו "מי שמאמין לא מפחד"…

זה הזן שאצלו האמונה היא משהו שמשתמשים בו כברירת מחדל, כאשר כבר אין משהו אחר לעשות, משהו בסגנון של "מילים של השלמה" ותו לא.

המדובר הוא ברמת אמונה נמוכה ואפילו נמוכה מאד. כי אם ניתן להשתמש באמונה עוד בטרם כלו כל הקיצין, למה לנו לשמור אותה לאחר תום כל אפשרות אחרת, ועוד לא להתאכזב כאשר היא אינה פועלת את פעולתה?

הגמרא במסכת בבא קמא (ל"ח ע"א) מספרת על האמורא הגדול "עולא" שבקשו חבריו שיצטרף אליהם לניחום אבלים, אמר להם שאינו מוכן להצטרף לכל אירוע של ניחום אבלים בבבל משום שהם אומרים מילים של גידוף כלפי מעלה. וזאת מאחר שכאשר מנחמים זה את זה, הם אומרים "מה ניתן לעשות?" מה שאומר כביכול שאם היה מה לעשות היו עושים זאת…

ומה באמת הפריע ל"עולא" במילים הללו? הלא באמת היו עושים משהו לו ניתן היה לעשות. וכי אם היה המת עדיין בחיים, לא היו מזמינים אמבולנס או מביאים לפתחו את טובי הרופאים? מה אם כן הפריע לו כל כך בנחמתם?

אומר לך האמורא הגדול "עולא": אם אתה באמת מאמין באלוקים ומבין שהוא יודע טוב יותר ממך מה לעשות, איזו גזירה לגזור ואיזה הסכם לכרות [תרתי משמע], הרי שלעולם לא היית מדבר "לאחר מעשה" כמי שלו יכל היה משנה את החלטתו של ה' יתברך.

כי אם אתה מבין שמה שהוא עושה זהו הטוב ביותר, ואם למרות שנתן לך את האפשרות להיוועץ ברופא ולעשות ככל יכלתך במהלך חייו של קרובך, והנה עכשיו למרות הכל נעל את שערי השמים בפני תפילותיך ואת שערי הארץ מסיוע כלשהו אותו יכלת להעניק לקרובך, הרי שהטוב ביותר לקרובך ולך הוא הסתלקותו מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. ואם כך, למרות הצער והכאב, אל לך להתבטא בצורה בה אתה לא משלים עם האובדן.

אמונה, לא אמורה לבוא כהשלמה לרע ובלית ברירה, היא אמורה להיות על המדף יום יום ושעה שעה, וגם בזמן בו ניתן לעשות משהו במסגרת הרשות אותה נתן לנו ה' יתברך, יש לסמוך על "אבינו מלכנו" שיודע טוב יותר מאיתנו מהו טוב ומהו רע ותמיד יעשה רק את הטוב הנצחי.

את ההבדל בין שני ה"זנים" של המאמינים ניתן לראות בזמן של טרום שעת האפס, בזמן בו עוד ניתן לעשות משהו. האם אז נאמן האדם לרצון הבורא? האם עושה הוא את המוטל עליו על פי הוראות היצרן? האם נושא הוא תפילה או שמסתמך רק על כחו ועוצם ידו?

כי לאחר שעת האפס, זו אינה "חכמה" ולא "אמונה" לומר "ה' יעזור" או מילות השלמה כדוגמת "הכל משמים".

ושמעתי בשיחתו של המגיד הרב אלימלך בידרמן שליט"א, שדרכו של אדם שמתכנן הצלחה או הצלה לומר: "בסיעתא דשמיא" או "ה' יעזור", לאמור – ההצלחה וההצלה תהיינה שלי וה' רק "יסייע" ו"יעזור" בכך. אולם לאחר הכישלון, דרכו של אדם לומר: "הכל משמים", לאמור – אם לא הצלחתי, אות הוא כי בשמים לא רצו בכך, כי הכישלון שייך אך ורק להם…

והנה בפרשתנו זוג פסוקים דומים כל כך, אולם שונים כל כך, וננסה יחד לשית לבנו לשינויים.

הפסוק הראשון: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב).

והפסוק השני: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שם שם, כט).

ועכשיו, יעצרו נא שותפי שיחתנו את קריאת המאמר, ויחפשו את ההבדלים שבין שני הפסוקים.

שבנו אליכם…
והנה ההבדל הראשון הוא, שבפסוק הראשון נאמר: "בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", ואילו בשני: "בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם".

וההבדל השני הוא, שבפסוק הראשון נכתב: "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה" בכתיב מלא ["חומה" עם אות ו'], ואילו בשני: "חֹמָה" בכתיב חסר [ללא האות ו'].

מה מקור ההבדל וטעמו? והלא בתורה כל אות מדוקדקת ומחושבת?

אז כך, בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב שמות פי"ד סי' כ"ט) כתוב שהמילה "חמה" נכתבה חסרת האות ו' ללמדנו "שחימה התמלאו מלאכי השרת על ישראל לפי שהיה ביניהם עבודה זרה".

ועל כך שואלים בשם הגאון וילנא זיע"א (ואודה למי שימצא לי את מקורו), והלא בפעם הראשונה הכתוב מביא את אותן מילים, ושם המילה "חומה" נכתבת בכתיב מלא, מדוע אם כן נכתבה המילה הזו פעם מלאה ופעם חסרה?

ועל כך עונה הגאון זיע"א, ששני זנים היו בעם ישראל, ומעשה שהיה כך היה.

פנה עם ישראל למשה בתחינה לישועה לאחר שמצרים אחריו הים לפניו והמדבר משני צדדיו, פנה משה לאלוקים בצעקה, ואז אומר לו ה' יתברך את צמד הפסוקים הבא: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! וְאַתָּה, הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שם שם, טו-טז).

כלומר שמצווה הקדוש ברוך הוא את משה לומר לבני ישראל להיכנס לתוך הים, ורק לאחר מכן מצווה את משה לבקוע להם את הים, מה שמוביל לסיום דברי ה' יתברך "וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה". כלומר שיכנסו לים בעודו ים, ורק לאחר מכן ימצאו את עצמם ביבשה כאשר יתרחש הנס.

הזן הראשון שבעם ישראל היה בעל אמונה ונכנס מיד לים, וכדברי הגמרא (סוטה ל"ז ע"א) שנכנס נחשון בן עמינדב עד אשר הגיעו המים לחוטמו, ואז נעשה הנס ונבקע הים. הזן השני, ההוא שמאמין רק כאשר ממש אבל ממש אין בריה, לא הסכים להיכנס לים בטרם יראו במו עיניהם את הים הופך ליבשה. הם נשארו בחוץ, המתינו לנס שיתרחש, ורק משהתרחש "קפצו" ליבשה…

הפסוק הראשון מדבר על הזן הראשון שקפץ למים, ולכן עליו נאמר: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה", שכניסתם היתה לתוך הים ממש ואז נהפך הוא ליבשה, ולכן עליהם נאמר באותו פסוק:  "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", חומה של ממש, הגנה מלאה וללא כעס.

אולם הפסוק השני מדבר על הזן השני שקפץ רק לאחר שהפך הים ליבשה, ולכן עליו נאמר: "הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", ועליהם נאמר ההמשך הלא מחמיא כל כך: "וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם", ללא אות ו', ומלשון חימה וכעס.

מדהים! נכון?

אז הלקח מדהים עוד יותר.

כי רק למי שמאמין באלוקים עוד כאשר יש לו ברירה להישאר על החוף… מגיע נס למעלה מדרך הטבע ברחמים וללא חימה. כל היתר יזכו גם הם להצטרף לנס לאחר שיתרחש, אולם הוא יהיה מלווה בחימה בה אף אחד מאיתנו לא מעוניין.

פעמים רבות בחיינו אנו נמצאים בפני פרשת דרכים, בכל מקרה שכזה יש את הדרך הטובה והרצויה יותר על ידי ה' יתברך, ובכל פעם ההבדלים נראים קטנים וצרים יותר ורב הנסתר על הנגלה. ניתן להכיר את הדרך הנכונה על ידי התייעצות בדעת תורה, או למצער לוודא באיזו דרך נוכל להיות פנויים ומרוכזים יותר במחויבויותינו הרוחניות והגשמיות על פי רצון ה'.

ולמרווח הצר הזה שבין ההחלטה הנבונה לבין ההתעלמות מרצון ה' יתברך, נכנס היצר הרע. הוא משכנע שלא בדיוק לכך התכוון הכתוב, ושלא ממש מתאים בשלב הזה "להתפנק בפינוקים רוחניים" כאלה, ושהממון, הכבוד או כל דבר גשמי אחר חשובים הרבה יותר גם למען עתידנו הרוחני וגם למען עתיד ילדינו, ועוד…

אולם כאן מתייחדת ההנהגה העליונה בהידור מיוחד לכל מי שיודע "לקפוץ למים" לפי החלטתו של ה' יתברך ורצונו המובא בתורתו הקדושה או על ידי חכמי ישראל. כאשר למולה ניצבת באיחור ועם מלאי סימני שאלה וחימה ההנהגה לאותם שממתינים לאחרים שיקפצו למים, ורק כאשר יראו במו עיניהם קרקע יציבה ובטוחה יציבו את כף רגלם בהיסוס בדרך אותה בחר הבורא.

זה נכון בקיום המצוות ברמות הכוללות קשיים למושגינו העכשוויים, זה נכון בשלום בית ובחינוך הילדים, וזה נכון במצוות הצדקה והסיוע בגמילות חסדים. בכל פעם שתוצב בפנינו דרך חדשה שתיראה קשה יותר ממה שהורגלנו, נדע שפמלייה של מעלה מביטה בנו בהערכה, ממתינה יחד איתנו להצלחה, ומשם קצרה הדרך לברכה ומילוי המשאלות לעבודת ה' יתברך.

וברוכים תהיו!

מתוך העלון השבועי "עטרת זקנים".

 

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

***