מתי "לא" מורידים את המסכה מהאביון? • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את הסוג הזה של האדם שממש – אבל ממש – אין לו מה לאכול, אולם הוא לא יעז לדפוק לך על הדלת ולבקש כמה שקלים. יש לו "אישיות", הוא מרגיש די "מכובד" עם עצמו, ומבחינתו ההשפלה של הבקשה גרועה יותר מהרעב אותו הוא חווה.

יש מנגד את אלו שלא ממש זקוקים, ואולי אפילו מצבם הכלכלי טוב יותר מכל אחד משותפי שיחתנו. אבל הם יודעים לבקש, הם מתחננים, ובמקרה הצורך אפילו בוכים לקבל את מתת היד של הסובב אותם. לחלקם יש גם סיפורי זוועה לספר, חלקם גם אמיתיים, אולם פרטים "קטנים ממש" חסרים בהם.
לדוגמא, יכול הקבצן לבכות מכל הלב על בן שלאחר טיפולים קשים שעלו הון רב הלך לבית עולמו, אולם הוא "שוכח" לספר שהיה זה לפני עשרים וחמש שנה, ומאז כבר הספיק לחתן בכבוד רב את אחיו הקטנים של המנוח על חשבון האח שבמרומים…

יש מקרים בהם מקצין הקבצן ומספר על חיי עוני מהם הוא חושש, ולא חלילה אותם הוא חווה ביום יום.
וישנם כאלה שהתחילו עם הצדקה אמיתית, אולם אהבו את המלאכה, והמשיכו בה גם כאשר הבעייה הקשה שגרמה לקיבוץ הנדבות כבר נפתרה או נפטרה…
רבותינו (עי' ברוחב ברש"י ב"מ קי"א ע"ב) מלמדים אותנו שיעור בלשון הקודש – עברית במיטבה – והיא כדלהלן:

עני – הוא חסר כל המתבייש לבקש נדבה.
אביון – מלשון "אובה" שמתאווה לכל טוב ואינו משיגו.

ועל כך אומרת הגמרא הקדושה (שם) שהעני קודם לאביון בנתינת שכרו, משום שהוא בוש לבקש מאחרים ועל כן הוא בסיכון גבוה יותר מהאביון "שיודע" לבקש ולדאוג לעצמו.
אלא מאי? האביון יודע לבקש עד אשר מתמלאת נפשו "כל טוב", כי לאחר ששבר האדם את מחסום הבושה, שוב אינו יכול/מצליח/רוצה באותו מחסום, ומעתה כספם וזהבם של האחרים "קורץ" לו והוא מוצא את הדרך לליבם ומשם לכיסם.

המבחן קשה! משום שעלינו למצוא בין כל האביונים את העניים האמיתיים, כי הרי ללא זה לא קיימנו את מצוות הצדקה, וכמאמר הגמרא (ב"ק ט"ז ע"ב) שהמעניק צדקה לבני שאדם שאינם מהוגנים אינו מקבל על כך שכר.

משום כך, המצווה המונחת לפתחנו בכל מהלך ימות השנה היא: "צדקה לעניים", לאמור: "ברר מיהו העני האמיתי והענק לו צדקה".

מה שמוזר בסיפור הזה היא מצוות "מתנות לאביונים", בה אנו מצווים ביום הפורים. גם דגש על "אביונים" ולא על "עניים", וגם הדרישה להעניק "מתנות" ולא צדקה". מה קורה ביום הזה? מה הופך את מה שאנו רגילים לו במהלך כל השנה ללא רלוונטי/אקטואלי/עדכני/עכשווי/ו/או אחר?…

הלא מאותם אביונים אנחנו נזהרים בכל השנה כולה, ובדיוק מאותה מתנה מיותרת אנחנו נמנעים. כל חפצנו ותשוקתנו הוא למצוא את העניים האמיתיים ולהעניק להם "צדקה מהודרת". מה אם כך קורה בפורים?

והתשובה היא: בפורים, פעם בשנה, אנו מתייחסים אל אותם "אביונים" במיוחד, ומעניקים להם "מתנות".

לא "עניים" ולא "צדקה", לא "אומללים" ולא "סיוע", לא "רעבים" ולא "בית תמחוי" – אלא "מתנות לאביונים".

וכה הם דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (ע"ח ע"ב) "מגבית פורים לפורים, ואין מדקדקין בדבר", ולדעת רוב הראשונים (וע"פ הירושלמי במגילה פ"א ה"ד) "אין מדקדקין" במהותו של העני, בנכסיו וביכולותיו. ובלשונם: "כל הפושט יד נותנים לו".

ומדוע? מה השתנה פורים מכל השנה כולה? מדוע בפורים אנחנו תומכים "בין היתר" בדיוק באותם אנשים מהם אנו נזהרים כל כך במהלך השנה כולה?

התשובה פשוטה: בכל מהלך השנה אנו מצווים לדאוג לעניים ולפרנסם, זה לא סוד וזו לא הוראה חד פעמית. בפורים תקנו לנו מרדכי ואסתר תקנה "חד שנתית" מיוחדת, לדאוג לאביונים הנזנחים במהלך כל השנה, בדיוק כמו שתפקידנו לדאוג לרעינו להם לא חסר מאומה ולהעניק להם "משלוח מנות".
וכמאמר הכתוב (אסתר ט, כ-כב) וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים. לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

התשובה פשוטה, אולם אחריה מסתתר מסר שאינו פשוט בכלל…

מה בוער לנו כל כך בפורים להעניק מתנות למי שלא ברור שזקוק להם, ומה בוער לנו לשלוח מנות לאותם שגם ללא תכולת הצלופן המרשרש יש מה לאכול בסעודת פורים ובכלל?
במעמד הר סיני קבלו עם ישראל את התורה מיראה, מתוך פחד מוות של ממש, כמבואר במסכת שבת (פ"ח ע"א) "שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם".

אולם בימי מרדכי ואסתר שבו וקבלו את התורה מאהבה (שם) "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר" (אסתר ט, כז)
ומדוע? מה היה מיוחד כל כך בנס שבמגילת אסתר יותר מכל ניסי מצריים? מדוע ניסי מצריים לא הצליחו לגרום לעם "קשה עורף" זה לקבל את התורה באהבה? האם לא היה די בעשרת המכות, יציאת מצריים, ענני הכבוד, עמוד האש והענן, בארה של מרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני בכדי להוכיח שממש "משתלם" להיות עבדי ה' יתברך? מה התחדש לעמנו היקר בפורים?

והתשובה לכך – כרגיל – מעוררת, מפעימה, מלמדת ומחדשת את היכרותנו עם בורא העולם בגילוי נוסף.

עד היום הבין העם שכאשר מחליט האלוקים להעניק לו "טוב" הוא עושה זאת בצורה הטובה ביותר, כאשר גם כאשר מחליט הוא להעניק "רע" הוא עושה זאת טוב יותר מכל אחד אחר, אולם יש להאמין שאותו רע הוא לטובתנו.

אולם היום "הבין" עם ישראל לראשונה, שלא רק שאין "רע" שמוענק לנו על ידי ה' יתברך, אלא כל "רע" הוא בעצם ההכנה לטוב, ובלעדיה לא ניתן היה לקבל את הטוב.
כי הרי כולנו יודעים מה היה קורה אם עם ישראל היה מתקבץ בכדי להרוג את מבקשי נפשם העמלקים. מיד היה האו"ם מגנה, בית המשפט הבינלאומי בהאג מורה על השבתת תנשק עד תום ההליכים, וארה"ב מקסימום מטילה ווטו…

ומה קרה כאשר העמלקים בראשותו של המן קבעו יום הרג לעם ישראל?

האו"ם הסביר שמכיון שישראל אינה חברה באו"ם אין ביכלתה להערב, בית המשפט בהאג הבהיר שאין בסמכותו לשפוט על מלחמות פנימיות, וארה"ב שלחה סיוע למקרה של "פצועים שלא ימצאו את מותם בשדה הקרב".

ואז כאשר התחלפה הגזירה "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" (אסתר ט, א) כבר היה מאוחר מצידם של "התאגידים הבינלאומיים" להתערב.
כך שהוכח שללא "הגזירה הרעה" של האלוקים לא ניתן היה לקיים את "הגזירה הטובה", מה שהפך את "הרעה" להכנה ל"טובה".

מכאן הבין העם שאין רע שמתרחש על ידי האלוקים בעולם, וגם מה שנראה רע – טוב הוא, ויש לחבקו לנשקו ולקבלו באהבה, ופשוט להמתין ליום בו נבין [או שלא…] עד כמה היה הוא לטובתנו.
וכעת נחזור למצוות היום.

מבקשים ממך מרדכי ואסתר להתייחס ביום הזה גם לאלו שנראים "רעים" ולהכיר את "הטוב" שבהם. לחשוב שאם אדם מגיע לרמה של "התנהגות של בושה" בטבעיות, הרי שגם אם מסתתרים לו מליוני דולרים בחשבון בנק בשווייץ – הוא ממש אומלל. כי אומללות לא נקבעת רק בכסף, אלא גם ובעיקר באותה תחושה תאווה של אביון החש שאם חסר לו משהו משלימות "כל טוב", הוא ממש אומלל ועליו לכתת את רגליו ולקבץ נדבות.

בפורים אנו מתייחסים גם לבעייתיים כאל שווים, ומעניקים משלוחי מנות גם לעשירים. כי בפורים כל מה שנראה "לא זקוק כל כך" עד "לא זקוק בכלל", זקוק הוא לאותה הארת פנים ולאותו משלוח מחבק.

באותה מידה מלמדים אותנו רבותינו, שהמאמר "כל הפושט יד נותנים לו" נכון גם לגבינו, ויום פורים הוא היום לבקש מה' יתברך את כל מחסורינו. וגם הוא, לא ימאס בתחינת האביון התאב לשלימות "כל טוב", ויעניק לו מלא חופניים.

ועכשיו… אחרי שנכנסנו לתמונה האמיתית של פורים, והצלחנו להבין עד כמה דווקא השונה וההפוך הם מצוות היום, ועד כמה "ונהפוך הוא" אינו רק תיאור מצב ושיר ילדות אלא מהות היום. נבין טוב יותר את המצווה הבאה: "חייב אדם להשתכר בפורים עד שלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז' ע"ב).

כי הלא לאחר הבנה שכזו, אתה באמת לא יכול לכעוס על המן… כי הרי אם תחשבן את העניין טוב – תבין שלא היית מכיר את מרדכי מבלי פעילותו האובססיבית של המן שקדמה לה…

נקיים את מצוות היום "ההפוכות" באהבה, נעניק מלא חופניים גם למי ש"לא בדיוק" אומלל, ונקבל מה' יתברך גם בתחומים בהם אנו "לא בדיוק" אומללים, ומיום פורים נצא מלאים בשפע של רוחניות וגשמיות ומילוי כל המשאלות לעבודת ה' יתברך.
 

וברוכים תהיו!

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *