סוד ההצלחה – הגעת ליעד! • הרב אליהו רבי


שלום וברכה מורי ורבותי!

נפגשנו כאן ערב הילולת הצדיקים שנערכה ע"י מוסדות הקודש "עטרת חכמים", ראינו את הקולות ושמענו את האורות (!). אפילו העלון לבש חג, והמדורים ופינות הפרסום יצאו במחול…
אז רגע לפני שנמשיך בעניין שלשמו התכנסנו…

היתה הילולא נפלאה, מיוחדת, נאדרת, נהדרת ומרוממת על כל ברכה ותהילה. היה חיזוק רוחני עצום לכלל המשתתפים מגדולי ישראל, היה חיזוק עצום לכחם של עמלי התורה, היה חיזוק עצום לנטל המוסדות, והיה גם את היעד הבא הניצב פתחם של המוסדות.

להזכירכם! ולפחות למי שהיה, בהילולא נתרמו 78 החזקות אברך מלאות, מה שמשאיר את המוסדות עם יעד גיוס של 142 החזקות אברך בלבד… לא גדול על השותפים הנאמנים מוסרי הנפש.

אך לא לשם כך התכנסנו היום.

היום נשוחח על תעצומות הלב והנפש שאחזו את כלל הציבור ערב ההילולא. את האברכים שהפכו עולמות להצלחתה, את הנדיבים שהפכו ארנקים, את הציבור שהגיע בהמוניו, ואת שוחרי היוקרה שנלחמו על כניסה למתחם הנדיבים כאילו היו חלק מהם…

ביישנים הפכו לדרשנים, עצלנים הפכו לאשד אנרגיה, חסכנים הפכו לנדיבים, ואפילו עדיני נפש ואצילי רוח הפכו לבעלי מרפקים.

גילינו שבעת מלחמה, ובפרט בעת מלחמת קודש, חבויים בבני האדם כחות אותם לא הכירו עד כה. גילינו שמימיננו ומשמאלנו ניצבים מלאכים בדמות בני אדם, שמיד כאשר יש צורך פורשים הם כנפי לבן ומגיעים לכל יעד פיזי פיסי ו/או אחר ברגע.

וכלשון החזון איש באגרותיו (איגרת י"א/י"ג) על בן תורה: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה כבן האדם. אבל באמת הוא מלאך, הגר עם בני תמותה, וחי חיי אצילות ומרומם על כל תהילה".

זה משהו שקורה באופן קבוע בערבי הילולא ובמערכות בחירות. משהו שיכול לחזור למחסני הנפש עד להילולא הבאה או עד למערכת הבחירות הבאה – המוקדם מבין השניים.
ועל כך נשוחח היום.

מה מונע מאיתנו להתנהל באותה רמה בכל ימות השנה?

מה רע היה לנו בימים יפים אלו בהם הספיק הקטן שבישראל לפחות פי 4 מהספקיו השגרתיים מידי יום?

ולהיפך, מי יכול שלא להעיד על תוספת נחת המובילה לתוספת כחות בעקבות אותה פעילות יתירה דייקא?

מי יכול להתעלם מהברק בעיניים, משלוות הנפש, מאורך הרוח וממצב הרוח הנוסקים לגבהים דווקא בימים כאלו?

לו הייתי מספיק לבקש את רשותם של כל האברכים מוסרי הנפש שניהלו ופקדו על הצלחתו של האירוע, הייתי נוקב כאן בשמות, אך לא הספקתי…

הייתי מספר לכם מי הם אותם עדיני נפש, שהתגלו כאריות בערב ההילולא ובמהלכה, בכדי לוודא מול כל ספק שהביא ועשה את המוטל עליו בדיוק כמסוכם. את אותם ביישנים שפנו ללא חת ל"קשים" שבתורמים, מיששו את דופקם ווידאו מיהו "קש" ומיהו "קשה"… את אצילי הרוח שידעו ברגע של מבחן לנהל את העומדים תחתם באחריות ובדייקנות שאינה מביישת מפקד בצבא המלחמה. ועל כולם את כלל אברכי המוסדות שלא השאירו פינה וזווית שלא פנו למסתתר בתוכה, הכו על קדקודו, ואמרו לו "גדל" בהחזקת התורה שלך.

קבלתי תלונות מכאלו שקבלו יותר מטלפון אחד או שניים בעניין, והגיבו בצורה קשה לאברך מוסר הנפש שפנה אליהם לזכותם בחבל ונחלה בעולם הזה ובעולם הבא, במקום שיודו לו על אשר ניסה להעניק להם את נפשם לשלל. ואותו אברך, מבלי לפצות פה ולצפצף, התנצל בעדינות והמשיך ליעד הבא.

לראות את פעילי המוסדות מנסים להתרים אדם בעל יכולת, שלא רק שאינו תורם, אלא גם מגיע להילולא ומבקש לשבת במתחם הנדיבים, נלחם על כך ואפילו מצליח. וגם שם נשאר לקיים את הפסוק (משלי יט, כד) "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה". והם "מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ" (שמואל ב א, כג) להציל "אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו" (ירמיהו נא, מד), ולהצילו מקיום החזון (ישעיהו ג, יב) "עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים, וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ", בעוד הלה מאיים "לְבַלְּעוֹ חִנָּם" (איוב ב, ג), וחייהם ניתנים להם לשלל בזכותה של מלכות "שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות פ"ג מ"ב).

וכאן הבן שואל, האם לא ניתן להשתמש באותם כחות עלומים גם במהלך השנה כולה? האם לא ניתן לגלות יכולות גם בין הילולא לחברתה ובין מערכת בחירות למישנתה?

מה בעצם גורם לנו לקבל את האחריות ולשאת על שכמנו משהו הגדול בצורה כזו או אחרת מכוחותינו השגרתיים, ולא להשתמש באותן יכולות גם בחיי היום יום?

והתשובה לכך במילה אחת היא" היעד.

כאשר יש יעד, והוא תחום בזמן ובביצוע, כולנו חזקים, כולנו יכולים וכולנו מנצחים, הבעייה שלנו ביום היום היא חוסר היעד.

כשאברכי כולל עטרת חכמים זכו ליעדים בסדרי הצהריים הכוללים חומר לימודי קצוב מראש מידי חודש, אשר בסופו נערך מבחן ומחולקים מלגות לפי אחוזי ההצלחה, פרחה ההתמדה בסדרי הצהריים לפחות כמו בסדרי הבוקר. כי כך הוא חוקו של יעד! הוא גורם לסובבים להבין שיש לעמול להגיע אליו ואז לפוש…

וזאת משום שטבעו של האדם לדחות דברים לרגע בו ממש אין ברירה ויש לבצע אותן, וכמאמר העצל: "למה לדחות למחר את מה שניתן לדחות למחרתיים".

והנה עתה, כאשר ניצב לפניך היעד, והוא מוגבל בזמן וברף ההצלחה, אתה מבין שאין מקום לאותה דחייה.

ועל כך יש להליץ את דברי הגמרא במסכת עירובין (כ"ב ע"א) "והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם". שלא לדחות למחר את מה שניתן לעשות היום…

אם הובנו הדברים נכון, הרי שמעתה כל מה שמבדיל בינינו לבין עשייה של לפחות פי ארבע מהשגרה הוא "היעד". לו נציב לעצמנו יעד, ונחליט לעמוד בו, הרי שנצליח להכפיל ולשלש את כחנו ולהפתיע אף את עצמנו.

ואם תאמר, מילא הילולא או מערכת בחירות, הרי אין תוקפה וגבורתה תלוי בי ולכן אני עושה ככל יכלתי לעמוד ביעד, ואילו החלטה שלי הלא בידי היא, ומה יגרום לי לעמוד בה?

ויש לומר, דוקא משום כך, כי אם אחרים יכולים להחליט על ענייניהם וסדרי העדיפות שלהם ולגרום לי להציב יעד בגלל רצונם, וכי אני ורצוני לא נהיה בעלי הבית על משמעת חיי ולא נחליט לבד שיעד זה הוא יעד החיים שלנו?

לו יחליט כל בן תורה על סדר סיום ש"ס בין הסדרים לפי סדר מדוקדק ומערכת מסודרת, יזכה הוא להצלחה יותר ממערכת הבחירות של ש"ס…

לו יחליט כל מתחיל דרך חדשה לקבוע עיתים לתורה במימדים של "יהרג ואל יעבור", הרי שבמהרה ימצא את עצמו עומד ביעד ואף ביותר ממנו.

כי הכלל האמור להנחותנו הוא: "יעד שנקבע על ידנו, חשוב ובוער הרבה יותר מיעד שנקבע על ידי אחרים". ואם ביעד שנקבע על ידי אחרים בכחך לעמוד, כל שכן וקל וחומר שתעמוד ביעד שנקבע על ידך לצרכיך ולהתפתחותך הרוחנית ולא פחות הגשמית.

הסיכון היחיד בכך הוא, שביעד אותו אתה קבעת, בידך גם המפתח לבטלו. וכאן אמורה להיות החלטה אמיצה, לפיה לאחר קביעת היעד אין דרך חזרה ואין אני יכול לשנותה.

ואם אתה חושש מכך, תניח את המפתח אצל רבך או חברך הטוב. תן להם את כושר השיפוט ותתחייב ברמת ההתחייבות הדרושה לך שלא תסיר את היעד ללא אישורם המפורש ובכתב.

בברכת הצלחה ליעד האישי של כל אחד מאיתנו, בברכת הצלחה ליעד המשותף בהחזקת התורה, ובהצלחה רבה ביעד של לתקן עולם במלכות שדי, בביאות משיח צדקנו במהרה בימינו.

מתוך העלון השבועי "דעת זקנים".

תגובות (0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *