מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

הלימוד היום בספר הליכות עולם חלק ח | פרשת עקב – הלכות רבית, הלכות ב-ד. פרשת ראה – הלכות נדרים הלכה א.

מעוניין לקבל את הלימוד מידי יום למייל? לחץ כאן להצטרפות

א. המלוה מנה לחבירו על מנת שיתן דינר אחד לפלוני, אסור. ואפילו אם אמר המלוה ללוה על מנת שיתן דינר לצדקה, אסור. ואפילו בדיעבד שכבר אמר כן, ונתן הלוה הדינר, נחשב כרבית קצוצה, וצריך להחזירו ללוה.

מי שהלוה לחבירו ברבית בלי היתר עיסקא, וטרם שגבה את הקרן עם הרוחים, נודע לו חומר איסור רבית, ורוצה למצוא אפשרות לגבות את הרוחים בדרך היתר, יש לייעץ לו שתחלה יפרע הלוה את חובו בלא שום רבית, והמלוה יפטרנו בעדים מכל טענות ותביעות, ואחרי זה ילוהו שוב בעסק חדש על פי היתר עיסקא, ויכפול הריוח בכל חודש כאשר ירצה, וכיון שהוא עסק חדש אין בזה שום חשש.

ב. ישראל שלוה מעות מן העכו”ם ברבית, אסור לישראל אחר להיות לו ערב, שמכיון שבדיני אומות העולם המלוה תובע את הערב תחלה, נמצא שאחר כך תובע הערב את הלוה הקרן עם הרבית, וכאילו ישראל גובה רבית מישראל אחר. אבל אם המלוה שהוא עכו”ם זקף את הרבית עם הקרן ביחד, וכתב בשטר שהלוה לישראל סכום ההלואה כולל הרבית, מותר. ואם קיבל עליו העכו”ם שלא יתבע את הערב תחלה, מותר אפילו פירש בשטר סכום הרבית בפני עצמו. וכן עכו”ם שלוה מישראל ברבית אסור לישראל להיות לו ערב. וכנ”ל.

ג. הנותן מעות לשם עיסקא לחבירו, למחצית שכר, צריך שתהיה האחריות של הפסד הזול והאונסים של חצי העיסקא על הנותן, כי העיסקא חציה מלוה וחציה פקדון, ולכן צריך שהאונסים של חצי העיסקא שהוא כפקדון אצל המקבל, יהיו על הנותן.

כיום שהיתר ההלואה מן הבנקים (עם רבית כרגיל) היא על פי היתר עיסקא, לכתחלה צריך שהלוה ישקיע את הכסף שלוה בסחורה, ולא שישלם חובות בסכום ההוא, או להוצאות נישואי בנו ובתו, שאם כן אין כאן עיסקא, ולצורך קניית דירה התירו האחרונים. ומותר לפתוח תכנית חסכון בבנק, אף על פי שלאחר זמן הוא מקבל רבית, שבבנקים שבזמנינו אין לאסור משום רבית מן התורה, אף על פי שבעלי המניות וחברי ההנהלה והמנהלים כולם יהודים, לפי שאין המנהלים ולא בעלי המניות אחראים באופן אישי בעד הכסף, ואין לאיסור על מי לחול. וכן כתבו האחרונים. ומכל מקום יש להתנות עם מנהל הבנק, שהכל יעשה על פי היתר עיסקא.

ד. אמרו חז”ל (נדרים כב.) כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע, שנאמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. איחר אדם לשלם את נדרו, בשמים פותחים את פנקסו ומדקדקים אחר מעשיו. (ירושלמי פ”ק דנדרים ה”א). ואמרו עוד (נדרים כב.) הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, והמקיימו ואינו משתדל להתיר נדרו, כאילו הקריב עליה קרבן, שחייב משום שחוטי חוץ. כי עליו להשתדל להתיר את נדרו. ומכל מקום נדרי צדקה מצוה לקיימם, ולא ישאל התרה עליהם אלא מדוחק. (שלחן ערוך סי’ רג ס”ג). ואפילו נדרי צדקה לכתחלה לא ידור, אלא רק אם ישנם בידו יתן לעניים מיד, ואם פוסקים צדקה ברבים, כגון שעושים מגבית בבית הכנסת לטובת איזו ישיבה, וצריך שיפסוק עמהם, יאמר “בלי נדר”. (שלחן ערוך שם סעיף ד. וע’ בחידושי הרשב”א חולין ב. סוף ד”ה ור’ יהודה, שנדר לעניים מצוה וחובה הוא. ונראה שאם הוא רואה את עצמו מתרשל לתת צדקה כראוי, טוב שיהיה נודר לצדקה, לזרז עצמו, וכמו שאמר דוד נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. וכן כתב בשו”ת הרדב”ז ח”ג סי’ תמא. ע”ש). ומכל מקום בעת צרה מותר לידור, שנאמר וידר יעקב נדר לאמר, מאי לאמר, לאמר לדורות, שיהיו נודרים בעת צרתם. (בראשית רבה פרשה ע סי’ א. וכן פסק מרן בש”ע סי’ רג ס”ה). הנודר בעת צרה יש אומרים שאין להתיר נדרו אלא לצורך מצוה, או לצורך גדול. ואם יש ספק בלשון הנדר אם חל בכלל, יכולים להתירו. נדר נקרא באופן שאוסר החפץ עליו, כגון הנודר על החפץ בלשון הקדש או קרבן, שאומר קונם (או “קרבן”) החפץ הזה או המאכל הזה עלי. אבל האומר אני נודר לאכול או שלא לאכול, אינו נחשב נדר מן הדין. ומכל מקום האומר כן צריך התרה אצל חכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

להקדשת הלימוד לחץ כאן

מעוניין לקבל את הלימוד מידי יום למייל? לחץ כאן להצטרפות