שוב חלפה לה השנה.
והגיעו ימי בין המצרים.
והנה אנו בימי תשעת הימים.
ובית המקדש איננו, וירושלים עדין עומדת בחורבנה.
יהודי יכול ללמוד הלכות הימים, ואף לדקדק בהלכות. אך ליבו בל עמו.
בימי חג ומועד – יהודי מחובר, אף אם לא למהות, לפחות מתחבר לשמחה ואינו חש זר.
אך הימים ש ‘ממעטים בשמחה’ אומר היהודי: גם ככה, כמה אני שמח.. אז עוד למעט?
תנסה להציק לבן דורנו – להתחיל להתאבל..
תחושה של החורבן הוא על מחירי הח”פ והשתייה המתוקה, אבל בסה”כ החיים בסדר.
העו”ש בחשבון לא מרנין, אבל לא להגזים ס”ה יש שמחות ואירועים בעם, מה רע?
החיים נחמדים..
אהה. הממשלה, – נו, עתידה להתבטל. איראן? – לא מציק, – גחמות פוליטיות..
ובפרט בימינו שהלב התרגל – העלונים שיוצאים מקופות הצדקה, על אסונות כאלה ואחרים, רח”ל.
בעבר עצם האסון שמשפחה איבדה את הנכס הכי יקר לה כדמות הורה. כבר היה טרגדיה שגם מי שלא הכיר עשה הכל למענה. והיום, אסון כמו ‘אסון מירון’ רח”ל, מצליח להזיז את הלבבות..
הלבבות נהפכו לאבן.
אך זה החורבן שלנו! החורבן האישי של כל אחד ואחד מאתנו!
זה מעיד כמה אנחנו בתוך הגלות המרה. בתוך החורבן, בעמק הבכא!
יהודי בן דורנו מוטל עליו, להידבק בנקודות מהגלות שמדברות אליו.
לקרוא על מה שהיה ואיבדנו. על החורבן, ועל כל החורבנות שעברו בגלות, אינקוויזיציה והשואה וכו’ כדי להתחבר ולו במעט, לחורבן ולתחושות האבל.
ולקחת נקודה ולחבר עמה את בני משפחתו. לדוג’:
“מלכיה ושריה בגוים אין תורה”
אין תורה? – תפתח עיניים ותראה כמה ישיבות וחצרות חסידיות נפתחות מיום ליום..
אין תורה? – תכנס לכל בית כנסת, ותראה כמה שיעורי תורה. ארונות עמוסים בספרי קודש.
אין תורה? אין! כי איזה תורה היא זו… מכל התרי”ג מצוות, והש”ס, מה נותר לנו אקטואלי? לא קדשים ולא טהרות. לא חגיגה ולא הוריות. לא יבמות ולא קרבן פסח, וכו’.
אז איזו תורה היא זו? מעט שבמעט!
אסון!
וזה אחד מיני רבים שיש לנו על מה להתאבל.
זכרה ירושלים כל מחמדיה אשר היו לה.. ולנו נותר רק טיפה אחת, מהים האדיר..
וכשנחוש שהפסדנו, ונתחבר נוכל להיות מאלה שהבטיחו חז”ל:
“כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה“. שנזכה בקרוב, שינחמנו ה’ נחמה אמתית.
לתגובות והארות,/הערות N3201525@GMAIL.COM
מקסים רבי חנניה. תודה!!