מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

שלום וברכה מורי ורבותי!

יש את האנשים שתמיד “מצליחים” לנצח!
עליהם אי אפשר לעבוד, אותם לא ניתן לסובב, ואין דרך להכניע אותם או לשבור להם את המילה. הם יתווכחו עד שינצחו, ילחמו עד שישתלטו, יעמדו על כל דבר עד הסוף – עד הניצחון.
לעומתם יש את אלו, שכבר ברגע שרואים מולם תלונה, הם עוברים להגנה, ומשם לויתור, ואז לויתור גדול. הם לא מוכנים לראות מישהו לא מרוצה בסביבתם, ובאנחה הראשונה שהם שומעים מהמתמודד, הם כבר מעניקים לו את הניצחון על מגש של כסף.
במבט שטחי, זה נראה שאלו שיודעים לעמוד על שלהם ולהילחם למען צדקת דרכם, נהנים מחיים יפים יותר. הם אף פעם לא צריכים לוותר, ואין משהו שעלול להתרחש ללא שביעות רצונם המלאה. הם פשוט מחליטים בכל בוקר איך יראה היום, ואף אחד לא יכול לגרום להם לראות בפועל יום אחר או יום בעל שינוי כלשהו.
הזן השני, תמיד ממתין בסוף התור, תמיד מתפשר, ובקיצור: תמיד מפסיד. סדר יומו תלוי באחרים, והצלחותיו וכישלונותיו הם בעצם הדברים שהחברה אישרה או לא אישרה.

בעיירה בפולין היה בית המרזח שוקק חיים מידי בוקר. היו מתאספים שם הסוחרים לארוחת בוקר טובה, מתחילים בין לבין להתפלפל ולדון על המיקח, ומשם יוצאים היו במרוכז לשוק העיירה. בכל בוקר היה ה”קבצן של העיירה” נכנס בדיוק בשעה בה בית המרזה היה מלא מפה לפה, ומבקש נדבה מסוחרי העיירה ואורחיה.
מנהג קבוע אמצו להם סוחרי העיירה, ומנהג זה הם גם לימדו את אורחיהם הסוחרים מהעיירות הסמוכות.
בכל בוקר היה מתנדב אחר שנעמד מול הקבצן, שולף מכיסו שתי מטבעות, ומעניק לקבצן את הזכות לבחור אחת מהן. המטבעות תמיד היו אותן מטבעות, האחת גדולה ושוויה 5 דינרי זהב, ואילו השניה קטנה יותר אולם שוויה 10 דינרים. הקבצן בתמימותו היה בוחר במטבע הגדולה “כי היא גדולה יותר”, וצחוקם האדיר של סוחרי העיירה ואורחיהם היה מתגלגל מבית המרזח מזרחה בואכה “שוק העיירה”.
בוקר אחד הגיע לבית המרזח סוחר חדש, אחד שלא הכיר את קבצן ואת התעלול היומי אותו הוא עובר. לבו נכמר בקרבו והוא החליט “להחכים” את הקבצן ו”ללמד” אותו מה ערכה של כל מטבע. וכך מיד בסיום ההשפלה היומית, הוא יצא אחר הקבצן אל מבוא בית המרזח, והסביר לו שהמטבע הקטנה שווה פי שניים מהמטבע הגדולה, ומומלץ לו ממחר לבחור דוקא בה.

הקבצן של העיירה נתן בו מבט מלא עורמה, ואמר: “אתה באמת חושב שאינני יודע את ערכן של המטבעות? ראית מימיך קבצן שאינו “מבין” בכלי העבודה שלו? אני יודע גם יודע את הערך המדוייק של כל מטבע, אלא מאי? אם אקח פעם אחת את המטבע של 10 דינרי זהב, יהיה זה היום האחרון של המשחק ולמחרת כבר לא אזכה בהשפלה ולא במתת היד ההגונה הזו…
בעיני כל באי בית המרזח היה הקבצן מפסיד מידי יום 5 רובל, בעוד בעיני הקבצן הוא “מרוויח” מידי בוקר 5 רובל. וכמו בכל סיפורי דוד וגוליית, הקבצן הוא המנצח האמיתי.
בפרשתנו, יעקב פוגש את אחיו עשיו המבקש להורגו, ואת רגעי הפגישה מתארת התורה כדלהלן: “וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו… וַתִּגַּשְׁנָה הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶינָה, וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ” (בראשית לג, ג-ח). מסע השתחוויות שאינו מבייש מתעמל בכיר… וכל זה בפני אח מושחת שמבקש לרצוח את יעקב ואת כל בני משפחתו על לא עוול בכפו.
האם לא נכון יותר לתבוע אותו בפני איזושהי ערכאה שיפוטית? האם לא נכון יותר לפתוח איתו במלחמה? האם לא צודק יותר להראות לו מה התוצאות של התנהגות נבזית שכזו?

אומר לך יעקב אבינו: “בני היקר! הכל נכון, אבל יש לי כאן 4 נשים ו-11 ילדים שאני אמור להעביר בהקדם ובבטחה לכנען, ומחישובים שערכתי, קיצור הדרך הגדול ביותר הוא באמצעות מספר השתחוויות שלי ושל כל בני המשפחה לעשיו. אז למרות שזה אמור לגרום לו לחוש מנצח, ולמרות שזה נותן לו חומר להרצאות למשך 20 שנה לפחות עלי ועל היותי “פראייר”, ולמרות שהוא יוכל להוכיח מהיום עד כמה הכח מנצח, ורק מי שמסתובב חמוש עם מאבטחים יכול לממש כל רצון ותאווה. למרות הכל, בריאותם ושלוותם של רעיותי וילדי חשובים לי יותר”.
“ובנוסף, נכון שיש חשיבות להראות לאדם את תוצאות מעשיו, ונכון שלא מגיע למשפחתי “להתעמל” מול יצור נאלח שכזה, ונכון שאין כמו משפט צדק להראות לפרחח את הכיוון… אולם בכל אחת מ”הנצחונות” הללו אני אמור לשלם מחיר כבר של נשים וילדים סובלים ואולי אפילו מתים מחום מקור או מכל מרעין בישין המתחוללים בדרכים”.
“אז אם כך, אני מעדיף להפסיד בתפקידי כאח מול עשיו, ולנצח בתפקידי כאב מול ילדי”.

ובמושגים שלנו, בימינו, זה אמור להתפרש כך:
“אני מעדיף להפסיד בתפקידי כשכן שתמיד מנצח מול ועד הבית, ולנצח בתפקידי כאדם בריא בעל שלוות נפש”.
“אני מעדיף להפסיד בתפקידי כאורח המומחה לניצול כל התחייבויות המלון בכתב ובעל פה, ולנצח בתפקידי כנופש המחליף כחות ואוגר חדשים לחודשים הקרובים”.
“אני מעדיפה להפסיד בתפקידי ככלה שתמיד מצליחה לענות לחמותה את המשפט שמשתיק אותה ליומיים, ולנצח כאשה שמבליגה על כל צווחה למען בעלה ושלום הבית”.
“אני מעדיפה להפסיד בתפקידי כאמא שלא נשארת חייבת לילד שמתחמק מתפקידו בבית, ולנצח כמחנכת המבינה שכעת אין עם מי לדבר, ורק שקט כנה מצידי יחזיר את הילד לשפיות ובהקדם”.

להמשיך? ברור! אבל כעת ימשיך כל קורא לפי הדוגמאות החיות אותן הוא חווה למולו בימים אלו ממש.
פשוט צריך להחליט היכן נמצא כובד המשקל, ומה העיקר? האם תפקידי כמנצח בקרב הקטן והמיותר הזה, או כמנצח במבחן החיים.
ולסיום, פרט קטן וקריטי. על פי דברי המדרש (בראשית רבה פ’ ע”ה או’ ב’ – ג’) היתה לה’ יתברך הערה אחת על יעקב אבינו. והיא כדלהלן: עשיו היה עסוק ביצריו ותאוותיו וכבר שכח מאחיו יעקב, מה גורם לך אם כך יעקב להעיר אותו ולשלוח אליו שליחים לשלום?
כלומר, גם אם מדריכים אותך שלא להילחם מלחמות מיותרות, ולהיפך, לוותר ככל יכלתך למען שלוות נפשך והמשך דרכך השקטה. אל תנסה למצוא עילות למלחמות בכדי להיכנע, שם זה כבר לא עובד.
כי כאשר ה’ יתברך מעניק לך כחות והצלחות, ניתן להשתמש בהם לטובה רק אם “נקלעת” לקרב. אולם אם הבאת עליך קרב, או התערבת בקרב מיותר, עליך נאמר הפסוק (משלי כו, יז) “מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב, עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ. כלומר, המתערב בריב של אחרים שאינו קשור עליו, הרי הוא כאדם הרואה כלב ברחוב ומחזיק באזניו, מה שגורם לכלב לעשות הכל בכדי “להחזיר” לו “ולהוכיח מי המנצח כאן”…
מוותרים בכל גחמה ויכוח או התמודדות מיותרת, נזהרים שלא ליפול בקרב מיותר, וזוכים לשלוות נפש השמורה למי שבוחר לנצח בתפקיד האדם השלם.

ברוכים תהיו!