מורשת מרן – הרב עובדיה יוסף

מרן הראש”ל הגאון הגדול רבינו יצחק יוסף שליט”א

נשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל ומחה”ס “ילקוט יוסף”

עשרים ושלושה טעמים לאכילת מאכלי חלב בשבועות

טעם א’: הרמ”א (סי’ תצד ס”ג) כתב, שאוכלין מאכלי חלב בשבועות, כדוגמת שני תבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, וכך אוכלין מאכל חלב ואח”כ אוכלין מאכל בשר. וצריך להביא ב’ לחם על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לשתי הלחם שהיו מקריבין ביום זה. [ולפי זה יש לעשות כן מלחם של חטה, ולא משיפון, וכמו שהעיר הפרי מגדים כאן. וסימנך חלב חטים ישביעך].

טעם ב’: המג”א כתב טעם, לפי ששבעה השבועות של ספיה”ע הם כמו שבעת ימי טהרה מדם טומאה, ועתה ביום החמישים, דם נעכר ונעשה חלב. וכבר נתמתק הדין לרחמים.

טעם ג’: הפר”ח כתב שיותר נראה טעם אחר, שהוא יום שניתנה בו תורה, והתורה נמשלה לחלב (תענית ז.). וכ”כ בכלבו (סי’ נב) שנהגו לאכול דבש וחלב מפני התורה שנמשלה בהם כמ”ש (שה”ש ד, יא) דבש וחלב תחת לשונך. ונהגו בכל ישראל ג”כ לשים במצה זפרין, לפי שמשמח הלב. וגם נהגו הנשים לעשות לחם ארוך ולו ד’ ראשים זכר לשתי הלחם. ע”כ.

טעם ד’ : בצדה לדרך (מאמר ד’ כלל רביעי פרק א’) סיים, שחלב הוא מזון הנערים לפי רכותן, וכנגדו באו בתורה מצוות מעשיות, שהם על הרוב מזון הנפשות, והדבש מתוק, והנער לא יוכל לקבלו, והגדול מעט, וכן בתורה חכמה אמיתית. ושתי הלחם מחטים נגד נעשה ונשמע והם לחם הנפש. והעומר משעורים בפסח, לפי שהגופות לבד יצאו משיעבוד לגאולה, לכן קרבנן מאכל שאר בעלי חיים. עכ”ל. והובא בא”ר (אות י).

טעם ה’: ועוד מובא טעם נוסף, שהרי צריך לעשות סעודה בגמר המצוה (שלחן ערוך יו”ד סי’ רמו), וא”כ צריכים לעשות סעודה בגמר מצות ספיה”ע, ואם יעשו סעודה בבשר, לא יהא ניכר שהיא נעשית לשם גמר מצות ספיה”ע, אלא כבוד יו”ט, ולכן עושין סעודה ממאכלי חלב, בשונה מכל יו”ט שרגילים במאכלי בשר. כן כתב באמרי פנחס (אות שכ).

טעם ו’: בתורת משה לחת”ס (שבועות) הביא מהרוקח: בהקריבכם מנחה חדשה לד’ בשבועותיכם, חדשה לד’ בשבועותיכם, ר”ת אותיות חלב, רמז לאכול מאכלי חלב בשבועות.

טעם ז’: בספר בני יששכר כתב טעם לזה, שהחלב רומז לחסד גוון לובן (זוהר הקדוש ח”ג דף עא), וכתיב, להגיד בבוקר חסדך (תהלים צב, ג), ראשי תיבות: חלב.

טעם ח’: יש שכתבו רמז לאכילת גבינה בשבועות, שהר סיני שנקרא גם הר גבנונים (תהילים סח, טז), מלשון נקי כגבינה, וזה אחד מח’ שמות של הר סיני. שיש בזה זכר לגבינה. (אוצר דינים ומנהגים עמ’ שצד. ויש שהביאו כן בשם מהר”ש מאסטרופולי)

טעם ט’: יש שכתבו מטעם שרק באותו היום שקיבלו ישראל את התורה בהר סיני היה היום הראשון שהותר להם מאכלי חלב, שהרי החלב היה אסור להם משום אכילת אבר מן החי, שהוא מז’ מצוות בני נח. [וזה על פי מה שכתב הפרי מגדים בספר תיבת גמא (פר’ וירא אות א) שלכאורה קודם מתן תורה היה חלב אסור לבן נח, דאבר מן החי אף חלב במשמע. ראה בבכורות (ו:) שהחלב היה צריך להיות אסור באכילה, דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא, והאי חלב אבר מן החי הוא, אלא שהתורה התירה]. ולכן היה חביב להם, ואכלו מאכלי חלב. ובספר פניני אי”ש (חג השבועות) כתבו בשם הגרי”ש אלישיב, שלא יתכן שהחלב היה אסור קודם מתן תורה, שהרי איסור אבר מן החי נאסר גם לבני נח, וכיון שבשבת ניתנה תורה, אילו מאכלי חלב היו אסורים להם, א”כ אסור להשתמש בו כל השבת, דמיגו דאתקצאי לביה”ש אתקצאי לכולי יומא, אלא פשוט שהחלב היה מותר קודם מתן תורה, שהרי אברהם אבינו נתן למלאכים חלב, אע”פ שלא ידע בתחלה שהם מלאכים, וסבר שהם בני נח, ושמע מינה שהחלב היה מותר לבני נח. והטעם צריך לומר, או שיש לפרש דברי הגמ’ הנ”ל באופן שאין כוונת הגמ’ לאיסור אבר מן החי, אלא ליוצא מן החי, ואינו בבני נח (ראה בספר הערות להגריש”א על הגמרא בכורות שם), או שההיתר של חלב הוא גילוי מילתא שאין החלב בכלל האיסור כלל. והראיה לזה שאחד מן המקורות להתיר חלב, הוא ממה שאמר הקב”ה למשה (שמות ג, ח), להעלות את עם ישראל אל ארץ זבת חלב ודבש, והתורה לא תשבח בדבר איסור, אלא ודאי שגם קודם מתן תורה בעת שאמר הקב”ה כן למרע”ה היה החלב מותר להם.

טעם י’: ויש אומרים שחלב עולה בגי’ ארבעים, כנגד מ’ יום שבהם ניתנה תורה למשה, שהיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (ספר המטעמים עמ’ ל). ובמטה משה (סי’ תרצב) כתב בשם בעל אבן בוחן, שאמרו בעלי משל וחידודם, שמספר תרי”ג רמז אל “דבש חלב קמחא דסמידא”, והאחד העודף יפתר, לאכול מהן שובע והותר. וכן היום מנהג בני אמותינו ביום מתן תורתינו. עכ”ל.

טעם יא’: ויש שכתבו שהיו צריכים לעשות קידושא רבא של יום השבת על היין, אך מאחר שרק אז נעשו ישראל, היה על היינות שלהם דין יין נסך שפסול לקידוש, והיו צריכים לקדש על חלב שבזמנם היה מרווה ומשכר.

טעם יב’: ויש מפרשים שהוא על הנס שנעשה בו ביום בחלב, לפי שביום הזה הושלך משה רבינו ליאור, ולקחתו בתיה בת פרעה, וחזרה על המצריות ולא רצה לינק, עד שמן השמים סבבו שינק חלב טהור מאמו הצדקנית יוכבד.

טעם יג’: ויש אומרים משום שכאשר באו לבתיהם אחרי מתן תורה, הוצרכו להכשיר את הכלים, וכמ”ש במשנ”ב (סי’ תצד ס”ק יב). וכבר כתב כן באמרי פנחס (ש”ד שבת ומועדים אות שטו), שקודם מתן תורה היה מותר בשר נחירה ובשעת מתן תורה נאסר והוצרכו לשחוט, ולכולי עלמא בשבת ניתנה תורה, ובאותו שבת לא היה להם בשר שחוט, ולא יכלו לשחוט, והוצרכו לאכול מאכלי חלב. [ובשם הגרי”ש אלישיב כתבו, שגם אם שחטו לפני כן, מכל מקום כיון שקודם מתן תורה לא היו “בר זביחה” היתה השחיטה פסולה, והיו אסורים לאכול ממה ששחטו קודם]. והקשו על זה, שמצות שחיטה ניתנה אח”כ במ’ יום. ויש שתירצו שבעשרת הדברות מרומז כל המצוות. שם. [ולטעם זה קצת יש מקור לאכילת מאכלי חלב בשבועות מבלי סעודה בשרית כלל. אך למעשה אין לסמוך על זה, כי אין שמחה אלא בבשר וביין]. ויש לדון, האם מיד אחר מתן תורה קיימו מצות חג שבועות והרחקה מבשר וחלב, ואמנם לכאורה יתכן שלא קיימו בפועל כל המצוות תיכף ומיד אחר מתן תורה. והאריך בזה המבי”ט בספר בית אלקים (שער היסודות פרק לז). ונסתפק בזה גם לגבי קיום מצוות החגים, כמו חג המצות והשבועות וסוכות, האם נהגו במדבר, וכן חג הסוכות לענין ישיבה בסוכה, שלכאורה לא נהגו שהרי היו מסוככים בענני כבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה, ולכך אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו’, כי לא נצטוו במצוה זו מיד כי אם לדורות הבאים אחרי דור המדבר. וסיכם שם בסוף הפרק, דאפשר שבדור המדבר לא נהגו כל המצוות, ורק לאחר כניסתם לארץ נתחייבו בכל המצוות כמו שנצטוו בתורה, וזהו שנאמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו וגו’, כי מהיום ההוא והלאה נצטוו בכל התורה כולה, פי’, הגם כי עד עתה לא נהגו בקצתן בדרך חיוב, ואפי’ מאותן שהן חובת הגוף מכאן והלאה תהגה בה כדי שתשמור ככל הכתוב בה, והרי בימי עזרא כשעשו סוכות כתוב כי לא עשו בני ישראל כן מימי יהושע בן נון, ואמרו חז”ל בערכין אפשר בא דוד ולא עשה סוכות וכו’ אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע לשמיטים ויובלות וכו’. שנראה כי לכן תלו בימי יהושע בן נון כי מאז הוחל להיותם זהירים לשמור כל התורה כולה. ע”כ. ושוב ראיתי שכן העיר הגראי”ל שטיינמן בספרו איילת השחר עה”ת (ריש פר’ בהר). ושם כתב לפלפל, האם נצטוו כבר בחג השבועות הראשון את כל המצוות כולם, ומכללם מצות בשר בחלב, שלכאורה עדיין לא הספיק משה ללמדם מצוה זו ועוד רבים, ומהיכן ידעו דינים אלו.

טעם יד’: וטעם נוסף כתב בבית הלוי (פר’ יתרו), שכיון שהמלאכים ביקשו שתינתן להם התורה, ומשה רבינו ניצחם, ועיקר הנצחון היה במה שהמלאכים אינם יכולים לקיים המצות שבגוף, לכן נהגו לאכול בשבועות מאכלי חלב ואח”כ בשר, בכדי לקיים הדינים והזריזות בין אכילת חלב לבשר, דהיינו קינוח והדחת פה. כדי לקיים מצוה שבאכילה שלא שייך אצל המלאכים.

טעם טו’: וטעם חדש שמעתי, דהנה בו’ סיון שנת 2368 לבריאת העולם [80 שנה קודם יציאת מצרים], נולדו שישים רבוא מישראל והושלכו ליאור יחד עם משה, ועלו יחד עמו, וכדאיתא במדרש (ב”ר צז, ג): אמר רבי לוי, ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד, וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו. ע”כ. והנה משה רבינו נולד ג’ חדשים קודם לכן, והושלך ליאור בו’ סיון, כדאי’ בשמות רבה (פר’ א אות כד): א”ר אחא בר חנינא, אותו היום ששה בסיון היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה. ואף שבז’ באדר נולד משה, שמז’ באדר עד ו’ בסיון יש ג’ חדשים שנטמן. ובו’ סיון הושלך ליאור. ע”ש.  בו’ סיון שנת 2368 נולדו ס’ רבוא מישראל והושלכו ליאור עם משה ועלו יחד עמו. וביום זה האכיל השי”ת דבש וחלב לשישים ריבוא תינוקות האלו, כדאי’ בילקוט (שמות רמז קסה), רבי שילא אמר, כל הילדים שהשליכו, היה היאור פולט אותם במדבר, והיה הקב”ה מביא סלע בפי כל אחד ואחד, וסלע מצדו, והסלע שביניהן היה מניק אותם דבש וחלב, והסלע שבצדיהן היה מסיך אותן שמן כחיה שהיא ממסכת את בנה, שנאמר ויניקהו דבש מסלע וגו’. ע”כ. וזכר לנס הגדול והחסד הנפלא שעשה השי”ת לאבותינו, שישים רבוא תינוקות, שהאכיל אותם דבש וחלב, ביום חג השבועות ו’ בסיון, פ’ שנים קודם מתן תורה, אנחנו אוכלים מאכלי דבש וחלב.

טעם טז’: והגאון המהרש”ם (בהערתו לספר דברי יצחק עמ’ עב) כתב עוד טעם ע”פ מה דאיתא בירושלמי (ר”ה פ”ד ה”ח) בכל הקורבנות כתיב חטא, ובקורבן העצרת אין כתוב חטא, והטעם לזה, שאמר הקב”ה כיון שקיבלתם על עצמכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם, והנה מאי דקי”ל שאסור להזכיר לבעל תשובה חטאיו הראשונים, תלוי אם אנו הולכים בתר מעיקרא או בתר השתא לאחר שחזר בתשובה, וקי”ל דאזלינן בתר השתא, ונלמד מחלב שמתהווה ע”י אבר מן החי, אך לבסוף הותר בשתיה, לכן אוכלים מאכלי חלב להורות שנמחלו כל עוונותנו.

טעם יז’: בספר אוצר המנהגים כתב עוד טעם, כי הנה בתורתנו הק’ ישנם תרי”ג מצוות, ומהם רמ”ח מ”ע כנגד איבריו של האדם, ושס”ה ל”ת כנגד ימות השנה, ואם ניקח ל”‘ת אחד ליום ונימנה על פיו את ימות השנה, [ומתחילים מחודש ניסן שהוא ר”ה לפי התורה] אז איסור בשר בחלב יבוא ביום ה- 66 והוא בדיוק ביום חג השבועות, ולכן אוכלים ביום זה מאכלי חלב, כדי לומר שאנו נזהרים באיסור בשר בחלב, שהיום זה תחלת האיסור.

טעם יח’: ובספר ילקוט הגרשוני הביא עוד טעם ע”פ מאי דאיתא בשו”ת חת”ס (יו”ד סי’ עג) שקודם מתן תורה היה חלב אסור לבן נח, מצד אבר מן החי, ולכן ביום מתן תורה אוכלים מאכלי חלב לומר בזה, שיצאנו מכלל ב”נ ועתה אנו כיהודים גמורים.

טעם יט’: והחתן סופר כתב עוד טעם [הובא בספר פרדס אליעזר עמוד תלד], דהנה המג”א כתב שטעם העמדת ענפי אילנות בביהכ”נ כדי שיזכרו שביום זה נידונים על פירות האילן, ויתפללו עליהם, ומצאנו ב’ פעמים בתוה”ק שנסמכה פרשת הבאת ביכורים לאיסור בשר בחלב, האחד בפרשת משפטים (פרק כ”ג פס’ יט), והשני בפרשת כי תשא (פרק ל”ד פס’ כו), ובתרגום יונתן בן עוזיאל שם מבואר, שהעונש על איסור בשר בחלב הוא בפירות האילן, וא”כ בחג השבועות שבו אנו מתפללין על פירות האילן, צריכים להיזהר קודם שלא נגרום הפסד לפירות, ולכן אוכלים מאכלי חלב ואח”כ מאכלי בשר, להראות שאנו נזהרים היטב בדינים אלו, ובזכות זה הקב”ה יתן ברכה בפירות האילן.

טעם כ’: עוד כתב עפ”ד הרשב”א בשבת (פח.) דלכאורה כיון שאמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא וכו’, וא”א להעניש אותם על עבירות שעשו אלא רק מתקופת אחשורוש ואילך, שאז קיבלוה שוב ברצון, א”כ מה הטעם חרב ביהמ”ק הראשון, הרי לא היה אפשר להעניש אותם כיון דאיכא מודעא רבה לאורייתא, ותי’ הרשב”א, שכאשר נכנסו לארץ ישראל היו מחוייבים לקיים את כל מצוות התורה אף בלי קבלה, ע”פ מה שאמר דוד המלף ע”ה תהילים [ק”ה מ”ד] “ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו, ותורותיו ינצורו”. והביאור, שהקב”ה נתן לנו את אר”י כדי שנשמור את חוקי התורה, וע”ד כן נכנסנו לארץ, ולכן אנחנו מחוייבים לקיים מצוותיו, דהוי כמו שכירות. עכת”ד הרשב”א. ולפ”ז אפ”ל הטעם שאוכלים מאכלי חלב, שכאשר עם ישראל נכנסו לאר”י, היו גדולי הדור שבאותה תקופה נותנים להם לאכול מדבש וחלב של אר”י, והטעם שכך נהגו, כדי להורות להם על קיום המצוות, שאע”פ שלא קיבלו התורה מרצון, ואיכא מודעא רבה לאורייתא, מ”מ הם אוכלים משבח של א”י, וכתמורה לכך עליהם לשמור על כל מצוות התורה, אולם בתקופת אחשורוש שכבר הדור קיבלוה מרצון לא היו צריכים להאכילם יותר דבש וחלב, אך מ”מ נשאר המנהג לאכול מאכלי חלב בעצרת, כיון שהוא יום קבלת התורה.

טעם כא’: ובערך שי (על השו”ע או”ח סי’ תצד) כתב עוד טעם ע”פ מאי דאיתא בזוה”ק שהתורה שבכתב נמשלה לחלב, והתורה שבעל פה נמשלה ליין, והרי”ף (פ”ט דשבת) הביא בשם המדרש תנחומא (פר’ נח), שכל מה שהקב”ה כפה עליהם הר כגיגית הוא רק על התורה שבעל פה, שעליה נאמר הדור קיבלוה בימי אחשורוש, אך תורה שבכתב קיבלוה מיד ברצון גמור, ולכן אוכלים בחג שבועות מאכלי חלב, לרמז על התורה שבכתב שקיבלנו ברצון, ובפורים שותים יין לרמז על התורה שבעל פה שקיבלנו רק בימי אחשורוש ברצון.

טעם כב’: ובבאר היטב (סק”ח) כתב טעם נוסף, ושמעתי שאוכלים חלב ואח”כ בשר, להראות שאנו עושים לא כמו שעשו המלאכים אצל אברהם, שאכלו בשר בחלב, שבעבור זה ניתנה תורה לישראל. וכ”כ בקהלת יצחק (שמות לד, כו) בשם מהר”ש הכהן מוילנא, וביאר שזהו על פי מה שהביא בילקוט ראובני (שם), וז”ל, ויאמר ה’ אל משה כתב לך וגו’, לאחר שעשו ישראל את העגל קיטרגו המלאכים על לוחות שניות, ואמרו אתמול עברו על לא יהיה לך, והשיב להם הקב”ה והרי אכלתם בשר בחלב אצל אברהם, ותינוק שלהם כשבא מבית רבו אינו אוכל, ולא מצאו מענה, ובאותו שעה אמר לו הקב”ה כתב לך את הדברים האלה שאין להם מענה. ע”כ. וזהו טעם סמיכות הפסוקים, שאחרי שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו, אמר לו השי”ת כתוב לך את הדברים האלה. ולכן נוהגין לאכול מאכלי חלב בשבועות, שהוא זמן קבלת התורה, להורות שאנו מקיימין איסור בשר בחלב. אך יש ליזהר שלא יבוא לידי איסור וכו’, וגם יזהר ליקח מפה אחרת. ובשט”מ (בכורות ו:) כתב, דמשמע בירושלמי, שהמלאכים אכלו בשר בחלב, שכאשר ביקשו שתנתן להם התורה, א”ל הקב”ה אין אתם ראויים לקבלה, שתינוק הבא מבית הספר מביאין לו חלב ואוכל, מביאין לו בשר ונוטל ידיו, אבל אתם אכלתם בשר בחלב, כמ”ש ויקח חמאה וחלב.

טעם כג’: ובספר דמשק אליעזר (בכורות כ:) כתב, שידועה המח’ בין ר”מ לחכמים אם במקום שהולכים אחר הרוב אי חיישינן למיעוט, ושי’ ר”מ דחיישינן, אך לא קיי”ל כמותו אא”כ כשיש חזקה המסייעת למיעוט, דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. והק’ המהרש”א שם, דהיכי אכלינן בישרא, נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שלא נשחטה, ומצטרפת למיעוטא שמא במקום נקב שחט, והוי נבילה. וע”ש במהרש”א מה שתירץ. ובדמשק אליעזר כתב, שמזה שהתורה התירה חלב שנחלב מבהמה, ואין חוששים שמא היא טריפה, מוכח דלא חיישינן למיעוט כזה שיהא נקב במקום טריפה, והוא חשש רחוק מאד, ומעמידים הבהמה בחזקת כשרות. ולכן גם החלב שלה מותר. ולפ”ז אפשר ליתן טעם לאכילת מאכלי חלב בחג השבועות, כי מיד אחרי קבלת התורה שנמסרו להם גם דיני רובא וחזקה, הוצרכה התורה להתיר להם חלב בהמה, כדי להראות שאין חוששים למיעוט שאינו מצוי, ולכן ג”כ מותר לאכול בשר לאחר שנשחט כדת, ולזכר כ”ז אנו אוכלים מאכלי חלב.