פעם קרונפלקס היה קרונפלקס, דבש היה דבש, יוגורט היה יוגורט.
כשבאת לחנות וקנית מוצר – ידעת מהו ומה הטעם שלו, ידעת שאת זה אתה רוצה.
אך מאז נשתנו הטבעים.
בזמנינו בהחלט יכול לקרות בכל יום בהיר, שאחרי שבאת הביתה מהמרכול ופתחת את חבילת הקרונפלקס – תגלה שהוא בטעם אחר משחשבת, ואז פתאום תשים לב לאותיות הצהובות והמרוחות שזועקות אליך מהאריזה: “קרונפלקס עם נגיעות דבש”…
אשתך לוקחת את הדבש שקנית כדי להמתיק מאכל כלשהו, והנה הוא מתגלה כ”דבש עם נגיעות יוגורט”…
ומהו המאכל עם הכי הרבה “נגיעות”? זהו היוגורט כמובן. יוגורט עם נגיעות תות / מנגו / ריבת חלב / קפה / עוגת גבינה… לטובת הקורא הבשרי שלנו נעצור כאן…
*****

למה התורה מפסיקה באמצע הסיפור של פנחס וחותכת אותו לשתי פרשות?
לא היה יותר מסודר אם הסיפור של פנחס היה מובא מתחילתו עד סופו?
אמר על כך חכם אחד בדרך צחות: “ללמדך, שלפני שהולכים לעשות מעשה קנאות צריך להתיישב בדבר לפחות שבוע ימים”…
*****

קנאי אמיתי הוא אדם שמודע לעצמו ולרגשותיו, הוא יודע להבחין במניע האמיתי של הקנאות שבו, אם היא מגיעה מתוך כאב על כך שכבוד ה’ מתחלל בעולם, או שמעורבים בה נגיעות של מידות רעות, כמו קנאה, התנצחות, השגת כבוד באמצעות דריכה על השני ועוד הרשימה ארוכה.

קנאי אמיתי הוא איש השלום הגדול ביותר שקיים, כיון שהוא צריך להיות בר דעת אמיתי ובעל מידות מושלמות כדי להצליח לקנאות באמת. ולכן דווקא פנחס קיבל את “בריתי שלום”.
אני מזמין את כולנו, להתבונן על מקור מעשי הקנאות שלנו, מול אחרים, מול בני הבית וגם מול עצמינו, ולבחון אותם לפחות שבוע ימים, אם גם הם אמיתיים או שמא יש בהן נגיעות תות או וניל…

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

תארו לעצמכם שקירות הבתים היו שקופים – זה היה בהחלט לא נעים, לא היינו יכולים להתנהג בצורה משוחררת בין בני הבית.

תארו לכם שבאולם חתונות (כבר כמעט שכחנו שיש כזה דבר…) לא היתה מחיצה בין הנשים לגברים – לשני האגפים היתה מתקלקלת שמחת החתונה. ללא ספק.

המחיצה שמצניעה את הנמצא בתוכה מעיניהם של אחרים – מאפשרת לו לפעול בצורה משוחררת וחופשית בתוך אותו מקום.
אדם הנמצא בתוך מחיצה מנוע אמנם, מכל מה שקורה בחוץ, אבל דווקא בגלל זה, משוחרר הוא הרבה יותר להיות עם עולמו הפנימי.
זו מהותה של צניעות אמיתית.

הצניעות מאפשרת לאדם להתמקד בעולמו הפנימי ולפתח אותו, ולא להיות בסחף מתמיד אחר מה שקורה חוצה לו.
ברור שבסופו של דבר יש גם ביטוי הלכתי לצניעות הזו, מה מותר לגלות או לעשות בפהרסיא, מה לא ראוי, ומה אסור אפילו בין אדם לעצמו, אך בכל מקרה, מהותה אחת היא.
*****

בלעם כבר כמעט התייאש, כבר פעמיים ניסה לקלל את עם ישראל ולא הלך לו, הוא כבר מבין שמשום מה הקב”ה לא מסכים שיקלל אותם,
אבל איך אפשר לוותר על אוצרות קורח האמורות לעבור לחשבונו מהעובר ושב של משרד האוצר המואבי?
אז הוא בכל אופן מנסה שוב, מקטרג ומזכיר חטא העגל, “ביקש להכניס בהם עין רעה”,

אך לפתע צדה עינו מחזה שלא תכנן לראות, כזה ששובר אותו סופית, זהו, הוא מתחיל לברך בעל כרחו, ועל פרשת הכסף – כפרת עוונות.
“וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח א-לוהים… מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל”.

מה הוא ראה? ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואין מעורבין. ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אוהל חבירו (רש”י).
בלעם לא יכול היה לעמוד מול העוצמה הפנימית והשקטה של עם ישראל.
זו שמתבטאת בצניעות. בלי פרסומות, בלי שלטים, בלי רמקולים. בלי טריקים ובלי שטיקים.
זו שאפשר להבחין בה רק בעין בוחנת.

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

קולמוסים רבים נשתברו להסביר את החטא של מי מריבה.
אומרים בשם אחד האדמורי”ם, כי כל פירוש שתאמר – ברור מיניה וביה שאין הוא הפירוש הנכון
בחטאו של משה, שהרי לומר שמשה רבינו לא חשב על מה שחשבת אתה זה פשוט מגוחך…
השאלה היא איפה, מה אנחנו צריכים לקחת מכל הסיפור הזה לעצמינו.
*****
יצא לי להיות פעם בהרצאה שדיברה על ביקורת עצמית. הנושא שהועלה התפתח לדיון,
ולפתע, תוך כדי השיח, אמר אחד מהקהל: “אם אני הייתי מצליף במישהו אחר את הביקורת שאני מצליף בעצמי, ונוהג עמו כפי שאני נוהג עם עצמי – ממזמן כבר הייתי מאחורי סורג ובריח”.
כמה נכון וכמה מזעזע.
*****

אנו מאוד אידיאליים, אנחנו רוצים את הטופ, ואני מדבר על רוחניות.
אנו דורשים מעצמינו גם ללמוד בהתמדה עצומה, גם להתפלל בכוונה עצומה, וגם להיות בעלי מידות נפלאות ועצומות.
עד כאן הכל נפלא.
הבעיה מתחילה כאשר אנו נתקעים בסלעים האלה שבתוכינו,
סלע = מידה / הנהגה / הרגל מגונה שמאוד מושרשים בנו, וקשה לנו מאוד לשנות.
אלו סלעים שאין בכוחינו לסלק בפעם אחת, אלא לפורר אט-אט.
ואז אנחנו שולפים את המפציץ ששמו ביקורת. נעים להכיר….
מנסים להפציץ את הסלעים האלו במטחי ביקורת בלתי פוסקים.

כמו משה רבינו, גם אנחנו צריכים לדבר אל הסלע שבתוכנו.
במקום להכות בסלע, לנזוף, להתעצבן על עצמינו – לדבר אל הסלע.

אלא שדיבור דורש התבוננות, הרבה יותר קל להפציץ על טייס אוטומטי.
הרבה יותר קשה (למרבה הצער) לדבר אל עצמינו בכבוד…

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

קונדיטור אחד עצלן, מעוניין היה להציג עוגה מרשימה במקרר התצוגה שבמאפייה, כזו שתמשוך קונים פוטנציאלים, אבל התעצל לעמוד ולהתעסק באפייתה,
ישב וחשב עד שעלה במוחו הרעיון – הוא לקח שלושה קופסאות החסנה מפלסטיק, בעלות שלושה גדלים שונים, העמיד את אותן, הפוכות, אחת על גבי השניה כפירמידה, וכך יכל תיכף לעבור לשלב הקישוט.
תוכניתו נשאה פרי – תיכף אחר שהעמיד את ה”עוגה” המעוטרת במקרר התצוגה, כבר נצפו קונים סקרנים שיצאו מהתפעלות מהעוגה המרשימה והמגרה.
וכך הכל היה טוב ויפה, עד שבא האדון שרצה לקנות אותה – – –
****
הסיפור של קורח הוא סיפור נפלא ונורא בבת אחת,
אנחנו בכלל לא מבינים איך אנשים בדור דעה שנוכח במעמד הר סיני, ובאזניו שמע את ה’ שולח את משה למסור את התורה, יכול לחלוק על משה רבינו.

אבל על אף הכל –
את דתן ואבירם שבכל הזדמנות יצאו כנגד משה, אפשר להבין איכשהו,
קורח סבר שהוא הוא זה שראוי להיות כהן גדול, מילא.

אבל מה עם מאתיים וחמישים איש ראשי סנהדראות?
מה יש להם עם משה?
“ולא טפשים היו שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם שנאמר ‘את מחתות החטאים האלה בנפשותם'” במילים אלו רש”י מסביר לנו את הסוגיא.
מי שהבין בבקשה להרים את היד, אני לא הבנתי את מילות הקוד הללו “אלא הם חטאו על נפשותם”, מה הכוונה?

מאתיים וחמישים איש הללו היו אנשים צדיקים וקדושים מאוד, ללא ספק.
הם ידעו בבירור שמשה אמת ותורתו אמת.
אבל, וכאן מגיע ה”אבל” הגדול – הם לא יכלו לוותר על המעלה הגדולה של קרבת ה’ הבאה על ידי הקטרת הקטורת. וכיון שלא היו הם כהנים, והלווים שומרים בפתח אוהל מועד שזר לא יקרב – תפסו הם את ההזדמנות של קורח ומחלוקתו כדי לדרוש לגיטימציה לבקשתם להקטיר קטורת. והלכו ביודעין למות, ובלבד שיזכו למעלה הגדולה הזו!

אם כן, מהו חטאם?
“ואמר הכתוב (לגבי נזיר א.פ.) דמי שציער את נפשו להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה’, וזה אינו לפי ערכו וכו’ ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה – מיקרי חוטא על נפשו.
והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה’ על ידי עבודה אף על גב שידעו שלא יינקו ובוודאי יקויים דבר משה וזה ‘מיקרי החטאים האלה בנפשותם’ – שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת אהבת וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו” (העמק דבר טז, א).
*****

כשאדם רוצה להתעלות – לא פחות מכך שצריך הוא להיזהר שלא להיכשל וליפול – צריך להיזהר שלא לקפוץ למעלה שאינה בר השגה כלפיו. התוצאות יכולות להיות קטלניות
כשאין עוגה – לא תעזור הקצפת המרשימה ביותר. כל מילה נוספת מיותרת.

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

אחד הדברים המעצבנים ביותר הוא ילד מתלונן.
למה?
אני לא מספיק טוב עבורך שאתה מתלונן?
אבל חמור פי כמה כשבן אומר לאביו-מטיבו “אתה שונא אותי”…
מערכת היחסים שביניהם נפצעת אנושות.
*****

“ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה’ אותנו הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו” (דברים א, כז) כך בחר משה לתאר את מה שאירע במרגלים.
ולא די בכך, עצם מתן האפשרות מצד הקב”ה לשלוח את המרגלים היתה מאותה סיבה:
“שלח לך אנשים” –
“…לפי שבאו ישראל ואמרו ‘נשלחה אנשים לפנינו’… ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר: ‘אעלה אתכם מעני מצרים וגו” חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה” (רש”י).
עצם שליחת המרגלים היתה העונש, על אי האמון בהטבתו של ה’.
*****

החיים מורכבים לעיתים, פופולרי יותר לומר “מאתגרים”.
ולעיתים מתגנב לליבנו איש קטן וזעוף פנים שכועס על ה’.
“למה ה’ עשה / עושה לי את זה?????……”
לעיתים אנחנו חושבים שהקב”ה פשוט “שם אותנו על הכוונת” שלו. כביכול הוא שונא אותנו.
אנחנו כל כך פוחדים להודות בכך, עד שלפעמים אנו פשוט מכחישים את העובדה הזו.
“מה פתאום? לי יש טענות על הקב”ה?” אבל את הלב אי אפשר לרמות….

ההצעה היא לא “לטייח” את הפצע הזה,
אלא לעצור שניה, ולהתבונן:
האם אתה יכול לדעת את זה בוודאות שהקב”ה שונא אותך?
מה הן ההוכחות שלך לכך?
המחשבות הללו עושות לך טוב? הן מקרבות אותך אליו או להיפך?
נניח רק לרגע, שלא היתה אפשרות לומר כך,
האם בכל זאת יכולה להיות אפשרות נוספת של הבנה לדרך שבה הקב”ה מתנהל איתך? – – –

שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

קמת בבוקר? אמור מודה אני!
קמת מהמיטה? טול ידיים!
הי! שכחת ברכות השחר!
רוץ לבית הכנסת, אתה עלול לאחר לתפילה!
הי! אל תשכח את הטלית והתפילין!
אל תעשה תפילתך קבע, אלא תחנונים לפני האדון ברוך הוא!
גמרת להתפלל? טעום פת שחרית קלה ורוץ לבית המדרש, ללמוד תורה!
באת לאכול? נטילת ידים מכלי שלם!
ידיך נגובות? אחוז את הפת בשתי ידיך וברך ברכת המוציא!
ברכת המזון!
וכו’ וכו’ וכו’ וכו’ וכו’

התורה לכאורה מגבילה אותנו במשך כל חיינו, כל יום מן הבוקר עד הערב…
ולמרבה הפלא, לא נמאס לנו ממנה…
איך זה קורה?
*****

פשוט מאוד: כמו שלא נמאס לנו אף פעם להיות בחברת בני משפחה אוהבים או בחברת חבר הקרוב לנו.
ככל שאנחנו יודעים להעריך את התורה, להבין שהיא מקור חיינו, שהיא מקור עוצמת חיינו, שהיא זו המלמדת אותנו כיצד לחיות חיים אמיתיים, וחיים שמזכים אותנו בנצח,
ממילא אותה “הגבלה” מתבררת כבחירה מדעת.

“אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה”, מכירים את זה?
לכאורה זה לא מובן, הרי מי שעוסק בתורה נמצא תחת שעבוד גדול מאוד! הוא לא יכול לתת מקום להרבה דברים אחרים שהיה באמת יכול ורוצה לעסוק בהם?!
זה נכון לגבי אדם שעוסק בתורה בגלל “מה יאמרו” – הוריו / רבותיו / חביריו / קהילתו וכו’. ולצערנו יש דבר כזה…

לעומת זאת, כאשר האדם מגיע לכלל החלטה לברר סוף סוף אחת ולתמיד את הנושא הזה, הפשוט והחיוני כל כך, ושואל את עצמו, את השאלות הבסיסיות ביותר: האם / למה אני צריך ללמוד תורה? בשביל מה נועדה התורה? ובקיצור: התורה – מהי בשבילי?
והוא אינו מרפה עד שתהיה בידו התשובה הזו, שדעתו תנוח בה –
או אז יחסו לתורה וללימודה יבוא מפנימיותו, מתוכו, ולראשונה יוכל להבין את משמעות הערך העצום של התורה.

“בעצרת כולי עלמא מודו דבעינן לכם”, כיון שלימוד ועסק התורה מתחיל מעצמיותו של כל אחד ואחד, הרי שזו עבודתינו בעצרת – לברר לעצמינו מחדש, לחבר את עצמינו אל התורה.

שלכם באהבה,
חג שמח ושבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com

“מצוה גוררת מצוה”, אתם מכירים את המשנה הזו?
תמיד היה קשה לי על המשנה, לא נעים מ… מהמציאות…
הנה, אתמול הגעתי הביתה והיה מבולגן, לא כדאי לתאר בבמה מכובדת כזו איך הוא היה נראה.
האמת? כעסתי.
כעסתי על הילדים שיודעים רק לשחק במשחקים ונהיים עייפים תמיד ברגע שצריך לאסוף אותם.
כעסתי ו-התאפקתי. דנתי אותם לכף זכות בקל וחומר: אם לנו המבוגרים קשים ימי הקורונה, לילדים על אחת כמה וכמה. ועל אף שעלו בראשי כמה פירכות, בנתיים הכעס כבר חדל והלך לו, כך שבמקום לצעוק עליהם פשוט נשקתי להם ואספתי את המשחקים יחד איתם.
מה אומר לכם?
אחר ההתגברות הזו הייתי בטוח שגמרתי סופית עם מידת הכעס לכל החיים – – –

אבל המחר הגיע…
ריבה אדומה מרוחה על הקירות ועל פניו של ילדון חמוד קידמה את פני. מה אומר לכם? לזה לא פיללתי. כעסתי כמו שכתוב ועדיף לחסוך בתיאורים…
אבל איך זה יכול היה לקרות? הרי המצוה שעשיתי אתמול, הנסיון שעמדתי בו אתמול היו אמורים להעמיד אותי במקום כזה גבוה שכבר הכעס כבר בכלל לא ידבר אלי?!!!! מתסכל, נכון?
*****

כדי שנסיון ירומם אותנו וימשוך אותנו לתוך דרך של התעלות, אנו צריכים למצוא את הדבר הגדול שבשבילו אנו עובדים. קשה מאוד להתגבר על הכעס עוד פעם ועוד פעם בלי יציקה של איזו משמעות חיובית-ערכית לתוך ההתגברות שלנו. כמו למשל לקחת את ההתגברות על הכעס כעוד צעד לקראת היותי אדם בעל ישוב הדעת, או אדם מאמין, שרואה בכל מקרה את יד ה’ שכולה הטבה.

כשנחבר את ההתגברות שלנו לעוד פיסת בניה של ערך חיובי מרומם בבנין האישיות שלנו – אזי הוא ימשוך אלינו התגברות נוספת.
ימי הספירה ממש מראים את העיקרון הזה – כל הטוב שאנחנו רוכשים בכל יום ממנו, הוא כשלעצמו נראה קטן לכאורה, אך כיון שהוא מחובר לכיוון מסוים – לקבלת התורה – הוא מקבל משמעות גדולה הרבה יותר, הוא מהווה עוד צעד מצידנו בדרך אל המעלה הגדולה בה נזכה בעזרת ה’ בחג מתן תורה!
*****
ויש לזה גם צד שני: זכות לעולם לא תגיע בלי חובה.
כהונה היא אחת מהמעמדות החשובות בעם ישראל. רק להם הזכות להקריב קרבנות על גבי המזבח, לזכות הזו יש מחיר. בפרשתינו אנו מוצאים כמה אזהרות מיוחדות שהוזהרו הכהנים מעבר למצוות שיש לישראל. הכהנים אסורים ליטמא למתים, ולהתחתן עם נשים מסוימות.

לכשתמצי לומר, אלו שני הצדדים של מטבע הגדלות:
מחד בשביל להתרומם ולהתגדל לא מספיק לעשות מעשים רבים בלי שיחבר אותם איזה ערך גדול אחד, ומאידך ערך גדול או מעלה גדולה לעולם לא יבואו מאליהם להיות אורחי קבע בנפשינו, הם דורשים הקרבה והתמסרות בפועל ובמעשה.
שלכם באהבה,
שבת שלום!
אלעזר פרידמן, יו”ר מכון “בהירות” – יעוץ – טיפול – הדרכת חתנים
לתגובות הארות והערות f6503904@gmail.com