א. מעיקר הדין הבעל יכול לגרש את אשתו אפילו בלא דעתה, ובעל כרחה, בלא שום סיבה. אלא שצריך לה כתובתה במושלם. וכן הוא דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו והאיש אינו מגרש אלא לדעתו ולרצונו. [במשנה גיטין (צ.) בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא”כ מצא בה דבר ערוה, שנאמר, כי מצא בה ערות דבר. וב”ה אומרים אפי’ הקדיחה תבשילו, שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ר”ע אומר אפי’ מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. וכתב הב”י (ר”ס קיט) שהרי”ף והרא”ש לא פסקו הלכה כמי, ונראה שהטעם לפי שסמכו על המעיין דממילא משמע דהלכה כב”ה לגבי ב”ש, וגם לגבי ר”ע. והרמב”ם בפי’ המשנה כתב להדיא דהלכה כב”ה. וכן מבואר בהלכותיו (פ”י מהל’ גירושין). וכ”פ מרן בש”ע (שם ס”ו): יכול לגרשה בלא דעתה. הגה, ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה וכו’ וכ”ז מדינא, אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכו’. ובתשו’ הרשב”א (סי’ אלף רנד) כתב, אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה. ובשו”ת כרם חמר (חאהע”ז סי’ צט) הביא מתשו’ מהר”י בן צור, שאם האשה חייבת להתגרש א”צ לפרוע כתובתה מיד, אלא תתגרש ותשאר הכתובה חוב עליו, אבל בכל שאר גירושין לא יגרש עד שיפרע לה כל כתובתה במושלם. וכ”ה בשו”ת משפט וצדקה ביעקב ח”א (סי’ כח וקלה), וח”ב (סי’ כ’). וכ”ה בשו”ת ישמח לבב (חאהע”ז סי’ כה) שהמנהג פשוט בארצות המערב שהבא לגרש את אשתו “בלי שום טענה” אינו יכול לגרשה עד שיפרע לה כל סכי כתובתה. ע”ש. ונמצינו למדים שהמנהג בארצות המערב לגרש אשה בע”כ בלי סיבה, ורק שצריך לפרוע את כתובתה. ואין זה ענין למה שנתבאר בחו”מ (סי’ יב ס”ט) שאין אדם יכול לשלם הקנס ולהפטר מהקנין, דהרי אצל הספרדים לא נהגו מעולם בחרם דר”ג. ולפיכך במקום שאחר כל ההשתדלויות להשפיע על האשה לקבל מרצון את הגט אינם מועילים, ומאחר ובזה”ז א”א לעשות מעשה לגרש בע”כ ממש, על ביה”ד להתיר לבעל לישא אשה אחרת על אשתו, שגם בזה אין המנהג אצל הספרדים לחוש לחרם דר”ג, וראה בזה בשו”ת יביע אומר ח”ה (חאהע”ז ר”ס א’].
ב. האיש אינו מגרש אלא לרצונו. [במשנה כתובות (עז.) ואלו שכופין אותו להוציא, מוכה שחין וכו’, ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן מבואר עוד בב”ב (מח.). והרמב”ם (בפ”א מהלכות גירושין) יליף לה מקרא דוהיה אם לא תמצא חן בעיניו. אך הרשב”א (בבא בתרא שם) יליף לה מקרא “ונתן בידה” מדעתו משמע].
ג. אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה. ובעל תשובה שאשתו מסרבת לחזור בתשובה יחד עמו, ואף אינה מוכנה לשמור טהרת המשפחה, צריך להתייעץ ברב תלמיד חכם שיורה לו כיצד לנהוג. [בגמרא גיטין (צ.), טור ושלחן ערוך סימן קיט סעיף ד’. וכתב בבית שמואל שם, דבאשה רעה בדעותיה, שהיא בעלת מריבה, מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון].
ד. אשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה. [בברייתא שם. מדכתיב והיתה לאיש אחר, לפי שאין זה בן זוגו של הראשון שהוציא רשעה וזה הכניסה לביתו כדאי הוא למיתה. וכ”ה בש”ע (קיט ס”ה].
ה. מה שיש נוהגים בבתי דין באיזה מקומות, שאם באה תביעה לגירושין מצד האשה, וחברי בית הדין רואים שאין דרך לשלום, כותבים בפסק הדין: שהבעל חייב לגרש את אשתו, אף שאין יסוד לחייבו בגט על פי דין תורה, מנהג זה בטעות יסודו, ואסור לעשות כן, ואפילו אם הבעל היה אשם בקטטה שפרצה בינו לבין אשתו, כל שעכשיו הוא מוכן להשלים עמה, אין מקום לכתוב שהוא חייב לגרשה, כשהסירוב בא מצדה. ואפילו בטענת מאיס עלי שיש אומרים שכופין לגרש, לדידן אין לומר לו כן דרך חיוב לגרש, אלא רק דרך עצה טובה. ואף בזמנינו שמבטלים כל מודעות ודיבור המזיק לגט, יש להזהר מלכתוב בלשון כזה, אלא יש לכתוב בפסק הדין שבית הדין פוסק, שהצדדים יתגרשו זה מזה כדת משה וישראל וכו’. ותו לא מידי. ואם היה הבעל רודף אחר אשתו להכותה בסכין שבידו, יש לומר לו שחייב לגרשה. [הרדב”ז בח”ד (סימן פט) כתב, דמ”ש השואל שאם יזכירו לו שהוא חייב לגרש אפילו בדיבור הוי גט מוטעה, איני רואה את דבריו, כי אפי’ לפי סברתו שאינו חייב לגרש לא הוי גט מוטעה, דבשלמא כשהאשה מותרת לו ואנחנו אומרים לו שהוא חייב לגרש, הוא סומך עלינו, ונמצא גט מוטעה, אבל היכא שהאשה אסורה עליו אע”פ שאנחנו אומרים לו חייב אתה ליתן גט, לא הוי גט מוטעה. ע”כ. ומבואר, דכל היכא שהיא מותרת לו, אע”פ שבאיזה מיקרים נראה לביה”ד שהבעל צריך לגרש את אשתו, עכ”פ אין כאן חיוב לגרש, ולפ”ז אין לביה”ד לכתוב שהבעל חייב לגרש, דבא לידי טעות שסובר שע”פ הדין אסור לו להיות דר עם אשתו, והו”ל גט מוטעה. ובשו”ת יביע אומר ח”ב (חאהע”ז סי’ י’). האריך בזה וקרא ערער על מנהג ביה”ד במצרים שנהגו כן, דא”כ הו”ל גט מוטעה. וגדולה מזו כתב המשפט צדק (סי’ נט) שאפי’ אם היה הבעל רודף אחר אשתו להכותה בסכין שבידו, אין כופין אותו לגרש, ואפי’ לומר לו שהוא חייב לגרשה. ואף שנראה שהפריז על המדה באופן שרדף אחריה בסכין, מ”מ בלא טעם זה ודאי שיש לחוש משום גט מוטעה. ואפי’ בטענת מאיס עלי, אין לומר דרך חיוב לגרשה, וכמ”ש בשיטמ”ק (כתובות סד.) בשם ר”ת. ושלא כרבינו ונה שאומרים לו שאם לא יגרש מותר לקראו עבריין].
ו. אם הבית דין רואים שיש צורך לתת גט, ולא לעשות שלום בית בין בני הזוג, יש להקל במקום עיגון לתת גט על ידי פיוס במעות. [דבזה זביני זביניה]. [בגמרא ב”ב (מח.) מבואר, דתליוהו וזבין זביניה זביני, וכן תלויה וקדיש קדושיו קידושין. ומבואר מפי’ רשב”ם שם (ד”ה התם נמי), שגם בגט תלויהו וגריש גרושיו גירושין, שכתב שם, דבגט לא מפסיד מידי, דומיא דזביני שמקבל דמי שדהו, דכיון שאשתו שונאתו ובלא גט נמי לא תעמוד אצלו, וגט זה אינו אלא להתירה לאחרים, לא מפסיד כלום. ע”כ. והן אמת דהמהרח”ש (דף כב) כתב דהיינו דוקא בגט מעושה כדין, משום דבלא”ה לא תעמוד אצלו, אבל בכופין אותו שלא כדין לא שייך לומר כן, דאדרבה תעמוד אצלו בעל כרחה, ואם לאו מורדת היא ותפסיד מזונותיה, ע”ש. מ”מ נראה שזהו כשלא היה חרם דרבינו גרשום, שהבעל היה יכול לישא אשה אחרת, אבל עכשיו אפי’ למ”ד דבמקום מורדת לא תיקן רבינו גרשום, מ”מ הדבר בלתי אפשרי, הן מצד דינא דמלכותא, הן מצד שלא נשמע כן מעולם. וא”כ כמו שהיא מעוגנת גם הוא מעוגן, ולא תוכרח כלל לעמוד אצלו. ולכן אם הוא בענין שאשתו שונאתו, וברור שלא תעמוד אצלו, שפיר י”ל דמהני טעמא דרשב”ם דגט חשיב כזביני, ואין הגט בטל מדאורייתא, ובהצטרף הטעם שע”י זה מרויח שיוכל לישא אשה אחרת שתחפוץ בו, אז יש לומר בודאי דחשוב כתליוה וזבין דזביניה זביני. וראה עוד בשו”ת יביע אומר ח”ג (חאהע”ז סי’ כ’ אות לב). ע”ש].
